מזרקה עם לוח שחמט

   לעתים נדמה לי כי מרסל דישאן (Duchamp–1968-1887) ומן ריי (Man–Ray, במקור: עמנואל רדניצקי, 1976-1890), בילו את ימי הדאדא הניו-יורקיים שלהם במשחקי שחמט זה עם זה יותר מאשר ביצירה אמנותית גרידא. במיוחד ככל שמדובר בדישאן, האיש הרבה להצטלם בחברת לוחות שחמט וכפי הנראה גם הרבה לשחק בכל רגע פנוי משעות היממה (דישאן אף פרש לכאורה מפעילות אמנותית בין השנים 1966-1942, לטובת לוח השחמט). לעתים נדמה לי כי ההטרונים, בת-דמותו,האמנית ררוז סלאווי (Rrose–Sélavy) נבדתה רק כדי שיוכל לשחק נגדה שחמט. אפילו בעיטורי הכובע שחבשה על ראשהּ בתצלום המפורסם של מן ריי (ראו רשימתי "ספר האגדאדא"), ישנה דוגמא המזכירה מעט לוח שחמט. אין פלא כי דישאן מעולם לא השלים את "הזכוכית הגדולה" (,La–mariée–mise–à–nu–par–ses–célibataires,–même , ["הכלה מופשטת ערום ועריה על ידי רווקיה, אפילו"], 1923-1915) שלו, ואילו בתצלום המפורסם שלה של מן ריי, היא מכוסה קורי אבק. דומני, כי דישאן היה שקוע רוב זמנו במשחק שחמט, פורט מהלכים אפשריים, מנסה אולי להפוך במוחו הקודח, מה פשר המשחק הזה, המוסדר כל-כך, לחוקיו, פרטיו ומשתתפיו, ובכל זאת מתיר כל-כך הרבה אפשרויות. אפשר כי המשחק הביא לחייו מובן ואת פשר, סדר ותיקון (מובנה של המלה Cosmos ביוונית), שעה שהדאדא והמצאותיו האמנותיות, מילאו את תפקיד הכאוס המבעבע בינות משבצותיו של לוח השחמט.

   שחמט הוא אכן משחק ממכר לגמריי. לפני שנים הייתי עד בעת שירותי הצבאי לשני חברים שהיו משחקים בראשם ללא לוח מהלכים במשחקים ביניהם, שהשתרעו על פני שבועות ושנים. באשר איני שחמטאי, למדתי עם הזמן (תודה למורתי פרופ' חנה כשר), כי הדרך הנכונה להתדיין אודות מורה הנבוכים לרמב"ם היא להזכיר את שם החלק והפרק בלבד (למשל: ג', י"א; או א', ל') בלא הסבר נוסף, ולהניח לבת/בן שיחי להקשות עליי על ידי ציון חלק ופרק אחר, בו נמצא דיון המפיל אור על המקור שציינתי. להשיב לו בחלק ופרק משלי  ולתת לדיון להתמשך כך, כאילו היו הפרקים כלים על לוח שחמט.

   מזרקה (Fountain–1917) ה- Ready–Made הנודע של דישאן (למעשה חתום עליה ההטרונים, R.–Mutt), צולמה על ידי אלפרד שטיגליץ בניו יורק בשנת 1919, לאחר שועדת האוצרים של התערוכה בה היתה אמורה להשתתף סירבה להציג אותה. עקבותיה אבדו לגמרי אחר-כך, ודישאן  יצר במהלך חייו שני דופליקטים שלה. גם אם אין באותו מָשתנה מן היחס הישיר אל לוח השחמט, אנסה להציע פרשנות כיצד עבודה זאת לא הוותה קריאת תגר או תגובה דאדאיסטית מליאת הומור על החשיבות העצמית והרצינות התהומית בה האמנות והאמנים תופסים את עצמם (מן ריי אמר פעם בריאיון כי מעולם לא היה מעורב ביצירה, אם לאו נוכח בהּ הומור) אלא אדרבה, ענתה על דפוסים יצירתיים מהותיים בעולמו של דישאן.

   מרסל ינקו (1984-1895), ממיסדיי קברט וולטר (1916), אמר בראיון שנערך עימו בעין הוד בשנת 1982, דברים האינטואיציה המהותית שעמדה ביסודה של תנועת הדאדא בציריך, ואשר התפשטה אחר-כך לכדי תנועה אמנותית עולמית:

[…] הבאנו לקברט וולטר את מחאת דורנו. מחינו נגד הכישלון ופשיטת-הרגל של התרבות האירופאית, אשר הוליכו למלחמה, הפשע החמור הזה נגד האנושות היה המניע למאבקנו: נאבקנו כדי להרוס את האמנות הישנה וכדי לבנות אמנות חדשה שתתרום לידידות בין אנשים ואומות.

[פראנסיס מ' ניומן, 'יאנקו/דאדא: ראיון עם מארסל ינקו', בתוך: דאדא וסוריאליזם בצרפת: אנתולוגיה, בעריכת רות עמוסי ואיריס ירון, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1992, עמ' 142]  

   אם נקבל את התפישה לפיה תודעתו האוונגרדית-אוניברסליסטית של ינקו אכן היתה משותפת למייסדי הדאדא בציריך וגם לרעיהם בניו-יורק, אזיי יש לראות ביצירה מזרקה יצירה של מחאה כנגד התרבות האירופית ונואלותהּ של מלחמת העולם הראשונה, ואחר-כך, סוג של אוונגרד אמנותי האומר להרוס את דפוסיה ומהלכיה של האמנות האירופאית הישנה, לטובת בנייתה של אמנות חדשה 'שתתרום לידידות בין אנשים ואומות'.

    כל המתייר את אירופה, יכול להיתקל בשלל מזרקות מרהיבות, המציינות ניצחון בקרבות, או מיוחדות לזכרם של נופלים בקרבות או מרידות בשלטונות עריצים; תמיד הן מעוטרות בדמויות מיתולוגיות, דגים, דולפינים, בנות ים וכיו"ב, כמו לציין כי במותם קידשו הנופלים את מיתוס נפילתם. משל, קודם היו מביאים לרצח רבתי של בני אדם ואחר-כך בונים מונומנטים נאים על מנת לציין את הניצחון ואת התוגה על הרצח ההמוני. שער הניצחון של נפוליאון בפריס,  מזרקה רבתי עם בבורדו המיוחדת לקרבנות המהפכה הצרפתית מבני המקום (כאילו שלא נערפו במירבם על ידי בני עמם) וכיו"ב. אפילו אותי, כתייר חולף, המונומנטים הללו מקוממים. על כן אני בוחר לפרש את מזרקה של דישאן כמחאה על אימי מלחמת העולם הראשונה, אותו רצח שיטתי בצעירי אירופה ובנכדיה שלא ייולדו (אני מצטט כאן בפרארזה מתוך 'גרודק' לגיאורג טראקל). משל, המונומנט הראוי לכל אותו רצח-המונים בנשק-חם, בפגזים ובגז-חרדל הוא משתנה ציבורית. לא מונומנט ענק לובש הוד. משתנה להקל את נטל השלפוחית. להזכיר לכולנו כי אנו בני אנוש חלשים ושבריריים, וכי במשתנה הזאת, איש מבין הנופלים לא יבוא להטיל את מימיו עוד.

    זאת ועוד, פעולת ההשתנה המוכרחת, מציינת את ההפוגה בקרב, את הזמנים בהם האנושות אינה יכולה להתעסק בחבלה הדדית אלו באלו; זהו זמן פרטי קצר, בין מעשים ועלילות, בין עינויים, מעשי רצח, פרנסה ויציאה לחופשה, שבו הגבר ניצב אל מול המשתנה, מסב את גבו משאר האנושות ומטיל מימיו. זהו ביטוי סימלי למחאה כנגד הפשע כנגד האנושות שביצעו ממשלות, שהשתן עלה להן לראש. מבחינת מה, אולי הקמת 'משתין בקיר' (יורש, ממשיך) בעולם שבו נקטעו חיים צעירים רבים כל כך, שכבר לא יהיו להם תולדות.

   על כן, ה-Ready–Made המפורסם של דישאן אינו רק מיזוג בין הרוח המודרניסטית והפוטוריסטית ובין הדאדא, אלא לפני הכל מחאה נוקבת על אודות פשעי הממשלות שהרגו בצעירי העולם. אפייה האוניברסיליסטי-דאדאיסטי של יצירתו של דישאן מתבטאת באמירה מהוסה אך נוקבת לפיה, בשוך הקרבות, כאשר ייבנו המזרקות החדשות לציון מסדר הנופלים, לא כולם ייצאו אליהם מאושרים ומנפנפים, מוחים דמעה בקצה העין לזכרם של הנופלים; אבל כולם (גם הפוליטיקאי וגם האיכר, גם הפליטה וגם החייל הפצוע, גם האמן וגם שחקן השחמט (משחק מלחמה) האובססיבי, עדיין יצטרכו בפשטות, כמה פעמים ביום, לקום להשתין ולהדיח את המים.

זוהי רשימה ראשונה מתוך שתיים או שלש רשימות שייתייחסו ליצירתו של מרסל דישאן בסימן משחק השחמט

נכתב בהשראת הצפירות העולות ויורדות שהתנגנו אמש בחסות תרגיל פיקוד העורף הארצי והזכירו לכולנו ממה יש לחשוש (כלומר: אל מה עלינו להתכונן) 

 בתמונה למעלה:©Marcel Duchamp Playing Chess, Photographed by Kay Bell Rynal 1952 

בתמונה למטה: Marcel Duchamp, Fountain, Ready-Made 1917, Photographed by Alfred Steiglitz

© 2011 שוֹעי רז