Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for אוגוסט, 2011

 

אֶת דוּ פ'וּ פָּגַשְתִּי מְטַיֵּל בֶּהָרִים

כּוֹבַע קַש לְרׂאשוׁ פָּנָיו בּוֹעֲרִים

הַרְשֵה לִי לוֹמַר שֶרָזִיתָ מְאֹד

הַאִם שַבְתָּ לִסְבֹּל מִכְּתִיבַת שִירִים

[לי באי, 'מוקדש לדו פ'וּ, בצחוק', בתוך: 108 שירים: מבחר מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית דן דאור, חרגול הוצאה לאור: תל אביב 2001, עמ' 74]

 

1

 

   נמצאתי בסיטואציה משונה. ליוויתי סיור בנווה צדק עם בתי וחברותיה לרגל בת המצווה של בתי. בראשית האירוע ערכו המדריכות (מן המדרשה הציונית במזכרת בתיה) חידון טריוויה קצר שנושאו היה דברים הקשורים בחייה של בתי. בין היתר, נשאלו המשתתפות מהו תחום עיסוקי המקצועי. נתנו להן שלוש תשובות אפשריות:

 

א.      רופא

ב.      מדען

ג.       חוקר את תורת הקבלה

 

   הופתעתי לגלות כי מרבית הנוכחות סימנו ג' ואחדות סימנו ב'. אני אמנם חוקר קבלה, בין היתר, ובשנה ומשהו האחרונות זהו גם משלח ידי העיקרי, אבל מעולם לא התייחסתי אל עצמי ככזה; אדרבה, הדוקטורט המקווה-להסתיים שלי עוסק דווקא בהגות פילוסופית גריידא יותר מאשר בקבלה; ורוב מאמריי האקדמיים והרצאותיי בכנסים הוקדשו, עד כה, דווקא להיסטוריה ופילוסופיה של המדע יותר מאשר למיסטיקה או לתיאוסופיה הקבלית. הופתעתי עוד יותר כאשר גליתי כי אשתי היא שנתנה לשואלות את התשובה "חוקר את תורת הקבלה". הופתעתי כי הדברים התחברו לי עם כמה שיחות שניהלתי בחודש האחרון בכמה ספריות אקדמיות (אונ' תל אביב ובר אילן) עם א/נשים שלא הכרתי ושזיהוני כנראה מתמונתי בבלוג, ואשר התברר לי שהם נוהגים לקרוא כאן אם בקביעות אם מדי פעם בפעם. על כל פנים, מן השיחות עלה כי מירבם/ן מתייחסים את האתר הזה, כאתר העוסק, בראש ובראשונה, בקבלה ובתורות רוחניות שונות. אני חייב לומר שלחלקם אמרתי שלתומי חשבתי כי אני עוסק ברוב רשימותיי בשירה, ספרוּת, אמנוּת והגוּת, בכללהּ הגות קבלית או בהגויות אסייתיות, אך לאו בהכרח. אדרבה, גם את התורות הרוחניוּת השונות אף את הפילוסופיה הרציונליסטית אני מבכר לבחון לפני הכל כיצירות אמנות והגות, אפנים של רוח האדם.  כלומר, להכרתי אני משתדל לעסוק בהתבטאויות שונות של רוח האדם יותר מאשר באילו תורות רוחניות מובחנות; עם זאת, באם אסתמך על ההתבטאויות של סובבי בחודש האחרון, הרי שאני חוקר קבלה, העוסק גם בפעילותו החוץ-אקדמית, בכתיבה אודות קבלה, רוחניוּת ומיסטיקה. הפערים בין האופן שבו אני מבין את עצמי ובין האופן שבו אחרים מבינים את עיסוקיי הוא בהחלט הזמנה למחשבה.  כמו כן, מציק לי שאף אחת מן המשיבות לחידון לא הניפה את התשובה א' (רופא). קרי: כנראה לא התברכתי בחזות של רופא; אפשר כי אף לבנות שתים עשרה נהיר כי כשרונותיי המעשיים מוטלים בספק. ואולי, מי יודע, פשוט איני נראה אדם המסוגל לרשום מרשמי תרופות, וניכר בי, משהו בארשת פניי, שאני מן הסוג המעדיף לצאת לטייל בחוץ לפנות ערב, לראות את האור המשתנה והולך: תם, מתרוקן וכחול, על פני שהייה בחללים סגורים בתורנויות בבית החולים.   

 

2

 

ובכל זאת בספרון היפה והשכוח עיירה יהודית לי"ח בילצקי (ספרית פועלים: תל אביב 1986), המתאר את הווי החיים בעיירות פולין-ליטא בראשית המאה העשרים, מצאתי תיאור מדויק ונוקב של תחום העיסוק המקצועי שלי, אשר לא שיערתיו מלבי עד עתה:

 

גם הבטלנים ראויים לפרק משלהם.

נאמר: "אמר ר' יהושע בן לוי: כרך שאין בו עשרה בטלנים נידון ככפר [=תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ג' ע"ב]. כיון שבא הקב"ה (=הקדוש ברוך הוא) לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה בטלנים מייד הוא כועס."  

בטלנים הם אלה, שבבעיות הבריאה ותכלית קיומו של העולם העסיקו את מוחם יומם ולילה.

בנימין מטודילא מספר, כי במסעותיו מצא בית כנסת על שם עשרת הבטלנים. הם היו חלק מהנוף היהודי. אנשים שלא ידעו צורת מטבע, והאמינו בתום לב, כי העולם הזה הוא רק פרוזדור לעולם הבא.  

הם היו עריקי המציאות. חיו על פי סולם ערכים משלהם. רבים נחשבו ליודעי ח"ן (=חכמה נסתרת). "בטלן" לא היתה מלת גנאי, אלא מציון תואר כבוד שהסתייגות בצדו.

[י"ח בילצקי, עיירה יהודית, איורים: משה ברנשטיין, עיצוב גראפי: מיכל לשם, ספרית פועלים: תל אביב 1986, עמ' 45]   

 

   איני משוכנע עד כמה אני מאמין בתום לב בהווייתו הפרוזדורית של העולם הזה. אולי הוא כל מה שיש. אני ספקן מכדי להאמין ללא שום ספק בעולם הבא. גם אם אפשר לקוות איזו אפשרות קיום המשכית כלשהי להוויתינו בעולם לא ניתן לדעת עליה דבר. עם זאת, רוב אפיוניהם האחרים של הבטלנים קולעים במידה רבה לאפיוניי: 'עריק המציאות'; 'חי על פי סולם ערכים משל עצמו' ואפילו 'העסקת המוחין בשאלות של בריאה וקיום יומם ולילה'— הם בהחלט אופנים בהם הקרובים לי בבני האדם עשויים לאפיין את התנהלותי. עתה, גם אם טרם מצאתי בכרך תשעה בטלנים שכמותי, וודאי שלא בבתי הכנסת, עדיין מקרא שורותיו של בילצקי על אותם בטלנים ותיקין, כמו הכניסה אותי לשושלת עתיקת יומין, שמתני כיורשם האפשרי של אותם בטלנים יחסנים. ניתן אפוא להוסיף לשלוש האפשרות של חידון הטריוויה שנמנו לעיל גם אפשרות רביעית, תשובה קולעת יותר. אלא שעדיין איני יודע כיצד לשלב את תחום העיסוק המקצועי שהתחדש לי במפתיע בקורות החיים (CV) שלי. על כל פנים, אם יש על דעתכם להעסיק "בטלן" במשרה מליאה, וטרם פרסמתם מודעת דרושים, אנא הודיעוני על כך, קורות חיים והמלצות יישלחו על פי דורש. אם יותר לי, אבקש כי תינתן לי במהלך ראיון העבודה המטלה להסביר את אפשרויות כינונה של הבריאה ואת אפשרויות הפרכתן בעת ובעונה אחת. כך, כמו טימון (325-235 לפנה"ס), בנעוריו רקדן ואחר כך משורר, מחזאי ופילוסוף סקפטיקן שתום עין (רוב כתביו אבדו), אני מעדיף לחשוב ולחזור לחשוב, ולא להשמיע דעות מוחלטות, שאיני יכול לדעת אם יש בהן ממש.  גם על הקושיה עד כמה יכול אדם להשקיע מחשבה וקריאה בעניינים כל כך בלתי מעשיים, אני יודע להשיב כבר מזמן: גם הנשימה היא בלתי מעשית מכמה פרספקטיבות, ובכל זאת, איננו מסוגלים לחדול ממנה, ועל-כן נוטים לראות בהּ הכרח.

 

לקוראיי המוסלמים, בפרוס عيد الفطر, חג שמח, מדי שנה תחזוּ בשלוֹם ובטוֹב!

 

 

בתמונה למעלה: מרסל ינקו, מסיכה (פורטרט של טריסטן צארה), 1919.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

יחזור הזמן לרקד במקומו

יחזור וירקד אוירים ועפר

ישתכר, ישתכר, ישתכר הלב

ישתכר הלב שאת יינו עצר

ישתכר הלב ולא יעצור עוד יינוֹ,

צל מתוק יהיה מה שעכשיו הוא חושך:

יֵרָאֵה כל מה שהינוֹ

[רות דולורס וייס, מתוך: 'שיר תקוה', בעברית, Audio Cd, Anova Music: ישראל 2008, Track 6]

*

1

בעין הוד אני תר את עין נצח. תמיד את מה שאין. אני לא מוצא את רשמי השריפה הגדולה בדרך. אולי לא התבוננתי היטב. אולי הטבע עטה לפניו מסכה חדשה. לשונות ירקרקות תחת לשונות של אש. הטבע מסווה-אמן של העבר. אם תמתין מספיק זמן הוא יאבד זכרהּ של ציביליזציה. יאבד זכרהּ בעלעלים.

   אני נזכר בפַּפַּהגִ'י שאמר באחת משיחותיו הנדפסות:

אך הכל רק דמיון, ערימת קש שאתה יכול לחסל בעזרת גפרור בוער אחד. ההתניה לחשוב על החטא, על טוב ורע, היא כל כך עמוקה, שאפילו המחשבה להעלות באש את ערימת הקש נראית לך כמו חטא. הרעיונות על טוב ורע, נכון ולא נכון, מונעים ממך להדליק את הגפרור. כל המעצורים שלך יכולים לעלות באש שתשרוף הכל בעזרת גפרור אחד. האש הזאת היא אש החופש. שרוף הכל באש החופש.

[אש החופש— סטסנג עם פפהג'י, ספר ראשון מתוך שלשה, בעריכת דיויד גודמן, מאנגלית: דיויה (שחר לב), הוצאת אבן חושן, רעננה 2010, עמ' 128]

   אבל הרעיונות האלה על טוב ורע, נכון ולא נכון, מונעים מן האדם, או למצער מחלק מבני האנוש (האדם הן מסוגל לכל דבר שנעלה בדעתנו וגם מעבר לכך), להעלות באש את בתיהם, את יערותיהם, גורמים להם לחשוב על זולתם האנושי, החייתי, הצומח והדומם. אני עדיין לא יכול לומר שלא איכפת לי, אני עדיין מזהה מדיי את הטוב ואת היפה ואת הבונה ומבכר אותם על פני החרוך, העשֵן וההורס. אני יודע שמבחינת התהליכים בטבע אין שום הבדל ביניהם. שתיהן התרחשויות מצויות של התהוות ושל כיליון, אפילו לא ניתן לומר כי הן קוטביות כלשהו. אולי משלימות זו את זו. אני עדיין מתעקש לראות חסד גם בטבע. לא מפני שחונכתי להוקיר את יופיו או את שפעו, אלא משום שאני חווה את עצמי כחלק מן המארג הזה; יושב בצל היקום ומחכה. אנשים תמיד לוחצים זה את זה בחדרי המתנה. אני איני בחדר המתנה. וגם כאשר אני יושב בחדר המתנה אני מתעקש לקרוא ספר או למצוא סיבות להתחייך. כאשר נשאל מרסל דישאן (Duchamp) פעם מה הוא עשה בחייו, הוא ענה: חיפשתי דרך להתבונן על החיים באופן שליו. מה לדּאדּאיסט ולשלווה? אט-אט הרצון למחות, הרצון לשרוף, הולך ומשתנה. הדּאדּאיסט הופך לדּאואיסט. הוא מבכר את ההתבוננות מן המרחק על פני ההשתתפות. הוא יודע שבלאו הכי הוא נוטל חלק בכל, לא חשוב מה שיעשה; הוא חלק מהאמנות, חלק מההגות, חלק מהטבע. הוא אינו מבקש לעצמו מקום מיוחד. הוא מתבונן ומחכה.

*

2 

   גרשם שלום כתב בפרק המוקדש לר' יצחק לוריא (האר"י, 1572-1534) בספרMajorTrendsin JewishMysticism (ניו יורק 1941), שהאר"י לא הותיר אחריו כמעט כתבים בכתיבת ידו מאחר שלא היה "אישיות כותבת", רוצה לומר: משולל כישרון כתיבה. זהו מיטב-כזבו של שלום, כמעט משעשע. שכן לו רק היה נוהג מקס ברוד בהתאם לצוואה המפורשת שהותיר לו פרנץ קפקא, הלאו גם קפקא היה נותר בין דפי ההיסטוריה ככותבם של סיפורים קצרים מעטים בלבד, לא ממש "אישיות כותבת"; אותם הדברים אמורים בארגז שנתגלה בליסבון על גדת הטאז'ו ובו עשרות אלפי העמודים שהותיר אחריו פרננדו פסואה (Pessoa) ושפע ההטרונימים שלו. מי בכלל העריך כי מאחורי פעילות ספרותית תוססת בליסבון עומד למעשה אדם בודד ותמהוני למדיי? ככל שעולם חוויותיו הפנימי של האדם עשיר יותר, מלא יותר, ומתפתח כל העת, כך קשה לו יותר ויותר לתרגם את תובנותיו לשפה מדוברת. הוא חש כעין בגידה בעצמו, כל אימת שהוא מנסה להסביר את עצמו ואת מראותיו. הוא חש כי הנסיון להוריק החוצה של עולמו האידיוסינקרטי; לנסות לדובב את הרשמים הפנימיים בלשון בני אדם, יש בו ויתור מהותי לגבי  יצירת הרישומים הפנימיים. אני חושש כי שלום רק הצליח לחדד באמצעות כתיבתו לגבי אישיותו הכותבת של האר"י את מגבלותיו-שלו כיוצר. שלום היה אוּמן הפומביות: החוקר המהולל, הלמדן, האוטוריטה; האר"י עצמו, ככל שניתן לקרוא על דמותו ההיסטורית, לא תר לעצמו תהילה וגם לא פומביות, ומעט מאוד נודע על מחשבתו התיאוסופית בחייו; לולא תלמידים מעטים שנקבצו אליו בשנה האחרונה לחייו, כגון: ר' חיים ויטאל, ר' משה יונה, ר' יוסף אבן טבול, לא היה נודע דבר על הלכי מחשבתו ורשמיו הפנימיים: מתבודד אצל הנילוס שעקר ועלה לצפת באחריתו ונפטר שם מהר מדיי. אינטרוורט-מכונס שנודע רק למעטים.

*

3  

  רולאן בארת (Barthes) כתב:

הידיעה שאין כותבים בשביל האחר, שהדברים שאני עומד לכתוב לא יעוררו את זה שאני אוהבו לאהבני, שהכתיבה אינה מפצה כלל, אינה מעדנת מאומה, שהיא נמצאת בדיוק במקום שאתה אינך בו – ידיעה זו היא ראשיתה של הכתיבה.

[רולאן בארת, שיח אהבה: קטעים, תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, אחרית דבר: יורם ברונובסקי, הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 1981, עמ' 97]

*

   הבנה כפולה אפשרית של דברי בארת: (א). הכתיבה אינה מפצה על העדרה של נפש אהובה; היא אף לא מביאה אותה (את הנפש האהובה) לידי אהבה; גם אינה מעדנת את הגעגוע; הנפש האהובה נעדרת. הכתיבה היא מענה על הגעגועים החורצים והולכים ככל שהימים נוקפים. (ב). הכתיבה היא חיצונית ל"אני". היא נמצאת בדיוק במקום שבו "האני" אינו נמצא. הכתיבה היא נסיון ללכת מעבר לאני המוּכָּר, המכיר בחסרונו, ומבקש ללמוד ולחוות, דרך הכתיבה.

   כך או כך, הכתיבה היא ביטוי של חוסר ושל געגוע. הכתיבה אינה דווקא שימוש בשפה על נייר, ואינה דווקא עלילה תימטית סדורה היטב— אלא היא המחשבה המקורית המטלטלת מצד והיא גם הנסיון להתבונן מרחוק באופן שליו על החיים מצד. הכותב אינו מבקש את אש החופש המכלה-כל של פהפהג'י. הכותב מתגעגע מדיי, חסר, שאינו מבקש להשתחרר מידי חסרונו או לכסות עליו. אדרבה, דווקא החיסרון, דווקא הכיסופים למה שהיה ולמה שיהיה: ההשלמה והערעור כשני פנים של טבע האדם, השבים ונפרטים להרהורים ולתובנות (השלמה ערעור והשלמה וחוזר חלילה), קושרים את הכותב לכאן ומחייכים את ימיו. הוא אינו מבקש יותר. הוא מתבונן ומחכה; עיניו פקוחות להבין מתוך חוסר שאין לו קצה.

*

*

בתמונה למעלה: מרסל ינקו, עין הוד, שמן על בד 1961.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

איני יודע אם נעצרתי, באמצע הרחוב, מסווה את הזייתי תחת מטריה. אפשר שקפצתי (זה ודאי תעתוע): הוארתי בעווית, צחקתי, נדמה לי בעודי רץ.

[ז'ורז' בטאיי, החוויה הפנימית, תרגמה מצרפתית: דניאלה יואל, עריכה מדעית: רפאל זגורי-אורלי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2010, עמ' 57]                                                    

*

חוששני שאני אדם מקוטב. השמש איננה זורחת בי כארבעה חודשים רצופים בכל שנה. אולי ממרחק, ניתן להבחין בי מֵפִיז זהרורי-קוטב. אל תטעו בי, אני רק עושה פרצופים.

בימים אלו שבהם כולנו נתונים בכלוב-קיץ: יש מוחים על אוזלת ידהּ של הממשלה ועל יוקר המחיה באהלים ובהפגנות-ענק, יש אבלים על חורבן ירושלים וגוש קטיף. איש לא מאמין לי שאני ישראלי.

רואים בי נופים אחרים: דובי קוטב עולים מן הערפל, סערת שלג; לויתן אשר חובט את קצה זנבו בתקוותָי; מצחיק,אולי זאת לו הפעם הראשונה לראות ישראלי, אבל גם הוא לא מאמין שאני כזה בכלל.

אם הייתי פוגש נניח לשעת צהריים את קטב מרירי, שָד שכולו מלא-עיניים, הנח בגבול האור והצל, ואיש שהביט בו עדיין לא חזר חי—אף הוא לא היה מאמין לי שאני ישראלי.

דווקא נִסִיתי ללכת לים, לשחות כמו כולם. למדתי חזה וחתירה (וגם לירות בנשק). אבל אייכשהו סיגלתי לי איזו עוית תזזיתית ברגל ימין, כל אימת שאני שוחה—הסגנון אינו מושלם, מקוטע. נראה לא מכאן; אנשים ברחוב פונים אליי באנגלית גם כאשר אני משיב בעברית. פעם אני אנגלי, פעם צרפתי, פעם סקוטי, פעם נורווגי, הם לא יודעים להחליט. מה שבטוח לדידם הוא שאיני ישראלי.

אצל האינואיטים, שבטים אינדיאניים בצפון קנדה של חלומותיי (בשינה ובהקיץ), אני חש שמצאתי מקום; אני נהנה מהכנסת אורחים צנועה; מנעימות פשוטה וביתית. אחרי הכל, רק הם אולי, עשויים להאמין לאותו סיפור שכוּח באשר לארץ הולדתי, למחוז הילדות, אנטנת משרד התקשורת, המערה, הואדי ומצפה הכוכבים, שבגבעתיים.

רד אל הפיורד השרוט כולו יופי לוהב. פצע אדום של שעת הדמדומים המושלגת הזאת. רד, לחש את עצמך לדעת: 'סוף סוף, הם מאמינים לי'. רוצה לומר: סוף סוף אני ישראלי.

*

לקוראיי המוסלמים, ברכת חודש רמצ'אן מבורך לכם וליקרים/ות ללבכם/ן, كلّ عام وانتم بخير.

*

לאחר שנתיים ואחד עשר חודשים של פעילוּת די רצוּפה,

'פרא אדם חושב' יוצא לחופשת רענוּן

(רצון להתפנות למספר כתיבות ולהתעמק, כמו שצריך, בכמה כרכים עתיקי יומין)

אם לא אתפרץ מדיי פעם כשד מבּקבּוּק רוֹם מעוּשן (הפרידה קשה עליי),

ואם לא אאבד בינתיים את חִנִי בעיניי האל (אפשרות שבקיום) ואת חיוכי החתוּלי,

הריי שאחזור איישהוּ בספטמבר,

מקווה למצוא את כולנוּ כאן במצב רוח טוב ומשופר

 

*

*

*

בתמונה למעלה: אלזה לסקר-שילר, חבורת יהודים פראיים, ליתוגרפיה [פחם על נייר?], אוסף מוזיאון הכט, ללא ציון שנה.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 tel.aviv

*

העולם אינו ברשות האנשים

גם לא המדינה או הנכסים

הם יהיו אולי עוד מאה שנים

אבל ודאי שיהיו ברבות הימים

[נאזים חכמת, 'אופטימיות', ענק כחול עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מטורקית העירה וכתבה סוף דבר: עפרה בנג'ו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמ' 149]  

   מתוך שבחברה היהודית ישנן היררכיות מעמדיות קדומות, כגון: כהן, לוי, ישראל—(השניים הראשונים נהנו ממתנות וממעשרות שהובאו על ידי ישראל תדיר אל בית המקדש), טען ברוך שׂפינוזה (1677-1632) במאמר התיאולוגי מדיני, כי יסוד יציאתו של ישראל לגלות בבל הונחה עוד במדבר סיני על ידי טעות פוליטית קריטית של משה, אשר חילק בין מעמדות, ולא טרח  בתורתו על צמצום הפערים הסוציו-אקונומיים-השכלתיים בין חברי המעמדות בעם, מה שהביא מכח חוק התורה, ליצירת מעמדות אוליגרכיים של כהנים ולויים נישאים מעם, ושל נשיאי שבטים עשירים כקורח, אשר נשאו פניהם לצבור עוד ועוד רכוש ודעתם לא היתה נתונה עוד לטובת העם ולמצבוֹ [ברוך שפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, תרגם מלטינית: חיים וירשובסקי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 1963, פרק שבע עשרה: על מדינת העברים, עמ' 191-173]; במקום אחר במאמר דיבר שפינוזה על ייתכנות כינונה של המחודש של מדינה יהודית (באופן היפותטי) על ידי התפישה כי מלכויות עולות ונופלות, משגשגות ונידפות, לפיכך, אליבא דשפינוזה ישנה אפשרות בנסיבות מסויימות כי היהודים ישובו לארץ ישראל ויכוננו בהּ את מלכותם  (שם,פרק ג': על בחירת העברים, עמ' 43) .

   יושם אל לב כי מחד גיסא מדבר שפינוזה על כך כי העמקת הפערים הכלכליים-אינטלקטואליים בחברה מפחיתה את כושר העמידה של החברה ויכולתה להגן על עצמהּ; מצד אחר עולה מדבריו כי תחת ארגון פוליטי (אולי אף צבאי) נבון ובנסיבות פוליטיות מתאימות אפשר כי היהודים ישובו אל ארצם. פסקה זאת אומצה בחום על ידי כמה מן ההוגים הציוניים בראשית המאה העשרים, וכך ראו נחום סוקולוב [1936-1859, נשיאהּ החמישי של ההסתדרות הציונית, נשיא הסכנות היהודית, מי שתרגם את אלטנוילנד לתיאודור הרצל ל-תל אביב (1902), פובליציסט נערץ בתקופתוֹ]  וגם דוד בן גוריון (1973-1886) בשפינוזה סוג של מבשר ציונות מוקדם, שהפך גם לאחד הפילוסופים הנודעים לשם בקרב האומות. דוד בן גוריון אף מימן בראשית ימי המדינה את תרגומי שפינוזה מלטינית ומהולנדית לעברית.

   אבל דוד בן גוריון וכמוהו רוב-רובם של המנהיגים הציוניים היו מעריצים מושבעים של התורה, כלומר: תורת משה, וכפי הנראה, על אף נטייתם הסוציאליסטית-משהו, התפעלו מן הפסקה השפינוזית על אודות אפשרות כינונה של המדינה היהודית מחדש [אגב, כפי שהראה שלמה פינס (1990-1908), פסקה דומה מצויה עוד קודם לכן בכתבי הפילוסוף היהודי מפרובנס, יוסף אבן כספי, בן ראשית המאה הארבע עשרה]; אך לא שעו לאזהרותיו של שפינוזה השפעתה ההרסנית של חלוקה היררכית-מעמדית בעם, ושל הרחבת פערים מעמדיים בין אוליגרכים ובין עניים; ובין מרכז (בימי בית ראשון: ירושלים; כיום: תל אביב רבתי) לפריפריה.

   קשה היה להימנע מיצירת היררכיות חברתיות מעמדיות מחודשות בחברה הישראלית הצעירה. ראשית משום שהקהילות היהודיות בכל פזורות היהודים היו בעלות מבנים היררכיים; יותר מכך, לאחר הקולקטיבים שהקימו בני העליות השניה והשלישית, הגיעו עליות מבוססות יותר של סוחרים ובעלי הון שהתבססו בערים החדשות שהוקדמו בפלסטינה (בהשפעת עליית הנאציזם, חקיקת חוקי נירנברג, והאנשלוס), ואילו העליות שלאחר קום מדינת ישראל, כבר הביאו עולים, שאמנם לא התחנכו על אדני ציונות-סוציאליסטית במיוחד, והניסיון לסגלם אליה (למשל, קליטתם של נערים/ות בני עדות המזרח כ'ילדי חוץ' בקיבוצים) הותירה אחריה לא פעם אנשים שבחווייתם נקרעו מבית הוריהם ומהוויה שהייתה אהובה עליהם והושמו להתחנך תחת ערכים שנכפו עליהם, ואשר לא פעם חשו כלפיהם ניכור או זרות.  אם אשוב לשפינוזה, הריי אליבא דספר האתיקה שלו, שינויים חברתיים-פוליטיים-דמוקרטיים, הם תולדה סיבתית של עבודת הסברה רבה, בלתי כפויה, על המעוניינים לקדם ערכים דמוקרטיים-ליברליים בחברה דמוקרטית, לפעול מכח תבונתם הפוליטית על מנת לקדם נורמות דמוקרטיות מבלי שיתקבלו על ידי הציבור ככפיה או כגזירה, אלא הואיל והם יבינו את מעלותיה של השיטה המבטיחה את מירב החירויות למירב בני האדם (אזרחי המדינה), וכי כל אחד מן האזרחיים בדמוקרטיה יוכל להינות מזכויותיו באופן שיוויוני לכל אחד מן האזרחים האחרים.

   אבל גישתו זו של שפינוזה נדמית מעט נאיבית ואוטופית בעולם העכשווי שבו עמלים משרדי יחסי ציבור, ומשרדי הסברה והבניית דעת קהל, או לחליפין מועצות של גדולי תורה ושמשיהם או מועצת יש"ע, על הדעות שיונחלו לציבור האזרחי. מה בכל זאת ניתן לעשות על מנת להקטין את סכנת היווצרותה של אנומיה חברתית [תהליך פירוק של חברה עד חידלון, אני שואל את המונח שטבע הסוציולוג היהודי צרפתי דוד אמיל דירקהיים (1917-1858) בנדון] כתוצאה מהרחבה מתמדת של פערים מעמדיים בחברה? לטעמי, מעבר  לפעילות חינוכית ולשימוש בחופש הדיבור וההתבטאות על מנת לקדם ערכים דמוקרטיים-ליברליים-שיויוניים בחברה הישראלית, יש לאמץ את הפתרון שהציע אחד מן התיאורטיקניים הבולטים של הדמוקרטיות המערביות במהלך העשורים האחרונים האיטלקי, ג'ובאני סארטורי (GiovanniSartori, נולד בשנת 1924), בספרו AThoeryofDemocracy,Revisited,1987 (ספר שהפך לקריאת חובה בחוגים למדע המדינה ברחבי העולם,   בפרק 12: Equality, עמ' 366-337, שם), לפיו לא ניתן במעש לדאוג לחלוקה שיויונית של משאבי המדינה בין כל מגזריה ואזרחיה, בין היתר: משום הדינמיות של הפערים, המתחדשים כל הזמן, כפי שהצרכים משתנים כל העת. לפיכך מציע סארטורי להרחיב את הרגולציה של המדינה הדמוקרטית, על ידי ועדות משפטיות בלתי תלויות שיוכלו להצביע על מוקדי אי השיויון והרחבת פערים-חברתיים, בנסיון כן להיאבק על מנת לצמצם אותם בכל מקום בו יתגלו ולהורות לממשלה המכהנת לנקוט צעדים מיידיים לבלימתם.  מאחורי עמדתו של סארטורי עומדת ראייה פוליטית ריאליסטית ומפוכחת לפיה המדינה אינה יכולה להבטיח את השיויון הסוציו-אקונומי בין אזרחיה, אבל מחובותהּ לעשות בכל עת בפועל על מנת להקטין את הפערים בין המגזרים החברתיים השונים ובין הפרטים, ואגב כך להגביר כתוצאה מכך בכל עת את יסודות השיויון החברתי, והצדק החלוקתי.

   יותר מכך, דומה כאילו סארטורי מכיר ובצדק בחדלונן של אידיאות כגון 'צדק' ו-'שיויון' להתממש במציאות החברתית האנושית (או לכל היותר, להתממש באופן חלקי בלבד בחברה הפוליטית ולא באופן מוחלט),  אף על פי כן, עמדתו תועלתנית, באשר הוא מבקש להבטיח בכל עת את מירב התועלת למירב בני האדם, דווקא על ידי מאבק מתמיד באותה דינאמיות חברתית מתחדשת המעמיקה את הפערים ועל כן את העוולות בין מגזרים חברתיים, מעמדות חברתיים (סוציו-אקונומיים או מקצועיים) וכיו"ב. המדינה אינה יכולה להחיל אידיאות מוחלטות במציאות מורכבת ודינאמית המשתנה תדיר (כפי יוזמתם החופשית של אזרחיה), אבל היא יכולה לפקח ובמידת הצורך גם להגביל כחוק אף לעצור את היסודות החותרים תחת אידיאות המנחות את המדינה הדמוקרטית-ליברלית, ובמקרה הפרטי של מדינת ישראל, גם היהודית.

   דרישתם של ראשי הפגנות המחאה הנערכות זה עתה ברחבי הארץ, צריכות להיות לטעמי, בראש ובראשונה, מיוסדות על התיאוריה של סארטורי בדבר השררת צדק-חלוקתי. מובן כי אימוץ דבריו של סארטורי תגביר את כוחה של המערכת המשפטית בישראל על פני המערכת הפוליטית הנתונה ללחצם ולשבטם של בעלי ההון ובעלי השפעה אחרים (למשל מנהיגים רוחניים של מפלגות דתיות). זוהי בדיוק, דרישה אחת פשוטה ונהירה, העשויה להיטיב עם כלל אזרחיות ואזרחי ישראל, משום שתפעל להקל בכל עת את יסודות האי-שיוויון ולבטל את הרחבת הפערים החברתיים בין אזרחי המדינה. חסרונה של שיטה זאת נובעת מכך שהצלחתהּ צריכה את כפיפותהּ של המערכת הפוליטית להוראת המערכת הרגולטורית-המשפטית, והריי במציאות שבהּ קביעותיהן של ועדות משפטיות הינן כהמלצה בלבד בעיניי הפוליטיקאים, קשה להניח כי יחול שינוי גדול, אלמלא תצליח המערכת המשפטית לאכוף באמצעות הממונים על האכיפה, את קיומן המהיר של החלטותיה, על ידי הגורמים המוסמכים לכך.

   אני מחבב מאוד את קביעתו של סארטורי משום שהיא מטילה על המדינה אחריות לגורל אזרחיה. לא עוד סיסמות שחוקות לאמור: 'שיויון' 'צדק חברתי' 'שלום' 'חלוקה צודקת' (כולן בחינת אידיאות מעומעמות); אלא הקמת מנגנוני פיקוח ובקרה שלמרותם תהיה כפופה המערכת הפוליטית, ואשר תפקידן המובהק יהיה לעמוד על כל אותם 'נקודות עיוורון' של הרחבת פערים חברתיים, חיזוק מסוכן ביחסי הון-שלטון-עיתונות וכיו"ב. דרג זה יהיה שוקד לעמוד על משמר הדמוקרטיה וזכויות האדם והאזרח במדינה היהודית-דמוקרטית, ועל כן על ההטבה עם כלל אזרחיה היהודים והלא-יהודים של מדינת ישראל.

 

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, נמל תל אביב, אקוורל, מועד בלתי ידוע.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »