אֶת דוּ פ'וּ פָּגַשְתִּי מְטַיֵּל בֶּהָרִים
כּוֹבַע קַש לְרׂאשוׁ פָּנָיו בּוֹעֲרִים
הַרְשֵה לִי לוֹמַר שֶרָזִיתָ מְאֹד
הַאִם שַבְתָּ לִסְבֹּל מִכְּתִיבַת שִירִים
[לי באי, 'מוקדש לדו פ'וּ, בצחוק', בתוך: 108 שירים: מבחר מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית דן דאור, חרגול הוצאה לאור: תל אביב 2001, עמ' 74]
1
נמצאתי בסיטואציה משונה. ליוויתי סיור בנווה צדק עם בתי וחברותיה לרגל בת המצווה של בתי. בראשית האירוע ערכו המדריכות (מן המדרשה הציונית במזכרת בתיה) חידון טריוויה קצר שנושאו היה דברים הקשורים בחייה של בתי. בין היתר, נשאלו המשתתפות מהו תחום עיסוקי המקצועי. נתנו להן שלוש תשובות אפשריות:
א. רופא
ב. מדען
ג. חוקר את תורת הקבלה
הופתעתי לגלות כי מרבית הנוכחות סימנו ג' ואחדות סימנו ב'. אני אמנם חוקר קבלה, בין היתר, ובשנה ומשהו האחרונות זהו גם משלח ידי העיקרי, אבל מעולם לא התייחסתי אל עצמי ככזה; אדרבה, הדוקטורט המקווה-להסתיים שלי עוסק דווקא בהגות פילוסופית גריידא יותר מאשר בקבלה; ורוב מאמריי האקדמיים והרצאותיי בכנסים הוקדשו, עד כה, דווקא להיסטוריה ופילוסופיה של המדע יותר מאשר למיסטיקה או לתיאוסופיה הקבלית. הופתעתי עוד יותר כאשר גליתי כי אשתי היא שנתנה לשואלות את התשובה "חוקר את תורת הקבלה". הופתעתי כי הדברים התחברו לי עם כמה שיחות שניהלתי בחודש האחרון בכמה ספריות אקדמיות (אונ' תל אביב ובר אילן) עם א/נשים שלא הכרתי ושזיהוני כנראה מתמונתי בבלוג, ואשר התברר לי שהם נוהגים לקרוא כאן אם בקביעות אם מדי פעם בפעם. על כל פנים, מן השיחות עלה כי מירבם/ן מתייחסים את האתר הזה, כאתר העוסק, בראש ובראשונה, בקבלה ובתורות רוחניות שונות. אני חייב לומר שלחלקם אמרתי שלתומי חשבתי כי אני עוסק ברוב רשימותיי בשירה, ספרוּת, אמנוּת והגוּת, בכללהּ הגות קבלית או בהגויות אסייתיות, אך לאו בהכרח. אדרבה, גם את התורות הרוחניוּת השונות אף את הפילוסופיה הרציונליסטית אני מבכר לבחון לפני הכל כיצירות אמנות והגות, אפנים של רוח האדם. כלומר, להכרתי אני משתדל לעסוק בהתבטאויות שונות של רוח האדם יותר מאשר באילו תורות רוחניות מובחנות; עם זאת, באם אסתמך על ההתבטאויות של סובבי בחודש האחרון, הרי שאני חוקר קבלה, העוסק גם בפעילותו החוץ-אקדמית, בכתיבה אודות קבלה, רוחניוּת ומיסטיקה. הפערים בין האופן שבו אני מבין את עצמי ובין האופן שבו אחרים מבינים את עיסוקיי הוא בהחלט הזמנה למחשבה. כמו כן, מציק לי שאף אחת מן המשיבות לחידון לא הניפה את התשובה א' (רופא). קרי: כנראה לא התברכתי בחזות של רופא; אפשר כי אף לבנות שתים עשרה נהיר כי כשרונותיי המעשיים מוטלים בספק. ואולי, מי יודע, פשוט איני נראה אדם המסוגל לרשום מרשמי תרופות, וניכר בי, משהו בארשת פניי, שאני מן הסוג המעדיף לצאת לטייל בחוץ לפנות ערב, לראות את האור המשתנה והולך: תם, מתרוקן וכחול, על פני שהייה בחללים סגורים בתורנויות בבית החולים.
2
ובכל זאת בספרון היפה והשכוח עיירה יהודית לי"ח בילצקי (ספרית פועלים: תל אביב 1986), המתאר את הווי החיים בעיירות פולין-ליטא בראשית המאה העשרים, מצאתי תיאור מדויק ונוקב של תחום העיסוק המקצועי שלי, אשר לא שיערתיו מלבי עד עתה:
גם הבטלנים ראויים לפרק משלהם.
נאמר: "אמר ר' יהושע בן לוי: כרך שאין בו עשרה בטלנים נידון ככפר [=תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ג' ע"ב]. כיון שבא הקב"ה (=הקדוש ברוך הוא) לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה בטלנים מייד הוא כועס."
בטלנים הם אלה, שבבעיות הבריאה ותכלית קיומו של העולם העסיקו את מוחם יומם ולילה.
בנימין מטודילא מספר, כי במסעותיו מצא בית כנסת על שם עשרת הבטלנים. הם היו חלק מהנוף היהודי. אנשים שלא ידעו צורת מטבע, והאמינו בתום לב, כי העולם הזה הוא רק פרוזדור לעולם הבא.
הם היו עריקי המציאות. חיו על פי סולם ערכים משלהם. רבים נחשבו ליודעי ח"ן (=חכמה נסתרת). "בטלן" לא היתה מלת גנאי, אלא מציון תואר כבוד שהסתייגות בצדו.
[י"ח בילצקי, עיירה יהודית, איורים: משה ברנשטיין, עיצוב גראפי: מיכל לשם, ספרית פועלים: תל אביב 1986, עמ' 45]
איני משוכנע עד כמה אני מאמין בתום לב בהווייתו הפרוזדורית של העולם הזה. אולי הוא כל מה שיש. אני ספקן מכדי להאמין ללא שום ספק בעולם הבא. גם אם אפשר לקוות איזו אפשרות קיום המשכית כלשהי להוויתינו בעולם לא ניתן לדעת עליה דבר. עם זאת, רוב אפיוניהם האחרים של הבטלנים קולעים במידה רבה לאפיוניי: 'עריק המציאות'; 'חי על פי סולם ערכים משל עצמו' ואפילו 'העסקת המוחין בשאלות של בריאה וקיום יומם ולילה'— הם בהחלט אופנים בהם הקרובים לי בבני האדם עשויים לאפיין את התנהלותי. עתה, גם אם טרם מצאתי בכרך תשעה בטלנים שכמותי, וודאי שלא בבתי הכנסת, עדיין מקרא שורותיו של בילצקי על אותם בטלנים ותיקין, כמו הכניסה אותי לשושלת עתיקת יומין, שמתני כיורשם האפשרי של אותם בטלנים יחסנים. ניתן אפוא להוסיף לשלוש האפשרות של חידון הטריוויה שנמנו לעיל גם אפשרות רביעית, תשובה קולעת יותר. אלא שעדיין איני יודע כיצד לשלב את תחום העיסוק המקצועי שהתחדש לי במפתיע בקורות החיים (CV) שלי. על כל פנים, אם יש על דעתכם להעסיק "בטלן" במשרה מליאה, וטרם פרסמתם מודעת דרושים, אנא הודיעוני על כך, קורות חיים והמלצות יישלחו על פי דורש. אם יותר לי, אבקש כי תינתן לי במהלך ראיון העבודה המטלה להסביר את אפשרויות כינונה של הבריאה ואת אפשרויות הפרכתן בעת ובעונה אחת. כך, כמו טימון (325-235 לפנה"ס), בנעוריו רקדן ואחר כך משורר, מחזאי ופילוסוף סקפטיקן שתום עין (רוב כתביו אבדו), אני מעדיף לחשוב ולחזור לחשוב, ולא להשמיע דעות מוחלטות, שאיני יכול לדעת אם יש בהן ממש. גם על הקושיה עד כמה יכול אדם להשקיע מחשבה וקריאה בעניינים כל כך בלתי מעשיים, אני יודע להשיב כבר מזמן: גם הנשימה היא בלתי מעשית מכמה פרספקטיבות, ובכל זאת, איננו מסוגלים לחדול ממנה, ועל-כן נוטים לראות בהּ הכרח.
לקוראיי המוסלמים, בפרוס عيد الفطر, חג שמח, מדי שנה תחזוּ בשלוֹם ובטוֹב!
בתמונה למעלה: מרסל ינקו, מסיכה (פורטרט של טריסטן צארה), 1919.
© 2011 שוֹעִי רז
הידעת שאי אפשר ללמד אנשים להיות בטלנים? או שיש להם את זה או שאין להם.
שועי יקרי, מפוקפקים בעיני הבטלנים של ביליצקי. נראה לי שהוא מחליף כאן מהות בכינוי גנאי חברתי. וגם אותך לא הייתי מקבלת למסדר. בטלנות ומלנכוליה אינן עולות בקנה אחד, וגם לא בטלנות ודאגה לכל העולם.
דוד, על פי 'מנון' לאפלטון גם לא ניתן ללמד את המידה
הטובה ואת המוסר. עוד לא ראיתי שום מערכת חינוך נסגרת
כתוצאה מכך, על אף שעל פי וייטהד כל תרבות המערב אינה
אלא הערות שוליים לדיאלוגים של אפלטון (-:
שועי,
אני מבינה את נהייתך לתואר הבטלן,
אבל לו הייתי אני צריכה להכתירך בכותרת
(או אפילו סוג של כתר מבחינתי)
הייתי קוראת לך פשוט משורר.
מרית קרובתי, דווקא תיאורו של בילצקי גלגל אותי
מצחוק; חוץ מזה, מאוד שמחתי לגלות שגם בעיירה
היהודית היה שמור תפקיד חברתי להוגים, מטפיסיקנים,
ושאר מהרהרים, שלא מצאו את מקומם בעולם המעשה. המלנכוליה כנראה שייכת אצלי לשירה.
הבטלנות להגות. והשתייה שוזרת ביניהן (-:
זה נכון שאני דאגן, אבל תמיד כמו גראוצ'ו בקטע המצורף
אני טורח להעמיד פנים כאילו עוד מעט קט אברח עם הקרקס.
(אגב, בראש הרשימה היה אמור לבוא צלום של חבר-בטלנים ואנשי מעשה
מערב שהתקיים בעין הוד החודש בו דנו באנארכיזם רוחני ובאנארכיזם אמנותי|
משום מה לא הצלחתי להעלות את הצלום לבסוף, ואז נזכרתי במסכה של מרסל ינקו,המייסד של עין הוד, שהיה יחד עם צארה מאבות הדאדא).
מיכל יקרה,
משורר הוא גם סוג של בטלן, אם לוקחים את ההגדרה
של בילצקי. אבל אני חושש שאני יותר מדיי סורר לכל מני כיוונים מכדי להיות משורר
ואולי גם מודע מדיי לכל מה שאני משנורר מיצירות שקראתי/שמעתי/חזיתי
מכדי שאקרא לעצמי משורר. חוץ מזה, אני חש שבדורנוּ זה הפך הרבה פחות שכיח להיות
קורא/ת שירה או אוהב/ת שירה, מאשר משורר/ת, אז לשם אני מכוון. חוץ מזה, אני כותב.
גם שירים (-:
אני לא מתחבר במיוחד לנחמן מברסלב ובכל זאת אני מחבב את הקבצן השלישי
שבשבעת הקבצנים (בעטלֶירס) שהוא אמנם כבד פה, אבל הוא מליץ ודברן נפלא
היכול לדבר חידות ושירים נפלאים.
יש משהו בין הבעטלֶיר הזה וובין הבטלן שלמעלה.
ודאי אתה מכיר את הספר "אלוף בטלות" של טום הודג'קינסון? http://www.text.org.il/index.php?book=06021214
לא ידעתי שגם ביהדות יש מקום מן הבחינה הפילוסופית לבטלנים. זה דווקא מעודד למדיי
חוץ מזה אני חושבת שהעולם הזה הוא אכן פרוזדור עבור רוב בני האדם, אלא שזה פרוזדור שאין בסופו שום דבר 🙂 מצד שני, מי יודע.
הי יעלילה, שמעתי על הספר של הודג'ינקסון אבל לא
קראתי. יש מאמר עברי קטן ועתיק יומין של יעקב קלצ'קין
מראשית המאה העשרים הנקרא "בשבחהּ של בטלה".
עוד דבר, מסעות בנימין השלישי למנדלי מוכר ספרים
מתחיל מכך שהגיבור מציג עצמו כמי שנולד וגדל בפלך
בטלון (לשון: בטלה). זה מעניין.
זה שהחיים ומה שהם מביאים גורמים לעתים לפרפור פרוזדורים זוהי עובדה נתונה,
אבל בכל זאת אין הדברים מלמדים בהכרח שאנו מצויים
במעבר בין בידוק לבידוק.
אבל אם כך הוא הרי רוב המין האנושי נמצא בין דוכני
הדיוטי פרי (-:
שועי יקר, במסדר שלי אתה בטלן של כבוד.
עשרת הבטלנים היקרים כל כך לליבו של הקב"ה
שיעשעו בזמנו רבות את נפשי. אני חושב שבטלן
בהוראה של "קלושאר", הבטלן המאושר הרודה דבש
מתחת לגשרים הציוריים שלפאריס, הוא סטארט אפ
שהתחיל מעשרת הבטלנים של התלמוד. ובמידה רבה
גם דיוגנס היה סוג של בטלן, ממש כמו אלכסנדר המאושר.
ובאמת כמו שטביה החולב היה אומר מה היה נגרע כבר
בעולם אילו היו בו קצת יותר בטלנים.
היי שועי. מזל טוב לבת המצווה של בתך. שתזכו לשמוח ממנה ולרוות ממנה הרבה נחת!
ובקשר למקצוע.. אני מאמינה שזה תמיד חמקמק בתחומים האלה. אני מניחה שהבחירה ב"חוקר את חקר הקבלה" באה מהמסגרת שבה אתה נמצא ופחות ממה שאתה עושה באמת. כמו שכמעט כל אחד שיעבוד במעבדה יהיה "מדען" בפני ההמון, כשבפועל מעטים האנשים שיגדירו עצמם כך.
בטלן זו מחמאה אדירה, זה מעניין שעשית את ההקבלה הזו אלייך.
הרבה הצלחה!
שועי יקר
ולחשוב אותך לבטלן
משוגע איש הרוח
הכרחי חילוף העונות, לזית
כדי למלא כד שמן על שולחן
עץ אלון וטל אחותו
דודו יקר, איכשהו הקלושארים על גשר מיראבו, הזכירו
לי את השלושרים על גשר הירקון, אבל אולי זאת רק השעה המאוחרת.
בכל אופן, החיבור שיצרת בין בטלן ובין קלושאר השיאני לדמותו של מר שושני
מורו המסתורי של עמנואל לוינס (בין היתר), המתואר לא אחת כקלושאר
גאון ואכזר. איני יודע איזה אדם היה שושני, אבל לי הוא נדמה
כאדם שלא יכול היה למצוא מקום בחיים עצמם, וגם לא למצוא מנוח
בספרים המרחיבים דעתו של אדם, אלא כגאון חסר מנוח,
הצריך תמיד להתקדם ולהוסיף ולחדד ולבקר, גם כאשר
לא צצה לו אמת אלא אדרבה בבחינת היות כמעיין המתגבר,
המרבה גרסות, קושיות, וקריאות בכדי ללמוד לא לשם כבוד ולא לשם מעמד, ולא לשם
הכרה, אלא ללמוד תורה לשמה.
על כל פנים, דודו, לא אשכח להזמין אותך למפגש הראשון של האגודה החדשה, "בטלנים אנונימיים".
ותודה על התמיכה.
הי אור (מבר-אילן?), ברוכה הבאה לחלק התגובות.
אני מאוד אוהב את הספרוּת הקבלית. חידדת נקודה
מאירה בהחלט. כלומר, הצורך האנושי להגדיר ספציפית
את תחום העיסוק. כלומר, לא יעלה על הדעת בנומוס
החברתי המערבי היצרני-צרכני בו כולנו מתנהלים, שאדם
יתפרנס ממחשבותיו או רעיונותיו, אלא אם כן, הם תלויים
ספציפית בתעשייה: רעיונאי/קופירייטר (בתעשיית הפרסום),
חוקר/מרצה (בתעשיית הידע) אמן (תעשיית האמנות) מתכנת (בתעשיית ההי-טק)
כלומר האופן שבו האדם עושה את רעיונותיו שמישים ונצרכים
הוא האופן שבו החברה מבקשת להציגו. האופן המעשי-יצרני
הוא הקובע לכאורה את הדרך שבו אנשים מציגים את עצמם, ועל כן
תואר (גם חיובי) כ"בטלן" מציק לאזניים, טורד את הרוח, כמו מדובר בהאשמה חמורה.
או באורח חיים בלתי רצוי.
רביב יקר,
איתא בדאו דה צ'ינג:
'צריך דבר שאפשר לדבוק בו:
גלה פשטות, לבש תום,
מעט עצמך, צמצם משאלותיךָ'
כמה השורות האלו מנוגדות להלך הרוחות בחברת
הראווה.
משל לפער שבין בעל מטע זיתים שבסוף היום מעניין
אותו הרווח התפעולי של המטע והיקף המכירות. ובין מי שנהנה להתהלך
בין העצים, לחוש ברוח, להזין את העץ, לשבוע משמנו,
ולמכרו בחיוך לנהנים משמן המופק בהנאה.
גם על זה וגם על זה נושבת הרוח, אלא שכל אחד מהם
מבין את הרוח באופן שונה בתכלית.
האחד משתמש בטבע כדי לשפר את מעמדו הכלכלי-חברתי; האחר חש חלק מן הטבע.
האחד חושב כבר על קו של קופסאות שימורים במפעל שיקים; האחד רוצה להמשיך ולנטוע עצי זיתים כל ימיו.
שועי,
אני לא יודעת אם אנחנו נמצאים בפרוזדור או לא, אבל נראה לי שרובנו מתנהגים כך, נמצאים בהכנות לעתיד שמתחלף ללא הרף או ששוקעים בעבר. לזה התכוונתי בהוויה הפרוזדורית. שלא לדבר על אלו שמאמינים בתפיסה הדתית שהעולם הזה הוא מעבר לעולם הבא.
ואהבתי את רעיון הדיוטי פרי :))
אהבתי.
יעלילה, אין ספק, בשאלות בדבר הוויתו הפרוזדורית של העולם
יש לפנות לרותי מהדיוטי. ובכלל כל רעיון העולם הזה והעולם הבא
דומה קצת למבצע של 1+1 (-:
אזרח יקר, תודה רבה, עכשיו רק נותר להכניס את
המקצוע החדש-ישן אל שוק העבודה (-:
שועי היקר
מזל טוב לבת שהגיעה לפרקה, ועתיד גדוש בריאות, שמחת הלב ומימוש לה [וליקיריה-משפחתה].
איני ויינטרופ היה בטלן [כביכול], מתוך הספר שלמיטב זכרוני אהוב גם עליך [קס/סס נוטבום – "ריטואלים"]. אותו קס/סס שכתב כי "האדם הוא יונק עצוב שמסתרק".
אולי אתה זוכר את אמירתו של ארנולד טאדס לאיני [מקרינה איכשהו על עניין "המסדרון" שהעלית]: "כשסארטר אומר שהאדם נזרק אל העולם, שהוא לבד, שאין אלוהים, שאנחנו אחראים למה שאנחנו, למה שאנחנו עושים, אני אומר: כן… אבל כשהוא מבקש ממני להיות אחראי לעולם, לאחרים, אני אומר: לא!…".
לא חייבים להסכים עם טאדס-האב.
נתנחם אולי בעובדה שאין אלה אלא הגיגי מוחות אדם, "כל אותו איטליז מעודן שעל-פי הסברה שולט בכל מעשינו ומנהל אותם…", כאמירה אחרת, בספר נהדר אחר משל קס/סס נוטבום – "הסיפור הבא".
ואסיים שוב בצרור ברכות לבתך.
צבי יקר,
תודה מקרב לב, היה לי אוגוסט עתיר בת מצווה (-:
"ריטואלים" הוא ספר נהדר בעיניי; את "הסיפור הבא"
טרם קראתי (אני זוכר שהוא יצא בפרוזה אחרת של
עם עובד לפני כמה שנים, אבל במכירות שונות לא
הצלחתי לאתרו) אני זוכר את טאדס האובד בשלג (כאחת
מדמויותיו של זבאלד); אני חושש כי הקטע שציטטת
מעלה על נס דווקא את הקונפליקט בין מרטין היידגר ובין
עמנואל לוינס הראשון אומר לא השני משיב בהן חד משמעי.
הזכיר לי גם מחזה של אלבר קאמי (שכחתי את שמו)
שבו האל אומר מלה אחת בלבד: 'לא!,
וההיסטוריה היא אכן איטליז, דווקא לא מי יודע מה מעודן,
אנחנו פשוט שוכחים מהר מדיי את מה שקשה מאוד לזכור
(מגיפות, מלחמות, ג'נוסייד וכיו"ב). הרשה לי לצטט את סטיבן דדאלוס (יוליסס לג'ויס)
הקובע בפשטות (אם אני זוכר נכון) כי ההיסטוריה היא סיוט ממנו יש להתעורר.
החופשה הסתיימה באופן רישמי?
מניח שכן, אבל הרשימה הבאה תגיע איישהו בשבוע הבא.
שבו אציין שלוש שנים לאתר הזה, מה שמשרה עליי הרגשת
מה של מי שסיים שירות-חובה או תואר אוניברסיטאי, וצריך
להחליט מה הוא עושה עם עצמו בעתיד (-:
הי שועי, כרגיל עצוב-מצחיק ומדגדג, כמו צ'פלין-גראוצ'ו-פרק,
לא הגיע הזמן שייצאו לאור כמה מן הרשימות כאן?
אליס יקרה, תודה על הדאגה לעתידי הספרותי ועל המחמאות
הצ'פליניות-גראוצ'ואיות-פרקיות; אפשר שהגעתי לפרקי, ואפשר
שבעתיד עוד יקרה משהו עם כתיבותיי (לאו דווקא עם הרשימות שבאתר.
אף שכמה א/נשים כבר שאלוני מדוע איני עורך ספר מהן)
פומביות לא קלה לי, גם לא עסקי עורכים ולקטורה, אבל אם
תבוא הצעה נאותה להוציא לאור אנ'לא חושב שאני אוציא לה לשון.
השכחת? אתה מסאי 🙂
ג' יקרה, ברוכה הבאה,
עוד באפריקה הייתי מסאי.
לובנגולו רצה לסדר לי אהל בהוזלה אצל שבט הזולו
אבל אחזתני כלימה לעזוב, דווקא כשעמדתי על פסגת
הקלימנג'רו והבטתי מטה אל הארץ המובטחת
ומאז נשארתי מסאי בבקתת קש
שמרבה לתופף על מקלדת (על כל מקש ומקש)
וכך מרבה לבזבז את הזמן
(יש חושבים שאני מתופף יש חושבים ששמאן)