*
כאשר אין מה שיעצור את המבט שלנו, המבט שלנו נישא רחוק מאוד. אבל אם הוא לא נתקל בכלום, הוא לא רואה כלום; הוא לא רואה אלא את מה שהוא פוגש: המרחב, זה מה שעוצר את המבט, מה שהמבט נתקל בו: המכשול: לבנים, זווית, נקודת מגוז: המרחב, זה כאשר זה יוצר זווית, כאשר הוא נעצר, כשצריך להסתובב כדי שזה לא ייתפרש מחדש. זה בלל לא מן נוכחות רפאים, המרחב; יש לזה גדות, זה לא נפרש בכל בכיוונים, זה עושה כל מה שנדרש כדי שפסי הרכבת ייפגשו הרבה לפני האינסוף.
[ז'ורז' פרק, חלל וכו': מבחר מרחבים, תרגמו מצרפתית: דן דאור ואוולין עמר, הוצאת בבל: תל אביב 1998, עמ' 109]
*
מי שהיה במלחמה. מי שאיבד את קרוביו. מי שחווה אנשים, בני משפחה, שחזרו פגועים מן הקרב. מי שחווה אבדן של חברים/ות. מי שנפצע בשרותו וחווה מלחמה על חייו – ממילא אינו יכול לשכוח דבר כל ימות השנה. אין הדבר אומר כי הוא זוכר במלוא החדות כל העת, אבל הדברים תמיד עומדים ברקעה של כל נשימה שהוא מוציא; כאילו בכל נשיפה ונשיפה יכול הוא גם לשמוע שריקה של אווירו האוזל של גלגל מפונצ'ר.
הרבה צרות יש לנו עם המלחמות ועם השכול. עם זאת, מעבר לייעודו של יום הזכרון לתת לכל הנזקק לכך איזו יד מנחמת של השתתפות ציבורית ממלכתית, במה שהוא ברוב ימות השנה סבלם של יחידים/ות, יש בו, ביום הזכרון, גם מימד של הבניית זִכָּרון. כלומר: רשויות המדינה, משרד הביטחון, צה"ל, ארגון יד לבנים, ארגון "זוכרים", כלי התקשורות וכיו"ב עמלים על האופן שבו לכאורה שומא עלינו לזכור; שומא עלינו להשתתף ביום האבל הלאומי. וכך, במקום שאיש-איש יציב לו ציונים, גדות, תחומים, כפי הלך-רוחו, באה המדינה ומָבְנָה את הזכרון ואת הדרכים הנאותות שבהן יש להתאבל, או לנטול חלק באבלן של המשפחות השכולות. למשל: קביעתם של יום השואה והגבורה ושל יום הזכרון לחללי מערכות ישראל בטרם יום העצמאות—יש בהן אמירה בוטה של רשויות המדינה, לפיה ללא השואה וללא מלחמות ישראל כלל לא היינו מגיעים לידי עצמאות.לא אכנס לדיון אם יש הצדקה לטענה היסטוריוסופית שכזאת. טענתי היא שהמדינה כופה על אזרחיה כמיטב יכולתהּ את הנראטיב הזה דווקא, וכך הופכים היגון, וההשתתפות בצערן של משפחות שכולות, לכלי שרת בידי הרוצים לטעון כי 'במותם קידשו לנו את מדינת ישראל העצמאית'. כלומר, יש כאן הליכה אל מעבר לזכרון הפרטי-האישי, הליכה אל מעבר לזכרון פניו היחידות-העדינות של מי שאבד/ה לעולם, ונסיון נואל בעיניי להשתמש בעצם פטירתו/ה, על מנת להאדיר את דמותהּ של המדינה בעיניי אזרחיה, כמדינה הזוכרת את אלו שנכונים היו למות על כינונהּ ועל יישותהּ. המדינה אף טורחת להודות להם יום אחד בשנה, כמקובל במדינות המערב. כלומר, אנו, בנינו ובנותינו נישלח לשדות המערכה הבאים, ואם ניפגע, או ניהרג, יירו לזכרינו מטחי כבוד שיבהילו את הצפורים המקננות בצמרות ברוֹשֵי בתי העלמין, וייגרמו להן לפרוח לארבע רוחות הארץ. ואם לא דיי בכך, תטרח המדינה לקרוא את שמנוּ, מעל במות במקומות יישוב ברחבי הארץ בטקסי "יד לבנים"; כמו גם, לעשות לנו סִמָּנים: אנדרטאות, מצבות קבר, זכר לשמות שנשאנו לפנים.
*
לכתוב: לנסות בקפדנות לשמר משהו, לעשות שישרוד משהו: לקרוע כמה פתותים מדויקים מן הריק שמתרוקן, להותיר, אי-שם, איזשהו תלם, איזשהו עקב, איזשהו אות או כמה סימנים.
[שם,שם, עמ' 125]
*
לא לקבל את הבניית הזכרון מטעם המדינה; לא את ההבניה הצבורית, לא את ההבניה הקהילתית. לכבד כמובן את כל הסממנים הממלכתיים, מפני כבודם של מי שמכבדים אותם. תחת זאת ניתן להעביר את היום בהתייחדות עם הזכרון האישי, או להיפגש כמה אנשים קרובים המעוניינים לעשות את היום יחדיו מתוך תחושת זכרון משותפת, ומתוך החיים הנמשכים מבלעדיי מי שאבדו. אולי להביא את המשפחות שבנינו מאז. שהילדים יוכלו לשבת ולשחק אחד/ת עם השני/ה בשעה שהוריהם מדברים על ההווה, אבל תמיד נזכרים. אולי לכתוב, להעלות זכרונות עם עצמךָ בלבד.
הבניית הזכרון באמצעות הסמלים המדיניים האלה: הורדת הדגל לחצי התורן, מסדרים חיליים, טקסי יזכור, תפלת אל מלא רחמים, קדיש (שביום זה מתקשרת אצלי דווקא אוטומטית עם שירו של יהודה עמיחי, שהוא כן ומוצלח בהרבה הימנה). מה לי ולזה? אני מעדיף לזכור ולהִזָּכר בחברתם של א/נשים קרובים/ות ואהובים/ות איתם אפשר לדבר, או עם עצמי—ולא באמצעות טקסים המקדשים את המדינה או את אלהי הצבאות. אני מעדיף לזכור פנים, את עדינותן של הפנים, על פני שמות, דרגות ומספרים אישיים, על פני מדינה החוגגת (אחת לשנה) את מתיה, ומעלה עצמה על נס, כאילו היא ההצדקה, התכלית האמיתית המצדיקה את מותם של חיים צעירים מדיי. מי יכול לזכור את כולם/ן? מי באמת חושב שכולם היו יפי בלורית ותואר? איזו רעוּת היתה להם למתאבדים בימי שירותם הצבאי (לרוב בשל שרירות לבם של מפקדים או של חברים) או למי שנהרגו בתאונות אימונים או מאש כוחותינו? או מי שגסס שעות ירוי בבטנו מבלי שהצליחו לפנותו כתוצאה מן המהומות שפרצו אחר פתיחת "מנהרת הכותל"? אני מעדיף לזכור את מה שאני זוכר, את מי שאני זוכר, את הפנים הפרטיות, ההולכות עימי ממילא תמיד. מה ששום דגל, תפלה, או תפלה לעילוי נשמות—לא ישכיחו; לא יצליחו.
*
לקריאה נוספת: ליל שאין לו סוף (על טיניטוס לעמנואל פינטו)
בתמונה למעלה: משה גרשוני, בדם לבי, צבע זכוכית על נייר משבצות, אמצע שנות השבעים, אוסף בנו כלב.
© 2011 שוֹעִי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
לא תמיד אנחנו זוכרים והרבה פעמים אנחנו שוכחים
אבל כן, זה נמצא שם כל הזמן בקופסה השחורה שמנחה את חיינו, פעולותינו, מחשבותינו, שמחותינו ועצבונינו
אני בכלל חושבת שיום הזכרון נועד לאלו שאין להם כל קשר קרוב או רחוק למי שנהרג ודווקא בגלל זה הוא הופך לכזה קיטש ופסטיבל מוות הירואי דביק
הי אסתי, תודה על התגובה. לגבי החלק השני של התגובה, זכותם של מי שמעוניינים בקיטש ובהרואיזם לציין כך את היום (כלומר, אני מניח שזו אינה דרכך, ובטח לא דרכי), מה שמטריד אותי היא האופן הגדור היטב-היטב שבו המדינה מנסה
להנחיל לאזרחיה את 'יום הזכרון' ממש כאילו מדובר בשטח צבאי סגור, ועלינו לקבל את פקודות הממונים ללא הרהור וערעור.
שועי, אין לי אלא להסכים עמך בכול אות ותיבה בעניין הזה, הבעיה היא שבמדינת ישראל הצבא אינו רק חובה אחת מבין חובות רבות של אזרח(למשל, תשלום מיסים, דבר שיש לו השפעה חיונית עלינו לא פחות מהשירות) אלא יותר ויותר הליבה של זהות היהודי-הישראלי, באיזשהו מקום הוא תחליף מחולן(ורווי הרוגים) לחבורה ההומו-סוציאלית של בית המדרש, ואולי לא לחינם יירצו בהדרתם של ערביי ישראל ממנו(גם במידה והם יבקשו להשתתף בו בהמוניהם), כי זה מועדון אקסלוסיבי לגברים יהודים בלבד(בנוגע לנשים, אדם מבוגר יחסית שעושה מילואים בחיל הטיס, הסביר לי שהבאתן של נשים פוגעת בזהות של היחידה, ומוציאה את ה"עוקץ" ממנה…עדיין לא ממש הבנתי, אבל שיהיה..). בדיוק בשל הסיבה הזאת, הצבא כתנאי כניסה הכרחי ובלעדי לחברה הישראלית(שניתן לתמצת אותו בחרדה שמתלווה לשאלה, "מה יאמרו?!"), הכרתי כמה ידידים שהלכו לשרת, למרות היותם במצב נפשי שחבישת המדים ונשיאת הנשק אינן מטיבות עמו, ולא חזרו משם, מאחר שהצטרפו לסטטיסטיקה הדומיננטית(והמושתקת, יש לומר) של החללים בשנים האחרונות, התאבדות.
בעניין הגבורה והפחדנות, הנה דבריו של לשק קולקובסקי מהספר שיחות עם השטן, "מקובל להניח לפעמים שהגבורה היא ביטוי ייחודי לאינדיבידואליזם, המצב הוא הפוך, כמובן. האינדיבידואליזם בא לידי ביטוי דווקא בפחדנות, שהיא מטבעו האוניברסלי של האדם. הגבורה מטשטשת את האישיות ומוהלת אותה באמונות, בדעות קדומות ובהערכות חברתיות. אפשר להיות גיבור רק בהתאם לערכים המקובלים על חברה כלשהי, ואילו הפחדנות נועדה לשימוש אישי בלבד. לכן לא פעם הפחדן הוא אישיות יוצאת דופן המתעלה מעל לרמת החברה שבה היא חיה והחורגת ממנהגיה", במדינתנו זה ציטוט של כפירה בעיקר, קיצוץ בנטיעות וחילול שמו של צה"ל.
תמהּ,
אני בהחלט רואה ביום הזכרון ובאופן של 'הבניית הזכרון' המאפיינת אותו סוג של המשך ל'הבניית הזכרון" שננקטה בקהילות אשכנז בימי הביניים באשר ליהודים שנרצחו בפרעות במאות האחת-עשרה עד השלוש-עשרה, שאופיינה בין היתר באמירת קינות מיוחדות, בשינון הבטחות נקמה בגויים, במנהגי אבלות של חודש אייר [יש אומרים כי אחת הסיבות למנהגי אי-התספורת/תגלחת של חודש אייר היא דווקא זכרונם של אלו, באשר פרעות תתנ"ו (1096) התרחשו ברובם בחודש אייר]
ובהפיכתם של המדרשים שעסקו בעשרת הרוגי מלכות לסוג של קאנון (האם שאלת את עצמך פעם מדוע המדרש על אודות יציאת נפשו של ר' עקיבא באמירת 'אחד' דשמע ישראל אינה נמצאת בשום מקור תנאי או אמוראי לפני התלמוד הבבלי?). תכליתם של כל אלו היתה הפיכת המוות על קידוש השם לנורמה. ואמנם להוציא את אגרת השמד להרמב"ם ומעט ממשיכיה, היא אכן הפכה לנורמה גם אצל פוסקים ספרדיים: לדוגמא, בשולחן עורך לר' יוסף קארו.
כאן, במדינת ישראל, נוצרה נורמה חדשה, של קידוש המוות בשירות מערכת הביטחון של מדינת ישראל, והמדינה אכן עמלה על שינונה של הנורמה הזאת בכל מערכי החיים. dulce et decorum est patria mori (מה טוב ומה נעים למות למען המולדת) שיננו קצינים רומאיים, והרבה אחריהם גם קציני מכל רחבי אירופה בזמן מלחמת העולם הראשונה. אני חושש גם כי זה המשפט שאמר טרומפלדור בתל חי, באשר הספיק להיות קצין בצבא רוסיה ואח"כ בצבא הבריטי (גדוד נהגי הפרדות בגליפולי). והנה אותה נורמה שרירה וקיימת גם במקומותנו.
שועי יקר, אין לי אלא להסכים בלב כבד. ישנו אצלנו רייטינג גבוה למוות. בכל אופן יותר מלחיים. אולי בגלל שהחיים פה זולים כל כך ובלתי נחשבים.
אם כל המאמץ הכן לזכור, קשה לי לא עם הזיכרון דווקא, אלא עם האופן שבו החברה הישראלית הופכת אותו למדורת השבט.
והעבודה של גרשוני היא נהדרת (ובעיקר על רקע כל הדברים שאמרנו).
דודו יקר,
כמו שאנחנו יודעים במהיר ה תשתלט קרן לב"י (למען בטחון ישראל) על עבודתו של גרשוּני, ותהפוך אותו ל"בדם לב"י" מה שאינו משולל המציאות.
התלבטתי בין עבודה זאת של גרשוני ובין עבודתו "אל מלא רחמים" (1996-1995).
דווקא קשה לי על פי רוב עם התזזית והסער ביצירותיו של גרשוני, וגם עם הנאיביות חסרת הרחמים (אולי אפילו ניתן לומר: אכזרית) שלו. אני מעדיף את עבודותיו המינוריות יותר. כמדומני, היה לגרשוני מיצב בראשית שנות השמונים שנקרא 'בדם לבי' ויוחד לזכרון השואה, אבל זה כבר עניין אחר.
תודה רבה, שועי יקר, על מה שכתבת.
מתחברת מאוד לפערים הגדולים בין הזיכרון "מטעם" לבין הזיכרון הפרטי.
יחד עם זאת אני חושבת שהגיע הזמן להרחיב את מעגל הזיכרון הקולקטיבי, כך שיכלול בתוכו גם משפחות שכולות פלסטיניות כפי שעושים, למשל, הערב חברי ארגון "לוחמים לשלום". אולי אם נזכור יחד את החללים שגובה האלימות, נשכיל למנוע הצטרפות של בני אדם נוספים למעגל השכול.
ברשותך אני רוצה לצרף את דבריו של בסאם עראמין, אבא של עביר עראמין שבעבר התייחסת אליה בבלוג שלך.
http://cfpeace.org/?cat=6&lang=IW&story_id=667
שועי יקר מאוד,
מסכימה מאוד.
אני גם מסכימה עם אסתי, לרוב יום הזכרון הוא עינוי עבור משפחות שכולות, זה יום שקשה ומגרד את הפצעים, לא יום מחבק ועוטף.
הפתיח שלך שמונה את שלל האנשים שהיו במלחמה או איבדו או מכירים מישהו שאיבד או מכירים הלום קרב או פצוע או מישהו שכמעט – אני חוששת שזה לא משאיר ולו אדם אחד במדינת ישראל נקי מכל זה…
התרבות שלנו נגועה בכאב כל כך והיא מקדשת אותו, וזה נורא וטיפשי ומיותר ומפחיד.
אני מברכת מאוד על דבריה של חני שמצטטת את בסאם היקר, רק עכשיו הכנסתי אצל אסתי את רשימת השמות "שלי", וכללתי שם גם את עביר ז"ל, מבחינתי היא לגמרי חלק מכל מה שהיום הזה מייצג.
והבוקר קראתי כתבה מעניינת על הבניית הזכרון והאתוס בהצגות ילדים –
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1227240.html
שועי,מסכים עם ראייתך את הדברים. פעמים רבות ,בעצם כתיבתך ,אתה מצליח לרגש אותי ,ולהאמין שיש עוד תקווה.
תודה .
תודה שועי
על הדיבור הנקי והסדור, יצרת חלל עבור רגשות שלא מרבים לתת להם מקום.
אני מסכימה עם טלי, שאין כאן בארץ הזו איש או אישה מכל דת וסוג, שאין להם משהו מהתחושות אותן תיארת, שאין חלל שכזה בליבם, במארג חייהם.
חני יקרה,
ודאי כי ראוי לציין קורבנות מלחמה באשר הם קורבנות מלחמה. כל שכן, הואיל והצעתי בדבריי כי על כל אדם לציין את יום הזכרון כפי רגשותיו, מחשבותיו וזכרונותיו.
אני מאמין כי לממשלות ישראל ולמערכת הביטחון תהיה בעיה לציין את יום הזכרון לקרבנות הסכסוך, גם אם מדובר בחפים מפשע פלסטינים. אבל ניתן גם לציין את יום הזיכרון כפי שהוא כיום, ולזכור כי הוא יום הזיכרון לחללי צה"ל ולקרבנות פעולות האיבה בכלל חללי הקרבות ופעולות האיבה בכל האזור.
העובדה כי מציינים את חללי צה"ל ואת חללי פעולות הטרור הפלסטיניות בלבד, אינה מוכרחה להשקיט או להעלים פעולות נגדיות צהלי"ות (כמו למשל: עופרת יצוקה) שיש בהם בכדי הטלת טרור על אוכלוסיה אזרחית גדולה, גם אם לכאורה בא הפעולה לענות על ירי הרקטות על יישובי עוטף עזה והדרום. אישה ואיש כפי מצפונם, וכפי שיישאם ליבם.
טלי יקרה,
על כן כתבתי מה שכתבתי, אני חושב כי מעבר לממלכתיות של היום, ולנסיון הרשויות להבנות את הזכרון ולהגבילו, יש לנו זכות לזכור ולהזכיר את מי שאנו חשים באבדנו. כל שכן, לציין אנשים שנהרגו כתוצאה מעוולות ישראליות. לא חייבת כמובן להתלוות לכך נגיעה פוליטית. לעתים מדובר באבדן אישי של חברים לדרך, שאנו מעוניינים להזדהות עימו, מבלי שניכנע לגבולות השכול שהממסדים הפוליטיים והבטחוניים מבקשים להחיל על ראשינו.
אבל, חשוב לזכור, כי עבור הנוגעים/ות בדבר (וכפי שציינת יפה, כולנו נוגעים/ות בדבר) מעשה הזכרון הוא מעשה יום-יום; הציון הזה הקבוע, בין יום השואה ובין יום העצמאות, יש בו גם כן ניסיון הבניה מתוך אג'נדה ציונית מובהקת (המדינה הציונית כעיר מקלט מפני מבקשי נפשם של היהודים). איננו חייבים לקבל את האג'נדה העומדת בבסיס היום, אבל אני נזהר לכבד את היום, משום שכל אחד מאיתנו, בזכרונו האישי ובמה שמתלווה אליו, יש חלק בזכרון הקולקטיבי (אם יש משמעות לזכרון קולקטיבי), שהרי בסופו של דבר ההיסטוריה הינה היסטוריות הכוללות נראטיבים מרובים ומיתוסים שעמדתם תלויה בצד אותם ם מייצגים. שינוי קט עשוי לדעתי להתחולל אם ניזהר לקיים איש ואישה את זכרונם הם, כפי נפשם, מבלי להיכנע להבניית הזכרון המושת עלינו כנומוס מן החוץ.
אזרח יקר, תודה על החיזוק.
אני מעט פחות אופטימי ביחס ליכולת לשנות ולו מינורית את מגמת פניה של החברה הישראלית ההולכת ומתחמשת וגם האלימות הנקוטה בה ברחוב ובין אדם לאדם הולכת ורבה. אני כן מכיר ביכולתי נסות להביע ברבים, כפי כתיבתי, או בעל פה, בדברים לפני קהלים, דעות הומניסטיות, אי אלימות בעיקרן, השמות בבסיסן את ההכרה ביחידותו של האדם באשר הוא אדם ובחירויותיו; אני גם מוקיר מאוד את כל מי שמנסים/ות גם כן להשמיע קולות כאלו. במציאות העכשווית, קולות כאלה
אינם ברורים מאליהם. לא בישראל של היום שבה לא ברור עתידו של השמאל הציוני, וכך מוחזק השמאל הבלתי ציוני, כסוג של אויב/בוגד/גיס חמישי על ידי חוגים הולכים וגדלים של ישראלים. זוהי מציאות מסוכנת מאוד. הייתי אומר בזהירות, סף-פשיסטית. אם ניתן להפחית או לעכב את התפתחותם של זרמים אלו, כן ייטב.
מיכל יקרה,
תודה לך. אני חושב כי לכל אדם שמורה הזכות לספר את אבדניו ואת כאביו לעצמו כפי הבנתו אותם, כמו כן להתמודד איתם בדרכו. אני רואה בהתערבותה השיטתית של מדינת ישראל בתהליכים אלו, לא פעילות חינוכית בלבד, אלא פעילות הכוללת גם תעמולה, וגם הפרה מסויימת, גם אם עקיפה, של זכויות האדם והאזרח.
חיילים אמנם נחשבים בעיניי צה"ל לרכושו, אבל חללים חדלים להיות חלק ממצבת כח האדם הצהל"י, ולכן על מערכת הביטחון להימנע מלעשות בזכרם של חיילים-מתים או של אזרחים שנרצחו בפעולות איבה שימוש בכדי לקדם את מטרות שביסודם עומדות החלת פעולות אלימות של דיכוי אוכלוסיות אזרחיות.
נוכח היום …אחרי 23 שנים שבהם אני נושאת בעורי את זכר החברים מימי מלחמת לבנון ההיא… נותרה שתיקה… כבר הכל נאמר והכל נחווה התרחב והצטמצם עד תום , לפעמים זכרונות , טובה להם השתיקה , עד שאולי יופיע שם משהו אחר , להניח לזכרון להיות זכרון…די למאמץ להכריח את ההצפה הרגשית
ואולי אם לרגע נסכים כפרטים ,כחברה, כעם, אולי יקרה לנו משהו אחר…
הבניית זיכרון היא המחיקה הגדולה ביותר של מה ומי שבאמת היה
היא טישטוש היכולת למצוא בתוך השקט , יסודות מאותה נוכחות שנעלמה
הבניית זכרון כפי שהיא היום היא בעיניי נסיון אומלל לקבע את הדינאמי ביותר,
את אותו זיכרון דינאמי שמציף מדי פעם זכרונות חדשים
בזכות הפוסט היפה הזה חשבתי על המילה חלל שהיא בעצם מטונימיה, כלומר דימוי שבו משהו נקרא על שם משהו שסמוך לו. כלומר המת נקרא על שם החלל שהשאיר. זה יפה ומדויק.
שועי היקר,מסכים איתך פעם נוספת.ראה תגובתי בעבר,כאן:
http://oralevron.wordpress.com/2008/07/16/%D7%92%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9C-%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%9D/#comment-1210
אפרת יקרה, במלחמת לבנון הראשונה הייתי עוד ילד עוּל ימים, אבל אין ספק כי שמות הנופלים שהוקראו יום-יום אחר הצהריים השפיעו באופן מהותי על תפישת עולמי הפוליטית (היו לי גם שכנים שהיו ממייסדי שלום עכשיו, אבל זאת לא היתה האוירה הפוליטית בבית הוריי, כך שלמרוד התחלתי כבר אז). אחר כך גם יידו רימון באמיל גרינצויייג וגם את האירוע הזה אני זוכר כאירוע מהותי בחינוכי-העצמי.
פעם, ישר אחרי הצבא, עבדתי אצל בעל פיצריה שנכנס ביום הראשון ללבנון והגיע עד בירות. סיפוריו היו זוועתיים. קשה לשכוח אותם. הוא היה בן 18 כאשר נכנס לבירות.
מצפייה בטקס שנערך ברחבת הכותל הערב גיליתי כי הרמטכ"ל הטרי, כמו גם נשיא המדינה, ניסו להבנות את הזכרון באמצעות יצירה שרשרת נופלים גיבורים למן גדי מנלה ועד רועי קליין והאחים פרץ. מבחינה זאת, המסרים ששמעתי היו הרגילים, של 'אחיי גיבורי התהלה' ושל 'במותם קידשו לנו את החיים ואת טוהר הנשק ואת השלום'. ועל כך היה אומר קהלת לו היה חי כיום:" דור הולך ודור בא והמלחמה עדיין פורצת". ימין ושמאל רק שכול ושכול. איזה ילד אתה אליפלט.
מרית קרובתי,
בערבית המלה חלל-חרב היא המלה המוכרת לכולנו היטב 'שאהיד'. המלה שאהיד משמעהּ המילולי הוא גם 'עד' או 'צופה'. כלומר, מי שמעיד במותו למען אללה על גדולתו.
באופן כללי, כפי שציינתי בתגובתי לתמהּ, בהבניית הזכרון הנקוטה במדינת ישראל מאז היווסדהּ, לקחו את תופעת המרטירולוגיה הדתית (מקדש השם, עד ה') המוכרת משלוש הדתות המונותאיסטיות והסבו אותה לכדי מרטיריות חילונית-לאומית-פוליטית, רוצה לומר: המקדש את שמהּ של מדינת ישראל במותו ברבים. זה בעייתי מאוד בעיניי. כפי שגם מוות על קידוש ה' הוא בעייתי מאוד בעיניי.
על פי הדאואיסטים החללים דווקא הם המגדירים את היש ולא כמקובל במחשבה המערבית לפיה היש הוא המידה לכל הדברים.
אולי בהגיון הישראלי, החללים אמנם מותירים אחריהם חלל, אבל החלל הזה עתיד להתמלא בשורות נערים צעירים שיהיו נכונים למלא את מקומם.
זו תכלית מערכת הבניית הזכרון.
כלומר, בהגיונה של הציונות המדינית: כל חלל עתיד להתמלא, וכאשר ייפער שוב, יהיו כבר עוד צעירים הנכונים למלא את החוסר.
ומשוּרה ישחרר רק הגִימֶל או הקב"ן.
תודה אזרח, קראתי את דבריו היפים של אומברטו אקו באתר אליו הפנית. סעיף 11 שם הזכיר לי את הספר 'הלב' לאדמונד דה-אמיצ'יס, שיש בו לאומניות-איטלקית בלתי מבוטלת. מעניין אם נערך אי-פעם מחקר שניסה לעמוד על השפעת 'הלב' על עליית הדוצ'ה בראשות המפלגה הפשיסטית באיטליה אי-אז.
שועי יקר,
יפה כתבת.
מה שמזכיר לי שלפני כמה שנים כשניהלתי את מוזיאון רמלה-יד לבנים (מין חיבור לא ברור בין תצוגה ארכיאולוגית היסטורית לחדר הנצחה, כאשר כל חלק "מספח" את השני לצרכיו), נתבקשתי בין השאר לדאוג לקיומם של "טקסי הנצחה" אחת לחודשיים לזכר החללים שנפלו באותם חודשים.
הטקס כלל הקראת שמות ע"י תלמידי בי"ס (+הנחת פרח בכד), הקראת שמות (+מצגת פוורפונט מאתר יזכור), וסיפורים על חיי הלוחמים/ בני משפחותיהם.
מטבע הדברים, הסיפורים הלכו והתמעטו עם השנים והמורה הממונה על הטקסים נאלצה לשאוב אותם יש מאין, בכל זאת מדובר בעיר קטנה עם מספר קטן יחסית של חללים.
באחד הטקסים הללו הוקרא שיר שילדה כתבה על מות אביה, שיר קורע לב ועצוב מאד. רבים בקהל מחו דמעה לנוכח הדברים. ראש העיר שדיבר אח"כ, אמר את מה שנהוג לומר בנסיבות אלה: שעלינו לזכור את הנופלים לעד …אנו נאבקים יום יום על קיומינו מול אוייבים רבים, .. אנחנו זקוקים לצה"ל חזק ועם מאוחד וכו' וכו'..
בתום הטקס בדקתי כיצד נפל אותו חלל והסתבר שהוא היה שוטר (או לוחם מג"ב), שמת מהתקף לב פתאומי בגיל 40.
שועי יקר,
אני כמובן מסכים איתך.
הזיכרון מתעתע, דבר אינו נשמר כפי שהיה באמת, ומהדבר שנחווה ונשמר כאילו היה זיכרון אוטנטי ושלם הרי נגרעו כל-כך הרבה דברים. רוצים שנזכור בחינת 'זכור את עשה לך עמלק…', רוצים שנזכור כפי שאמרת יפה את יפי הבלורית והתואר, כך, כדי שנשכח את שהדעת אינה סובלת ברגע החוויה, את מה שנחקק אצל הלומי הקרב, פגועי הנפש, אלה שהם חסרי כישרון בסינון זיכרונות.
בענין המילה חלל שהעלתה מרית… היא אכן מדהימה, אני קראתי בה גם 'חלאל' השחיטה החוקית באיסלם ועד הגלוריפיקציה שבמילה 'הלל'.
(המשחק בשורשים ובמילים הביא אותי למחשבה בהכרח מיזוגינית: האם נשים אינן מחוייבות בזכור ולכן הן נקבות, זיכרונן נקוב, סלקטיבי. והגברים מצווים לזכור ובשל כך הם זכרים זוכרים…)
ואולי טוב שבא יום העצמאות לאחר יום הזיכרון כדי להזכירנו שיש בכוחנו לצאת לעצמאות מהזיכרון הנכפה.
… ועכשיו אני נזכר (!) בסבתי שאמרה: 'אתה חושב שנשים היו יולדות עוד ילד ועוד ילד אם הן היו זוכרות את הכאבים של הלידה הקודמת…'
יש כאן מקום אולי לתהות על הזיכרון הנקבי המסוגל להכיל את האימה, ליטול את עוקצה ואפילו לכפות חזרה אליה ומנגד הזיכרון הזיכרי, הקפוץ, הקופא על שמריו… אני לא יודע, זה נשמע אולי רדוקטיבי מדי…
נטלי יקרה,
חלל באחד ממשמעותיו הוא גם חלל תצוגה; ניתן להזכיר את יום הזכרון כחלל פנימי שכל אחד מן האזרחים/ות מוזמן למלא אותו בתכנים הקרובים ללבו. כאשר נימת היום שמה את מדינת ישראל מעל הכל– זה לכתחילה חדל להיות חלל, כהתמודדות עם האין, והופך ליום שבו מצדיעים לאשר חירפו נפשם למען מדינת ישראל, סלע קיומינו. המדינה גם הציונות, הם אמצעי ולא תכלית. אם שוכחים זאת, מתדרדרים במהירה לידי לאומנות פשיסטית.
ובאשר לשוטר ז"ל שהותקף על ידי ליבו, לבי לו ולמוקירי זכרו.
אני מקווה כי טקסי ההנצחה במוזיאון ההוא ברמלה לא הגיעו כדי ציון שמו של שק"מיסט גיבור שנפל בקרב על המילקי.
עמנואל יקר,
אני חושש כי החברה הגברית שקידמה את התפתחותה של העברית היא שיצרה את ההבחנה הכמעט-אטימולוגית בין זכרי (זכרון) ובין נשי (נשיה); כך אולי אפשר, יכולים היו אבות-אבותינו לחוש קירבה מיוחדת לאלהיהם עליו אומרת התורה: 'זה שמי וזה זכרי לדור דור'. ואמנם, אם נסקור את תולדותיה של הספרות הרבנית נגלה כי מה שנשמר והועבר מדור דור הם כתבים של גברים הראויים להיזכר; לעומתן, רוב-רובן של הנשים (אני מניח כי בכל דור ודור היו גם נשים יוצרות) נדונו לכתחילה לנשיה. אני שמח שהמין האנושי יוצא אט-אט משם.
ומעניין אברהם נתן בן אלישע, נביא השבתאות (נתן העזתי), תיאר באופן דומה, בספרו 'הבריאה', את צד הימין כיסוד הסטטיות והיציבות ואת צד השמאל כיסוד הדינמיות וחוסר היציבות (בדרך כלל בקבלה מזוהה צד הימין עם הזכרי וצד שמאל עם הנשי) על פי אבי אלקיים במאמרו 'לדעת משיח' שראה אור בכתב העת תרביץ לפני כעשור וחצי, יש אצל נתן העזתי ביטויים הומו-אירוטיים רבים באשר לדמותו של שבתי צבי.
איי, הזכרת לי את שירו היפה של ד"ה לורנס 'ספינת המוות' המתחיל במלים (תרגום שלי, קצת מיידי-טנטטיבי): עכשיו זה סתיו/עת פרי נושל/ עת להיאסף הוא/עבר הנשייה.
צריך לזכור את אלה מאיתנו (אזרחים וחיילים) שיהרגו במלחמות הבאות שחלקן תהיינה – לפי נסיון העבר – מיותרות.
שועי יקר, הציונות המדינית דגלה בחיים לא במוות. יצחק שדה שהמציא את כוחנו הצבאי הגדיר אותה כך "הגבורה היא תכונה אנושית חיובית, אין גבורה בלי מטרה הומאנית ובלי הומאניות כי עיקרה חיוב החיים – החיים על כל גילוייהם הטובים. לכן קשה לו לאדם המחונן בסגולת הגבורה להרוג, הוא מגיע לכך רק באין מוצא אחר כשאין צל של ספק בצדקת ההריגה כשהמעשה נחוץ למען החיים". על המצבה של יצחק שדה חרוט "לא למען הרוג נתון הנשק בידני, כי אם למען הצל חיים".
בלי לשים לב הדבקת לציונות המדינית את רוחו של הטרור היהודי, כאשר יצרת מדרש ליאיר אתה כותב "כלומר, בהגיונה של הציונות המדינית: כל חלל עתיד להתמלא, וכאשר ייפער שוב, יהיו כבר עוד צעירים הנכונים למלא את החוסר. ומשוּרה ישחרר רק הגִימֶל או הקב"ן."
וככה זה במקור אצל יאיר בשירו חיילים אלמונים:
חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְּנוּ בְּלִי מַדִּים
וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.
כֻּלָּנוּ גֻּיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים,
מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.
בְּיָמִים אֲדֻמִּים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים,
בַּלֵּילוֹת הַשְׁחֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ.
בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים
וְעָלָיו הֲגָנָה וְכִבּוּשׁ.
לֹא גֻּיַּסְנוּ בַּשּׁוֹט כַּהֲמוֹן עֲבָדִים
כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ בַּנֵּכָר אֶת דָּמֵנוּ.
רְצוֹנֵנוּ – לִהְיוֹת לְעוֹלָם בְּנֵי חוֹרִין;
חֲלוֹמֵנוּ – לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ.
וּמִכָּל עֲבָרִים רִבְבוֹת מִכְשׁוֹלִים
שָׂם גּוֹרָל אַכְזָרִי אֶת דַּרְכֵּנוּ,
אַךְ אוֹיְבִים, מְרַגְּלִים וּבָתֵּי אֲסוּרִים
לֹא יוּכְלוּ לַעֲצֹר בַּעֲדֵנוּ.
אִם אֲנַחְנוּ נִפֹּל בָּרְחוֹבוֹת, בַּבָּתִּים,
יִקְבְּרוּנוּ בַּלַּיְלָה בַּלָּאט;
בִּמְקוֹמֵנוּ יָבוֹאוּ אַלְפֵי אֲחֵרִים
לִלְחֹם וְלִכְבֹּשׁ עֲדֵי עַד.
בְּדִמְעוֹת אִמָּהוֹת שַׁכּוּלוֹת מִבָּנִים
וּבְדַם תִּינוֹקוֹת טְהוֹרִים
כִּבְמֶלֶט נַדְבִּיק הַגּוּפוֹת לִלְבֵנִים
וּבִנְיַן הַמּוֹלֶדֶת נָקִים.
במידה רבה זהו ניצחונם של ארגוני הטרור היהודי את הציונות של חיים וויצמן, שדווקא האתוס שלהם הוא שנופח עשן במנגל של יום הזיכרון והעצמאות בחברה הישראלית של ימינו ומעלה דמעות צורבות בעינינו.
הי דוד,
איזהו חכם? הרואה את הנולד.
איזהו כסיל? הרואה את הנפטר, כאילו במותו קידש את המדינה.
איי, דודו, למרבה הצער שלא כמו בלח"י כעת אפילו המוות לא משחרר מן השורה; והמתים (הנופלים) משתתפים מדיי שנה במסדר נופלים ארוך שתפקידו להעלות על נס את המדינה דווקא, ובצידו את הקרבתם המוצדקת כך טוענות ממשלת ישראל, לשם קיומה של המדינה.
אגב, כאשר מהרהרים רגע ארוך במלות 'מסדר הנופלים' לחיים חפר הריהו לא שונה במאום מן השיר של אברהם שטרן 'חיילים אלמונים'. הוא אפילו איום ממנו, 'אלו הבנים שלי,אלו הבנים'. זהו קיטש שאין כמותו וזילות חיי אדם גרועה עוד יותר. מזל, את העובדה, לפיה גם המוות חדל לשחרר מן השורה, אני זוקף לחובתם של חפר, גורי,ודומיהם: עם המלאכים הלבנים ועם האהבה המקודשת בדם שלהם.לא ברור לי במה שטרן או ז'בוטינסקי גרועים מהם. מלבד שיגרת החרוז הלוחם, המהלל את המוות. אלו גם אלו מהללים את המוות בשירות העם, הלאום והמדינה.
ויש גם חללה – חללה היא בת שנולדה לכהן מנישואים האסורים עליו בגלל היותו כהן, או שנולדה לחלל …
דודו, אכן כן, ולכהנים למשל, נאסר בהלכה לשאת גם חללה.
על פי ההגיון הזה אגב, נשאלת השאלה האם לכהנים מותר לנסוע לחלל בחללית?
או לשאת חלילית? (כלומר יש פרק החליל במסכת סוכה, אבל אין פרק חלילית, ולא ברור האם מותר לשאת אותה או לאו) שמא יגיע לידי חילול שבת. או לרכוש חמוצים לקראת המנגלים דיום העצמאות השתא בדוכן הנודע, חמוצי החלל (משל למלך שפתח חנות חמוצים וקבע עליה את השלט 'חמוצי החלל', שאינו אלא פרפראזה על סדרת המנגה היפנית 'חלוצי החלל').
פתאום נזכרתי שלפני כמה שנים ראיתי בטלויזיה סרט על אנשים שמסיבות גנטיות/מחלתיות, אין להם זיכרון. הם לא מסוגלים לזכור מה שחוו לפני חמש דקות, את הדרך למכולת, או מה התכוונו לקנות. זו הפרעה מאד קשה ומסובכת והסרט עסק בהתמודדות שלהם ושל סביבתם. אבל מה שהיה מרעיש ומדהים מבחינתי היו הפנים של האנשים. כולם אנשים מבוגרים שסובלים ממצוקה לא פשוטה ולא הפיכה, והפנים שלהם היו רכים לגמרי, רכים וצחקנים.
זה הזיכרון כמסתבר שמאבן וחורץ את פנינו ואת נשמתנו. יום אחד (כשאגמור לחשוב על זה) גם יגיע הפוסט.
[…] הפנייה בלבד , בזה הרגע , בזה הטעם, כמה שעות אחרי יום הזיכרון , ויום השואה , אך הפנייה בטוב טעם , ושלא כדרכי לסמן את רשומונים ראויים של חיים מכאן , ברסיסי קריאה, כמו שנעשה במרווחי זמן קצרים (ולא בכדי ). […]
מרית, אם להמשיך את קו המחשבה הזה, תמיד עולה המחשבה כי גם תוי פניהם של תינוקות וילדים קטנים עדיין אינם קבועים, כפי שיהיו אחר-כך. כמובן, כי ככל הידוע לנו הם גם אינם זוכרים הרבה לאחור (אולי כי אין עדיין הרבה אחור, וגם אולי מאחר ששפתם היא עדיין מוגבלת מאוד, ואולי בשל חסרונן של תבניות של שפה, הם אינם יכולים לשמר חוויות שאירעו זמן רב לאחור). מבחינות מסוימות, ברור למדיי, כי הזכרון עשוי לסייט את האדם. כל לוקה בסינדרום פוסט-טראומטי יכול להעיד על כך. שהאב א-דין א-סהרורדי שיח' סופי בשלהי המאה השתים עשרה, כינה את הידע העליון: 'הידע האמיתי של הנוכחות בהווה'. ה- Nowness of Now הוא מצב תודעתי המצריך אימון ונכונות לְאָיֵּן בחינות מסוימות של ה-Self המושתת לא מעט
על מארג זכרונותיו.
הי יומן מסע (דרור), תודה רבה על הלינק.