*
אֶתְמוֹל תָּקַעְתִּי לִבְנִי תּוֹלָדוֹת שֶכָּאֵלֶה:
שֶאָבִי הַיָה קִיקְלוֹפּ, וְכַמּוּבָן בַּעַל עַיִן אַחַת,
שֶחֲמִשָּעָשָר אַחַי רָצוּ לִזְלֹל אוֹתִי לִגְזָרִים,
אָז בְּקׁשִי נִמְלַטְתִּי מִיְדֵיהֶם
וְהִתְחַלְתִּי לְהִתְגַּלְגֵּל בָּעוֹלָם.
[יעקב גלאטשטיין, "אוטוביוגראפיה", משורר בניו יורק: מבחר שירים מכל הספרים, תרגם מיידיש וערך: בנימין הרשב, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1990, עמ' 53]
ברבע לשש בבוקר התאחדוּ צפורי העולם ועוררוני משנת-הלילה; שוכב במיטתי, פקוח עיניים,מהופנט לרחשיהן מעבר לקו החלון. בחוץ, אחדות אפוֹר; רק קרקוש אזעקת מכונית בודדת; כהרף אחר כך גם התנעה. מישהו יוצא אל הדרכים. שעה אשר בהּ האדם כמו מוותר על כס מנהל העבודה של כוכב הלכת הזה,ומעניק שרביטו לבעלי החיים .אך לפרק זמן קצוב,כי מעט אחר כן מתחילים הפועלים לשפץ את הדירה ממול, ושאון קידוחים צרמני, מעלים את זמרת הצפורים כליל, והיא נמוגה להּ בנשיה, כמו היתה חלום או איזה זכרון צהוב-כחול מהבהב מעמקי הזכרון; אני צולל בו עוד-רגע,כאמודאי. בני הבית מתעוררים כולם. הילדים מגיעים אל החדר לנער אותנו מן השינה. אני נזכר לרגע בשני עצים עתיקים שעמדו לנוכח חלוני כל שנות ילדותי ונכרתו אחר-כך. הטיולים היחידים בדרך לשיעור פסנתר על גבעת קוזלובסקי בגבעתיים, שם למדתי להאזין לקול הצפורים לראשונה ולנסות לחקות אותו באמצעות הקלידים.
רולאן בארת (Barthes) אמר פעם בראיון עתונאי כי אין לו כל בעיה להיזכר בילדותו ובנעוריו,דווקא בגרותו עומדת בו כהווה מתמשך, ארוך,כמעט חסר מובן: 'כאילו הנעורים הם תקופת המופת—היחידה—של הזיכרון. כן, זה העניין: מעבר לנעורים אני רואה את חיי כהווה עצום שלא ניתן לחתוך לחלקים או להעמיד בפרספקטיבה כלשהי'. אני יכול להזדהות עם בארת. נקל בעיניי לשרטט קוים ומפות של ילדותי ועלומיי. אולי משום הגעגועים והמצוקה שליוו אותם אבל גם בשל אותם רגעים ראשוניים, כעין מתכות אצילות של זכרון, שאינן ניתנות לפירוק, חילוק וערעור. הרגעים האלו, כמו הרגע הראשון בו למדתי להשהות עצמי, לחרוג מן הדרך שהובילה אותי אל שיעור הפסנתר, להוביל עצמי אל חלקה הפראי יותר של הגבעה (נוף בלתי בנוי, עצים ושיחים הגדלים פרא: תחנה קבועה של צפורים נודדות), ולהאזין שם בדד ארוכות לצפורים—היא משהו שאי אפשר לשכוח. אבל זאת אינה הסיבה היחידה, כי מעבר לחסד היה בה בילדות גם פחד הומה וגדול— זאת יעיד, כל שום-איש, שכמו אודיסאוס, הצליח לחמוק אייכשהו ממערת הקיקלופ, ונותר קצת חשוך ומפוחד מכל גילוי אלימות.
אין לי ביוגרפיה. רק רגעים גרעיניים. תחושות, עוויתות-זיכרון, המלוות אותי רוב חיי, אני מנסה להעניק להן מובָנים מחודשים; לקשור בין אטומים קדוּמים של זיכרון, אולי כוכבי לכת, העושים במעגלותיהם, במסלולים קבועים, בלתי-כבים, בתוכי. מאירים קלושות את הדרך.
אני הולך אל תוך הליל הכחול.
הציטוט של רולאן בארת לקוח מתוך: רולאן בארת, 'למה משמש האינטלקטואל?', גרעין הקול: ראיונות 1980-1962, תרגום: הילה קרס, בעריכת עירן דורפמן, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007, עמ' 232.
בתמונה למעלה: Mark Rothko, Blue and Grey, Oil on Canvas 1962
© 2011 שועי רז
ובכן, שועי היקר, הכותרת, הכותרת הזו שובה אותך,
ובאחת משליכה לעברם של תומס הטוב וקייל הטוב גם הוא
[ואנא, לא לקשר לסיפא של הרשימה]:
הקריאה הממגנטת –
והשיר הנהדר –
גם אם הם מצויים בקצהו האחר של מסלול החיים.
ואשר לזיכרון ככלל, ולזיכרונות ילדות באשר הם,
אני חוזר לאותה אמירה של וריסימו, ב"תעלומת רצח" –
"…כותבים תמיד כדי לזכור את האמת. כשממציאים, עושים זאת כדי לזכור אותה במדוייק".
שמחתי ברשימתך.
צבי יקר,
פעם תרגמתי את שירו של תומס, והתרגום אפילו
היה אמור להתפרסם בכתב עת. אולי אפשפש
פעם באיזה ארגז ואמצא אותו שם. אפילו שאת רובו
אני זוכר על פה. אחת הרשימות הראשונות שלי באתר בספטמבר
2008 הוקדשה לשיר זה של דילן תומאס ולזיקתו
לשיר מאת אלמוג בהר שהופיע בספרו "צמאון בארות".
מה שהתקשר אצלי לתפילת ראש השנה מיוחדת מאודץ
באשר לוריסימו. איך ניתן בכלל לספר את שהיה? כאשר כל טקסט
הוא בבחינת מסכת (כלומר מארג) ומסכה, כלומר מגלה
במקום שהוא מבקש להסתיר, ומסתיר במקום שהוא מגלה.
שועי יקר, אנחנו צריכים לדבר על זה. כשאתה שם לי מרק רותקו כחול!!! בהתחלת רשומה אני כחולה נופלים נכפה צולל והולך לאיבוד בכחול הנדהם הזה של היהודי הזה שצייר את סערות הנפש שלי עוד בטרם נולדתי. למזלי מעין שבה מהעבודה, הוציאה אותי מהכחול כחול הזה, ועשתה לי הנשמה מפה לפה הללויה כל הנשמה תהלל יה. ואז חזרתי לרשומה שלך ונכפיתי שוב אבל מעין כבר הלכה (אפשר לבקש כטובה אישית שבפעם הבאה שאתה טומן לי מלכודת רותקו תשים אותה בסוף בבקשה. שאוכל לקרוא את הרשומה וליפול בסוף ולא כבר בהתחלה). תודה
ולגמרי במקרה אתמול הבאתי למרית את דילן תומס קורא בקולו הוולשי הניחר מוויסקי
דודו יקר,
על כך פרפרז המפרפרז:
בשלשה דברים אדם ניכר– בפעימת רקתו, במידת ריתוקו, וברות'קו
יש המוסיפים: בהתקפי האולקוס ויש המוסיפים: בנסיעותיו
לאקפולקו (ועם דילן תומאס הייתי בשמחה לוגם סמבוקו)
"מתכות אצילות של זכרון, שאינן ניתנות לפירוק, חילוק וערעור."
בטוח יש משהו שאפשר לעשות עם הרגעים האלה. כמעט מצאתי.
ודודו, אתה היהודי מהשיר של איציק מאנגר שעבר מאפור לכחול?
מרית, בואי לא נשכח שאת התקף הנופלים הראשון
ספגתי אצלך בעיר האושר (זה היה כחול צארוליאן כמדומני).
כשאני נכנס לסטודיו שלי, לפעמים, השילוב המופלא של ריח
הטרפנטין וצבע כחול לוקחים אותי עד לקצות היקום.
רגעים גרעיניים… יפה!
מרית קרובתי,
כדי לעשות איתן משהו צריך להצטיין באלכימיה של האושר, יודעת מה: גם אלכימיה של שמחה הולכת, זה לפעמים מצליח דרך הומור, אבל אנ'לא קולט עד היום את האופן שבו זה נעשה. ואיציק מאנגר פוגש את דודו יכול להיות מעשה נאה. מישהו מהם צריך לכתוב על כך שיר (-:
דודו, כמעט הבאתי כמוטו שורה מ" פסנתרי הכחול" של אלזה לסקר-שילר, אבל פתאום גלאטשטיין נראה לי יותר מתאים.
עמית, תודה רבה. כך או כך כוכבי הלכת האלה נעים במעגלותיהם בשמי עולמי הכחול.
שועי, דודו, אלזה לסקר כתבה באיזה שיר:
הו, איך שבאתָ
כחול מרוב גן עדן
מרית, יש לי הרגשה כי היא התכוונה לגיאורג טראקל:
נְשִימַת הַלֹּא-מוּנָע. פְּנֵי חַיָּה
קוֹפְאוֹת מִפְּנֵי הַכְּחוֹל, מִקְּדוּשָתוֹ
עַזָּה שְתִיקַת הָאֶבֶן.
מַסֶכֶת צִפֹּור לַיְלָה. תְּלַת-צְלִיל רַךְ
דוֹעֵךְ בְּאֱחָד, אֵלַי! פָּנֶיךָ
גוֹהֲרוֹת אֵין-אֹמֶר עַל מַיִם כְּחֻלִּים
הוֹ, מַרְאוֹת שוֹתְקוֹת שֶל הָאֱמֶת
עַל שֶנְהַב צִדְעֵי הַבּוֹדֵד
בָּבוּאַת בְּרַק מַלְאָכִים נְפוּלִים.
[גיאורג טראקל, 'שיר לילה', הגרזן הפורח: מבחר שירה גרמנית מודרנית, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת כתר: ירושלים 1985, עמ' 49-48]
דומני, כי לסקר-שילר כתבה בשיר על נפילתו של טראקל
(מנת יתר של סמים, בעת ששירת כרוקח בצבא) "אהבתי אותו".
והנה גם רות דולורס וייס הכחולה והנאוה
בשיר שובה לב ושובר לב כאחד:
איזה מזל שכבר יום שישי,
ואיזה כיף שאני שמרתי לי את הרשומה הזו
כמעין קינוח לשבוע שעבר.
ואיך זה, איך זה שכולם התעקשו לדבר על הכחול,
ומה שאני ראיתי כאן היה דווקא לבן?
הלבן הזה הדהים אותי באיך שהוא קופץ מהציור,
כאילו ממש מרחף מעליו באיזשהו
פעלול אקרובטי מסתורי. ואז זה נפתח,
אל הרשומה שבה מזמרות הציפורים עם שחר.
והזכיר לי את 'רנט ומירבל' סרט ישן נושן, שם שתי נערות
מתעוררות מוקדם, ב'שעה הכחולה' ככה היא ממש קרויה שם,כדי לשמוע את הציוץ הראשון של הציפור הראשונה.
שבת שלום,
מיכל יקרה,
תודה רבה, לרות'קו יש באמת דרך לצייר צבעים, שכבות
על גבי שכבות, והתוצאה מפעימה למדיי.
לא ראיתי את 'רנט ומירבל', אבל הזכרת לי את השיר הבא:
שבת שלום.
שועי יקר,
"אין לי ביוגרפיה. רק רגעים גרעיניים. תחושות, עוויתות-זיכרון, המלוות אותי רוב חיי, אני מנסה להעניק להן מובָנים מחודשים; לקשור בין אטומים קדוּמים של זיכרון, אולי כוכבי לכת, העושים במעגלותיהם, במסלולים קבועים, בלתי-כבים, בתוכי. מאירים קלושות את הדרך.
אני הולך אל תוך הליל הכחול. "
זה פשוט יפהפה, וגם מה שקדם לזה.
חני יקרה,
תודה מקרב לב. זו רשימה אישית במיוחד. ואם הצלחתי לכתוב משהו על תקופת הנגינה שלי, וגם מעט חוויות ילדוּת ונערוּת, אז על אחת כמה וכמה (-: