אפילו באותו רגע שנראה היה שהוא עט עלי, שהשכל נותן שהנה הוא עט עלי, נשאר המות כפי שהוא באמת, משהו שאין אדם יכול לחוש בו, הוא גופו […] התחושה המציאותית היחידה שהוא עורר בי, הרי זה זירוז כל פונקציות החיים, משל היה המוות משהו שעליו אפשר לחשוב בכל גווני וצורות ושפעי המחשבה, אבל לעולם לא כמשהו שעלול לקרות לך. וכך הוא באמת, היא מאורע יחיד, המיתה, שלא יתרחש לי לעולם, שלא אתנסה בו לעולם ניסיון אישי, ואילו מותו של הַאנְס, הוא משהו שאירע לי, שנעשה מעכשיו חלק מחיי.
[חורחה סמפרון מאורה, המסע הגדול, תרגם מצרפתית: רן עדי, ספרית פועלים: תל אביב 1965, עמ' 200]
*
האפיטאף של מרסל דישאן (1968-1887):Dailleurs,–c’est–toujours–les–autres–qui–meurent– הלוואי ניתן היה לתרגמוֹ: בעצם, אלו תמיד האחרים שמתים,מה שהיה מקנה למותם של האחרים מימד אישי,כאילו מוות הוא הפוקד כל אחד/ת ואוספו לבסוף בבוא השעה. אבל דומה כי דישאן מבקש דווקא להנציח את זרות יישותו של המוות,שאינו מכאן,ואינו דומה לדבר שמוכר ל"אני" הדועך. ניכר בעיניי,כי דישאן מבקש להתחקות אחר אמרתו המפורסמת של ברוך שׂפינוזה (1677-1634): 'אין דבר שהאדם החופשי ממעט לחשוב עליו כמו המוות, וחכמתו אינה ההגות במוות אלא ההגות בחיים' [אתיקה, תרגם מלטינית: ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2003, חלק ד' משפט 67, עמ' 345-344], אבל בד-בבד הוא מאתגר את המחשבה השׂפינוזית,באשר המוות בכל זאת מטיל עלינו צל,הואיל ומותם המיסתורי של 'האחרים'נוגע לליבנוּ,ומותיר בו עקבותיו.דישאן מצליח להתחמק מאמירה ברורה באשר למה שבלתי ניתן להריסה אצל שׂפינוזה (ראו חלק ה' מן האתיקה).אדרבה,האדם מתוודע אליבא דדישאן למותו בעד מותם של האחרים והאבדן הנלווה לכך, אבל האדם אינו יכול לומר דבר על מותו שלו,וברגע מותו הרי אין לו מה לומר או לחשוב.
ההתייחסות למותם של האחרים כ"זה"(עובדה עמומה,יישוּת שהיא אינוּת,מה שמעיד על חוסר נגישות)מתכתבת עם שירו המאוחר של המשורר הפולני צ'סלב מילוש (2004-1911), הנפתח במלים:
מי יתן ואוּכל סוף סוף להגיד את הרוחש בתוכי
לצעֹק: אנשים, שִקַּרְתִּי לכם
באמרי שאין הדבר מצוי בתוכי,
בעודו מצוי, בלי הפוגה, יום ולילה
הגם שדוקא אודות לזה
ידעתי לתאר את ערֵיכם המתלקחות על נקלה,
את אהבותיכם הקצרות, שעשוּעיכם המתפוררים לרקבובית,
עגילים, מראות, כתפיה נשמטת
סצנות בחדרי שנה ובשדות קטל.
הכתיבה היתה בשבילי אסטרטגיה של מגן
לטשטוש העקבות. כי לא ימצא חן בעיני הבריות
השואף לגעת באסור.
[צ'סלב מילוש, מתוך:"זה", זה: שירים, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, עם ציורים מאת רפי לביא, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008, עמ' 23]
מילוש דווקא מייצג,על פניו, קול מרוחק מאוד מקולו של דישאן,ככל שניתן להבינו.המוות הוא עובדה אינהרנטית בנפש האדם; כל הסוואותיו ומסכותיו נושרות לבסוף,והוא נותר עירום ועריה מול עובדת מותו.אלא שדווקא אותו הדהוד מצמית של סופניוּת מאפשר לו לרחוש אמפתיה לבני האדם אשר סביבו,ולתאר את רגעי אשרם הקטנים ואת אסונותיהם החולפים-עוברים. השירה לדידו מסתירה את עובדת מותו העתידי של המשורר אבל בד-בבד חושפת אותה באופן מהוסה בכל עת.
דישאן השחמטאי, אולי מוטב לומר: המכור לשחמט,רגיל ותדיר הוא במותם המשחקי של כליו ושל כלי יריביו. מותו של המלך (מפרסית: שָאה' מָאת) אינו מוות,אלא רק סוף שיח-שחמטאי,קץ מתודי לדיאלוג בין שתי תודעות.אבל המשחק מתחדש לאחר זמן, והמוות-הסימבולי אינו אלא כסימני פיסוק המעטרים את שיחתו של השחמטאי: פסיק לכל כלי (אפשר סימן קריאה לנפילת המלכה); סוף פסוק במות המלך—ברם, ניתן להמשיך להרהר בִּשתיקה.
דומה כאילו דישאן,הקרוב ודאי יותר לעמדתו של שׂפינוזה מאשר לעמדה אותה הביע מילוש,אינו חושב לאמיתו של דבר,כי ניתן לגעת באסור,ואף נסיונות ההצצה אליו נותרים אניגמטיים,וחסרי מענה.על כן אותה ספק גופת אשה מתה,ספק אשה חיה שוכבת עירומה (אשר מעט מעל ידהּ רוחפת מנורת גז מסתורית)ביצירתו המאוחרת:Etant–Donnés:–1˚–La–Chuté–d’eau–2˚–Le–gaz–d’éclairage [נתון: 1˚ מפל מים 2˚ מנורת הגז, 1966-1946]; היצירה,כעין תבליט או מיצב,הוצגה לראשונה, כשנה אחר פטירתו של דישאן (1969) בהוראתו,כך שניתן היה להתבונן אליה מבעד לשני חורי הצצה בדלת ישנה בלבד. לקריאתי, ניתן לדידו להציץ אל דימוי המוות הפנימי, אבל לעולם בלי ידיעה מהותית לגביו. הוא תמיד נותר מעומעם וחידתי,אפילו בלי-דעת האם יש מוות או אין; על כל פנים, לדידי, מנסה דישאן להביע בעבודה זאת את אינותו של המות. אם מבקש הוא לעמת את עצמו ואת צופיו באידיאה של המוות,הרי המוות גם כאן נותר בבחינת 'בעצם, זה תמיד האחרים שמתים'. משום שהצופה/מציץ, 'השואף לגעת באסור', מתבונן על ספק גופה/ספק חיה, המוארת לאורה של מנורת הגז, שרועה בטבע חידתי,במקום חסר שם. אם זהו דימוי למוות,למותו של כל אחד,הרי גם דימויי המוות וסמליו, כפי שאנו מסוגלים להבינם אינם אלא ביטוי לכך ש-'זה תמיד האחרים שמתים'. כמה הייתי רוצה שיהיה כאן יותר,שאוכל לומר כי דישאן לדידי מצהיר כאן 'בעצם, אלו תמיד אחרים שמתים',אבל המוות נותר כאן בחינת 'זה', נוכח- לא נוכח, כמעט לא ראוי להציץ בנקבי ההצצה, מה שמשתרע מעברם—מנסה לומר הכל, אבל, בד בבד, ודישאן מודע לכך היטב, אינו מסוגל לומר דבר.
זוהי רשימה שלישית ואחרונה בסדרת הרשימות על יצירת דישאן בסימן לוח השחמט
חלקיה האחרים של הסדרה, הרשימות: 'מזרקה עם לוח שחמט' ו-'להיות ולא להיות'.
מומלץ לקרוא את רומן המחווה שהוקדש ליצירת דישאן: ז'אן-פרנסואה וילאר, זה תמיד האחרים שמתים, תרגמה מצרפתית: מיכל רוזנטל, הערות: שרון רוטברד, הוצאת בבל: תל אביב 2002.
בתמונות: יצירות מאת מרסל דישאן (Marcel Duchamp)
1. Design for Chessmen, Ink Pencil and Relief Printing on paper 1920
2. , 1946-1966 Etant Donnés: 1˚ La Chuté d’eau 2˚ Le gaz d’éclairage۫
©2011 שוֹעִי רז
"…מותו של המלך (מפרסית: שָאה' מָאת) אינו מוות, אלא רק סוף שיח שחמטאי, קץ מתודי לדיאלוג בין שתי תודעות. אבל המשחק מתחדש לאחר זמן, והמוות-הסימבולי אינו אלא כסימני פיסוק המעטרים את שיחתו של השחמטאי: פסיק לכל כלי (אפשר סימן קריאה לנפילת המלכה); סוף פסוק במות המלך—ברם, ניתן להמשיך להרהר בִּשתיקה."
תודה, שועי.
תודעות "מוות" אחדות נסבות על "אירוע"-מוות,
אחרות משכשכות בשדה המגנטי שמשרה המוות על חיינו,
אחרות מפנות אליו גבן.
שר המוות, אמן גאון, אמן-תמיד, המטביע מדי יום
משיחת מכחול חרישית, ולעולם משיחותיו אקוורליות ורכות,
מערסלות את הנפש הסוערת.
סוף שבוע טוב לך וליקיריך.
צבי יקר,
הנה דברו של שחמטאי אחר בנדון:
על פני התהום מתנדנד הערש, והשכל הישר אומר לנו כי קיומנו אינו אלא סדק צר של אור בין שני נצחים של אפלה. אף על פי ששניים אלה תאומים זהים, ישקיף אדם על התהום שלפני הלידה ביתר שלווה מאשר זו שלקראתה הוא מתקדם
[ולדימיר נאבּוקוב, דַבֵּר, זיכרון, תרגמה מאנגלית: לאה דובב, ספריית-פועלים, בעריכת נתן יונתן, תל אביב 1981, עמ' 15]
ואילו אצל איציק מאנגער בסיפור קצר המתאר את מותו של אברהם גולדפאדן מחזאי היידיש, מלאך המוות אינו בא לשחק עם גולדפאדן שחמט אלא בא לשחק עימו עוטה מסכה דיאלוג מתוך מחזהו 'שני קונילמל'.
סוף שבוע נעים וטוב.
שועי היקר
בספרו הנפלא [בעיניי, ממיטב הסיפורת שנכתבה במאה ה- 20]
"הרצוג", כותב סול בלו –
"…אך מהי הפילוסופיה של דור זה? לא שאלוהים מת, את השלב הזה עברנו מזמן. אולי צריך להצהיר שהמוות הוא אלוהים…"
אני מתחבר לקריאה שאתה מציע לשישאן/דושאן/…;
האמת במלוא פשטותה היא – לעולם המתים הם "האחרים";
אנו, מעצם היותנו, איננו מתים; לעולם לא יפקוד מוות את "האני".
ובעוד אני מלעלע בלשוני, כתבת זאת יפה [אף שלטעמי אנו הווים את המוות כתודעת נוכח, נוכח-תמיד; לא כנוכחות צלולה, כי אם, כאמור לעיל, כמפזה של השראה מגנטית; לא כפעמה, אלא כהדהוד] –
"…כמה הייתי רוצה שיהיה כאן יותר, שאוכל לומר כי דישאן לדידי מצהיר כאן 'בעצם, אלו תמיד אחרים שמתים', אבל המוות נותר כאן בחינת 'זה', נוכח- לא נוכח, כמעט לא ראוי להציץ בנקבי ההצצה, מה שמשתרע מעברם—מנסה לומר הכל, אבל, בד בבד, ודישאן מודע לכך היטב, אינו מסוגל לומר דבר."
צבי, חיסרתי את 'הרצוג', אנסה לקוראו בקרוב (אבל קראתי
לפני שנים כמה אחרים משל בלו). המות על פי עמנואל לוינס הוא קודם כל מותו של האחר, אבל מותו של האחר ויותר מזה הדאגה מפני מותו של האחר דורשת מאיתנו אחריות.
אולי כדאי ליסד עיר ולקרוא להּ דושאן וכך נוכל להגיד בעודינו מחופשים לחיים או למתים או לשניהם גם יחד: 'והעיר דושאן צהלה ושמחה'. .
המוח העצל, שהרגיל יד עצלה לסמן בחטף "לייק",
לא מוצא פה לייקים וליקוקים. בכל אופן, אני איתך; נדוש(א)ן בעיר חדשה.
שועי, לכשתגיע ל"הרצוג", מומלץ לא [ו"לא" רבתי!] לקרוא
את המהדורה והתרגום המבישים מבית היוצר של זמורה ביתן [2005];
זוהי מהדורה מזוויעה בעושר ליקויי תרגום/הקלדה.
בושה וחרפה. בעולם תקין היו העורכים והמו"ל של תרגום
שכזה נשלחים לבית מחבוש.
ספריית הפועלים הוציאה בעיתו [1965] מהדורה יפיפיה של הספר, בתרגום
אליהו פורת. אותו ראוי לקרוא.
תיקון קטן: הרומן נכתב על ידי ז'אן-פרנסואה וילאר, ולא כפי שנכתב.
מרתק, שועי.
גרם לי להיזכר בספר החיים והמתים הטיבטי,
ולחשוב על השוני הגדול ביחס למוות בין המערב
למזרח. תודה ושבת שלום 🙂
צבי, אין אצלי לייקים, כלומר השולח/ת לייק על רשימה באתר
גורם לכך שמערכת וורדפרס תשלח אליי מייל שיבשר לי על כך
אבל הלייקים אינם מוצגים; אני מאמין בשיח ובתקשורת, ולייק
זה מרגיש לי כמו בדיקת נוכחות, שבהּ מסמנים "וי" על יד השם.
לא בשבילי.
תודה רבה על ההמלצה. כנודע, עדיף לקרוא טקסט מוגהּ.
הי שרון, תודה על התיקון, אמנם תוקן; כפי שכתבתי
לצבי לעיל, אכן עדיף לקרוא מתוך טקסט מוגהּ (-:
חני יקרה, תודה מקרב לב. כבר הרבה זמן אני שוקל
לכתוב כאן רשימה על שלושה הגופים שיש לו לאדם על
פי נתיב מסוים של המיסטיקה הטיבטית, שאגב היא סבוכה
להפליא, ודומני כי לעתיד לבוא עוד אאלץ להשקיע בהבנתה
יותר מכפי שעיינתי עד כה.
שבת שלום וסוף שבוע נעים (-:
וטוב שאין [לייקים].
שבת שלום
צבי, כך אני מנסה לבדל בין אתר-אישי ובין פייסבוק.
את הפייסבוק עוד איני מצליח לחבב. אני רואה בו סוג
של לוח מודעות ענק, ואיזו המולה מחרישת אזניים של
הרצים/ות מסטטוס לסטטוס. זה לא לכל אוזן כנראה,
שמיעתי כנראה רגישה-משהו. אני גם נהנה להתנייע באופן
איטי, ואף מעדיף לקרוא טקסטים ארוכים ומעוררי מחשבה ולא רואה שום צורך להספיק
כמה שיותר כותבי קצרצרים.
שבת שלום וסוף שבוע נעים.
בגלל העבודה הזאת של דושאן עליתי לרגל לפילדלפיה. והיא נותרה מסתורית ומטרידה ומפתה כשהיתה.
ובאשר לאפיטף – הדובר הוא כמדומה דושאן עצמו (לא הכי מקובל על מצבות). כאילו שמר לעצמו את המילה האחרונה. ואני מנסה לדמיין באיזו טון חשב את זה (קליל? מכחיש? שווה נפש? מעמיד פנים שווי נפש?) ובאיזה טון הוא אומר את זה עכשיו (אותו דבר? דהוי ומאובק? מלא תדהמה של רומיתי?).
A Journey into PaRDeS
http://webcache.googleusercontent.com/search?q=cache:EOzhRTC5ArgJ:www.josephsemah.nl/files/PaRDeSbinnenwerk.pdf+pardes+joseph+semah&cd=1&hl=nl&ct=clnk&gl=nl&source=www.google.nl
page 18
page 58
etc,
greeting Joseph Semah, Amsterdam
שועי יקר, מקובל עלי שאדם לא יעמוד על קברו
קבל שיר שכתבתי היום ואולי מתקשר במשהו למוות החי בתוכני
בלי דעת, רָאוּהָ
על פני מים שקטים,
בצללית מפויסת,
מהדהדת השתקפות
פנים מאירות.
בתוך ברֵכָה
חלקה וצלולה
חלוקי צור התגלגלו
בין חמוקי ליבה
בפרוץ מים רבים
לזכר ים קדמון
בלי דעת, רָאוּהָ
נושאת בכנפיה
צלו של אילן
שאיבד צימאונו
ובמותו לא עמד
שועי יקר,
"אחד המוות ורבות ומסתוריות הדרכים להגיע".
ואינגמר ברגמן כבר העיז לגעת בכל הקצוות-
באביר ובמוות המשחקים שח מט…
והכי חשוב שכחתי, מקס פון סידוב מייצג
את המין האנושי בכבוד מעורר חמלה,
או שמא נאמר בחמלה מעוררת כבוד.
מרית קרובתי,
גם כעת העבודה עוד לא נחלצה מחידתיותה; עמדתי כאן רק על זיקה מסוימת שלה כלפי האפיטאף של דישאן. אבל היא ראויה ליותר מזה. יש לי רעיון מסוים, שמקנן בי כמה ימים, שלא העלתי בדעתי עד עתה. אולי עוד אכתוב עליו בהמשך, לא יודע. על כל פנים, זה ודאי לא מה שיחלץ את העבודה הזאת מידי חידתיותה.
ובאשר לנימתו של דישאן, על פי האינטרפרטציה שלי היא די קרובה לזו של חורחה סמפרון, אלא שאצל דישאן נמצא שם חיוך אירוני דק, ואיננו אצל סמפרון.
כאשר חושבים על כך מעט, דבריו של דישאן מתאימים לאלו שהבאתי בשם ברוך שׂפינוזה (אתיקה ד', 67). אלא שדישאן מוסיף לשׂפינוזה שפם (-:
Hi Joseph,
Thanks for the link to PaRdEs
I will read it soon (-:
רביב יקר, תודה על השיר ועל אמרתך לפיה אין אדם עומד
על קברו, המעניקה מובן חדש לתפלת העמידה. כל שכן לתפילתו של כהן גדול ביום הכפורים על כלל ישראל בה היה אומר על אנשי השרון 'יהי רצון שבתיהם לא יהו לקברם' (מחמת רעידות אדמה) .
דודו יקר, לאחרונה קראתי את ספרו המומלץ מאוד של דיויד בניוף, עיר הגנבים (הוצאת כתר והוצאת ידיעות אחרונות: תל אביב 2008), בשיאו מובא דו קרב שחמטאי בין יתום יהודי ובין קצין בכיר במנגנון הנאצי; קשה היה לי שלא להתהדהד לברגמן ולחותם השביעי בהתאם.
תודה שועי,
על שנתת לי עוד מילים וזוויות מבט מנוסחות היטב,
לחוויה המוזרה עד מאוד שאני עוברת עכשיו,
לקריעה המשונה הזו ברקמת החיים שלי,
איבוד חבר.
שמביאה באופן טבעי למחשבות לא רק עליו
אלא על טבעו של המוות בכלל.
מיכל יקרה,
לצערי, עוד לא מצאתי נחמה בעצמי לאבדן מן הסוג
אותו את חווה ומתארת; חיינוּ הם אוסף של כניסות
ויציאות, אבדוֹת ומציאוֹת:הלוואי שהיו נמצאים לאבדנים
איזו נחמה.