את מבינה, לא, אינך מבינה? הו, אהובתי, אני אוהב אותך ופוחד, רוצה אני שתתמסרי לי כל-כולך, כל עברך, כל ההווה שלך, כל עתידך, ונתייחד ואמצא מחבוא בגופך ואיעלם ולא איראה עוד. ולא אראה עוד את הצל הגבוה שמעלי המחשיך את נפשי— הרואה את? ככנף, אפל ועצום ממדים הוא נמתח לכל אורכו ונפרש מעל לראשינו.
[ניקוס קזנצאקיס, נחש ושושן צחור, תרגמו מיוונית: דספינה ליאוזידו וחיים פסח, הוצאת אבן חושן: רעננה 2010, עמ' 36]
1
בספרים העשירי והאחד עשר מן המטאמורפוזות מוסר המשורר הרומי, פובליוס אובידיוס נאזו (43 לפנה"ס- 17 לספ'), את סיפורם הטארגי של אורפיאוס ואורידיקה. הנחש שהכיש את אורידקה בליל כלולותיה עם אורפאוס והמית אותה; ירידתו של אורפאוס אל השאול אחריה; ההפלגה על הסטיכס; המבט אחורנית—אל אורידיקה הפוסעת אל עבר החיים; האבדן המחודש; השיבה בדד מהאדס; הנסיון לנחם את הלב השבור במוסיקה; קריעתו (של אורפיאוס) לגזרים בידי נשות תארקיה, להן סירב להיענות, מחמת יגונו המתמשך; התאחדותם של צללי המשורר המת עם צלליה של אהובתו, לאחר הרצח; תנועת החיים מטה ומעלה. בין חיים שבמוות ובין מוות שבחיים.
פתע נדמה לי המיתוס הזה כולו הנו תיעוד של אהבת נעורים אבודה, המובילה מדי פעם, גם שנים אחר כך, לידי עווית של כאב שכוח. אורפיאוס נקרע לגזרים בחיים על ידי נשות תארקיה, כפי שהאל האורפאי (דת אורפאית התקיימה ביוון ובאיטליה במאות שלפני הספירה) פּאנֶס-זָאגוֹרוּס נקרע לגזרים על ידי הטיטאנים, כפי שהאהבה קורעת לגזרים כמעט כל אדם בשלב זה או אחר, אך כל אחד מן הברואים נושא בתוכו איזה רסיס נהרה של האל המאיר או של האהבה. אפשר גם כל אחד נושא איזה הד נושן של נגינתו של אורפיאוס במעמקיו, או של ערגתו הנואשת לאורידיקה, שגלתה מעימו אל ארץ המתים, אולי גם את החשש מפני ההמון המתנפל על האמן השקוע במעמקי יצירתו ואינו שש לרצות את אוהדיו-מאמיניו אפשר גם כי כל אדם נושא בחובו רסיס של אורדיקה; של תקווה למצוא באהבה את הישועה.
2
מארץ המתים כפוית הצללים, בחזרה אל ארץ החיים, המעורבת אורות וצללים, מעוּרים זה בזה עד לבלי התר, אתהדהד אל מיתוס יווני אחר, סמוך לכאן בזמן, מעין הרהור חוזר אל המיתוס של אורפאוס ואורידיקה, השב ולובש חיים, משמיע את עצמו, כאילו שבתווך לא עברה היסטוריה שלמה.
בשנת 1906 פרסם הסופר היווני ניקוס קזנצאקיס (1957-1883) את חיבור השחרות שלוֹ, נחש ושושן צחור ( תרגמו מיוונית: דספינה ליאוזידו וחיים פסח ,הוצאת אבן חושן: רעננה 2010) אשר ראה אור תחת הפסיאודונים: קארמה נירוואמי. ספר קצר זה של פרוזה פיוטית דן בסיפור אהבתו הקצרה של המחבר למורה אירלנדית (לשעבר מורתו לאנגלית), בת כומר, איתה הוא חווה לראשונה את מעשה-אהבים (בבית תפילה נוצרי על ראש הר בכרתים). סיפור שכולה תשוקה, התאוות וגעגוע שבו האהובה נמשלת לא אחת לדמות האהובה במגלת שיר השירים; כיובל שנים אחר כך, בממואר מאוחר, הפרק האירלנדית מתוך ספרו אשר לאל-גרקו (1956), התוודה קזנצקיס כי במציאות הוא נטש את אהובתו לאנחות, אולי מאחר שלא יכול היה לשאת את תלותו בהּ ואת תחושת האשמה על המעשים המיניים שקיים איתה אל מול האיקונות הקדושות בבית התפלה. קזנצאקיס הצעיר משמיע בקול צלול ובוטח את דברי ערגונו-תשוקתו לאותה אישה; גם לאחר שנים היא מגלמת עבורו את היופי המושלם ואת המיניות השופעת, שאין לעמוד בפניה, מבחינה זאת, ברור מדוע בחר קזנצאקיס הצעיר להעלים את שמו. החברה היוונית ודאי לא היתה בשלה אז לטקסט ארוטי גלוי וחשוף כל-כך. אם מאהבה של ליידי צ'טרלי לד"ה לורנס והמונולוג של מולי בלום (הפרק האחרון) מתוך יוליסס לג'ימס ג'ויס הפכו במערב אירופה, מעט אחר כך, לטקסטים אסורים. יש להניח, כי יוון הנוצרית-אורתודוכסית-שמרנית, בת-הזמן. נשקפה למאהב הצעיר סכנה לא מעוטה, לוּ רק היה חותם על היצירה בשמו המלא.
לא רק את שמו הסתיר המאהב הצעיר אלא גם כיסה פרטים רבים, אותם העיז לפרסם רק ככלות חמישים שנים ויותר. למעשה, סופו של הסיפור שונה מאוד ממה שאירע במציאות; נחש ושושן צחור מסתיים במעשה חנק ורצח של האישה על ידי המאהב הצעיר-הפגיע, הפוחד לאבדהּ, ואולי אינו יכול לשאת את תשוקתו כלפיה, אפשר כי אותו אקט אלים מתפרץ היא האופן שבו תרגם קזנצאקיס את חווית נטישתו את אהובתו, הנטישה המשיכה לייסר את קזנצקיס כל חייו; לא ייפלא כי כבר בנעוריו הוא תופש עצמו כרוצח: רוצח האהבה ורוצח האהובה. אפשר כי מדובר היה בפחד מפני עצמו, מחרדה שמא הוא אינו מסוגל להיות בן זוגהּ של אישה זרה ומבוגרת ממנוּ בכמה שנים, המגלמת עבורו אידיאל נשי, הבאה מעולם שונה של מסורות שונות, המייצגת את התרבות האירופאית-אנגלית, ואילו הוא, בן כרתים, בן לתרבות האיים היווניים, שאפילו איננו שולט עוד היטב בשפה האנגלית. על כל פנים, בספרו המאוחר כתב קזנצאקיס כי הוא לא היה מסוגל להכיל עוד את העונג שאהובתו האירלנדית הסבה לו, או חשש שהעונג ייהפך להרגל ועם הזמן ישכך ויימוג, או שמא היה רק מתגבר והולך— ואז היתה נטרפת עליו דעתו. הוא מדמה את עצמו בחברת אותה אירלנדית כדבורה הטובעת בדבש (שם, עמ' 111). הוא מנסה להבהיר לקורא כי דווקא הנטישה הצילה את שפיותו, אולי את חייו.
עם זאת, אחד הפרטים הקשים יותר בוידוי המאוחר של קזנצאקיס היא מסקנתו על טיב השחרור-העצמי שחווה לאחר כתיבת נחש ושושן צחור. יותר מאשר הוא חש שחרור או הקלה מן המועקה ומן הגעגועים הצורבים את לבו, הוא חש כי הוא כלא את אהובתו בין דפי ספרו לנצח:
סיימתי כמה ימים מאוחר יותר. חתמתי את כתב היד. על שער הספר כתבתי באותיות ביזאנטיות בצבע ארגמן "נחש ושושן צחור". קמתי, הלכתי אל החלון, ושאפתי אוויר מלוא חזי. האירלנדית לא עינתה אותי עוד. היא הלכה ממני. עכשיו היא מגולמת בנייר, לא יכולה להיחלץ משם. ניצלתי.
[שם, שם, עמ' 105]
יש ודאי איזו הונאה עצמית בשורות הללו, שכותב קזנצאקיס כשנה בטרם פטירתו, חמישים שנה לאחר אותו מפגש מיני עם האירלנדית. הוא מעולם לא שכחהּ וגם הגעגועים כפי שניכר לא עזבוהו. עם זאת,קשה שלא לחוש במקבילות בין סיפורו של קזנצאקיס ובין המיתוס על אורפאוס ואורידיקה: האמן הצעיר מתאר עצמו בסיפורו המוקדם כנחש החונק את האהובה (מקביל לנחש המכיש את אורדיקה בליל כלולותיה), ואילו האמן הישיש מתאר עצמו כמי שנעל את אורידיקה שלו בין דפי ספרו, בהאדס קפוא-זמן, מבלי יכולת להיחלץ משם. למעשה, הופך קזנצאקיס את המיתוס היווני-אורפאי עתיק היומין למשל לאהבתו של אמן, המוותר על אהובות ממשיות לטובת חיי היצירה. היצירה הופכת כאן להיפוך של סובלימציה (עִדוּן), הואיל וברקע הדברים נוכחת כל העת, מטילה צלליה, אלימוּת כלפי העצמי וכלפי הזולת. העדפה לחנוק את האהבה, לעבד אותה, ולכרוך אותו כדי ספר על פני לחוות את האהבה ואת המיניות בעולם המעשה.
כמובן, ניתן לפטור את קזנצאקיס הצעיר שבאמת אולי עמד על דעתו רק מאוחר יותר, ואמנם הויתור על האהבה ייסר אותו כל ימיו. אבל מה בדבר קזנצאקיס המבוגר, הכולא את אורדיקה האירלנדית שלו בהאדס לנצח? האם סופו המאוחר של הסיפור, וידויו של קזנצקיס המאוחר על כך שחש כמו דבורה הטובעת בדבש, ושגעגועיו אינו אותו לגלם את אהובתו (או דמוי-אהובתו) בין דפי הספר, היא מעשה אכזרי פחות מאשר מעשה החנק המתואר בתוך גרסתו המוקדמת-הבדיונית של הסיפור? האם ייתכן כי לא נשות תארקיה הן שקרעו לגזרים את אורפאוס בן כרתים זה, אלא רגשות האשם וגעגועי הזכרון, הם שהביאוהו במוקדם או במאוחר להיותו סופר יווני נודע שתוכו קרעי-אדם?
3
יצירתהּ היפה והמטלטלת של עדיה גודלבסקי, באל"ף סופהּ שתנוח, מהווה אף היא כעין עיבוד של המיתוס של אורפאוס ואורידקה, מנקודת הראות של אורידיקה, או בת דמותהּ, היושבת ומצפה בהאדס, או בשאול אחר, לאודיסיאוס שיבוא. הזכרונות שלא מרפים, שברי מלים, כתיבת המלים במעגלים הולכים ומתרחבים על ידי אורידיקה, כאילו שהמלים הן הכולאות אותה, ואמנם במארג הזכרונות-כאב-תקוות של המלים יש מימד של בית אסורים, של האדס, של חוסר יכולת להיפרד מן העבר לגמריי, של חוסר יכולת להמשיך בחיים מבלי להזדעק מדיי פעם מאיזה הבהוב שבר זכרון, או שמו של אורפאוס, או בן דמותו, יהי אשר יהי.
גם כאן יש סיפור של התמודדות פנימית עם האהבה השבורה והחשוכה המסרבת לדעוך גם אחרי שנים, כאילו אין לה תלות במסע הזמן, בקצבו, בחוויות שחווה האדם מאז או בהילוך שעשה. גם כאן כמו אצל קזנצאקיס הולך ונדמה כי האדס היא השפה, המעבדת תחושות למלים, ואת המלים ליצירה, שמכסה על אהבה וגעגוע שאין להביע במלים.
בחלקה האחרון של היצירה פונה בת דמותה של אורדיקה אל הנֵבֶל. למעשה נוטלת את מקומו של אורפאוס המבושש לבוא, ומשמיעה סוג של המנון אופטימי של חירות באמצעות האמנות, שיר שהלחינה היוצרת למלותיו של ריינר מאריה רילקה (1926-1875) הלקוח מתוך הסונטות לאורפאוס. גם כאן דומה כי המסר הכמו-אופטימי נוסך את התחושה כאילו יש בו בנגוּן (או בכל אמנות אחרת), כעין צרי ומרפא למכאובי הזכרון, שאינם חדלים, לתקווה השכוחה שלעתים עוד זוקפת ראשה ומנסה לתור את אורפאוס ההוא. מבחינה זאת, גודלבסקי אינה כולאת את אהובהּ בין תווי השיר (כפי שעולל קזנצקיס לאהובתו), אבל היא טוענת כי יש מרפא לאהבה שכוחה ופצועה, וכי ניתן באמת להמשיך הלאה חזרה אל ארץ החיים. ואילו אני , נותר בשאלתי, שמא אי-אפשר באמת להשקיט את הלב, וגם מעשה היצירה, עם כל עידונו מצד, יש בו גם איזו אלימות מדודה של הימנעות ושל היעלמות מצד, של נסיון לתאר את המציאות ממרחק של געגוע, במקום לחוות את החיים כמו שהם, כפי שהם, בלא מסכות ובלא עדוּן (שאינו עדוּן אמיתי, משום שהוא פוצע את האדם בתוכו יותר ויותר).
גם יצירתו של קזנצאקיס וגם יצירתה המרשימה מאוד של גודלבסקי הביאו אותי להרהור מחודש במיתוס האורפאי; דמותו של המשורר-מוסיקאי כאוהב-צעיר-פצוע, הממשיך לשמוע את קולה של אורדיקה במעמקיו, עד שזה קורעו לגזרים; קולה של אורידיקה המצפה בשאול לאורפאוס, כמו לגודו, ומחליטה להושיע את עצמה באמצעות האמנות. זה וגם זו המנגנים אולי זה כלעומת זו, אך האם כל הדיכוטומיה בין יצירה ובין אהבה אמנם נדרשת? האם לא היו נוטשים את המוסיקה ו/או המלים למען רגע אחד נוסף של אהבה?
לקריאה נוספת: נעים-נדים אל חלוֹף, ולמה אני מייחלת כל כך בלבי המשוגע
בתמונה למעלה: Egon Schiele, The Embrace, Oil on Canvas 1917
© 2011 שועי רז
מרתק, שועי, נושא מרתק שמעסיק לא מעט את המחשבות. אהבה, מין, חווייה חזקה, עונג, ניתוק, נטישה, כאב, געגוע, זיכרון, ייסורים וכ"ו. עניינים שמעסיקים את כולנו אני חושב. והטביעה במוזיקה…
יפה עשתה עדיה שחילצה את אורידיקה מן התלות באורפיאוס ונתנה לה קול משלה. אני מרגישה את הרווחה עד פה.
שרון יקר, אמנם נושאים שקל לטבוע בהם (ואנחנו טובעים בהם במידה זו או אחרת כך או כך).
אני חושב שבעיקר נסיתי לעשות כאן איזה חשבון נפש שלי עצמי עם האדם הצעיר שהייתי, שהעדיף לפעמים אמנות על החיים וראה אותה כמשהו נשגב לאין ערוך מן החיים עצמם (אילו שטויות יהירות), ולעתים התעלם גם מתחושותיו או מתחושות של נשים שבאו מאהבה.. מזל שהגיל עושה את שלו, ושאנשים משתנים, מתרככים, מקבלים פרספקטיבות. אני מניח שהאיש הצעיר שהייתי היה לועג בליבו למי שכתב את התגובה הזאת, אבל אני בפירוש בשלב שבו אני רואה בבירור את חסדי הזמן.
מרית קרובתי, מאוד מעניין אותי מה היית חושבת/חווה לגבי יצירתה של עדיה (צפיתי בה פעמיים ובכל פעם יצאתי עם הלך מחשבות ורגשות שונה לחלוטין… אני מניח כי בפעם הראשונה הייתי עסוק בפן החזותי ואילו בפעם השניה הייתי אחוז בקשב, למוסיקליות המילולית, ולמוסיקה עצמה).
האם את מכירה את המשורר, הפוסק והמייצגן עובידיוס יוסף? שמעתי יש לו גירסא משלו לאורפאוס. פעם היו מעלים את ההפקה הזאת בבית הכנסת של היזדים בירושלים מדי מוצאי שבת.
שועי יקר,
קצת קשה לי הפתרון של קזנצקיס. רצח האהובה (עזה כמוות?) כדי להשתחרר מהמועקה הפנימית?! למרות הרומנטיקה ואולי בגללה, הייסורים והאהבה היו שלו והפיכתה לאלימות משחררת היא אקט מפחיד ומרתיע.
ביאליק מסיים את המסה שלו 'גילוי וכיסוי בלשון' במשפטים הבאים, והם מהדהדים משהו מהדברים שכתבת כאן בפוסט: "עד כאן על לשון המלים. אבל מלבד זה "עוד לאלוה" לשונות בלא מלים: הנגינה, הבכיה, והשחוק. ובכולם זכה ה"חי המדבר". הללו מתחילים ממקום שהמלים כלות, ולא לסתום באים אלא לפתוח. מבעבעים ועולים הם מן התהום. הם הם עליַת התהום עצמו. ולפיכך יש שהם מציפים וגורפים אותנו בהמון גליהם ואין עומד כנגדם; ולפיכך יש שהם מוציאים את האדם מן הדעת או גם מן העולם; כל יצירת רוח שאין בה מהֵד אחד משלשה אלה, אין חייה חיים ורתוי לה שלא באה לעולם".
בפרק השלישי של הפוסט כתב הבחור זעצער בטעות שאורידיקה מצפה לאודיסיאוס והיא מצפה לאורפיאוס עד בוש.
ולבסוף עובידיוס יוסף כינה אותי היום 'מלאך' ועל כך אני מודה לו, לא בכל יום אני זוכה לכך. (בדרשה שלו הוא כינה את אנשי השמאל 'מלאכי חבלה'. וגם זה סוג של מלאך).
דודו יקר,
שים לבך לפערים בין היצירה המוקדמת 'נחש ושושן צחור'וסיומה, ובין הממואר הנכתב כחמישים שנה אחר כך ומספר מה באמת קרה שם. אני מניח כי הרצח המתואר בגרסה המוקדמת הינו ביטוי לתחושתו הפנימית של קזנצאקיס כמי שרצח את האהבה, אבל כליאתהּ של האהובה בין דפי הספר, כפי שקזנצאקיס משמיעינו בגרסא המאוחרת, הוא ניסוח קשה לא-פחות.
באשר לאודיסיאוס, אני קשור באיתיקאי הזה מאז גיל 6 בערך, כך שאין תימא שהוא משתרבב לי במקום אורפיאוס לכל מיני מקומות (הוא האיש שהולך אבל גם האיש שבאמת חוזר).
באשר לעובידיוס, הסר דאגה ומועקה מליבך, אתה בן לשושלת גדולה (גם אני נמנה כנראה בין שורותיה). כך למשל, קולל שפינוזה בכל הקללות שבתורה על ידי אנשי המעמד באמסטרדם; קופרניקוס וממשיכיו כונו בספרות רבנית במאה ה-17 וה-18 'בכורי שטן' משום שהעיזו לטעון כי
התפיסה הגיאוצנטרית שגויה, והעמידו תורות אסטרונומיות וקוסמולוגיות חדשות תחתיה. רב נחמן, זה שעוד מעט ינהרו עשרות אלפי ישראלים לציון קברו באומן, כתב גם הוא בליקוטי תניינא כי הפילוסופים והמדענים כמוהם כחיות המשחרות לטרף בקרב בעלי האמונה התמימים (תיאור ערפדי למדיי).
מה שמעניין כי עובידיוס נהג פעם לתמוך בהחזרת שטחים תמורת שלום ואף קידם זאת מפני פיקוח נפש בימים הרחוקים ההם של דרעי וממשלת רבין. כנראה שמע קול מאחורי הפרגוד מרעים כי אם ימשיך בדרך הקלוקלת הזאת יוצא לו כרטיס צהוב. עכשיו, רבנים חוששים מאוד שיישלף להם כרטיס צהוב מלמעלה, שמא ירננו אחריהם הבריות כי הם נוהגים לשחק כדורגל בשבת. בכך, כנראה אין שוני רב בין גדולי התורה האשכנזים ובין עמיתיהם הספרדיים. כולם נושאים כפיים אל השמיים ומקוננים 'אבל ריבונו של עולם, אבל' (פאוזה, ואנחה קורעת לב) 'מה יגידו?'
שועי, אלה השומעים קול מאחורי הפרגוד
נקראים אלישע בן אבויה. כמו שאמר לתלמידו
ר' מאיר: "שובו בנים שובבים, חוץ מאחר!".
אז אם גם עובידיוס שומע
קולות מאחורי הפרגוד, אולי
יש לו עוד סיכוי?
ישנו סיפור על הרקולס הצעיר שעמד בפני צומת דרכים(fork ולא crossroads) בין הvirtue לבין העונג(או בגרסה היוונית worthlessness, לפני שנוצרים הדביקו את המיניות אליה), וזה הפירוש שהעניק לסצנה הזו דירר(http://www.relewis.com/durer-hercules.html), נדמה לי שזה מתחבר חלקית עם הדברים שכתבת, שהינם הרהור נוסף על המתח הבלתי נדלה הזה, ואם לזרוק עוד שמן למדורה, אז הגל אמר פעם שהתקופות המאושרות הם הדפים הריקים של ההיסטוריה העולמית.
תודה, שועי. מאוד מעניינים גלגולי המיתוס אצל קאזאנצאקיס
ועדיה (אם כי לא הצלחתי לצפות ביצירה שלה)
ומעלים הרהורים מחודשים.
מה שבלט לי במיוחד הוא הפחד מפני האהבה
אצל קאזאנצאקיס.
מזדהה עם התהיות שלך לגבי יכולתה של היצירה
להעניק משמעות (בזמן האחרון אני מגלה בעיקר
את יכולתה לתאר את חוסר המשמעות…)
ושפי ישי גם הוא תגלית עבורי.
דודו, לא לחינם שומעים קולות מאחורי הפרגוד, אבל תמיד עניינה אותי באופן אישי השאלה האם
אלו ששומעים קולות מאחורי הפרגוד זוכים גם לשמוע את מאחורי הצלילים של כספי-גרוניך,
ובאופן מיוחד, את מאחורי הגדר הלבנה שם (צד ב'); למרות שגם אלהים מרחם על ילדי הגן
יפה להזדמנויות כאלה. העיקר שאפשר עוד לשבת על הספסל הציבורי ולצפות בעין הרוח ב'אחר' רוכב על סוס ובר' מאיר מלווה אותו עד קצה גבול תחום השבת.
אני מקווה שעובידיוס ייזהר בדבריו, שמא יחובו תלמידיו חובת גלות,ונאמר כל המלבין פני חברו ברבים ונראה לי דשיעורי לוויין תופסים המה לעניין 'רבים', והרי גם אובידיוס רבו, גלה
באחרית ימיו בימי חורפו והותיר אחריו חופן שירי עצבת ודכדכת.
שועי יקר,מאד רגשת אותי בפוסט הזה,הארת ועוררת את הזרע שצימח את ב"אל"ף סופה שתנוח".אולי לקרוא לזרע הזה כמיהה אולי תשוקה.קשה לי לבחור על מה להתעקב,יש כל כך הרבה חוטים ששזרת בפוסט הזה…ונראה שכולם נאספים לרגע אחד נוסף של אהבה.
יש בך הבנה עמוקה המעוררת השראה.תודה מקרב לב.עדיה
שועי יקר,
מה שדיבר אלי כאן הוא הדבר הזה
שאני יודעת שאני עושה,
כולאת אהבות ישנות בין סורגי מילים
בתקווה לשחרר בכך את הלב.
לא הייתי מגדירה את זה כמעשה אלים
כפי שהגדיר דודו, אלא יותר
כמעשה נואש. מה לעשות,
הזדהיתי עם קזנצקיס.
תמהּ, עד כמה שאני זוכר וולטר בממנון, מתאר ביקורו של יישות קוסמית בכדור הארץ בסופו
היא מסכמת את כדור הארץ כבית משוגעים. קצת מזכיר את תיאורו המאוחר של וולטר בנימין
את מלאך ההיסטוריה כמי שרוכן מעל גלי ההרס המתחדשים שמותיר אחריו האדם.
ודאי שיש נקודות אור. האדם למרבה המזל הוא יצור מגוון. הוא מסוגל לכל. כפי שהטבע מסוגל
לכל, רק לעתים נדמה שככל שאדם מתכוונן ומתמחה כך דווקא קטן טווח האפשרויות הפוטנציאליות העומדות לנגד עיניו, אבל הן הופכות ממשיות.
מזל שאפשר לחלום על שיויון, שלום וצדק ועל חירויות, איך מביאים אותם לכל מקום… אללי, החידה עדיין בעינה עומדת.
שועי יקר,
רשימה מעוררת מחשבה הבאת כאן. נזכרתי בסצינה האחרונה בסרט "אורפאוס נגרו", כשהילדים רוקדים ומנגנים כדי לגרום לשמש לזרוח אחרי הלילה הארוך והנורא.
גם חשבתי על המתים שיצא לי לפגוש פנים מול פנים במהלך חיי (והיו לא מעט), גם להם יש חיות משל עצמם – במיוחד אם יש חשד ליהדותם. כתבתי על זה פעם, אבל ביקשו שאסיר את הפוסט כדי לא לעצבן אף אחד.
לשאלתך -האם יצירה יכולה להמית מישהו/ משהו? האם אפשר להמית מישהו/ משהו עד כדי כך שיפסיק לתפקד בעולם החיים? אני בספק. זה לא מתקבל על הדעת בעולם הפיזי, ובעולם המטאפיזי, טוב, במילא אין לנו הרבה שליטה עליו.
נזכרתי גם בתיאורים מימי הביניים והרנסנס של יום הדין האחרון. בצד של הגהנום מלא יצירתיות, מלא שמחת חיים ! לא כמו אצל הצדיקים שנגזר עליהם להשתעמם למוות בצד השני..
חני יקרה,
אני מאמין כי כל קורא יימצא בקנצאקיס הצעיר את דמות האוהב שהוא/היא היתה בצעירותו. המניעים של הדמות אינן לוז העלילה ונותרים בצל, ואילו רגשת האהבה, תנועתה
התנודות הפנימיות שהיא מחוללת בנפשו, ניתנת להרבה מאוד פרשנויות.
ניכר כי קזנצאקיס חש מוצף אהבה, מפוחד-מעצמו ומן התלות שחש באותה אהובה נחשקת
אבל אני חש כי קזנצאקיס לאו דווקא חיפש משמעות ביצירה אלא דרך להתמודד עם אבל אהבתו, ולהוריד סוג של משא מעם ליבו.
סופו של נחש ושושן צחור לאו דווקא מציע אופק חדש לגיבור,אלא הוא מסתיים בנימה לפיה
בחלוף האהבה (עם מות האהובה), מת הכל.
אפשר כי קזנצאקיס היה צריך לחמישים שנים כדי להתחיל להסדיר את נשימתו מחדש.
עדיה יקרה,
ישנן תגובות המותירות אותי מבולבל ונרגש, תודה רבה (-:
אני חושב שבמידה רבה ניסיתי לפענח מה לא הניח לי ביצירה שלך, אחרי כל אחת מצפיותיי בה, לא מבחינה אינטלקטואלית כי אם, לפני הכל, ברמה הרגשית.
אני חושב כי נותרתי עם סימן שאלה האם אורידיקה שלך מצליחה להיחלץ מן המעגל, מן האדס, מן התהום.
אני גם חושב כי כל אמן שיש בו מן הכנות יש בו איזו אורידיקה, ועל כן הוא אינו יכול להשיב עד תום… ובמידה רבה כל יצירה היא בד בבד חירות וכלא, הצבת גבולות בכדי לפרוץ אותם מחדש ושוב להתבונן בסף התהום.
מן הבחינה הזאת היצירה שלך דיברה אליי לא רק מן ההיבט המגדרי הנשי; אלא ראיתי בה גם
היבט של דיון על היצירה ועל הארוס של היצירה, שעשוי ליגע בלבו של כל צופה כפי שנגע בלבי.
מיכל יקרה,
פעם כתבתי שיר מצחיק (לצערי לא נותר לי השיר במלואו) שהתחיל בשורות:
"כולם שרים שירה בציבור
שירה בציבור על לבי השבור"
פעם קראתי לאחת הרשימות שלי כך, 'שירה בציבור על הלב השבור'
לפעמים יש מימד כזה בכתיבת האתר, כלומר שאני מסווה או מהסה דברים בתוך דברים אחרים
ודברים מסויימים משאיר לעצמי או לרגישים/ות שבקוראים/ות. ואני מניח שחלק מן הקוראים שרים שירה בציבור על לבי השבור, בלא שהם ערים לכך. משום שבכל זאת, גם בעולמנו,
האדם בכל זאת צריך שיישארו לו אי-אילו זכרונות, חוויות צחוקים וכאבים משל עצמו.
בעיניי אין בזה אלימות וגם לא ייאוש, כפי שאין בזה שלווה או נוחם.
יש בזה ביטוי מסויים (במקרה שלי) להיותי טיפוס מופנם, שמנסה לכתוב על מה שהוא כותב כאן
במלוא הכנוּת, ובכל זאת משאיר לעצמו את הברירה מה לומר ואיך לומר.
אני מניח כי גם אצלך המצב הוא כזה, וכך מהסים קצת חוויות עבר, שברונות לב, עצבויות קטנות או גדולות, או סתם מקרים של יום-יום שלעתים מעייפים ממש. מפזרים על זה חיוך קטן, צחוק גדול, חצי קריצה אופטימית.
אני מאמין כי מורכבויתיו הנפשיות של כל כותב/ת שאני מעוניין לקרוא מעמיקים יותר מסך ספריו/רשימותיו, וודאי מכל ידיעותיי המוגבליות עליו/עליה. שאם לא כן, די מהרה הוא/היא היה/היתה מפיל/ה שינה על עיניי ותנומה על עפעפיי.
נטלי יקרה,
כאמור, לא חסרים/ות יוצרים/ות שדווקא יצירתם קירבה אותם כדי דיכאון, שיגעון, מחלה, התאבדות. נוסף על כן, ידועים גם אמנים שהאובססיה היצירתית שלהם באה על חשבון משפחתם ואפילו אימללה את קרוביהם. יצירה היא טריקית, בלי איזה חוט של חוש הומור קשה לשמור על פרופורציה.
באופן אישי, אני נמנע מלרומם את ההיבטים היצירתיים של פעילותי יותר מדיי. אני רואה בהם פנים נוספים וחביבים של פעילויותיי היום יומיות (אבהות, זוגיות, עבודה, לימודים, יצירה). קשה לי כיום לשמוע אמנים המדברים על אמנותם כעל חלק אלוה ממעל. אבל כנראה שיחס רומנטי אובססיבי כלפי האמנות אינו שונה מאומה נניח מאדיקות דתית של אדם הרוצה לבלות את ימיו בתפלה ובהגות על אודות האל.
אני קרוב לדברי קהלת: לכל זמן ואת לכל חפץ תחת השמים. ובמיוחד זוכר את הצימוד הנהדר שם: עת ספוד ועת רקוד (לעתים נדמה לי כי אני גם סופד וגם רוקד בעת אחת). יש עתים שונות, מצבים שונים, והכל כל העת נתון בתנועה.