*
*
משהחלים גולדר קרב חודש ספטמבר אל סופו, אך מזג האוויר היה נאה עוד יותר מבאמצע הקיץ; שום רוח לא נשבה והאוויר היה שטוף אור, זהוב כדבש [אירן נמירובסקי, הנשף/דוד גולדר, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת כתר: ירושלים 2008, עמ' 137]
נדמה לי שאנחנו עַכְשָו בְּכַוֶּרֶת אוֹר גדולה,ושהיא תוך תוכו של וֶרֶד עצום,יוקד ולוהט [חואן רמון חימנס, פלטרו ואני, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2006, עמ' 34]
*
שקיעות דבשיות של שלהי ספטמבר ושלהי אלול, ראש השנה אוחז בזנב-השנה הקודמת, צפורים אחוזות נדוֹד, מלאכים נופלים של שלכת; האויר רוחש; עוד אגף בחומה הסינית הדמיונית מוקם; עוד כותל, עוד שנה אחת; יש הרואים בראש השנה יום דין לכל מעשי האנושות ועל כן קורעים ליבם בתפלה על מנת לקרוע את רוע גזר הדין; יש הממליכים עליהם את הקדוש ברוך הוא, בטקס של ייחוד והכתרה, הנמשך בבתי הכנסת עד חצות היום ויותר; ישנם מקובלים ותלמידי מקובלים שבעקבי ס' הזהר (דפוס וילנה, חלק א' דף קי"ד), עומדים בעצם היום לתקן עולם, ועצם תקיעות השופר וכוונותיהם, כך לדידם, מצליחים הם לעורר רחמים גדולים תחת הדינים הנוכחים בעולם (כי על פניו, מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין קיללתו גדולה מחברו), וזוהי המתקת הדין ברחמים גדולים. יש המאחלים בלבם בראש השנה כל טוב לכל אותם דברים האהובים עליהם, כי שמחה היא להיזכר בדברים המעורר בך אהבה ולאחל להם כל טוב באשר יהיו ובאשר יימצאו.
שכן אחד בהמשך הרחוב תוקע אל מול חלונו בשופר; הוא מתאמן לאורך כל אלול. על גג סמוך מסיבת ריקודים רק החלה; אני מתפלל קרוב אל החלון נוכח הערב הסגול; מעבר לעצים חתול גוחן אל פח אשפה וצולל בתוכו כשולה-פנינים מיומן. אני נהנה מן הסמיכות הקולנית הזאת של כלל הרשמים. מוצא אותה משעשעת. כל אדם צריך הוא לניגון. לאו דווקא לניגון חיצוני של שופר או של מוסיקה אלקטרונית קצבית או של באסים המרעידים את מפתן הלב—אלא לניגון פנימי הולך ומתפתח, הקודם לכל אותן הנחות חיצוניות של שפה, חברה ותרבות לעתים דומה כי קודם הוא לזמן, כמו: מן הנגוּן נלקחנו ואל הנגוּן נשוּב. אני חושב על כל אותם הפעמים שבהם צעדתי בלילה לבדי אם בחבר עיר אם בלב יער, וכל שהיו לי הם השמים המכוכבים מעל וניגון על שפתותיי.
זהו ניגון חסר תווים, לא אידיאוגראמה (ציור של אידיאה/חזות אידיאה) כי אם פיקטוגראמה (הבהוב תמונה חולף, רישום-קו), כגון מה שמנסה לבטא צלם בתקתוק חולף או ניסה להביע צייר מערות קדמון על קיר מערתו; ניגון המבטא את רישומה הרגעי של נפש, תנודה פנימית, החולפת-עוברת בעולם הזה, ניגון המביע מתוכו את עומק שמחותיה ותוגותיה.
אני נזכר בראשית שיר של אהרן ליילעס על הנגון הקודם לראשית העולם:
*
בְּרֵאשִית – הַנִּגּוּן
פְּרִיט-מֵיתָר לֹא-כָּחוֹק, אֵי תֻּזְמַר מֵרָחוֹק
עָמֹק, בַּמַּהוּת –
אֶל-עָל וּמֵעָל לִגְחַל הַשָנִים,
לְאָרְחָן וְקָדְחָן שֶל שָנִים,
לְנוֹפָן וְאֶפְרָן שֶל שָנִים,
הִתְפָּרְשׂוּת זִמְזוּמִית שֶל סְפִּירָלוֹת
בִּמְכוֹנַת זִכָּרוֹן […]
[אהרן לילס, 'השיר', מתוך: בנימין הרשב, אינטרוספקטיביזם בניו-יורק, כולל מבחר משירי א' לילס בתרגום מיידיש, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1997, עמ' 151]
*
ובינתיים דומני כי ראש השנה עבורי הוא עת פנימית שבה אני מחדש את הנגוּן שלי ומקיימו בכלל הנגוּנים החולפים בעד העולם; אם פעם כתבתי כי העולם הוא תיבת תהודה של כל הקולות שחלפו בו אי פעם, הריי שבראש השנה אני מצרף את קולי לקולם, ויודע כי כל זה יוצר ודאי איזה נגוּן רוֹחף ומורכב (יש לשער כי מדובר במוסיקה א-טונאלית), החוזר אולי אל רגע הבריאה, ואולי חומק עובר אל אותו מיתר סמוי שפרט, או אל רחש-מה שבקע, בתוך החלל הריק, עת אז באין-כל התהווה דבר מה, המכונה בשפתינו יקום או עולם; דבורים מזמזמות ואנשים מזמזמים, ובתווך יש כל כך הרבה זמזומים אחרים, ומתוך כך, נמתק העולם בחיוך, כעין הדבש, וניתן להמשיך לפרוץ בצחוק או בבכי, באמצע הרחוב, גם לאחר שהחוצות נמלאים בכחול כהה של חשכה ויום חדש נולד.
*
שנה טובה ובריאות טובה לכולכן/ם. שנה שנשמע בהּ את בשורת צאתו של גלעד שליט מידי שוביו בשלום; שנה שנתבשר בה על אי גירושם של ילדי מהגרי העבודה ועל הטבת תנאיהם של מהגרי העבודה ובני-משפחותיהם החיים כאן; שנה שבהּ ניתן כבוד לזקננוּ, לחולינוּ ונכֵינוּ ונספק להם כדי מחסורם, סעדם ורפואתם. שנה של צמצום פערים חברתיים וכלכליים. שנה של הגברת יסודות השוויון בין כלל אזרחיה, אזרחיותיה, תושביה ותושבותיה של המדינה. שנת גשמים. שנה שנאיר פנים מעט יותר אלו לאלו. שנה של אופק מדיני והסכם שלום עם הפלסטינים ועם המדינות אשר סביבנוּ. שנת יצירה פוריה והפריה הדדית. שנת קשב וקירבה.
בתמונה: Zhao–Megfu–(1254-1325),Autumn–Colors,An–Illustrated Manuscript
© 2011 שועי רז
תודה מלב, מיכל.