על חדוות ההשתבּשוּת

 

חיינוּ הם נהרות

הנשפכים אל ים

מותנוּ

[חורחה מנריקה, מצוטט מתוך: חורחה לואיס בורחס, מלאכת השיר, תרגמו: פביאנה חפץ ויורם נסלבסקי,  הוצאת בבל: תל אביב 2007, עמ' 27]

 

   הדברים גדוּעים כחורש על יד נהר,הזורם אל הנעלם.אני יושב בצידו על מזרון בצל ערבות,הרחק מן העצים הכרותים,קשוב אל צללים,גוונים חולפים,פכפוך, חיבוט, תנועה, ודגי הזמן– כּתמים שמחים חולפים-עוברים במים. מליונים של בני מיני ימותו השנה; מרעב ומדיכוי, יותר מדי—מחוסר אהבה; אבל מי- הנהר עודם זכים וטרם עורבב בהם ביוב, והדגים, רמזי אור נושמים, עוד יכולים לפזז בתוכם, שעה ארוכה אין-פחד. 

   אני ממאן לענות לטלפון המצלצל בתיק,שכמו צלצל מושלך אליי למשות אותי ממעמקיי,כבר לא איכפת לי האם הטלפון הוא מן הבית או מן העבודה; אני זקוק לעת המעוטה הזאת לחשוב. הדברים גדועים והימים שרביים וקשים. אני זקוק למנוחה הזאת,להשיב נפשי.  

   איני יודע דבר על הזמן ועל הנהר,ועל המצולה המשתרעת כנראה,באין-זמן,בינינו. אני חושב על גשר מירֵאבו אשר על הסיין כפי שהונצח בשירו של גיום אפולינר (בביקורי הראשון בפריס הלכתי בהקדם האפשרי לחפש את גשר מירֵאבו) ועל רח' אמיל זולא 6 בפריס, ביתו האחרון של פאול צלאן, הסמוך.אבל בניגוד לצלאן שחי עת כה רבה בתהום-יוֵן ומצולה,עד כי הדילוג מן הגשר נראה כמעט מובן מאליו,אולי כתכלית שנטבעה בו עוד שנים הרבה לפני כן,אני עדיין נושא לבי אל הזרם,עדיין מקווה אל חידת החיים הזאת:היאך זרם הנהר ממשיך לזרום בשלימותו,כשמסביב הכל סוּגֶהּ באבדנים.תיכף אנסה למצוא איזה הדהוד,איזה הרהור,להמציא בו נחמה-פּורתא או צחוק רִגעִי-פודה;התבונן בבבואה המרקדת על המים (מבט כּן וחִוֵּר כּהתגלוּת).דע והבן,שמעולם לא ידעת נחמה אף לא מצאתָ.הדגים רוקדים בתוך הבבואה המהבהבת על המים,מחול פראי—חסר הדר, חסר עכבות (אינטנסיבי- אינסטינקטיבי) מעורר שמחה מתוך התמורות הבלתי צפויות בין קדחתנות ובין מנוחה—משוּבתן ושָבָּתן; מתוך חדוות ההשתבּשוּת.     

 

 

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, גשר על הסיין, שמן על בד 1931.

© 2011 שוֹעִי רז