נִגּוּן

*

*

משהחלים גולדר קרב חודש ספטמבר אל סופו, אך מזג האוויר היה נאה עוד יותר מבאמצע הקיץ; שום רוח לא נשבה והאוויר היה שטוף אור, זהוב כדבש [אירן נמירובסקי, הנשף/דוד גולדר, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת כתר: ירושלים 2008, עמ' 137]

נדמה לי שאנחנו עַכְשָו בְּכַוֶּרֶת אוֹר גדולה,ושהיא תוך תוכו של וֶרֶד עצום,יוקד ולוהט [חואן רמון חימנס, פלטרו ואני, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2006, עמ' 34]

*

   שקיעות דבשיות של שלהי ספטמבר ושלהי אלול, ראש השנה אוחז בזנב-השנה הקודמת, צפורים אחוזות נדוֹד, מלאכים נופלים של שלכת; האויר רוחש; עוד אגף בחומה הסינית הדמיונית מוקם; עוד כותל, עוד שנה אחת; יש הרואים בראש השנה יום דין לכל מעשי האנושות ועל כן קורעים ליבם בתפלה על מנת לקרוע את רוע גזר הדין; יש הממליכים עליהם את הקדוש ברוך הוא, בטקס של ייחוד והכתרה, הנמשך בבתי הכנסת עד חצות היום ויותר; ישנם מקובלים ותלמידי מקובלים שבעקבי ס' הזהר (דפוס וילנה, חלק א' דף קי"ד), עומדים בעצם היום לתקן עולם, ועצם תקיעות השופר וכוונותיהם, כך לדידם, מצליחים הם לעורר רחמים גדולים תחת הדינים הנוכחים בעולם (כי על פניו, מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין קיללתו גדולה מחברו), וזוהי המתקת הדין ברחמים גדולים. יש המאחלים בלבם בראש השנה כל טוב לכל אותם דברים האהובים עליהם, כי שמחה היא להיזכר בדברים המעורר בך אהבה ולאחל להם כל טוב באשר יהיו ובאשר יימצאו.

   שכן אחד בהמשך הרחוב תוקע אל מול חלונו בשופר; הוא מתאמן לאורך כל אלול. על גג סמוך מסיבת ריקודים רק החלה; אני מתפלל קרוב אל החלון נוכח הערב הסגול; מעבר לעצים חתול גוחן אל פח אשפה וצולל בתוכו כשולה-פנינים מיומן. אני נהנה מן הסמיכות הקולנית הזאת של כלל הרשמים. מוצא אותה משעשעת. כל אדם צריך הוא לניגון. לאו דווקא לניגון חיצוני של שופר או של מוסיקה אלקטרונית קצבית או של באסים המרעידים את מפתן הלב—אלא לניגון פנימי הולך ומתפתח, הקודם לכל אותן הנחות חיצוניות של שפה, חברה ותרבות לעתים דומה כי קודם הוא לזמן, כמו: מן הנגוּן נלקחנו ואל הנגוּן נשוּב. אני חושב על כל אותם הפעמים שבהם צעדתי בלילה לבדי אם בחבר עיר אם בלב יער, וכל שהיו לי הם השמים המכוכבים מעל וניגון על שפתותיי.

    זהו ניגון חסר תווים, לא אידיאוגראמה (ציור של אידיאה/חזות אידיאה) כי אם פיקטוגראמה (הבהוב תמונה חולף, רישום-קו), כגון מה שמנסה לבטא צלם בתקתוק חולף או ניסה להביע צייר מערות קדמון על קיר מערתו; ניגון המבטא את רישומה הרגעי של נפש, תנודה פנימית, החולפת-עוברת בעולם הזה, ניגון המביע מתוכו את עומק שמחותיה ותוגותיה.

   אני נזכר בראשית שיר של אהרן ליילעס על הנגון הקודם לראשית העולם:

*

בְּרֵאשִית –  הַנִּגּוּן

פְּרִיט-מֵיתָר לֹא-כָּחוֹק, אֵי תֻּזְמַר מֵרָחוֹק

עָמֹק, בַּמַּהוּת –

אֶל-עָל וּמֵעָל לִגְחַל הַשָנִים,

לְאָרְחָן וְקָדְחָן שֶל שָנִים,

לְנוֹפָן וְאֶפְרָן שֶל שָנִים,

הִתְפָּרְשׂוּת זִמְזוּמִית שֶל סְפִּירָלוֹת

בִּמְכוֹנַת זִכָּרוֹן […]

[אהרן לילס, 'השיר', מתוך: בנימין הרשב, אינטרוספקטיביזם בניו-יורק, כולל מבחר משירי א' לילס בתרגום מיידיש, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1997, עמ' 151]

*

   ובינתיים דומני כי ראש השנה עבורי הוא עת פנימית שבה אני מחדש את הנגוּן שלי ומקיימו בכלל הנגוּנים החולפים בעד העולם; אם פעם כתבתי כי העולם הוא תיבת תהודה של כל הקולות שחלפו בו אי פעם, הריי שבראש השנה אני מצרף את קולי לקולם, ויודע כי כל זה יוצר ודאי איזה נגוּן רוֹחף ומורכב (יש לשער כי מדובר במוסיקה א-טונאלית), החוזר אולי אל רגע הבריאה, ואולי חומק עובר אל אותו מיתר סמוי שפרט, או אל רחש-מה שבקע, בתוך החלל הריק, עת אז באין-כל התהווה דבר מה, המכונה בשפתינו יקום או עולם; דבורים מזמזמות ואנשים מזמזמים, ובתווך יש כל כך הרבה זמזומים אחרים, ומתוך כך, נמתק העולם בחיוך, כעין הדבש, וניתן להמשיך לפרוץ בצחוק או בבכי, באמצע הרחוב, גם לאחר שהחוצות נמלאים בכחול כהה של חשכה ויום חדש נולד.

*

שנה טובה ובריאות טובה לכולכן/ם. שנה שנשמע בהּ את בשורת צאתו של גלעד שליט מידי שוביו בשלום; שנה שנתבשר בה על אי גירושם של ילדי מהגרי העבודה ועל הטבת תנאיהם של מהגרי העבודה ובני-משפחותיהם החיים כאן; שנה שבהּ ניתן כבוד לזקננוּ, לחולינוּ ונכֵינוּ ונספק להם כדי מחסורם, סעדם ורפואתם. שנה של צמצום פערים חברתיים וכלכליים. שנה של הגברת יסודות השוויון בין כלל אזרחיה, אזרחיותיה, תושביה ותושבותיה של המדינה. שנת גשמים. שנה שנאיר פנים מעט יותר אלו לאלו. שנה של אופק מדיני והסכם שלום עם הפלסטינים ועם המדינות אשר סביבנוּ. שנת יצירה פוריה והפריה הדדית. שנת קשב וקירבה.

 

בתמונה:  Zhao–Megfu–(1254-1325),Autumn–Colors,An–Illustrated Manuscript

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

לילה אחד בספטמבר

 

אלוהים ברא עולם שאיננו הטוב שבעולמות האפשריים, אלא עולם המכיל בתוכו את כל דרגות הטוב והרע. היום אנו מצויים במקום שבו העולם רע ככל שרק אפשר; שהרי בדרגה שמעבר לזה הרע הופך לתום.

[סימון וייל, הכּוֹבד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמ' 111]

 

   לפני כמה חודשים ביקרתי בדרום תל-אביב את אוצר האמנוּת הותיק, בֶּנוֹ כָּלֶב, וזכיתי לראות חלקים מאוסף האמנות הישראלית שלו; אני זוכר כי בשלב כלשהו הוציא בנו רישום –קו מאת אביבה אורי, קו חסכוני, כמעט פיקטוגראמה (כתב תמונה) בלתי נהיר; קו נרעד אפילפטי, עדין ורוגש כציפור הנשמטת פתאום מן השמים— לא יכולתי להתיק עיניי מן העבודה הזו. הלכתי לכל מיני כיוונים בחדר ונסתי לבחון את הרישום מכל מיני מרחקים, ומכל מיני קירבות. אני מניח כי הנוכחים האחרים בחדר לא הבינו עד תום מדוע אני כה נרעש ונרגש, כרבע שעה מילאה החידה הזאת את כל עולמי, ועד עתה אני סובר כי חזיתי בחידה לפנים מחידה.

   ספר רישומיה החוויתיים של הציירת והמאיירת הצרפתית, אודט אלינה (Oddete Elina, 1991-1910), משנת שהותה במחנה העבודה אושוויץ על יד מחנה ההשמדה בירקנאו, בלי פרחים ובלי כתרים: אושוויץ- בירקנאו (תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, בלוויית 12 ציורים מקוריים מאת המחברת, סמטאות ספרים: ירושלים 2011), ספר אשר ראה אור לראשונה כשנתיים אחר האירועים האצורים בו (1947), יצר בי חויה דומה לאשר ניעור בי בשעה שחזיתי באותו רישום-קו שחור-לבן מאת אביבי אורי: דווקא על-שום המינוריות-המהוסה של אלינה: לחישות, קולות עמומים בלתי מפוענחים העולים מתוך גופים נשיים כאובים, רעבים, גוססים; שמעתי מתוך דפי ספרהּ שפה הקודמת לשפה, דבר מה המאחד את כולנוּ, המבקשים להיות אנושות אחת, אנושות אחת בלבד, שכבר חזתה מבשרה את כל הפורענות שהיא מסוגלת להמיט על בניה, צולעת על ירכה, שכולה, עניה סוערה לא נוחמה, ובכל זאת ממשיכה לדדות בין ערים חרבות, מבקשת את המחר.

   אלינה, בת למשפחה ממוצא יהודי, היתה אמנית צעירה, חברת המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, ופעילה ברזיסטנס (צבא ההתנגדות), כאשר נעצרה על ידי הגסטאפו, נחקרה, עונתה ושוגרה בטרנספורט לאושוויץ-בירקנאו, שם לדבריה: 'רק תשעים ותשע מתוך כאלף וחמש מאות הנשים שהיו במשלוח שלנו, נכנסו חיות למחנה' (עמ' 17). כבר בלילה הראשון היא מתארת כיצד נשים כמוה הופשטו, קועקעו, נפרדו מכל שערותיהן, הושמו בהמתנה מורטת עצבים באולם מחניק מבלי שיאמר להן מה ייעשה בהן. מאוחר יותר הן נאלצות להסתגל במהירות לכל עבודה שמושתת עליהן (למשל: הובלת עגלות תנוקות ריקות מן המשרפות). זהו עולם של רעב, כאב בלתי פוסק, חוסר שינה, גסיסה איטית. איש מבין הכולאים לא שת ליבו האם מי מהנשים תוסיף לחיות גם מחר, ורק אצל האסירות נוצרים אט-אט קשרי חיבה, האופייניים לאדם.

    אלינה חווה את גסיסתן ומותן של רבות מחברותיה. פרק מוקדש לאירן ופרק אחר להלן. והמחשבה נודדת אל הסופרות היהודיות צרפתיות שנספו בשואה, אירן נמירובסקי והלן בר, האם בהן מדובר? לא, זה בלתי אפשרי. נמירובסקי נספתה בדרנסי, ככל הידוע. חברה נוספת, הלה, יהודיה מפולין שעברה בנעוריה המאוחרים לצרפת והפכה צרפתיה לכל דבר, ויודעת להעניק אילו רגשות כמו-אמהיים לאלינה, הדהדו בזכרוני סיפורים שסיפרה לי סבתי ז"ל, שהיתה באותן שנים פרטיזנית ביערות ליטא, על אודות חברת נעורים יקרה ללבה ששמה היה הלגה, אשר נאלצה לחזור עם פרוץ מלחמת העולם ה-II לבית הוריה בוורשה, ואחר כך, הנסיונות לשמור על תכתובת סדירה לא צלחו. הן לא נפגשו שוב מעולם. סבתי ספרה לי שרק כעבור שנים נודע לי כי הלגה נספתה באושוויץ. האם באותה הל(ג)ה מדובר? כמובן, זה בלתי אפשרי. זהו רק לבי שמפכה בלילה הזה אל הלבנה, ובכל זאת רישומיה המצומצמים המהוסים של אלינה הם שהביאוהו כדי כך.         

    ובכל זאת, גם לנוכח המוות המציץ מעבר לכל כתף ומנצנץ מכל מבט של איש SS, אלינה מצליחה לשמר את המבט היוצר, המצליח לפדות אותה לעתים, בהדהדו בה תחושות ותיקות של חופש, של חירות לבחור, וגם של תקוות-עדיין, תקוות אנוש. 

   וכך מתארת אלינה לילה אחד בספטמבר:

 

בלילה ההוא בספטמבר, הייתי חייבת לצאת מהבלוק.

השמיים זהרו באורח יוצא מן הכלל.

המחנה השקוע בשינה היה מוצף דומייה גדולה ובהירה.

מעלינו הכל היה פתוח לרווחה.

יכולתי ליצור קשר עם כל כוכב לכת בשמיים.

הבטתי למטה, על המרחב הגדול הזה, המת.

אישה זקנה יצאה אף היא מהבלוק, נשענת על קב.

היא התקשתה מאוד לכרוע. ראיתי אותה עושה את צרכיה כמעט בעמידה, מנופפת את הקב באוויר כמו דמות מחזון אחרית הימים, צללית על רקע הירח.

במרחק מה משם עלו להבות גדולות מהארובות אל השמיים.

זה היה לילה זך בספטמבר.

המשרפות היו מלאות עד אפס מקום בחומר בעירה אנושי.

 

מבחינה הגיונית, איני יכולה לטפח עוד תקווה שאשרוד, אבל תחושה פנימית כלשהי, בלתי מודעת, מעוררת בי תקווה מנוגדת לכל הגיון.

[אודט אלינה, בלי פרחים ובלי כתרים: אושוויץ-בירקנאו, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, אחרית דבר מאת סילבי זֵ'דינאק בשיתוף עם ונסאן לאקוסט, בלווית 12 איורים מקוריים מאת המחברת, סמטאות ספרים: ירושלים 2011,  עמ' 53]

 

    הזקנה היוצאת מן הבלוק אחרי אודט אלינה; כמו אמא-אנושות, יוצאת לעשות צרכיה שבהכרח, מדדה על קב, מנופפת בו באויר אל הירח, הופכת לצללית על רקע הירח; קיום נטול ממשוּת של צל, שרק מזכיר את הגוף המיוסר שמוטל בעקבותיו. מי יודע האם הזקנה הזאת ממשית בכלל, אבל היא יותר מאשר רעיון; דומה כי היא כעין התגלמות של שאיפתהּ של אלינה אל מרחבי שמים, ליצור קשר עם כל כוכב לכת שבשמים, נהיה מטפיסית של מעבר להיות אסירה במחנה, חומר בעירה אנושי לעתיד לבוא. כל כמה שלהבות האש הבוקעות מן הקרמטוריום נוסקות אל השמים, דומה כי הזקנה הזאת, המנופפת בקב-המשען שלה באויר מגביה לנסוק מעבר לתחומן המאכל. הזקנה הזאת— היא הד לתחושתהּ הפנימית של אלינה, כי התקווה לשרוד, כל כמה שהיא מנוגדת לכל היגיון, היא עדין פועמת וממשית מאוד.  אותו סימן של זקנה המנופפת בקב אל השמים אגב עשיית צרכיה אינו אידיאוגראמה, כתב ציורים, אידיאה (רעיון) הלובש סימן או תמונה ומבע, אלא פיקטוגראמה, תמונה טבעית-אנושית של תחושותהּ ושל חוויתהּ הקיומית של אלינה, היוצרת בלב המאפליה גופן חדש, ומובן חדש של היות בעולם.

   דומה כי אם אשוב לציטט שהבאתי מתוך ספרהּ של סימון וייל (1943-1909), הכובד והחסד, בראש דבריי— הרי אלינה מצליח לדלג באמצעות אותה הזקנה את דילוג המשוכה ממקום הרוע המוחלט אל מקום התום; בתמונה הזאת היא רושמת בכמה קווי פחם תהליך טרנספורמטיבי של הפיכת הרוע המוחלט לתום; מציאת החסד הניכר לעין פתאום גם בתוך המולת בית החרושת למוות; הפניה למטפיסי שבאנושי הופך כאן לתהליך אלכימי, עת  תמונת זקנה העושה צרכיה ומנופפת בקב שלה עבר הלבנה, הופכת לסוג של נקודת-משען, ממנה הולכת ומתבהרת תקוות החיים והקיוּם.    

   גם ברישומים-איורים המלווים את ספרהּ של אלינה ניכר תום ילדי-נערי; כמעט כגון איורים של ספרי אריך קסטנר; על אף שעל פניו לפנינו סוג של נובלה-גראפית, אלינה לדעתי, יותר מכל, יוצרת שירה גראפית קורקטית מצומצת. היא אינה פרוזאיקונית, על אף שהספר כתוב בפרוזה –  היא רושמת תמונות מינוריות, שחורות לבנות, בתוכם הומים תנועה מתמדת ופיוט בלתי שכיח. היא אינה מתאמצת ליצור ספרוּת, אלא להשמיע עדוּת— ובכל זאת, עדוּתה משום המיית הקיוּם, הגמגוּם הנרעד, שביסוד הדברים, נכוחה היא בעיניי לאין שיעור מהרבה מאוד יצירות ספרותיות מוּדעוֹת, שבהן מנסה המספר להוליך את קוראו במתווה מסויים. שלא כדרכם של מחברי רומנים אירופאיים אלינה אינה תרה אחר הסיבתיות ולא אחר התימטיקה של האירועים גם לא אחר תכליתם [למשל, השוו לפרטנותו האידיאליסטית של הרומן, המין האנושי,  לרובר אנטלם (1947), המתאר את תקופת מאסרו של המחבר במחנות בוכנוואלד ודכאו]. היא אינה מעוניינת בלקח מוסרי דידקטי וגם לא בתוכחה חברתית-תרבותית (יש לזכור כי אלינה חיברה את ספרהּ כבר בשנת 1947). אלינה מתאר את הקיום שלה ושל חברותיה, בקוי פחם עדינים או בנגיעות מכחול מינוריות, כפי שנרשמו בנפשהּ. זהו אינו תיעוד פשיטא, וגם לא תיעוד מטעם גוף או למען מטרה. זהו סיפור של מאבק יום יומי כפי שנרשם בנפשהּ של אלינה בקוים מעטים, הומי רגש. זוהי אינה עדות הנמסרת על מנת להרשיע. זוהי עדות הנמסרת כדי להמשיך בחיים

   ספרה של אלינה על הכובד והחסד שבו, מצליח במשיחת מכחול מינימלית, בקוים מעטים על נייר, לתאר עולם פנימי יוצר, הממשיך ליצור ולעשות למען הזולת גם במציאות בלתי אפשרית [גם במינוריות, גם בצמצום האקספרסיבי, גם בתלישות הקיומית הניכרת בכתיבה, הזכירה לי לפרקים אלינה את תנועתם העתים תזזיתית עתים מהוססת, עתים טראגית עתים מחויכת, של מרסיה וקאמיה (1947), צמד גיבוריו של סמואל בקט, נובלה שאמנם נכתבה באותה שנה ממש].  אלינה אינה תמימה או נאיבית. היא אינה מאמינה תמה בטוב ליבו הנסי של המין האנושי, אבל מאמינה כי רוחב לב עשוי להימצא לפרקים, בקרב בני אדם לא מעטים. הקב שהניפה הזקנה אל הלבנה (עמ' 53) מקדים קב-משען אחר, שבו מכה זקן אחד את אלינה מעט אחר שהמחנה משוחרר על ידי הצבא האדום, בנסותו לגזול דלי עם מים שהיא נושאת על מנת להרוות צמאונם של כמה ילדים (עמ' 104). ידהּ של אלינה נשברת ומדממת מעוצמת החבטה. הדלי מתהפך, מימיו נגָּרים על הארץ. היד הכותבת, הרושמת-מציירת, הופכת חסרת אונים, מפיצה כאב מחריד. היא תחלים, ואיתה, במידת מה, גם הנפש השבורה, והן תיצורנה שנתיים אחר כך מחברת נדירה ויקרת המציאות, שבה הרוע המוחלט הופך לתום פלאי , לנגהּ הלהבות העולות מן המשרפות, על רקע הירח המתמלא ומתחסר עדיין, כך נדמה, ללא זיקה כלשהי אל מעשי המין האנושי וכל הזוועות שנכון הוא לחולל, עלי מה שהוא שב ומדמה, שהן אדמותיו.   

 

 

בתמונה למעלה: Méret Oppenheim, Self Portrait, Skull and Ornament, 1964    

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

מעגל ואישה

 

את מבינה, לא, אינך מבינה? הו, אהובתי, אני אוהב אותך ופוחד, רוצה אני שתתמסרי לי כל-כולך, כל עברך, כל ההווה שלך, כל עתידך, ונתייחד ואמצא מחבוא בגופך ואיעלם ולא איראה עוד. ולא אראה עוד את הצל הגבוה שמעלי המחשיך את נפשי— הרואה את? ככנף, אפל ועצום ממדים הוא נמתח לכל אורכו ונפרש מעל לראשינו.

[ניקוס קזנצאקיס, נחש ושושן צחור, תרגמו מיוונית: דספינה ליאוזידו וחיים פסח, הוצאת אבן חושן: רעננה 2010, עמ' 36]

 

1

 

   בספרים העשירי והאחד עשר מן המטאמורפוזות מוסר המשורר הרומי, פובליוס  אובידיוס נאזו (43 לפנה"ס- 17 לספ'), את סיפורם הטארגי של אורפיאוס ואורידיקה. הנחש שהכיש את אורידקה בליל כלולותיה עם אורפאוס והמית אותה; ירידתו של אורפאוס אל השאול אחריה; ההפלגה על הסטיכס; המבט אחורנית—אל אורידיקה הפוסעת אל עבר החיים; האבדן המחודש; השיבה בדד מהאדס; הנסיון לנחם את הלב השבור במוסיקה; קריעתו (של אורפיאוס) לגזרים בידי נשות תארקיה, להן סירב להיענות, מחמת יגונו המתמשך; התאחדותם של צללי המשורר המת עם צלליה של אהובתו, לאחר הרצח; תנועת החיים מטה ומעלה. בין חיים שבמוות ובין מוות שבחיים.

   פתע נדמה לי המיתוס הזה כולו הנו תיעוד של אהבת נעורים אבודה, המובילה מדי פעם, גם שנים אחר כך, לידי עווית של כאב שכוח. אורפיאוס נקרע לגזרים בחיים על ידי נשות תארקיה, כפי שהאל האורפאי (דת אורפאית התקיימה ביוון ובאיטליה במאות שלפני הספירה) פּאנֶס-זָאגוֹרוּס נקרע לגזרים על ידי הטיטאנים, כפי שהאהבה קורעת לגזרים כמעט כל אדם בשלב זה או אחר, אך כל אחד מן הברואים נושא בתוכו איזה רסיס נהרה של האל המאיר או של האהבה. אפשר גם כל אחד נושא איזה הד נושן של נגינתו של אורפיאוס במעמקיו, או של ערגתו הנואשת לאורידיקה, שגלתה מעימו אל ארץ המתים, אולי גם את החשש מפני ההמון המתנפל על האמן השקוע במעמקי יצירתו ואינו שש לרצות את אוהדיו-מאמיניו אפשר גם כי כל אדם נושא בחובו רסיס של אורדיקה; של תקווה למצוא באהבה את הישועה.  

 

2

 

   מארץ המתים כפוית הצללים, בחזרה אל ארץ החיים, המעורבת אורות וצללים, מעוּרים זה בזה עד לבלי התר, אתהדהד אל מיתוס יווני אחר, סמוך לכאן בזמן, מעין הרהור חוזר אל המיתוס של אורפאוס ואורידיקה, השב ולובש חיים, משמיע את עצמו, כאילו שבתווך לא עברה היסטוריה שלמה.

   בשנת 1906 פרסם הסופר היווני ניקוס קזנצאקיס (1957-1883) את חיבור השחרות שלוֹ, נחש ושושן צחור ( תרגמו מיוונית: דספינה ליאוזידו וחיים פסח ,הוצאת אבן חושן: רעננה 2010) אשר ראה אור תחת הפסיאודונים: קארמה נירוואמי. ספר קצר זה של פרוזה פיוטית דן בסיפור אהבתו הקצרה של המחבר למורה אירלנדית (לשעבר מורתו לאנגלית), בת כומר, איתה הוא חווה לראשונה את מעשה-אהבים (בבית תפילה נוצרי על ראש הר בכרתים). סיפור שכולה תשוקה, התאוות וגעגוע שבו האהובה נמשלת לא אחת לדמות האהובה במגלת שיר השירים; כיובל שנים אחר כך, בממואר מאוחר, הפרק האירלנדית מתוך ספרו אשר לאל-גרקו (1956),  התוודה קזנצקיס כי במציאות הוא נטש את אהובתו לאנחות, אולי מאחר שלא יכול היה לשאת את תלותו בהּ ואת תחושת האשמה על המעשים המיניים שקיים איתה אל מול האיקונות הקדושות בבית התפלה. קזנצאקיס הצעיר משמיע בקול צלול ובוטח את דברי ערגונו-תשוקתו לאותה אישה; גם לאחר שנים היא מגלמת עבורו את היופי המושלם ואת המיניות השופעת, שאין לעמוד בפניה, מבחינה זאת, ברור מדוע בחר קזנצאקיס הצעיר להעלים את שמו. החברה היוונית ודאי לא היתה בשלה אז לטקסט ארוטי גלוי וחשוף כל-כך. אם מאהבה של ליידי צ'טרלי לד"ה לורנס והמונולוג של מולי בלום (הפרק האחרון) מתוך יוליסס לג'ימס ג'ויס הפכו במערב אירופה, מעט אחר כך, לטקסטים אסורים. יש להניח, כי יוון הנוצרית-אורתודוכסית-שמרנית, בת-הזמן. נשקפה למאהב הצעיר סכנה לא מעוטה, לוּ רק היה  חותם על היצירה בשמו המלא.   

   לא רק את שמו הסתיר המאהב הצעיר אלא גם כיסה פרטים רבים, אותם העיז לפרסם רק ככלות חמישים שנים ויותר. למעשה, סופו של הסיפור שונה מאוד ממה שאירע במציאות; נחש ושושן צחור מסתיים במעשה חנק ורצח של האישה על ידי המאהב הצעיר-הפגיע, הפוחד לאבדהּ, ואולי אינו יכול לשאת את תשוקתו כלפיה, אפשר כי אותו אקט אלים מתפרץ היא האופן שבו תרגם קזנצאקיס את חווית נטישתו את אהובתו,  הנטישה המשיכה לייסר את קזנצקיס כל חייו; לא ייפלא כי כבר בנעוריו הוא תופש עצמו כרוצח: רוצח האהבה ורוצח האהובה. אפשר כי מדובר היה בפחד מפני עצמו, מחרדה שמא הוא אינו מסוגל להיות בן זוגהּ של אישה זרה ומבוגרת ממנוּ בכמה שנים, המגלמת עבורו אידיאל נשי, הבאה מעולם שונה של מסורות שונות, המייצגת את התרבות האירופאית-אנגלית, ואילו הוא, בן כרתים, בן לתרבות האיים היווניים, שאפילו איננו שולט עוד היטב בשפה האנגלית. על כל פנים, בספרו המאוחר כתב קזנצאקיס כי הוא לא היה מסוגל להכיל עוד את העונג שאהובתו האירלנדית הסבה לו, או חשש שהעונג ייהפך להרגל ועם הזמן ישכך ויימוג, או שמא היה רק מתגבר והולך— ואז היתה נטרפת עליו דעתו. הוא מדמה את עצמו בחברת אותה אירלנדית כדבורה הטובעת בדבש (שם, עמ' 111). הוא מנסה להבהיר לקורא כי דווקא הנטישה הצילה את שפיותו, אולי את חייו.    

   עם זאת, אחד הפרטים הקשים יותר בוידוי המאוחר של קזנצאקיס היא מסקנתו על טיב השחרור-העצמי שחווה לאחר כתיבת נחש ושושן צחור. יותר מאשר הוא חש שחרור או הקלה מן המועקה ומן הגעגועים הצורבים את לבו, הוא חש כי הוא כלא את אהובתו בין דפי ספרו לנצח: 

סיימתי כמה ימים מאוחר יותר. חתמתי את כתב היד. על שער הספר כתבתי באותיות ביזאנטיות בצבע ארגמן "נחש ושושן צחור". קמתי, הלכתי אל החלון, ושאפתי אוויר מלוא חזי. האירלנדית לא עינתה אותי עוד. היא הלכה ממני. עכשיו היא מגולמת בנייר, לא יכולה להיחלץ משם. ניצלתי.

[שם, שם, עמ' 105]

 

   יש ודאי איזו הונאה עצמית בשורות הללו, שכותב קזנצאקיס כשנה בטרם פטירתו, חמישים שנה לאחר אותו מפגש מיני עם האירלנדית. הוא מעולם לא שכחהּ וגם הגעגועים כפי שניכר לא עזבוהו. עם זאת,קשה שלא לחוש במקבילות בין סיפורו של קזנצאקיס ובין המיתוס על אורפאוס ואורידיקה: האמן הצעיר מתאר עצמו בסיפורו המוקדם כנחש החונק את האהובה (מקביל לנחש המכיש את אורדיקה בליל כלולותיה), ואילו האמן הישיש מתאר עצמו כמי שנעל את אורידיקה שלו בין דפי ספרו, בהאדס קפוא-זמן, מבלי יכולת להיחלץ משם. למעשה, הופך קזנצאקיס את המיתוס היווני-אורפאי עתיק היומין למשל לאהבתו של אמן, המוותר על אהובות ממשיות לטובת חיי היצירה. היצירה הופכת כאן להיפוך של סובלימציה (עִדוּן), הואיל וברקע הדברים נוכחת כל העת, מטילה צלליה, אלימוּת כלפי העצמי וכלפי הזולת. העדפה לחנוק את האהבה, לעבד אותה, ולכרוך אותו כדי ספר על פני לחוות את האהבה ואת המיניות בעולם המעשה.

   כמובן, ניתן לפטור את קזנצאקיס הצעיר שבאמת אולי עמד על דעתו רק מאוחר יותר, ואמנם הויתור על האהבה ייסר אותו כל ימיו. אבל מה בדבר קזנצאקיס המבוגר, הכולא את אורדיקה האירלנדית שלו בהאדס לנצח? האם סופו המאוחר של הסיפור, וידויו של קזנצקיס המאוחר על כך שחש כמו דבורה הטובעת בדבש, ושגעגועיו אינו אותו לגלם את אהובתו (או דמוי-אהובתו) בין דפי הספר, היא מעשה אכזרי פחות מאשר מעשה החנק המתואר בתוך גרסתו המוקדמת-הבדיונית של הסיפור? האם ייתכן כי לא נשות תארקיה הן שקרעו לגזרים את אורפאוס בן כרתים זה, אלא רגשות האשם וגעגועי הזכרון, הם שהביאוהו במוקדם או במאוחר להיותו סופר יווני נודע שתוכו קרעי-אדם?  

 

3

 

   יצירתהּ היפה והמטלטלת של עדיה גודלבסקי, באל"ף סופהּ שתנוח, מהווה אף היא כעין עיבוד של המיתוס של אורפאוס ואורידקה, מנקודת הראות של אורידיקה, או בת דמותהּ, היושבת ומצפה בהאדס, או בשאול אחר, לאודיסיאוס שיבוא. הזכרונות שלא מרפים, שברי מלים, כתיבת המלים במעגלים הולכים ומתרחבים על ידי אורידיקה, כאילו שהמלים הן הכולאות אותה, ואמנם במארג הזכרונות-כאב-תקוות של המלים יש מימד של בית אסורים, של האדס, של חוסר יכולת להיפרד מן העבר לגמריי, של חוסר יכולת להמשיך בחיים מבלי להזדעק מדיי פעם מאיזה הבהוב שבר זכרון, או שמו של אורפאוס, או בן דמותו, יהי אשר יהי.

   גם כאן יש סיפור של התמודדות פנימית עם האהבה השבורה והחשוכה המסרבת לדעוך גם אחרי שנים, כאילו אין לה תלות במסע הזמן, בקצבו, בחוויות שחווה האדם מאז או בהילוך שעשה. גם כאן כמו אצל קזנצאקיס הולך ונדמה כי האדס היא השפה, המעבדת תחושות למלים, ואת המלים ליצירה, שמכסה על אהבה וגעגוע שאין להביע במלים.

   בחלקה האחרון של היצירה פונה בת דמותה של אורדיקה אל הנֵבֶל. למעשה נוטלת את מקומו של אורפאוס המבושש לבוא, ומשמיעה סוג של המנון אופטימי של חירות באמצעות האמנות, שיר שהלחינה היוצרת למלותיו של ריינר מאריה רילקה (1926-1875) הלקוח מתוך הסונטות לאורפאוס. גם כאן דומה כי המסר הכמו-אופטימי נוסך את התחושה כאילו יש בו בנגוּן (או בכל אמנות אחרת), כעין צרי ומרפא למכאובי הזכרון, שאינם חדלים, לתקווה השכוחה שלעתים עוד זוקפת ראשה ומנסה לתור את אורפאוס ההוא. מבחינה זאת, גודלבסקי אינה כולאת את אהובהּ בין תווי השיר (כפי שעולל קזנצקיס לאהובתו), אבל היא טוענת כי יש מרפא לאהבה שכוחה ופצועה, וכי ניתן באמת להמשיך הלאה חזרה אל ארץ החיים. ואילו אני , נותר בשאלתי, שמא אי-אפשר באמת להשקיט את הלב, וגם מעשה היצירה, עם כל עידונו מצד, יש בו גם איזו אלימות מדודה של הימנעות ושל היעלמות מצד, של נסיון לתאר את המציאות ממרחק של געגוע, במקום לחוות את החיים כמו שהם, כפי שהם, בלא מסכות ובלא עדוּן (שאינו עדוּן אמיתי, משום שהוא פוצע את האדם בתוכו יותר ויותר).  

   גם יצירתו של קזנצאקיס וגם יצירתה המרשימה מאוד של גודלבסקי הביאו אותי להרהור מחודש במיתוס האורפאי; דמותו של המשורר-מוסיקאי כאוהב-צעיר-פצוע, הממשיך לשמוע את קולה של אורדיקה במעמקיו, עד שזה קורעו לגזרים; קולה של אורידיקה המצפה בשאול לאורפאוס, כמו לגודו, ומחליטה להושיע את עצמה באמצעות האמנות. זה וגם זו המנגנים אולי זה כלעומת זו, אך האם כל הדיכוטומיה בין יצירה ובין אהבה אמנם נדרשת? האם לא היו נוטשים את המוסיקה ו/או המלים למען רגע אחד נוסף של אהבה?     

 

 

לקריאה נוספת: נעים-נדים אל חלוֹף,  ולמה אני מייחלת כל כך בלבי המשוגע

 

בתמונה למעלה: Egon Schiele, The Embrace, Oil on Canvas 1917

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

שָׂק הוֹמֶה קוֹפִים (שלוש שנים)

 

הליכה ללא תוכנית, לפי ראות עיניי ולא בעקבות המדריך,

התבוננות בבתי מסחר ומלאכה אקזוטיים; מסגר, משרד נסיעות, חברת הקבורה,

בהייה סתם,

הרמת חלוקי אבנים והשלכתם,

לגימת יין בפינות האפלות ביותר כמו Chez-Jean, Petit-Vatel,

קשירת שיחה עם אנשים,

חיוך לנערות,

הצמדת פנים אל הקירות כדי לצוד את הריחות,

שאילת שאלות שגרתיות רק כדי לבדוק אם טוב-הלב האנושי עדיין לא פס מן העולם,

השקפה על אנשים באירוניה אך באהבה,

[זביגנייב הרברט, ברברי בגן, תרגמו מפולנית: מרתה ויורק סטנקביץ, אחרית דבר: דוד וינפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2005, עמ' 224]

 

התחלתי לכתוב את האתר הזה לפני שלוש שנים (הרשימה הראשונות שלי הפכו נגישות לצפייה ב- 10.9.2008). מפרספקטיבה של זמן-שעונים שקול הדבר לשירות חובה צבאי או לתואר ראשון. מבחינת זמן-רגשי חלפה התקופה כימים אחדים, ואף על פי כן למדתי המון על עצמי ועל הכתיבה שלי, וגם על הדברים שמניעים בי חיוך, על דברים שמניעים בי עִצָּבוּן, ועל דברים  שגורמים לי ליצור. הכרתי גם דרך האתר כמה חברות וחברים לדרך, שהיטיבו את ימיי במחשבות, ברעיונות, בתמיכה או בויכוח. תודתי והוקרתי להן/ם נתונות כתמיד. אני מאמין שהן/ם מרגישות/ים בהּ.

   נטלתי חופשה בחודש האחרון. מה שגרם לי במעט הפנאי שהיה לי לקרוא מעט רשימות ישנות, לקבל פרספקטיבה על דרך-המלים שנעשתה פה. גיליתי רשימות ישנות שבקושי זכרתי את תוכנן, ומאוד נהניתי לקרוא בהן מחדש;  גם הבחנתי בתמטיקה של חלוף זמן: השנה הראשונה קצת נדמתה לי כימי ילדות: סקרנים, נועזים, מתלהבים, נסיינים, יורים לכל מני כיוונים, מנסים לפענח את הסביבה האינטרנטית ואת השאלה מה גורם לא/נשים לצפות באתר-אישי; השנה השנייה: סוג של התבגרות- התמקדות בדברים, שלשמם חשתי שיש לכתוב. זהו שלב שבו נעשיתי הרבה פחות קשור להמולת האקטואליה באתרים סביבי; שנה בהּ נעשיתי הרבה פחות עסוק במידת הצפיה באתר או אפילו בשיח שלי עם בעלי אתרים רבים אחרים. החלטתי יותר ויותר להביע את רשמיי שלי, להתרחק במודע מן 'התקשורתי' וגם מן 'הפוליטי' ולנסות להיות מינורי ואישי כפי שאני, וכפי האפשר; לקרוא בעיקר את באתרים שמרחיבים את עולמי ואת תודעתי. עם זאת, המשכתי לכתוב רשימות על נושאים חברתיים ועל עוולות המצויות בישראל בשפע, אבל רק על דברים שהרגשתי שנוגעים בי עמוקות כאדם. כבר מראשית דרכי באתר, העליתי גם רשימות אישיות,  שלא תמיד הובנו על ידי הרגילים לקרוא טורי-דעה המורים מה יש לעשות, כנגד מה יש למחות. וכך קיבלתי, מדי פעם, בקשות להיות נגיש יותר, לכתוב בעברית-מדוברת, פחות פיוטית, לחדד את מסרי, לקצר את אורכן של הרשימות, ולצמצם את מספר המקורות האינטלקטואליים שאני שוזר בהן. אני חושב כי אי-שם בתחילת השנה השנייה, התחדדה בי ההחלטה המודעת ללכת אל 'עצמי' ולא אל 'הציבור'. כמובן, שמחתי מאוד בהחלטתי זאת. הופתעתי מכך שכעבור זמן התברר כי במנוגד לציפיותיי, גם הצפיות באתר רק האמירו והאמירו עד להגירה לפני כשנה וחצי מאתר "רשימות".

    וכך, לפני כשנה וחצי נטעתי אוהל בשדרת הוורדפרס, ומאז אני כאן. אני יכול לומר כי הצפיות באתר הצטמצמו באופן ניכר, אך שיח התגובות נותר משמח לכשהיה, וגם מספר המנויים לאתר (דרך המייל ודרך ה- RSS) שילש את עצמו. אני חושב כי התמדתי בהחלטתי להיות יוצר ומהרהר המפרסם את יצירותיו על רשת האינטרנט, יותר מאשר בלוגר או חלק מקהילה-חברתית על הרשת. אני חושב כי מראש, כבר בשנתי הראשונה, הצהרתי אי-בזה כי מטרתי היא להיות סוג של בית מרזח קטן נעים ואפלולי: עם ברמן שתוי שמוזג רעיונות (וקצת על הרצפה) ואז מחליף תפקיד ומנגן בלוז עם נגיעות קומיות אצל הפסנתר בלוויית קולו העשן. אתר הנועד למי שאוהבים את האווירה ואת המזג הזה. אני חושב שעמדתי בכך בהצלחה. הצלחתי להקים אתר שהרבה לדון, בראש ובראשונה, בשירה (במיוחד מרחבי העולם), בפרוזה, במוסיקה ובאמנויות אחרות— ביצירות שבדרך כלל אינן נמנות עם המכונה "תרבות פופולרית" ולזכות בקהל קוראות/ים נאמן, היודעים לאתגר אותי: לגרום לי ללמוד דברים חדשים, ולהביא אותי לחשוב מחדש על דברים ישנים, שאמנם צריכים מחשבה מחדש; להודיע לי על קיומן של יצירות חדשות, להרחיב עליי את עולמי. אני יותר ממבסוט. שמח על כך שהאתר הצליח לרכז סביבו חבורה של א/נשים המשמחות/ים אלו את אלו בתגובותיהם; אתר שרחוק מזרוּת ומניכּוּר, שיש בו מקום להביע דעות ורעיונות, וגם את מי שיהיו קשובים אליהם. אני שמח בכל מי שנכנס/ת לקרוא ב- פרא אדם חושב לא מפני שזהו האתר שלי, אלא מפני שמשמח אותי לגלות שדברים שאני אוהב ומוקיר זוכים לאיזו אהדה ומחשבה ורגש-עדין מצידם של א/נשים אחרים/ות. כל כך בודד לפעמים לשאת בלב את האהבה לשירה, לשפה, ליצירות תרבות ורוח ששמעם נישא רק על שפתי מעטים, שיש בעצם הווייתו הדיאלוגית של האתר הזה ושל שיחותיי עם המגיבות/ים כאן שמחה גדולה עבורי, ואולי אפילו נסיון לכונן איזה שיח אלטרנטיבי: לא תקשורתי-פופולרי, לא פוליטי-. אקטואלי, לא אינטלקטואלי-קר, אלא מקום של קשב וקרבה לנושאים וליצירות הזוכים למעט מדיי קשב וקירבה.

   אני עומד בפתח השנה הרביעית שלי על הרשת. מרגיש כבר שהאתר התבגר, עמד על זהותו, כתיבתי אף היא התחדדה, ויותר מתמיד גם הכתיבה וגם השהיה באתר השרתה עליי בשנה האחרונה סוג של רגש נינוח ונעים; עם זאת, איני יכול להימלט מאיזו תחושה של זקנה מסויימת שקפצה פתאום, מן בלימה של ההתלהבות ההיא הישנה לכתוב ולהעלות את הרשימה הבאה; העדפה לצאת למסעותיי בספרים אהובים וביצירות אחרות, מבלי לדווח על כך כאן (אני כותב אך ורק על יצירות שאני אוהב). ובכל זאת, הפאב השכונתי הפינתי, הנהנה מרחש גלי הים, ומנופהּ של חצר אחורית, חשוב לי ומשמח אותי. אני גם מרגיש כי הוא חשוב לכמה וכמה קוראות וקוראים הנהנים גם הם מן המתרחש כאן. חוץ מזה, זהו המקום הקטן שבו אני יכול למזוג בכוסות של חצי ליטר רעיונות שאני אוהב, ולנגן את הבלוז הקיומי שלי. לעתים, אחרי הסגירה, בשעות הלילה המאוחרות, שעות שבהם יש מעט מאוד אם בכלל, תנועה באתר, אני מוזג כוסית שלבורבון או כוס ערק, פורט כמה צלילים על הפסנתר,ומדמה לשמוע את אדוות הגלים נשטפת מרחוק.

   אז יש את תחושת ההזדקנות מצד, ואת מצב הרוח המרומם מצד, ויש את סבב השנה הרביעית העומד להתחיל. וכרגיל, מרוב עיסוקים, אני נתון בנדנדה הסתווית הזאת של: "צריך להמשיך, אני לא יכול להמשיך, אני אמשיךְ" [סמואל בקט, הטרילוגיה, תרגמה מצרפתית: הלית ישורון, ספריה החדשה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1997, עמ' 361], והואיל ואין לי את היכולת להתיר את הפלונטר הזה לבדי, החלטתי להביא כאן שיר ההולם את מארג תחושותי כעת, שיש בו גם את השמחה וגם את האש שמפכה בי אחרי כוסית של ויסקי סקוטי טוב:

 

זְקֵנָה נִכְנְסָה, אַךְ שֶלֶד עֲצָמוֹת, בִּלְבוּש שְחוֹרִים בָּלֶה

וּמִצְנֶפֶת עִם חֲרוּזִים מִתְקַשְקְשִים מֵעָל;

בְּרִיָּה עֲלוּבַת-מַרְאֶה, מִי הָיָה מַאֲמִין שֶתוּכַל לְהִתְקַיֵּם

עִם טִפַּת חַיִּים כָּזֹאת, וְעוֹד לִחְיוֹת, לַעֲזָאזֵל!  

 

הוּא נָתַן לָהּ וִיסְקִי חָרִיף – הִיא הִרְעִידָה כְּאִלְתִּית

וְאַךְ בְּקשִי אָחֲזָה אֶת הַכּוֹס, בְּרִיָּה עֲלוּבָה;

אָז הוּא נָתַן לָהּ כּוֹס נוֹסֶפֶת, הִתְבַּדֵּחַ אִתָּה, וְעוֹד אַחַת, וְאַז

פִּרְאִי כְּוִיסְקִי זִנֵּק בָּה טִבְעָהּ.

  

הַמַּטֶּה אֲשֶר הוֹצִיא מִן הַסֶלַע בַּמִדְבָּר מַיִם

לְעוּמָת הַחַיִּים שֶפָּרְצוּ מִמֶנָּה הָיָה עוֹבֵר-בָּטֵל;

הַנֶּפֶש הַיְשִישָה-דְהוּיָה זָרְחָה וְזָהֲרָה בִּבְעֵרָה;

מֵעוֹלָם לֹא רְאִיתֶם דָּבָר כֹּה מָלֵא חַיִּים וְצוֹהֵל.

  

הִיא הָיְתָה כְּשָׂק הוֹמֶה קוֹפִים, וּצְחוֹקָהּ

לִפְרָקִים אֶל גְּבָהִים לֹא-יְאֻמְנוּ נָסַק;

עִם כּוֹסִית לְאַחַר הַשְמִינִית הִשְתַּנָּה מִזְגָּהּ וּלְשוֹנָהּ

הִשְתַּלְחָה כְּבָרָק מִתְפָּרֵץ בְּזִיגְזַג.

  

הַחֲתוּלָה הַזְּקֵנָה-שְתוּיָּה בִּטְּאָה עַצְמָהּ עַד תֹּם;

פְּרוּעָה כְּסוּפָה, וְלָבֶטַח עָדִיף כָּך לִהְיוֹת

מֵאֲשֶר כָּל הַמִּתְחַכְּכִים יַחְדָּו בִּבְדִידוּת וְחֻלְשָה

כְּטוֹעֲמֵי-מֵרֹאש רִגְבֵי בֵּית קְבָרוֹת.

  

לְלֹאסָפֵק יֵש שֶיְגַנּוּ מַתַּן מַשְקֶה מַמָּשִי

לַגוּף הֶעָלוּב וְיַמְלִיצוּ לָהּ יָמֵיהָ לְכַלּוֹת

כְּטֹפֶס תַּנַ"ך מְשֻמָּש-בָּלֶה שֶנִתָּן לִרְאוֹת בָּרְחוֹב

בּתֵבוֹתֶיהַ שֶל עֶגְלַת-סְפָרִים בִּשְתֵּי פְּרוּטוֹת.

 

כָּל שֶיוֹדֵעַ אֲנִי, שֶכָּל כַמָּה שֶשְׂבֵעִים יִהְיוּ וּמְהֻדָּרִים

תִּשְעִים אָחוּז מֵהָאֲנָשִים הַמְהֻגָּנִים לְעוֹלָם לֹא יִחְיוּ

בְּמִשְמַנֵּי גְּוִיּוֹתֵיהֶם חַיִּים מְלֵאִים מִתְּחִלָּה עַד קֵץ

כְּשֵם שֶנִגְּלוּ בִּזְקֵנָה פִּרְאִית זוֹ בָּיוֹם הַהוּא.  

[יוּ מקדרמיד, 'זקנה במזג מרומם במיסבאה אדינבורגית', השושן הקטן הלבן: אנתולוגיה סקוטית, בחר, תרגם מאנגלית ומסקוטית והקדים מבואות: יאיר הורביץ, הוצאת עם עובד: תל אביב 1988, עמ' 18-17]

 

  אני בוחר להתחיל את שנתו הרביעית של פּרא אדם חושב כחתולה זקנה אדינבורגית שתויה ושמחה, כשק מלא קופים ההומים להתפרץ, להפר את הסדר, לבלבל את המוּכָּר, ליצור משהו חדש, עוד איני יודע מה ומי. אני ארים עוד כוסית לחייכן/ם עד שאחליט מה שיהיה, ואחרי כן עוד כוסית לחיי ההחלטה הזאת.     

    

 

בתמונה למעלה: Marcel Duchamp, Landscape, Oil on Canvas 1911

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

על גבול החורף, מתוך החדר החמים

 

1

    ושוב ספטמבר עם הרוחות המנשבות והצללים המתארכים, ועם שיברון הלב והפצע המטפיסי, ובעוד אני מציץ מחרכי התריסים על העצים ברחוב, ההומים בפריחה עקשת רוב ימי השנה, מתנגן לו ברקע אלבום החדש של אלון אולארצ'יק, אולארצ'יק סטייל (Audio CD, התו השמיני: לוד 2011). מירב שירים האלבום כבר הושרו ובוצעו בין באלבומיו של אולארצ'יק ובין באלבומי ההופעות שלו בעבר (בשקט, אולארצ'יק ג'אז), ואולארצי'ק שב ומנגן-מעבד אותם מחדש, באוריינטציה בלוזית-ג'אזית נהדרת, בלוויית המפיק והמעבד אלעד עדר, התופס מקומו על יד הפסנתר, ונע על הקלידים, כמשוטט ברחובה של עיר, שנבדתה בפנים מחשבותיו, עתים מהדהד-מתנדנד כצ'פלין עתים מאלתר לו דרכים חדשות כת'לוניוס מונק; לצידו— מקס אולארצ'יק, בנו של אלון, המרעיד את מיתריו העבותים של הקונטרבאס, גם תופיו המגוונים-המינוריים של שי וצר, אופפים-כל. המוסיקה מציירת בלבי עיר-קטנה, מינורית, שתושביה מכירים אלו את אלו, הנתונה בשלהי סתיו מעמיק, העומד לחלוף ולהיות חורף סוער וגשום. אני כמעט יכול לראות איך הפריחה הזאת, פליטת חודשי השרב וההבל— עוד תנתן למשיסה בידי רוח ורטיבות, ואני אשב ואצפה בהּ מתוך החדר החמים.

   אולארצ'יק הוא בלי-ספק אחד המוסיקאים הקלים המגוונים ביותר בישראל: להקת הנח"ל, כוורת, לימודי ג'אז בברקלי, הרכבי ג'אז בארה"ב, נגן באס קבוע בהופעותיו של זוהר ארגוב בהופעותיו בניו-יורק מסע הופעות עם טריפונאס ועם תזמורתו של זוזו מוסה, מופע משותף עם להקת טנגו, ערב חד פעמי משופץ עם מוני ובר אבא וגידי גוב, הפקה ועיבוד של שני אלבומיהם הראשונים של אתי אנקרי ושל טיפקס—ולמעשה הכנסתם אל לב הקונצנסוס המוסיקלי בארץ, הם רק קצת ממפעליו. יותר מכך, אולארצ'יק היה מן הראשונים לשלב באלבומיו עוד בשנות השמונים מוסיקה שנכרו בה השפעות מגוונות, כגון: מקאמים, מוסיקה ערבית, מוסיקת עולם, פיטר גבריאל ופרינס. אבל יותר מכך, תמיד נכרה בעבודותיו אהבה תמה לקלאסיקות ישראליות משל סשה ארגוב, מרדכי זעירא וכיו"ב, כאילו משם נבעו מראות השתיה המוסיקליות שלו ולשם הן שבות. בכך ודאי קדם להרכבים ישראליים מוסיקליים מצליחים מאוד כגון אלו של אבישי כהן ושל עידן רייכל. הדברים בלטו במיוחד באלבומו השני של אולארצ'יק, שעשועי כאילו (1987), שבצידו הראשון הורגשו השפעות וציטטים שאולים מפרינס (אולארצ'יק ביצע שם בגרסא עברית את שירו Under–the–Cherry–Moon) ומפיטר גבריאל [כך הבנתי בשעתו את תנסי בקיץ הבא ואת בחור אנלוגי]; ואילו צידו השני, היה מעשה מחשבת של מוסיקה ישראלית, בהשראתם של ארגוב וזעירא, אבל ברוח אולארצ'יקית מקורית (למעט הקטע החותם טיפת-טיפת, שהיה ספק הומאז' ספר ביצוע כיסוי לשיר מתוך המחזמר גבירתי הנאוה), שהבהירה כי התלמיד לא נופל מרבותיו, כוונתי בעיקר ל: כל הליל אני בגנך, שעשועי כאילו (למלותיו של אברהם חלפי בשיר שהוקדש למשוררת יוכבד בת מרים), ושני חלקים בתוך השלם, שמאז הפכו לסטנדרטים ישראליים לכל דבר ועניין (זאת במידה שישנם סטנדרטים ישראליים בכלל). מן הצד ההוא ראוי לציין גם את הבלדה על משה גורביץ', הזכורה פחות, שירו של שחקן כדורגל לשעבר המתבונן לאחור על חייו, ומגלה שאינו מתחרט על דבר; ובכל זאת, יש-בה יופי בלתי שכיח, השוזר יחד חיוך ומלנכוליה.

  אולארצ'יק לוקח עמו לאולפן צוות של צעירים לג'אם סשן המציע רטרוספקטיבה של תחנות-דרכים בדרכו של ההלך-אולארצ'יק החל מימי כוורת וכלה באלבום האולפן, רוק &רוך (2006). אל כל אלו נוסף בקצה שיר חדש עדין ויפה – אותו שר אולארצ'יק בצוותא עם טסה אולארצ'יק, אבל בשום פנים אין לראות באלבום כאן רטרוספקטיבה משפחתית נעימה בלבד. יש כאן נסיון כן ומרגש של היוצר להגיש כאן בחירות אמנותיות המהוות את לוז יצירתו המוסיקלית. גם גרסות הכיסוי שבוחר אולארצ'יק כאן: מדינה קטנה של סנדרסון וכוורת  וערב של שושנים של זעירא כמו גם הבחירה לבצע את כולם, כולם, שיר שלכתחילה נתחבר על ידי אולארצ'יק כמחווה לטריפונאס לקראת סבוב הופעות משותף בחו"ל וכהומאז' משעשע למקומו והשפעתו של הפופ היווני מדבי אריס סאן וטריפונאס עצמו, על ישראל של נעוריו, יש בהּ כעין התבוננות מינורית עדינה ומפויס לאחור והצדעה למוסיקה הישראלית, שמאז ומעולם היתה סוג של מוסיקת עולם, רבת השפעות ומקצבים: רומנסת הלדינו, הפופ היווני, והפופ המחוייך האמריקני של כוורת, בקליפת אגוז, הם המקורות מהם נחל אולארצ'יק את שירו. חוויות המוסיקה התשתיתיות של אולארצ'יק הונעו מתוך אותה מוסיקה ישראלית פופולארית. כפי שהיטב לתאר במלות השיר ניו יורק (מתוך האלבום תגיד לי איך אתה מרגיש, 1993) החסר מאוד באלבום הנוכחי, המתאר את געגועיו של המהגר הבת-ימי (אולארצ'יק גדל בבת ים) הביתה לישראל ההיא של נעוריו.

   ובאמת בת-ימיותו של אולארצ'יק בשנות ילדותו הרבה יותר מישראליותו כמו מלווה מאז ומתמיד את היוצר אולארצ'יק. אלו אינם רק שירים כמו קו 26, ניו יורק, ובן בסט (היפואי). אלא משהו במגוון האנושי הבת-ימי, עיר של מהגרים מארצות שונות, ממקומות שונים, ששמעו מוסיקה מגוונת; במידה מסויימת דומה אולארצ'יק לבת-ימי אחר, צעיר ממנו קצת, ברי סחרוף, אלא שבשעה שאולארצ'יק היה חבר בכוורת, היה סחרוף גיטריסט, עשור אחר כך, ב–Minimal–Compact. ובשעה שאולארצ'יק הלך והתכתב עם מקורות הג'אז הלך סחרוף והפך לאמן הרוק הישראלי הבולט של שני העשורים האחרונים. אני חושב כי משהו בעושר העיבודים ובמגוון המקורות המוסיקליים המאפיין את אולארצ'יק ואת סחרוף מקורו באותה ילדות בת-ימית, שבה ניתן היה לשמוע מוסיקה מגוונת מאוד, מאזורים שונים, ומתפוצות שונות; לשמוע סיפורי חיים שונים עולים ובוקעים מן הרחובות, מבלי לתייג ומבלי לערוך היררכיות תרבותיות מיותרות.

2

   אולארצ'יק בעיניי במיטבו הוא גם אחד מכותבי השירים המבריקים ביותר במוסיקה הישראלית: 'קולי נאלם לבי נרגש/בא לשכונה בחור חדש'; 'בגבול הכביש נאספו אישה ואיש/ להציץ בעיניו, בזיו שעל פניו'; 'לא מכיר את ידידייך או הורייך/לא ראיתי את פנייך מעולם/אבל דמיוני אין גבול לו/ובצר לו, יעבוד חנם'; 'מה טומן לה גורלה/ באמתחתו האפלה' הם רק דוגמאות מספר לוירטואוזיות הפזמונאית של אולארצ'יק, המקפיד לשזור בין כמה שפות עבריוֹת, מצויות ובלתי מצויות. מבחינה זאת, שיריו, לא אחת, נדמים למעבדה של עברית, לשירה מהלכת ברחוב. מבחינה זאת, דומה אולארצ'יק בעיניי לפאולו קונטה האיטלקי, משורר-צייר מחויך-מלאנכולי, אחד מכותבי השירים האהודים ביותר באיטליה, המסוגל לכתוב על אופניים ועל נבחרת איטליה בכדורגל, בלשון שירית, ולעטוף הכל בג'אז-בלוז, ובהגשה ייחודית, תמיד שומר על קשר עין עם הרחובות והשווקים אבל גם עם שירתם של הקלאסיקונים.

   אחד הטקסטים היפים יותר של אולארצ'יק הוא שירו החיים קשים (מתוך תגיד לי איך אתה מרגיש). הבתים מלאים בפראזות של דיבור יום-יומי על החיים ומדוויהם, ואילו הפזמון מציע סוג של עמדה קיומית, כמעט נחמה-מחויכת, על אי-פתרונה של חידת החיים, חוסר היכולת להבין את מציאותינו כאן, את שהותנו הסתומה בעולם:

כמו מחשב ללא חוֹברת הסבּר

כמו גרביים של מישהוּ אחר

כמוֹ גפרוּר רטוֹב

ולזכּוֹר, כי חשוּב,

לדָּבֶּר לדָּבֶּר לדָבֶּר

מפתח עץ לדלת פלדה

איש לא יודע פתרוֹן לחידה

ואין לאן לָשוּב,

רק לזכור, כי חשוּב,

לדַּבֵּר לְדַבֵּר לדַבֵּר

  

   יש בשירו של אולארצ'יק משום נחמת השוטים שכולנו משתתפים בה; קשיי הקיום, חידת החיים. אבל, היכולת לדבר על זה אלו עם אלו, לשתף, להשתתף, כדי להרגיש שאיננו לבד, שאיננו נמצאים כאן לבד, כדבריו של המשורר האמריקני, וואלאס סטיבנס (1955-1879): 'הֶגֶזַּע כֻּלוֹ הוּא מְשוֹרֵר הַכּוֹתֵב/אֶת הַהֲנָחוֹת הַמְשֻנוֹת אוֹדוֹת גוֹרָלוֹ' (מתוך: 'האדם עשוי ממלים', תרגמה: טובה רוזן-מוקד). כולנו הומים הנחות משונות. מתוכן אנו יוצרים שפה וקירבה ותרבות.

   דברים דומים ממש לאלו של אולארצ'יק שָׂם המשורר היידי-ניו-יורקי יעקב גלאטשטיין (1971-1896) בפיו של ר' נחמן מברסלב המדבר לכאורה אל תלמידו-סופרו ר' נתן מנמירוב את הדברים הבאים:

בָּרָק הִבְרִיק, רַעַם רָעַם

מוּבָן שֶנָּפַלְתִּי לֹא מֵחֲמוֹר מוּרָם

אֶלָּא מִסַּפְסָל קָשֶה בְּבֵית הַמִּדְרָש.

מָה, אַתָּה גוֹלֵם בְּעֵינֶיךָ? מָה הָרַעַש?

לֹא תָּפַסְתָּ, מִסְכֵּן, אֶת מוּסַר-הַהַשְׂכֵּל.

עוֹד מְעַט אֶתֵּן לְךָ סְטִירָה בַּלֶּחֶי,

שֶיִּהְיֶה לְךָ מַה לִזְכֹּר!

שֶכֹּה אֶחֳלֶה, אִם הָיִיתִי רוֹצֶה

לִהְיוֹת אִלֵּם בְּגַן-עֵדֶן זוֹהֵר.

פּׁה בָּעוֹלָם הַחוֹטֵא –

לְדַבֵּר וּלְדַבֵּר וּלְדַבֵּר

[יעקב גלאטשטיין, 'שמע ותשתומם', משורר בניו-יורק: מבחר שירים מכל הספרים, ערך ותרגם: בנימין הרשב, ספרי סימן קריאה והקיבוץ המאוחד: תל אביב 1990, עמ' 157]    

  על אף איומי הסטירה והמחלה של רב נחמן המדומה לתלמידו, ניכר כי גלאטשטיין דווקא מנסה לעורר את קוראיו לכך, שאיננו יכולים להבין את העולם הזה, לא את סדרו של ברק ולא את סדרו של רעם, ולאו מדוע זיקים שכאלה מחרידים אותנו כל-כך, אבל כמו רעשי הטבע, כך גם יתרונו של האדם, לדבר, להפיק מלים, להיות אלו עם אלו, להיפדות מן הסולפסיזם של  ה"עצמי", ולתת למחשבות ולרגשות דרור במלים, להבריק ולהרעים בחלל העולם.

   איני חושב כי אולארצ'יק קרא בהכרח את גלאטשטיין (השיר שהובא לעיל, תורגם לראשונה לעברית על ידי שלמה שנהוד בשנת 1964, או מעט לפני כן), אבל מסקנתם קרובה. על כן דומה, בוחרים אולארצ'יק וחבורתו להמשיך להבריק ולהרעים חללו של עולם במוסיקה שלו, המתעקשת לחייך אותי, ליצור עמי שיח מחויך ומהנה. להתוות שיח עברי-מוסיקלי, קרוב-ומקרב, מן הטובים והמחכימים להם האזנתי בשנים האחרונות. הנה פנתה לה הרצועה האחרונה באלבום, ברשותכם/ן, אני פונה לשוב להאזין מן ההתחלה.

*

*

אלון אולארצ'יק, אולארצ'יק סטייל, Audio CD, התו השמיני: לוד 2011

© 2011 שועי רז

Read Full Post »