חיינוּ הם נהרות
הנשפכים אל ים
מותנוּ
[חורחה מנריקה, מצוטט מתוך: חורחה לואיס בורחס, מלאכת השיר, תרגמו: פביאנה חפץ ויורם נסלבסקי, הוצאת בבל: תל אביב 2007, עמ' 27]
הדברים גדוּעים כחורש על יד נהר,הזורם אל הנעלם.אני יושב בצידו על מזרון בצל ערבות,הרחק מן העצים הכרותים,קשוב אל צללים,גוונים חולפים,פכפוך, חיבוט, תנועה, ודגי הזמן– כּתמים שמחים חולפים-עוברים במים. מליונים של בני מיני ימותו השנה; מרעב ומדיכוי, יותר מדי—מחוסר אהבה; אבל מי- הנהר עודם זכים וטרם עורבב בהם ביוב, והדגים, רמזי אור נושמים, עוד יכולים לפזז בתוכם, שעה ארוכה אין-פחד.
אני ממאן לענות לטלפון המצלצל בתיק,שכמו צלצל מושלך אליי למשות אותי ממעמקיי,כבר לא איכפת לי האם הטלפון הוא מן הבית או מן העבודה; אני זקוק לעת המעוטה הזאת לחשוב. הדברים גדועים והימים שרביים וקשים. אני זקוק למנוחה הזאת,להשיב נפשי.
איני יודע דבר על הזמן ועל הנהר,ועל המצולה המשתרעת כנראה,באין-זמן,בינינו. אני חושב על גשר מירֵאבו אשר על הסיין כפי שהונצח בשירו של גיום אפולינר (בביקורי הראשון בפריס הלכתי בהקדם האפשרי לחפש את גשר מירֵאבו) ועל רח' אמיל זולא 6 בפריס, ביתו האחרון של פאול צלאן, הסמוך.אבל בניגוד לצלאן שחי עת כה רבה בתהום-יוֵן ומצולה,עד כי הדילוג מן הגשר נראה כמעט מובן מאליו,אולי כתכלית שנטבעה בו עוד שנים הרבה לפני כן,אני עדיין נושא לבי אל הזרם,עדיין מקווה אל חידת החיים הזאת:היאך זרם הנהר ממשיך לזרום בשלימותו,כשמסביב הכל סוּגֶהּ באבדנים.תיכף אנסה למצוא איזה הדהוד,איזה הרהור,להמציא בו נחמה-פּורתא או צחוק רִגעִי-פודה;התבונן בבבואה המרקדת על המים (מבט כּן וחִוֵּר כּהתגלוּת).דע והבן,שמעולם לא ידעת נחמה אף לא מצאתָ.הדגים רוקדים בתוך הבבואה המהבהבת על המים,מחול פראי—חסר הדר, חסר עכבות (אינטנסיבי- אינסטינקטיבי) מעורר שמחה מתוך התמורות הבלתי צפויות בין קדחתנות ובין מנוחה—משוּבתן ושָבָּתן; מתוך חדוות ההשתבּשוּת.
בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, גשר על הסיין, שמן על בד 1931.
© 2011 שוֹעִי רז
כל כך יפה השיר שכתבת
(אפילו תגיד שאין זה שיר,
זהו שיר). וציונה. תג'ר.
באפורים הצבעוניים האלה.
כל שנותר לי לומר בתוגה:
בִּלַּה הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה
אֱלֹהִים
דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים.
תחילה ציירתי לי תמונה קפואה,
של הנהר, של היושב על גדתו.
ואט-אט נשמע רחש המים,
והדגיגים קיפצצו מבעד למסך המחשב…
כל זאת, במרווח שנקרע בין הדברים הגדועים,
לבין הצחוק הפודה.
איך זה יפה,
שהנהר, לבד מדגיגים,
מספק לאורך דורות כל כך הרבה דימויים,
ואיך הדור שלנו, אתה שועי המצויין,
דג לעצמו עוד דימוי, של צילצול הטלפון הנייד,
כקרס חכת החיים המושכת אותך ממעמקיך.
זה נפלא.
ת ו ד ה.
שועי יקר, אם היית זה אתה (אלא מי?) שתיקן
את "בילה המוות לנצח", אז שיבשת את כוונתי .
אני יודע היטב שכתוב "בילע" ואני התכוונתי לומר
שהמוות בילה,לנצח. כי רק המוות מבלה לנצח.
אתה מוזמן להחזיר את הה"א שנגזלה.
ותבוא עליך הברכה והבילוי והמנוחה.
תודה על רגע ההתבוננות המזוקק הזה. לפעמים הנחמה היא בהבחנה פשוטה.
דודו יקר, זה התחיל כשתי שורות שיר, שהפכו ביעף
לרשימה שלמעלה. ובאשר לבִּלּה/בִּלַע חשבתי כי שגגת
הקלדה יצאה מלפניךָ. הנה נזכרתי במדרש אגדה המובא
במדרש השמעוני לספר שמואל (מדרש השמעוני הוא אסופה
של אלפי מדרשי אגדה שנערכו על ידי שמעון הדרשן מוירצברג
בראשית המאה ה-13) לפיו הקב"ה מבלה את מעשיו (לשון: בלאי)
, אמנם אשר למות איש אינו יודע האם הוא מכלל שמחת ההשתבשות
השלימה או שמא הוא סדרו המתוקן של-עולם.
צבי יקר,
תודה רבה על תגובה הרקומה ברקמי שיר.
על השמחה ועל העצב, ועל שזיהית את הילוכן בין
האותיות ובין השורות.
מיכל יקרה,
לעתים בלילות אשר כאלו אני נושא עיניי לשמיים
ורואה שם מובידיק עולה לאיטו מן המצולה, נגלה רגע בין גלי-ענן.
הי אביבה, הלוואי שבהתבוננות או בכתיבה היה איזה נוחם.
זוהי אשליה. אבל יש שגם אשליות וחלומות פועלים את
פעולתם בעולם.