לא-ישראלי

*

איני יודע אם נעצרתי, באמצע הרחוב, מסווה את הזייתי תחת מטריה. אפשר שקפצתי (זה ודאי תעתוע): הוארתי בעווית, צחקתי, נדמה לי בעודי רץ.

[ז'ורז' בטאיי, החוויה הפנימית, תרגמה מצרפתית: דניאלה יואל, עריכה מדעית: רפאל זגורי-אורלי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2010, עמ' 57]                                                    

*

חוששני שאני אדם מקוטב. השמש איננה זורחת בי כארבעה חודשים רצופים בכל שנה. אולי ממרחק, ניתן להבחין בי מֵפִיז זהרורי-קוטב. אל תטעו בי, אני רק עושה פרצופים.

בימים אלו שבהם כולנו נתונים בכלוב-קיץ: יש מוחים על אוזלת ידהּ של הממשלה ועל יוקר המחיה באהלים ובהפגנות-ענק, יש אבלים על חורבן ירושלים וגוש קטיף. איש לא מאמין לי שאני ישראלי.

רואים בי נופים אחרים: דובי קוטב עולים מן הערפל, סערת שלג; לויתן אשר חובט את קצה זנבו בתקוותָי; מצחיק,אולי זאת לו הפעם הראשונה לראות ישראלי, אבל גם הוא לא מאמין שאני כזה בכלל.

אם הייתי פוגש נניח לשעת צהריים את קטב מרירי, שָד שכולו מלא-עיניים, הנח בגבול האור והצל, ואיש שהביט בו עדיין לא חזר חי—אף הוא לא היה מאמין לי שאני ישראלי.

דווקא נִסִיתי ללכת לים, לשחות כמו כולם. למדתי חזה וחתירה (וגם לירות בנשק). אבל אייכשהו סיגלתי לי איזו עוית תזזיתית ברגל ימין, כל אימת שאני שוחה—הסגנון אינו מושלם, מקוטע. נראה לא מכאן; אנשים ברחוב פונים אליי באנגלית גם כאשר אני משיב בעברית. פעם אני אנגלי, פעם צרפתי, פעם סקוטי, פעם נורווגי, הם לא יודעים להחליט. מה שבטוח לדידם הוא שאיני ישראלי.

אצל האינואיטים, שבטים אינדיאניים בצפון קנדה של חלומותיי (בשינה ובהקיץ), אני חש שמצאתי מקום; אני נהנה מהכנסת אורחים צנועה; מנעימות פשוטה וביתית. אחרי הכל, רק הם אולי, עשויים להאמין לאותו סיפור שכוּח באשר לארץ הולדתי, למחוז הילדות, אנטנת משרד התקשורת, המערה, הואדי ומצפה הכוכבים, שבגבעתיים.

רד אל הפיורד השרוט כולו יופי לוהב. פצע אדום של שעת הדמדומים המושלגת הזאת. רד, לחש את עצמך לדעת: 'סוף סוף, הם מאמינים לי'. רוצה לומר: סוף סוף אני ישראלי.

*

לקוראיי המוסלמים, ברכת חודש רמצ'אן מבורך לכם וליקרים/ות ללבכם/ן, كلّ عام وانتم بخير.

*

לאחר שנתיים ואחד עשר חודשים של פעילוּת די רצוּפה,

'פרא אדם חושב' יוצא לחופשת רענוּן

(רצון להתפנות למספר כתיבות ולהתעמק, כמו שצריך, בכמה כרכים עתיקי יומין)

אם לא אתפרץ מדיי פעם כשד מבּקבּוּק רוֹם מעוּשן (הפרידה קשה עליי),

ואם לא אאבד בינתיים את חִנִי בעיניי האל (אפשרות שבקיום) ואת חיוכי החתוּלי,

הריי שאחזור איישהוּ בספטמבר,

מקווה למצוא את כולנוּ כאן במצב רוח טוב ומשופר

 

*

*

*

בתמונה למעלה: אלזה לסקר-שילר, חבורת יהודים פראיים, ליתוגרפיה [פחם על נייר?], אוסף מוזיאון הכט, ללא ציון שנה.

© 2011 שוֹעִי רז