זִכְרוּ רַק כִּי הָיִיתִי חָף מִפֶּשַע
וְכִי, כְּמוֹכֶם, בְּנֵי תְּמוּתָה שֶל יוֹם זֶה
גָּם לִי, הָיוּ פָּנִים שֶל
זָעַם וְשִׂמְחָה וְרַחֲמִים,
פָּשוּט מְאֹד, פָּנִים שֶל בֶּן אָדָם!
[בנימין פונדן, 'מבוא בפרוזה', רפאים: שירים, תרגם מרומנית ומצרפתית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד: תל אביב 2003, עמ' 89]
המשורר, האינטלקטואל, מבקר הספרוּת וההוגה האקזיסטנציאליסטי היהודי-רומני-צרפתי, בנימין פונדן (שם העט של: בנימין וכסלר, 1944-1898), חי ופעל רוב חייו הבוגרים בצרפת (עם כי פרסם שירה בנעוריו עוד ברומניה). בפריס ובמקומות אחרים היה מיודעם של אנטונן ארטו, לאון (לב) איסאקוביץ' שסטוב (שם העט של יהודה ליב שוורצמן), מרטין בובר וז'ן ואהל. בשנת 1931 נישא לז'נבייב טסייה; קבל בשנת 1938 אזרחות צרפתית; גויס לצבא צרפת בשנת 1940, נפל בשבי הגרמני, נמלט משביו, ואחר כך שוחרר מן הצבא. סירב לשאת את הטלאי הצהוב. נעצר על ידי המשטרה הצרפתית עם אחותו לינה (כונתה בחיבה: צוקה) בשבעה במארס 1944. אשתו ז'נבייב הצליחה לארגן את שחרורו בשל היוחסין שלהּ. ברם, הואיל ולא הצליחה להביא לשחרורה של לינה, סירב פונדן להשתחרר. מאוחר יותר הועבר למחנה המעצר בדרנסי, ואחר כך ב-30 במאי הועבר למחנה המוות אושוויץ-בירקנאו ברכבת הלפני-אחרונה שיצאה מצרפת. בשניים באוקטובר 1944 נרצח פונדן באחד מתאי הגזים. אשתו העידה על ניצולי דרנסי ואושוויץ שסיפרו להּ כי בעלהּ לא חדל לעזור לעצורים ככל שהיה לאל ידו, ניהל עם כל המעוניינים שיחות בפילוסופיה, ודקלם בעל פה את שירי בודלר (ספרו הגדול,Baudelaire et l'expérience du gouffre, בודלר והתנסות התהום, 1941, נותר בלתי חתום). העדות האחרונה אודות פונדן היא מיום הוצאתו להורג אז נראה יוצא מן הבלוק ועולה למשאית שבאה להעביר את הנדונים למוות אל תאי הגזים. הוא תואר כמי שצעד דומם וזקוף קומה.
גיבור שירתו המוקדמת של פונדן הוא ללא ספק אודיסאוס-יוליסס, שדמותו רחוקה היא מאוד מדמותו של מלך אתיקה השב מטרויה, ועוברת להיות דמותו של הפליט חסר הזהות, המהגר הנצחי, בין מלחמות העולם. יוליסס זה הולך ותופס בשירת פונדן את דמותו ואת צביונו של היהודי-הנודד, ככל ששנות השלושים של המאה העשרים הלכו והתקדמו, אבל אודיסאוס היהודי הזה אינו יהודי במובן הפרטיקולרי, אלא סמל לכל המנסה להוסיף לחיות וליצור בכל עוז, גם בתנאים בלתי אפשריים, וגם כאשר אחיו בני האדם פונים לו עורף. באחד משיריו מגולם הנווד הזה בדמותם המשולבת של צ'רלי צ'פלין ושל פונדן עצמו. זה מביע את רחשי-ליבו של זה, וזה וגם זה את גורלו של המהגר האירופי חסר המזל, הנרדף תמיד, משולל בית.
ב-29 במאי, יום לפני העברתו ברכבת מדרנסי בצרפת לאושוויץ-בירקנאו בפולין, שִגֵּר פונדן מכתב אחרון לאשתו ז'נבייב. מכתב המעיד על אהבתו הרבה אותה, געגועיו אליה, וכן סוג של צוואה ספרותית:
קטנה שלי, בקושי יכולתי לכתוב לך מילה, והנה עוד אחת. היי אמיצה. את יודעת, אמרתי לך, קיימים בגורלנו דברים שאין אנו יכולים לשנותם. הנוסע לא סיים את מסעו, כתבתי. ובכן, צדקתי, אני ממשיך. זה יקרה מחר וזה אכן יקרה. היי נחושה, קטנה שלי, אני בטוח כי תוך זמן קצר הכל ייגמר ואנו ניפגש. כל כך רוצה לחבק אותך, ללטף את שערך, לנשק את ידייך. זה בלתי אפשרי. אני לא פוחד בשבילי, וגם לא בשביל צוקה. אין לי שום חשש מפני העתיד. רק ההעדרות שלך היא המדכאת אותי וזה שלא יכולתי להרגיע את התייפחותך. אין לך צורך שאני אגיד לך שאני אוהב אותך, אין לי צורך לשמוע אותך אומרת את זה, אבל תשמרי בקפידה על מה ששלי ואני אעשה אותה דבר בשבילך. ברגעים של פנאי עשיתי כמה רשימות בקשר לכתבי היד שלי. אין לי זמן לחזור על כך. תקראי אותן. חם כל כך. חם מכדי לחשוב. חם מכדי לכתוב. והנשמה דרוכה מדי. לא בשל רעיון הנסיעה אלא בשל המחשה על המרחק שהיא תציב בינינו.
ויאֶב הקטנה והחמודה שלי, היי אמיצה. קשה, קשה מאוד, אבל אחרים סבלו יותר. הזוועות שראיתי כאן. אשר לי, עשיתי כל שיכולתי כדי להרגיע, כדי להקל על הסבל הנורא הזה, אנו נדבר על כך ביום מן הימים, אולי מול האש באח, כי אני מאמין שהסוף קרוב. אמרתי לך. תמסרי דרישת שלום לכל הידידים שלנו – לליקה, סטפן, ז'אן, קורטי. ולאחרים, שאני לא רוצה להזכיר. חבקי את אלבר חזק בשמי. קשה להיפרד ממך, אחרי פירוד ממושך כל כך. היי שלום קטנה שלי, קטנה קטנה שלי.
מיאלושוֹן (מרומנית: שה קטן) שלך.
[בנימין פונדן, 'מכתב אחרון מדרנסי', התודעה האומללה וכתבים אחרים, תרגם מרומנית וצרפתית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד: תל אביב 2006, עמ' 174-173]
דומה כי פונדן המשיך לראות בעצמו כעין-אודיסאוס, השולח לפנלופה שלו באיתיקה של פריס, אגרת בהּ הוא מודיע לה כי שיבתו המקווה עוד תמשיך להתמהמה, ואולי זוהי פרידה אחרונה. 'הנוסע לא סיים את מסעו' כלומר, ממשיך להתגלגל מדרנסי והלאה בנתיבות הסבל והאבדן, מצד; ברם, אפשר להבין את הדברים, בקול נוסף, כעין מודעוּת פנימית לכך שהנוסע לא יסיים את מסעו בחזרה בביתו, כי אם בניכר. כל מכתבו הומה אהבה וגעגועים לאשתו, ואפשר כי מתוך דאגתו לה הוא מבקש להרגיעהּ, כי בקרוב יוכלו לדבר זה עם זו כלפנים לפני האח המבוערת בביתם (הישיבה לפני האח כארכיטיפ של בית חמים ורוגע). עם זאת משפט כמו 'אני מאמין שהסוף קרוב' יכול להיות מובן בהקשרו: סוף המלחמה קרוב. אבל משהו בנימת הפרידה החותמת את המכתב מלמד, כי אפשר כי הסוף הקרוב, אינו אלא רמז שבו מנסה פונדן להודיע לאשתו (הוא בוודאי העריך כי צנזור יקרא את המכתב עוד לפני שיגיע לידי אשתו) כי הוא יודע כי מסע חייו עצמו קרב והולך לקיצו, וכי הבית והישיבה בצוותא אצל האח, אינם אלא חלומות רחוקים, שכבר לא יתממשו לעולם.
לקריאה במוטיבים אודיסאיים-הומריים ביצירתם של פאול צלאן ושל פרימו לוי, ראו: שוּם-איש
בתמונה למעלה: Max Libermann, Altmännerhaus in Amsterdam, Oil on Canvas 1880
© 2011 שוֹעִי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
אני קוראת את הפוסט שלך ומתרגשת מאד.
עצוב ומרגש.
אחרי שראיתי את הסרט "נקודת איסוף" שבו מראים בין השאר, איך הגיעו ראשוני היהודים לדרנסי תהיתי האם הצרפתים באמת הפנימו עמוק בפנים את המסקנות המתבקשות משיתוף הפעולה שלהם באותם ימים. אומה שיותר ממאתיים שנה לפני כן חרתה על דגלה שלושה עקרונות נעלים:
איפה החירות?
איפה השיוויון?
איפה האחווה?
זה נוגע ללב, שועי, תודה שלקחת את הדברים אל המקום הפרטי והאנושי.
יש משהו מצמרר בפער בין שתי הקריאות של המכתב – כדיבור ישיר לאישה, וכדיבור עקיף לאישה מעבר לכתפו של הצנזור.
והאיש עצמו משמח, על אף העצב.
שועי, אפילו האנקדוטות הביוגרפיות שהבאת ברשימה גורמות לאפולוגיה הספרותית של סוקרטס להחוויר, אשמח אם תוכל להפנות אותי לקריאה נוספת אודותיו…
אין יותר עצוב מזה.
הנחמה היחידה,
היא לראות את האהבה
בצורתה הגולמית ביותר.
שועי יקר,
מסכת את העצב ברגישות אל קובעת
הרעל, לא יכולתי שלא לשתות.
שועי היקר ,
תודה מקרב לב על הכתיבה שלך שמעוררת כל פעם מחדש, שמאירה
מרחיבה תודעה , משכילה ונוגעת.
הימים מלאים עד מאוד ובכל זאת אני מקפידה לקרוא , האתנחתא הסוערת
בין לבין,תודה והמשך שבוע טוב. אפרת
הי אנה, תודה רבה וברוכה הבאה.
נטלי יקרה, טוב, היו כל מיני צרפתים, ויש לזכור שהיתה גם התנגדות לכיבוש הגרמני וגם לממשלת וישי; במחתרת אגב, לחמו יחדיו יהודים ולא יהודים, ומי שנתפסו עונו והוצאו להורג, בלי קשר ליהדותו, או לעמדתו האידיאליסטית, אלא משום שלחם כנגד המנגנונים הנאציים; היו כמובן גם צרפתים מן השורה, שבקשו להסתיר יהודים. בכל מקום ובכל קבוצת אוכלוסייה יימצאו תמיד, אני חושב, כל סוגי בני האדם: חכמים ואווילים, אמיצים ומוגי לב, ישרים ורשעים.
הי אליס,
אני פשוט נתתי לקטעים המתורגמים שהבאתי משום פונדן לדבר בעד עצמם, ובכלל ניסיתי להיות מאוד מינורי.
מרית קרובתי,
אמנם ישנם פערים כאלה. למשל בחתימה, מיאלושון (=שה קטן), עשוי לרמוז ליצחק (עקידת יצחק, ואמנם אחד משמות העט של פונדן היה יצחק לְקֶדֶם) מצד; אבל גם לישוע, השה על פי הדוקטרינה הנוצרית מצד (ז'נבייב לא התגיירה ככל הידוע לי); לחד-גדיא מצד; וגם לאמירה הישנה והמעצבנת לגבי ההולכים לטבח. גם כינויה של ז'נבייב כאן ויאב עשוי לרמוז לחיים (vie). אבל אפשר שאולי אני נסחף קמעא בנסיונו של פונדן להביא לכך שמכתב הפרידה שלו יגיע לידי אשתו- תו ולא יושמד בדרך.
פונדן מצטייר בעיניי כאיש מבריק, אמיץ ועצוב. לא ממש מצחיק; אינדיבידואליסט עיקש, שכותב באחד משיריו: 'אני מאלה שאין להם כלום, שרוצים הכול ולעולם לא אדע איך להשלים עם זה'.
יש כמה סיבות לחיבתי כלפיו.
תמהּ, מה שלומך?
חפש על פי Binyamin Fondane; יש אתר ויקיפדי עשיר וגדוש ומלא לינקים. מיטב האתרים אודותיו הם בצרפתית וברומנית. ארכיונו כמדומני נקנה בשנת 2002 על ידי אונ' Yale בארה"ב.
כדאי לקרוא את שתי אסופות התרגומים בעברית בהוצאת נמרוד ואת מבואותיו של המהדיר, אף על פי שאיני ערב לאיכות התרגום, משום שלא ראיתי או קראתי את הכתבים במקורם. יש ב'רפאים' ו"התודעה האומללה" די והותר בכדי להותיר את רישומם על קוראים/ות קשובים/ות.
מיכל יקרה,
זה באמת מכתב עצוב מאוד. ז'נבייב פונדן המשיכה לקוות כי בעלהּ עוד ישוב, עד שכשנה לאחר רציחתו, נתבשרה מפי עדים כי הם ראו את פונדן בדרך להוצאה להורג בבירקנאו.
דודו יקר,
בתקופות שבהם פיטמתי מקטרת, לפני כחמש עשרה שנים, שאלני חבר פעם, מדוע אני מרבה לעשן. השבתי לו מיידית: 'כל אדם צריך שיהיה לו איזה רעל'. אמירה של צעירים, אבל איני בטוח גם היום עד כמה היא אינה מדויקת.
אפרת יקרה,
תודה מקרב לב, אני שמח להפיץ את דבריו של פונדן.
שועי, אתה מתייחס למילות קוד, וכמובן שאי אפשר לדעת עכשיו למה הוא התכוון. אבל אם הנמען היה כפול – הצנזור ואישתו, זה משנה לגמרי את הסבטקסט וכתוצאה מכך את המכתב כולו.
ולא אמרתי עליו מצחיק אלא משמח. צלם אנוש זה משמח.
מרית,
מצחיק זה החידוד שלי, ופונדן לא מצחיק. הוא משמח,אני מסכים. מאותן סיבות. שלא בכוונה וגם לא מפני סיבה ידועה הוא מזכיר לי כל מיני אגפים פרטיזניים-רזיסטנסיים במשפחתי הרחבה (ליטא, צרפת, יוון) שכבר אינם עימנו, בחלקם היתה שמחת חיים כזאת ועצב נורא בעיניים (לאו דווקא הומור, אבל שמחה גדולה); כך שכנראה נוצר אצלי תת הכרתית איזה חוט מקשר בין התנגדות לעריצות ובין שמחה ויטאלית. במידה זו או אחרת, בגלל מה שהסברתי, קל לי להתייחס לפונדן כמו לבן משפחה רחוק, המהדהד אצלי משהו מאוד מוּכָּר באגף הזכרונות.
שועי יקר,
גם אני, כמו מרית, קוראת כאן בעיקר את הצנזור. האנשים שאליהם הוא מבקש למסור ד"ש ואלה שהוא נמנע מלהזכיר, הכינויים והרמזים, כולם נראים לי כמו שילוב משונה שמשמעותו עצובה בין קודים אינטימיים של בני זוג שעיניים זרות (כמו עינינו שלנו כולנו) לא יכולות להבין, לבין קודים שנועדו להציב מסך של טשטוש מול עיני הצנזור. ומעל כל אלה- לנסוך רוגע ותקוה בליבו שלו ובליבה שלה.
טלי יקרה,
באמת קשה לקבוע האם פונדן ביקש לנחם את אשתו בשל אהבתו הכנה ודאגתו הרבה (אף על פי שלדעתי הוא יודע היטב לקראת מה הוא הולך); ובאיזו מידה העובדה שהוא קרוב לוודאי יודע כי מכתבו יעבור דרך רשויות צרפתיות/גרמניות בדרך, השפיעה על שיקול דעתו.
סיפורו של פונדן הוא סיפור של מאבק והמכתב הזה הוא מכתב של גבורה עלאית נוכח דיכוי ומוות. בפונדן יש עצבות מרה, אבל גם שמחה של מי שיודע שזכה לאהבתם של סובביו, וביקש שלא להרע לאיש.
ככל שאני קורא יותר כך אני מגלה שהמשפט "כי אני מאמין שהסוף קרוב" הוא המשפט הכי עירום וחשוף ופגיע במכתב.
דודו, שים לב שאותו המשפט הקודם במכתב כולל את המלים: "הזוועות שראיתי כאן". איני יודע כיצד הן הצליחו לחלוף על פני הצנזור (בהנחה שהיה צנזור, ואני מניח שהיה) כאשר מצרפים את שני המשפטים יחדיו. את הזוועות, את וידויו של פונדן על נסיונותיו להקל על סבלם של סובביו, ולסיום: הסוף הקרב. לא באמת נדמה כי הדיבור אודות ההסבה אל מול האח הוא ממשי, אלא כעין אקורד סיום של נחמה ופרדה מדומים, למה שיוותר תמיד חסר נחמה.