*
בספרו היפה והקר, שיחה (הוצאת בבל: תל אביב 2011) מציע זלי גורביץ' לראות זיקה אטימולוגית בין המלה Text ובין Texture , כלומר בין הכתוב (ספר) ובין הנארג (בד, אריג). משום מה חיסר גורביץ' בדיונו זה את המלה 'מסכת' בלשון חכמים, שציינה בספרות הרבנית את חלקיה השונים של המשנה ושל התלמודים (בבלי וירושלמי),כמו גם את המסכתות הקטנות שנערכו בימי גאוני-בבל (כגון: מסכת דרך ארץ רבא וזוטא וכיו"ב), מקורה אף הוא כנראה במסכת החוטים ששימשו אצל נוּל האורגים. דומני, כי גם המלה סוטרא במקורה בסינסקריט הוא מארג/אריג. אפשר כי אנו לובשים על ערייתנוּ את כל המסכתות, הסוטרות והטקסטים בהם עיינוּ, המארג האינטלקטואלי הינו כעין אריג, כעין מיתוס חגורות העור אשר עטו עליהם הטועמים מעץ הדעת. על כל פנים, דומני כי שתי השיחות אשר אצטט כאן בהמשך דבריי מצליחות למשוך חוט של חסד, לא מובן מאליו, בין יפן של ראשית המאה השמונה עשרה, ובין צרפת, מאתיים שנה אחר כך.
אני מעוניין להציב שני דיאלוגים בזה אחר זה: האחד,סדרה של קואנים,אותם מציג מורה הזן בפני התלמיד-המבקש,על פי מסורת החניכה הזן-בודהיסטית מבית מדרשו של מורה הזן הקוּאִין (ראשית המאה השמונה עשרה); השני, דיאלוג (אולי מדויק יותר: סדרת שאלות ותשובות) בין אנדרה ברטון ובין אנטונן ארטו שהתקיים בשנת 1928 (בעצם אותה שנה עזב ארטו את תנועת הסוריאליזם בשל האופי הרודני-פוליטי שבאמצעותו שמר ברטון על הגמוניה בקרב אמני התנועה, ובשל מגמתו של ברטון להכניס את התנועה תחת כנפיה של התנועה הקומוניסטית העולמית). כפי שנראה, סגנון השאלות וגם אופיין של התשובות נדמה להיות אסוציאטיבי ואינטואיטיבי לגמריי, אולי אף משחקִי, באופן המבקש להתנתק דווקא מן הרציונליזם הדיסקורסיבי, ואולי אף להתנתק מן העצמי המהוגן, העוגן כספינה במזח, וליתן לעצמי להפליג אל הים רחב הידיים, על סערותיו, ותהומותיו ומראותיו המפליאים.
אף על פי כן, הצבתן השל השיחות בזו לצד זו קושרת לטעמי דיאלוג בין שני עולמות קרובים שטרם הופגשו (קואנים זן בודהיסטים לא הוצעו כמיטב ידיעתי על ידי איש מחברי תנועות הדאדא והסוריאליזם האירופאיות בראשית המאה העשרים, כמקורות פרוטו-דאדאיסטים או סוריאליסטיים, ששומא לקרוא בהם). אבקש גם להביא כמה טעמים לכך שהשיחות הוצבו זו אחר זו.
-א-
המורה: (ציטוט) בסוטרת היהלום נאמר, "ביֵשוּת זו חולקים הכל ואין בה גבוה ונמוך" אם כך, איך זה שהר שוּ גבוה והר הָן נמוּך?
תשובה: "הר פוג'י גבוה, הר קמקורה נמוך"
…
המורה: הרוח נושבת בעצי האורן האפלים. ככל שתתקרב תשמע את אוושת העלים טוב יותר.
תשובה: כשידו הימנית ליד אוזנו התלמיד מעמיד פנים שהוא מאזין לרוח בעצי האורן ואומר " שוּווּ, שוּוּוּ" [אוושת הרוח בעצים].
…
המורה: כשאתה מאזין היטב, מה בדיוק אתה שומע?
תשובה: התלמיד אומר, "אה. זה. זה סוד. התקרב" ומעמיד פנים כבא ללחוש איזה דבר סוד באוזנו של המורה.
[קול היד האחת, תרגום מיפנית, הערות ועריכת הנוסח העברי: יואל הופמן, נוסח עברי: דרור בורשטיין,
הוצאת כתר: ירושלים 2011, חלק שני, קואנים 129, 131, 133, 135; עמ' 177, 178, 180, 182]
-ב-
ארטו: האם לסוריאליזם יש תמיד אותה חשיבות באירגון חיינו או בהפיכתם על פיהם?
ברטון: זה בוץ המורכב מפרחים בלבד.
ארטו: כמה פעמים אתה עוד חושב לאהוב?
ברטון: זה חייל בבקתת שמירה, החייל הזה בודד. הוא מתבונן בתמונה שזה עתה הוציא מארנקו.
ארטו: האם יש למוות חשיבות בהרכב חייך?
ברטון: זאת שעת השינה.
ארטו: מה זאת האהבה הנצחית?
ברטון: זה אינו חטא.
ארטו: לילה או תהום?
ברטון: זה צל
ארטו: מה מגעיל אותך יותר מכל באהבה?
ברטון: אתה, ידידי היקר, ואני.
[מתוך: 'המהפכה הסוריאליטית, 11' תרגום: איילת רהב, בתוך: דאדא וסוריאליזם בצרפת: אנתולוגיה, בעריכת רות עמוסי ואיריס ירון ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1992, עמ' 290]
*
הצד השווה המובהק בין שני הדיאלוגים הוא אפיים כשאלון אסוצאיטיבי-אינטואיטיבי,לכאורה. לכאורה, אני כותב, שכן נהיר כי בעצם העלתם על הכתב, משהו משום אפיו החד פעמי של הרגע, של אותה נוכחות בהוויה, של אותה קירבה בין שואל ובין נשאל, הופר לתמיד, גלהּ ממקורוֹ הראשון, ששוב נותר בלתי נודע. אין לנו לא את אינטונציות הקול של הדוברים; לא את הבעות פניהם; לא את שפת גופם; לא את הסביבה ואת האווירה בהן הוגדו הדברים בראשונה. למשל, דומני כי גם לקואנים וגם לשיחם של ברטון-ארטו מהותי לידע באיזו מידה נכחה בת-צחוק בחדר או באיזו מידה ברצינות תהומית, כעוסקים בגופי תורה.
כמו כן, ראוי לשים לב לכך, שבמידה שהדיאלוגים הם אינפורמטיביים, כל כמה שהם מנסים לצייר עצמם כדיס-אינפורמטיביים, הריהם מבקשים להציג תכנים הקרובים מאוד לדובריהם (אידיאולוגית, או אוטוביוגרפית). ברם, בעד הכיסוי, המעטה, והמלבוש, שמבטא הטקסט, המבקש להיות בד בבד גלוי-לב ערום ועריה ולבוש היטב ומוצנע.
למשל, בשאלותיו של מורה-הזן ובתשובותיו של התלמיד נמצא את זיקתם האמיצה להתאמה עם הטבע (הזן-בודהיזם היפני כפי שהורה אמן התה, קאקוזו אוקאקרה, הוא בנו-ממשיכו של הדאואיזם הסיני). בכל השאלות, ישנה פניה לבדוק האם התלמיד ער להיותה של ההוויה אחדותית מחד-גיסא, ורבת-אנפין מאידך גיסא; בדברים שוררת אחדות שווה, אף על פי כן ישנם תופעות מגוונות ושונות. אוושת עלי האורן היא אוושה אחידה; ברם, היא ארוגה מאיוושות רבות של עלים בודדים. כאשר התלמיד מאזין היטב, הוא רק מעמיד פנים ללחוש את סודו באוזן המורה, אבל אינו לוחש דבר. למעשה, הוא מזמין אותו להשתתף עימו בקשב. קשבו של כל אחד מהם וקשבם המשותף.
בשיח הסוריאליסטים עולות גם כן תימות מרכזיות. הקשורות בתנועה וגם בקורות חייו של ברטון. ברטון שירת כחייל במלחמת העולם הראשונה, והרבה לכתוב לחבריו (במיוחד לז'אק ואשה); שינה וחלימה, ואפשרויות של כתיבה תחת היפנוזה ושל כתיבה אוטומטית עניינו מאוד את ברטון וחבריו. ברטון ראה בשינה, בעקבות דה קיריקו, 'הזדמנות ליצירה'. האהבה הנצחית והמוות, דומים כאן למצבי גבול שבנפש, באשר הם מהווים מפתח של התחמקות והעלמות, מן המציאות הקונקרטית בגילוייה החברתיים העכורים והממוסדים. ב-'אהבה הנצחית אינה חטא' רומז ברטון למציאות שמעל להבחנות הדתיות-נוצריות בחטאים; מי שמצוי מעבר לממסדים החברתיים, האזרחיים והדתיים, פושט מעליו את ההבחנות הנורמטיביות בין טוב ורע מידה טובה-חטא, ושלם הוא באהבה הנצחית. בניגוד ל-'חזון המבורכים' של תומאס אקווינס, דומני כי ברטון רומז לארטו (ברטון תמיד השמיע ביקורתו כלפי הנהיה הדתית-מיסטית-רוחנית אצל ארטו), כי מציאות זאת המשתפת בין אהבה נצחית-מוות נצחי-יצירה נצחית, אינה קשורה בממסדי הדת דווקא, אלא היא חוויה פנימית-אידיוסינקרטית בנפש האדם, הויה פנימית, שאינה נענית לשום חוק חיצוני, כמוה כחלום מתמשך, ועל הנפש לנהות עדיה.
בתמונה למעלה René Magritte , The Portrait, Oil on Canvas 1935
© 2011 שועי רז
שועי יקר,
האם על הנפש לנהות עדיה.
או שאולי לנהות אליה.
הראשון סופי בקצהו (כי ישנו לו קצ(ה)).
השני הוא תנועה אינסופית, תנועה ללא סוף וללא קצה …
זה יפה הרענון הכפול של שגרת השאלה והתשובה.
והכי סוגסטיבי הבוץ המורכב מפרחים בלבד.
עושה לחשוב, וחשק ליופי ושלמות. שיתפנו בפייסבוק וגם ב-קתרזיס שזה כאן
http://www.scoop.it/t/catharsis
תודההההה
אני אוהבת את:
לילה או תהום?
זה צל.
בחמש מילים כל הפחדים,
שאין קשר בינם ובין המציאות,
שעומדים בפני עצמם.
דודו יקר,
באשר בסוריאליזם עסקינן, תנועה אמנותית שכמו הדאדאיזם
הוקמה כתנועת מחאה כנגד הממסדים האירופאיים אשר יצרו
את הטבח של מלחמת העולם הראשונה; והרימה קול מחאה
כנגד כל מה שביסודו הוא הליכה-בעקבות ונסיון למצוא חן
בעיניי הקהל הרחב. אני חושש כי הקו האמנותי הבלתי-
מתפשר של ראשי התנועה כפי שבא לידי ביטוי במניפסטים
המפורסמים, דיבר על קו של חריגה מן המציאות המעלה
רקב אל עולם החוויה הפנימית החלומי-מאגי. מן הבחינה
הזאת, מה שמשותף לסוריאליזם המוקדם של ברטון
ו"לתיאטרון האכזריות" של ארטו, היא ההליכה מעל ומעבר,
ללא כל פשרות, ללא דרך חזרה. שלא כמו מאן ריי המאוחר,
שטען כי אמנותו תמיד עירבה בתוכה הומור וקריצה, ברטון
וארטו רציניים עד אימה. ארטו אמנם חיבר מאמר בשבחי
האחים מארקס וההומור האנארכיסטי שלהם, אבל אני לא
מצליח לשוות לנגד עיניי את ארטו צוחק.
מרית קרובתי,
האסוציאציות שלי לגבי הבוץ המורכב מפרחים בלבד הן
'כל הדרכים הולכות לרקב השחור' ('גרודק') לגיאורג טראקל
הסיפור 'שן הארי' לוולפגנג בורכרט והשיר המסויט-היפהפה
הזה של טום ווייטס מתוך מחווה שלו ל"ווייצק" של ביכנר:
אבל גם אחרי, זה עדיין נותר סוגסטיבי.
ערוצאים, בבקשהההההההה (אני אמנם נוטה לדאדאיזם
אבל, משום מה, אני יותר מדיי, מנומס; כלומר, יש מצב שהיייתי
מטאטא את רצפת קברט וולטייר אחר אירוע שירה וגם תולה
את המסכות של מרסל ינקו בחזרה במקומן). תודה על האתר
החדש, אני בימים מעוטי אינטרנט, מזה זמן, ובאשר כך, כמעט
ולא מרחיב את אופקיי באתרים חדשים (אלא אם כן מודיעים לי על קיומם)
מבחינה זו, קתרזיס שלכם, נראה לי שימושי להפליא. תודה.
מיכל יקרה,
אני דווקא מתחבר לא רע לשלושה שצוינו (לילה, תהום, צל).
אבל לטעמי שעה שארטו ניסה להציב בפני ברטון את האפלה
שאין עימה אורה, או תהום חסרת תחתית; מסית ברטון את
הדיון אל הצל. והלא צל זקוק למקור אור. ברטון לטעמי
חושש לנגוע בלב האפלה של נפשו. ברטון כלל לא חביב עליי.
הוא לא יכול היה להבין כלל אנשים כמו טריסטן צארה, או
כמו אנטונן ארטו. אחרי הכל, הוא היה צרפתי מחונך מדיי,
לא ברור לי מה עושה אותו מורד או איש אוונגרד, הוא לעולם
חיפש להיעשות ממסד או להחבר לממסדים קיימים.
שועי יקירי,
אני לא ממש מכירה את החבר'ה האלה,
פשוט נתפסתי לאותה שאלה קצרה ותשובה עוד יותר קצרה,
שנראו לי כמו תשובה מצויינת לתהום החשוכה שלפעמים נדמה לי שאני צונחת בתוכה,
הגדרה שמדליקה אור בלילה ארוך שלפעמים נדמה לי שלא יהיה לו קץ:
זה רק צל,
זה רק צל.
מיכל, בכתבי אחד מתלמידי הבעל שם טוב צל ראשו של
הצדיק הוא דימוי האלהות שיש לו. זאת תפישה מאוד
מעניינת, היפוך מסוים של התפישה הרבנית הותיקה לפיה
האדם הוא צל-צילו של האלהות. מה שיפה הוא שכך או כך
(וגם בלא ההקשר התיאולוגי/דתי/יהוד בכלל) אפשר להביא
את התפישההזאת למימד הקיומי של כל אחד /אחת מאיתנו.
רעיון יפה, שיחה כ- cadavre exquis, ככתיבה אוטומטית.
שרון, לאחרונה אני מרותק לדיווחים על הכתיבה האוטומטית
אצל רובר דסנוס, מה שמתכתב לי עם דווחים על כתיבה
אוטומטית בכמה זרמים רוחניים ביהדות ומחוץ לה בזמנים
שונים; איני רואה בכתיבה אוטומטית מיסטיקה או מאגיה בהכרח, אלא בראש ובראשונה,
כניסה למצב הכרה בלתי-שגרתי, אלטרנטיבי, ניתן לתרגוּל, צעד שמעבר לתבונה;
בימי הביניים היו חיבורים רבים שנכתבו כביכול או באמת,
בכתיבה אוטומטית או בעת חלום (הכותב מעיד על כך
שכתב אותם מייד שהתעורר, כפי שהתגלו אליו).
אותי זה מרתק, משום שמדובר במה שקארל יספרס כינה
"מצבי גבול" וויקטור טרנר "אישיים סיפיים". האפשרות ליצור
מתוך מצבי הכרה כאלה, מלווה את המין האנושי מקדמת דנא,
יש שראו בה נבואה יש שראו בה שיגעון, או השראה אלהית (ראה פיידרוס
לאפלטון: ארבעת סוגי השיגעון), אבל כללו של דבר הדאדאיסטים, הסוריאליסטים,
ובמיוחד, אנטונן ארטו (כפי שהוא עצמו-היטיב לאבחן, לאימתם של הסוריאליסטים)
כמו גם ז'ורז' בטאיי ב"החוויה הפנימית "אינם אלא ממשיכים היסטוריים של
מסורות יצירת אנושיות קדומות, ממשיכים כמעט-יחידים.