אחת השאלות המנקרות בי באחרונה, כנקר בגזע עץ עבות, היא מדוע ספרי בלשים צריכים תלי-גוויות ואלימוּת לרוב, כדי לספר את סיפורן. האפשר כי הבלש הפרטי ייצא לאודיסיאת החקירה שלו, גם אם לא נעלם מישהו? האפשר כי מפקח/ת המשטרה ידהיר את מכוניתו אל זירת האירוע גם באם לא תימצא שם גוויה לרפואה או קבר אחים? מה זה אומר על האדם, עצם העובדה לפיה הוא זקוק שיביאו לפניו מתים וגוויות, או למצער: העדר בלתי מוסבר של אדם, שנעלם מבלי להותיר עקבות, בכדי לגרות את סקרנותו ואת עצביו, ויביאוהו להקדיש כמה שעות עד לשלב ההתרה.
ב-25.2.1966 התפרסם בעתון "הארץ" מאמרה של המשוררת הצעירה דאז, דליה רביקוביץ (2005-1936), בגנות האלימות המצויה מאוד בספרות הבלשים. חוקר הקבלה, פרופ' גרשם שלום (1982-1897), טרח לחבר תגובה גועשת בגנות אותו מאמר. הנה מקצת דבריו:
מאז תחילת לימודי באוניברסיטה ועד ערוב ימי בירושלים עיר הקודש אני קורא ספרי בלשים. אני קוראם מפני הגירוי החזק לכח השכל הטבעי שבי, מפני חריפות ההיגיון המתגלה בהתרת הפקעת של העלילה ומפני החן שבתיאור הווי חברתי מסוים וכוח הדיאלוג שבהם. […] והנה זכינו להתקפה חזיתית מצד דליה רביקוביץ הבאה לחשוף את כל פגמיה של ספרות זו. עם קריאת דבריה לא האמנתי למראה עיני […] נחזור לגופו של עניין, הגברת רביקוביץ מתאוננת שאין לקרבנות הנרצחים בספרות זו לאלפיהם, כל משקל אישי; שום דבר אינו מושך אותנו להתעניין בסיבות הירצחם ומכאן הריקנות היסודית המציינת ספרות זו. קינתה של המבקרת נוגעת ללב. ולמה אנו ממלאים פינו צחוק למשמע תלונה אקסיסטנציאלית זו? מפני שאין היא שייכת לגוף הנושא. כמובן, אין המספר הא לעורר בנו, מעיקרא, רחמים והבנה לסבכי הנפש של הקורבן (או של רוצחו). זהו ההבדל בין סיפור בלשי ובין דוסטוייבסקי. נשאלת השאלה האם נחוצה הזדהות אקזסיסטנציאלית עמוקה כדי להנות ולשבח סיפור בלשי, ודאי שלא! […]
[גרשם שלום, 'בזכות ספרי בלשים', עוד דבר: פרקי מורשה ותחיה (ב'), כינס וערך אברהם שפירא, הוצאת עם עובד: תל אביב 1992, עמ' 506-505]
בעצם, אם בוחנים את טיעונו של שלום, כל שהוא אומר הוא שצריך לשרור פלורליזם ספרותי; ישנה ספרות יפה, העוסקת בנושאים כגון: רוח האדם, נפשו ותהליכים נפשיים; וישנה ספרות עלילתית-סוחפת, העוסקת בפן הפעלתני-תכליתי של המציאות האנושית; ספרות כגון "ספרות בלשית" לדידו היא ספרות של בידור קליל וגרייה אינטלקטואלית של הקורא, ההומה להצליח ולפתור את החידה הבלשית, במרבית הפעמים: חידת הרצח/מעשי הרצח, העומדים במוקד העלילה. כמובן, ניתן לערער על שלום כבר בנקודה זו, משום שלא תמיד ניתן להבדיל בין סיפורת פסיכולוגית מעמיקה ובין רומן בלשי גרידא. לכתחילה, כבר ברומנים של וילקי קולינס, אדגר אלאן פו, וראלף לואיס סטבנסון, במידה רבה: מייסדי הז'אנר, הושם דגש גם על הפרסונות הפסיכולוגיות של הדמויות, ולאו רק על העלילה ועל התרתה. ובמקרה זה, אין חלקם של ארתור קונן דויל ואגאתה כריסטי עם ריימונד צ'נדלר וז'ורז' סימנון (זוהי דעתי). דומני, כי הקורא למשל את עלילותיו של קורט וולאנדר, בלשו של הנינג מנקל, או הקורא בספרי אראסט פטרוביץ' פאנדורין לב' אקונין (גריגורי צח'ארטישווילי), קשה כי יצליח לחמוק מן הקווים הפסיכולוגיים ומן האטיולוגיה הפסיכולוגית המלווה את הדמויות, גם את דמויות הרוצחים. בספרו של מנקל למשל, הכלבים בריגה (הוצאת כנרת: תל אביב 2010), היסודות החברתיים והפסיכולוגיים בעלילה מהותיים לאין ערוך יותר מחידת הרצח העומדת במרכזו. עם זאת, על אף חילופי העתים והמגמות בחלק מספרי הבלש, קשה להגיד כי כמות הספרים הבלשיים, הנחלצים מן התבניות המאובנות-דוֹגמטיות,של מציאת גופה בשחר העלילה או העלמוּתו של האדם והנסיון להתיר את נסיבות הרצח/ההעלמוּת, עלה פלאים. ה-Corpus–delicti (גוף הפשע), כלומר: מי שנפגע על ידי הפושע והכלי/אמצעי שבו נעשה המעשה, הם עדיין לב-ליבו של סיפור המסגרת, מערכת ההפעלה המתוקנת של הרומן הבלשי. כללו של דבר, צודקת בעיניי טענתה של המשוררת לגבי האיבון התבניתי ותלי-הגופות המאכלסות את הספרות הבלשית; מדברי שלום, ניתן לקבל, את קריאתו לפלורליזם ספרותי של ריבוי ספרויות, וסוגי איכויות ספרותיות, ואת הנאתו המליאה מבידור ספרותי קליל, שאינו מבקש להכביד דווקא או להטיח את מלוא כובד החיים ועולם בפני הקורא. הדברים כמובן אינם מוציאים מכלל האפשרות כי רביקוביץ' אף היא פלורליסטית, ואין היא יוצאת כנגד עצם העלילה הבלשית, אלא כנגד רוב השימוש באלימויות מסוגים שונים בספרות זו. מאמרה של רביקוביץ' אינו לפניי ובכל זאת, רק על סמך תגובתו של שלום, ניכר כי רביקוביץ' נרתעת מן האלימות הרבה הנהוגה בז'אנרים האלה, שבהם רוצחים כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר בעולם, עוד רישום אלים בארכיון ההיסטוריה האנושית, רישום חולף ונעלם ביעף בנשיה.
אבל דומני, כי יש כאן עניין נוסף: שלום ההיסטוריון-פילולוג של הקבלה היהודית לתולדותיה, לא הרבה לעסוק במחקריו בפרסונה הפסיכולוגית של המקובלים ומניעיהם הנפשיים, אדרבה הוא נרתע מכך ביותר, ופנה לתיאור עלילותיה של תנועת הקבלה, על חוגיה וזרמיה, מבלי שהתעקב בפרסונות ובנסיונות להתחקות אחר הנסיבות שהניעו אותם (למשל, אבחנתו המפורסמת בדבר כך ששבתיי צבי סבל מהפרעה דו-קוטבית, היא בעייתית משום שלא טרח לעגן אותה מעולם, במחקרים פסיכו-אנליטיים בני זמנו, וגם משום שלא טרח כלל לתאר את הפרסונה של הדמות לאור ממצאיו); רביקוביץ, המשוררת הרגישה-מאוד (והיא אכן היתה רגישה מאוד בכל ענייניה), דקת העור, מבקשת להבין מדוע נדרשים לכותבים ולקוראים מעשי-אלימות במינונים גבוהים בכדי להעיר את עניינם ואת רגשותיהם המהוסים. מה שמזעזע ומרעיד את עולמהּ של רביקוביץ, מעורר ומבדר את שלום. ואכן, שלום חי בשלום עם מלאך ההיסטוריה, גם אם הביע בהזדמנויות שונות מחאות על המאורעות ההיסטוריים-פוליטיים של המאה העשרים (אגב, שלום הצעיר הצליח להשיג פטור משירות בצבא הגרמני בשנת 1917, לאחר משבר פסיכיאטרי לאחר גיוסו, שהביא לאשפוזו הקצר בבית חולים), יכול היה לעסוק בשלווה במחקר מדעי כהיסטוריון של הקבלה; שירתהּ של רביקוביץ לעומת זאת, היא זעקה חרישית על מצבו של האדם, אפשר על שקיעתו המתמשכת של האנושי. מה שאצל שלום הוא מידע אינפורמטיבי לגמריי (למשל, שבתיי צבי המודיע לאחר התאסלמותו לאחיו על דכאונו הגדול) הופך אצל דליה רביקוביץ לשירה (דכאונה העצמי של רביקוביץ, רגישותהּ, שבריריותהּ). שלום בוחן את הספרות כמארג של נתונים, ועובדות המצפים למי שישזור אותם לכדי עלילה; רביקוביץ כמו מבקשת לחוות בכל רגע ורגע את החיים ואת הספרות מבלי להותיר חייץ בין הקורא ובין הנקרא, משל כולנו מהלכים בספר החיים הגדול, לכולנו שמור בו תפקיד, עלינו לחיות ולחוות עד תום (שלום לעומתה, נותר מרוחק, ממושאי מחקריו, כמו חוקר-משטרתי המביט מעבר לזכוכית חד-כיוונית בחקירתו של אדם,כאנליטיקן של פעולות ושל אידיאות, לא של רגישויות, מאוויים, חלומות).
בתמונה למעלה: Man Ray, A Night at Saint Jean-de-Luzz, Oil on Canvas 1929
© 2011 שועי רז
מאד נוגע ללב מצדה לצאת להגנת הנרצחים בספרי בלשים. כל פעם מחדש אני מופתעת איך היא לא התרגלה לעולם, לא החליפה את התמימות בקונבנציות, בשום סוג של הגנה.
אני קוראת עכשיו את ויניקוט – משחק ומציאות (מסעיר). אני חושבת שיש לו כמה תשובות לשאלותך אבל מוקדם מדי בשבילי לנסח אותן.
תודה, שועי.
הפעם, אני מודה, מותירה אותי רשימתך עם שאלות רבות:
* האמנם סוגות הבלש/מתח/מרגל [להלן – הבמ"מ] קרוצות מעור אחד? באילו ספרים עסקינן?:
++ האם ספרות הבמ"מ דהיום כמותה כספרות הבמ"מ שבתקופת ג' שלום וד' רביקוביץ?
++ האם בעשורים האחרונים לא חלה תמורה גם בספרות הבמ"מ? האם חלקה לא פסע לעבר משכנן של ספרויות האיכות?
++ והכיצד נסווג את ספרויות האיכות שבהן גוויות, קנאות, יצרים… ?
++ האם בכותבו את "החורף בליסבון" [סנטיאגו בילבאו, פסנתרן הג'אז אפוף המסתורין, הנס מפני מרעיו האלימים ומפני המשטרה] הוציא את עצמו אנטוניו מוניוס מולינה מגדר סופרי הספרות היפה, אלי סופרי הבמ"מ?
++ "סונטת קרויצר" המופתית של טולסטוי, על התקף הקנאה שתקף את הבעל שרצח את אשתו – ספרות יפה, או במ"מ?
++ "של עכברים ואנשים", של סטיינבק – עם חיבוק החנק של לני, קוטל החיות ובני האדם, והמתח ההולך ומתעצם לקראת מעשה ההרג שבסופה של הנובלה הזו – ספרות יפה/במ"מ? האם הקורא של הספר [ושכמותו] מכוון [ע"י הסופר] לנהות אחר שורת הגריות והפחדים שציינת, או שמא עיקרה טמון בפונקציה הפואטית-אסתטית שלה?
++ האם מארק קרייבסקי – בסדרת ספרי הבלש שלו [לאחרונה תורגם לעברית ספרו "שעת העקרב"] – משייך עצמו לסופרי הבמ"מ, או שמא נמנה הוא על כותבי הספרות היפה [כפי שיש מי שטוענים]?
* במה שונים רכיבי התעלומה ופתרונה בספרי הבמ"מ, ספוגי גוויות ועופרת, מרכיבי התעלומה ופתרונה המצויים ב"ספרות היפה"?
* האמנם טיבה [שלא לומר, ערכה] של יצירה, ובכלל זאת יצירה ספרותית, נבחנת על-פי המסופר בה, או שמא דרכי הסיפר והמבע הם שמקנים לה את זהותה ואת ייחודה?
בכתב, עלולות השאלות להיקרא כמתקפה על דבריך. לא זו כוונתי, שועי [ואני מניח שאתה יודע זאת].
העלית נושא מעניין. לעניות טעמי, מגוון הפחדים, הגריות, האלימות וכד' שציינת, מאפיין גם ספרות שאינה נמנית על הבמ"מ, היא מצויה, כידוע, גם בספרות העידית.
יתר על כן, יש שאלו תופסים עיקרה של יצירה ספרותית, ויש שהם גודשים אותה, ועדיין לא מקנים לה את צביונה.
לוואי והדיונים כאן ירחיבו בו ויכיילו את הנובע מרשימתך.
מרית, אני קצת מכיר את ויניקוט עם "חפצי המעבר" ועם האם
המהותית (בניגוד לפרויד). היו לי שתי שיחות עם רביקוביץ
אי שם לקראת אמצע שנות התשעים. אני זוכר אותה, כפי
שתיארתי, רגישה מאוד, אולי מדיי. ואני מודה שהיא הפכה
בעיניי לארכיטיפ של המשוררת האינטרוורטית (מופנמת)
והשבירה.
נ"צ, אני חושש כי החלפת בין עמדתי אני ובין עמדתו של
גרשם שלום. בעיניי יוצרים כגון ריימונד צ'נדלר וכמו מולינה
בספר המדובר הם סופרים טובים לאו דווקא אמני המתחן.
כמו כן, הבאתי בדבריי כי חלו שנויים מפליגים באפיונן של
דמויות הבלשים והפושעים מאז כתב שלום את דבריו, אם
בכלל ההבחנה נכונה היא. מה שכן, ברי הוא שכאשר בפרשה
בלשית מדובר (וזו דעתי) יש איזו סכימה די קבועה של סיפור
שראשיתו העלמותו של אדם הוא גילוי גופה, וסופו מציאת
הרשע/לכידת הרוצח. אני מניח כי הייתי צריך לעשות הבחנה
טובה יותר בין עמדתי אני ובין עמדותיהם של שלום ושל
רביקוביץ. וגם להדגיש כי מה אני מזדהה עם ביקורתה המשתמעת
של רביקוביץ על תלי הגופות, איני בהכרח מסכים עם מה שמשתמע
לפי דעת שלום, כהבחנות חדות שלה בין ז'אנרים ואיכויות ספרותיות.
אני חושב לכן, להכניס כמה שינויים מבניים. לחדד את הפסקה הראשונה
ולקצר את הרשימה (לחסר את החלק השני), בכדי להבנותה באופן
ברור ונהיר יותר. תודה נ"צ.
שועי יקר,
שברתי חתיכה מהגביש המהווה את הפוסט וראה זה פלא ראיתי שוב את הפוסט כולו: "שלום בוחן את הספרות כמארג של נתונים, ועובדות המצפים למי שישזור אותם לכדי עלילה; רביקוביץ כמו מבקשת לחוות בכל רגע ורגע את החיים ואת הספרות מבלי להותיר חייץ בין הקורא ובין הנקרא, משל כולנו מהלכים בספר החיים הגדול, לכולנו שמור בו תפקיד, עלינו לחיות ולחוות עד תום (שלום לעומתה, נותר מרוחק, ממושאי מחקריו, כמו חוקר-משטרתי המביט מעבר לזכוכית חד-כיוונית בחקירתו של אדם,כאנליטיקן של פעולות ושל אידיאות, לא של רגישויות, מאוויים, חלומות)". יפה. אי אפשר היה לכתוב את זה טוב יותר ואו נאמן יותר.
שאול סלע
אהבתי את סדרת הטלויזיה קולומבו ואת עבודותיו של פון טרייר כולל דוגוויל
שנאתי את העיבוד הקולנועי לספר לא ארץ לזקנים
דודו יקר,
זה אכן התמצית ה- In nuce (בתוך קליפת אגוז),
והרשימה הקטנה הנחה בבטנה של הרשימה הגדולה
וכעת אפשר לצאת במחולות לצלילי מפצח האגוזים
לצ'ייקובסקי, או לסבוב סחור-סחור כאחד הדרווישים
המוולווים (-:
שלום שאול,
תחילה,צר לי על העיכוב בתגובתי, לא הצלחתי להיכנס
לאתר למן זמן כתיבת התגובה האחרונה ועד עתה.
את קולומבו איני זוכר (אני עול-ימים); בעיבוד של האחים כהן
לספרו של קורמאק מקארתי גם כן לא צפיתי, ומלארס
פון טרייר התיאשתי לגמריי כבר בשחר סרטיו.
סרטו המשמעותי בעיניי היה Zentrope שנקרא בארץ
"רכבות לילה". אבל מאז הקרנת סדרת הטלויזיה שלו
"הממלכה" בסינימטק תל אביב, אי שם בשנת 1996, לא
צפיתי בסרטיו.
דבר אחר, יצא שלשום בהוצאת רסלינג ספר עיון חדש
לחביבה פדיה בשם: "הליכה מעבר לטראומה". אני מניח
כי ניתן להשיגו באתר ההוצאה, אבל לדוכני ההוצאה בשבוע
הספר הוא טרם הגיע.
בנוגע לצורך בתילי תילים של גופות אלמוניות כדי לגרות ולעורר את הקורא המנומנם מאדישותו, אני חושב שניסוי פשוט של תלישת שערה זעירה מהזרוע תמחיש קמעה את המסקנה הגסה והמצערת, שהכאב הוא אולי הוא הקשר הראשוני שלנו לעולם…בכול מקרה, לא ברור לי מדוע רביקוביץ נתפסה דווקא לספרות הבלשית, זה לא שחסרה ספרות שניזונה מזוועות מלחמת העולם השנייה(אפילו אם בצורה מינורית, כמו ב"מסע אל קצה הלילה" של סלין או "כלום לא נראה באופק" מאת ינס רהן.
שועי יקר, אם כבר יוצאים במחולות הרי שתמיד
אהבתי יותר את צלילי מפצח האגוזים של בוקובסקי
על פני זה של צ'ייקובסקי…
תמה,
יפה שהזכרת את רהן, זהו ספר יפה. שוזר בעיניי אייכשהו
כלשהו בין וולפגנג בורכרט, ב' טראוון, וסמואל בקט.
סלין הוא סלין, אבל עד כמה שאני זוכר, הוא אינו בן לוויתו של
קורציו מלאפארטה ב"קאפוט" אלא של איסאק באבל
ב"חיל פרשים".
אתה צודק במובן שהכאב הוא באמת חלק מהותי מעולם
החוויות הבסיסי שלנו: אנחנו כואבים, אוהבים, זועמים
וחולמים. לפעמים, דווקא כמי שעוסק אי-בזה בהגות
פילוסופיתרציונליסטית, אני חושב כי שלש החוויות האלו
מגדירות את האדם לאין-ערוך יותר מאשר חשיבתו התבונית,
החשיבה התבונית הנה רק ניסיון התמודדות עם אותם כוחות
(ספינוזה היה קורא להן רגשות), המניעים אותנו.
דודו, איני יודע אם הייתי טורח להשחית את זמנו של בוקובסקי, אללה ירחמהו, בפיצוח אגוזים (ולו גם פיסטוקים חלביים, או אגוזי מקדמיה). אני חושב שבקבוק בורבון היה מתאים יותר, וגם יכולה היתה להיווצר שיחה יפה, עם כמה מקבילות מעניינות, בין ימיו
בשירות הדואר, ובין ימיי באקדמיה.