*
יֵש בְּךָ יֶלֶד כְּבֶן
שָלֹש שֶלֹא לָמַד דָּבַר בְּמֶשֶךְ
שְלֹשִים אֶלֶף שָנָה, לִפְעָמִים זוֹ יַלְדָּה.
עָל יֶלֶד זֶה לְהַחְלִיט
אֵיךְ לְהַצִילְךָ מִמָּוֶת. הוּא אָמַר דְּבָרִים כְּגוֹן:
שֵב בַּבַּיִת, הִמָּנַע מִמַעֲלִיּוֹת, אֳכֹל רַק בְּשַׂר אַיַּל-הַקוֹרֵא.
אַתָּה חַי עִם יֶלֶד זֶה, אֲבָל אֵינְךָ מַכִּיר אוֹתוֹ.
אַתָּה נִמְצָא בָּמִּשְׂרָד, כֵּן, אַךְ אַתָּה חַי עִם יֶלֶד זֶה
בַּלַּיְלָה. הוּא חֲסַר מֵידָע אֲבָל הוּא בְּאֶמֶת רוֹצֶה
לְהַצִיל אֶת חַיֶּיךָ, וְהוּא מַצִּיל. בִּזְכוּת יֶלֶד זֶה
נִצַּלְתָּ מִפֻּרְעָנֻיּוֹת רַבּוֹת. יֵש לוֹ שִשַּה רַעְיוֹנוֹת גְּדוֹלִים.
חֲמִשָּה אֵינָם פּוֹעָלִים. בְּדִּיּוּק בְּרֶגַע זֶה הוּא חוֹזֵר עֲלֵיהֶם בְּאָזְנֶיךָ.
[רוברט בְּלַיי (1926-), 'מקור אחד של מידע גרוע', אנשים כמונו, תרגם מאנגלית: משה דור, אחרית דבר: ברברה גולדברג, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2008, עמ' 38]
אני מניח שהייתי הילד הלא נכון בעיני הוריי (הדברים גם נאמרו לי מפורשות כמה וכמה פעמים). גמגוּם קשה, קשיים מוטוריים בשנותיי הראשונות; אב שחזר ממלחמת יום הכיפורים, מאפסן בזכרונו שורות-שורות של גוויות צעירות (רבות מדיי)— בהן נאלץ לחזות במסגרת תפקיד כפוי-טובה במיוחד. מאבק על הזוגיות. עצבוּת וכּוֹבד תּמיד שררו בבית, יגוֹן ללא-שם. בגיל חמש הם הופנו לאבחון כדי לבדוק האם אני בכלל מתאים להיות במערכת החינוך הרגילה. מבדקי המשכל הורו שבכמה מן הכשרים אני מצוי הרבה מעל הממוצע, ובאחרים (פיסיולוגית) יש לי עוד דרך ארוכה לפניי. מעט מדיי חיבה לילד המוזר. גם מצד הוריי, גם מצד אחי, גם מצד המשפחה הרחבה. תחושה שליוותה אותי תמיד שאיני ממש שייך לשם. שנים בהן הייתי מבלה את רוב אחרי הצהריים בביתן של שכנה אהובה ובתהּ, שהיו לילד הקטן שהייתי סוג של בית חליפי. פרידה מהן. געגועים. עוד יעברו כמעט שלושה עשורים עד שאשמע מפי הבת כמה הייתי אהוב. תמיד הרהרתי, שמא הייתי אוהב בלבד והן לא זכרו אותי כלל
ילד מגמגם וכן, תמיד מתעקש לומר את שעל לבו; מצטיין בלימודים, קורא ספרים לא לגילו, אבל משתרך מאחור בכל הנוגע לספורט (עד הנעורים עוד אהיה כדורסלן, אבל זה יהיה כרוך בהרבה אימונים לבדי). לעג, מכות (גם בבית, גם בבית הספר). זמן עצוב, מרורִי, מכווץ.
איכשהו, גם אז, שמרתי על חיוך ועל אהבה לבני אדם. הספרים היו לי מקום מקלט ונחמה; בנעורים, בתקופה בה היה המצב הכלכלי קשה מאוד בבית, חשתי כי הספרות היא צהר של תקווה לעולם יותר טוב, אולי לאהבה ולחום שאפשר שאזכה להן אי פעם. לפעמים כמעט נואשתי. הכל נראה חסר-סיכּוּי להשתנות אי- פעם.
גם עתה, כאָב לבת-עשרה ולעוד שני בנים קטנים, יש בי ילד פצוע ואין ארוכה; הבת שלי אמרה לי לפני זמן-מה מפורשות, שהיא חשה כאילו מאחורי כל ההומור שלי מעיב תמיד עצב תמידי של ילדוּת לא-מאוּשרת. לפעמים מאחורי הכּוֹבָע והמשקפים, נבָּטוֹת להן עיניו של הילד-ההוא: עצובות, פגיעוֹת, רעוּדות, אבל גם אוהבות: ממשיכות להאמין שתמיד ניתן למצוא בכל מקום א/נשים אוהבים/ות.
הילד הזה— אינטואיציית האהבה האופטימית שלוֹ, אמנם הצילה את חיי לא-פעם. לא סימבולית, ממשית (לפחות פעמיים). כן, לפעמים הוא ילדה. לעתים הרעיונות שלו אינם פועלים, אבל הם תמיד מקווים, ותמיד מנסים לפעול מתוך חוֹם ומתוך תּוֹם, דווקא משום החשׂכים של ילדותי.
עם זאת, אני מתחיל להבין שהילד הזה לא יציל אותי לעולמי-עד. זאת משום סבה אחת מהותית. הנה היא, כשם שתיארהּ נאזים חִכְּמֶת (1963-1902) במרובע קצר:
*
שְעַת הַפְּרֵדָה קְרֵבָה מִדֵּי יוֹם,
הֳיֵה שָלוֹם עוֹלָמִי הַיָּפֶה,
בָּרוּךְ הַבָּא
הַיְקוּם כֻּלוֹ…
[נאזים חִכְּמֶת, מתוך: 'רובעיית (מרובעים)', ענק כחול עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מטורקית, העירה וכתבה סוף דבר: עפרה בנג'ו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמ' 147]
*
כלומר, איני יודע דבר על חיים לאחר החיים האלה, אף לא על הליכה אל היקום כולו (בסיומם). ובכל זאת, הסקרנות והדמיוֹן יצִיתוּ לבסוף זיק של משוּבָה בעיני הילד; תָּם ומחייך, נמשך אחרי מראות, אמיתיים או מדומים, מפויס עם אשר יותיר מאחור, הוא יבקש ודאי ביום ההוא (אפשר כי בעוד שנים רבות מאוד) להלךְ מעֶבֶר לעצמוֹ ומעֶבֶר לאשר כּוֵּן כָּל-יָמיו באמרוֹ עוֹלָם.
בתמונה למעלה: צבי מאירוביץ, קומפוזיציה, פסטל-שמן על נייר 1966.
© 2011 שוֹעִי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
שועי יקר, הייתי יכול לכתוב את זה. בעצם כתבתי את זה,
כל מילה כל פסיק, כל קמט בלב. לילה לילה בדרך אליך
רכבו חמושים לילה לילה שלושה פרשים, קסם הילד הפנימי…
תודה שועי, תודה. כמה יופי ואמת כתבת.
הילד הזה, הוא אוהב בני אדם כפי שכתבת, ולכן לא באמת נפרדים ממנו אף פעם, להפך הוא זה שמוליך אותנו בסקרנותו מהעולם "שלי" אל היקום כולו.
והשירים שהבאת נפלאים כולם.
שועי יקר,
כתבת באומץ על הגרעין העמוק ביותר שלך,
למי שקורא אותך זו מתנה גדולה מאוד,
וגם לך עצמך, ככה אני חושבת,
טוב לדבר.
הילד הזה על כל הסתירות שבו
הוא אתה האמיתי ביותר,
הבת שלך רואה טוב טוב:
הומור של חכמה עמוקה ועצב עתיק,
הם גם הקצוות אבל
גם מראה מדוייקת זה לזה.
שועי יקרי, בכל פעם שאתה מספר על ילדותך, הילדה שבתוכי נדהמת. איך אפשר לשרוד ככה, בלי להתקשות, להשתריין, בלי לכלוא את הרגש במרתף כל כך עמוק שקיומו כבר נשכח. אתה פלא ואני מאד אוהבת אותך.
והשיר של בליי יפהפה.
שועי יקר, כתבת פה משהו מטלטל ומרגש. אני אחשוב על זה עוד קצת ואשוב לכתוב לך.
שועי יקר,
הפוסט הזה שלך החזיר אותי ישר לילדות, השירים
מקסימים וגם מה שכתבת בעקבותיהם, שבת שלום
שועי, תודה על פוסט חשוף ויפה, ועל ההפניה לרוברט בליי. חיזוק לך ולדרכך מלאת האהבה.
שועי, רעי
הילד הכי נכון
אנו, הבּרוּאים, מופרדים זו מזה
בקומפוזיציות של מעטה בשר ועור.
ויש, בני סגולה, הזוהרים בזוהר אחר.
ולבתך הייתי משיב, כי מבעד לעצב
אני תמיד מזהה בחיוכך פירורי זהב.
דודו יקר,
תודה מקרב לב. אני חושב שכדרכי הרבה מן הכאב ברשימה הזאת עודן בדרך לאתר.
הילד הפנימי לפעמים מציל את חייך, אבל לא פעם הוא בועט ושולף ציפורניים.
עוד לא נמצאה הדרך להופכו לילד שלֵו.
תמי יקרה,
עיניי הילד שרוצות לראות עוד, לגלות, לנהות, לבהות, שמתמגנטות אל הירח או אל השמים
זרועי הכוכבים הם באמת איזו אינטואיציה בסיסית שאני מאמין שעומדת ביסוד רוחניותו של
האדם. סקרנות ללא גבול להרחיב את דעתו ואת מארג תובנותיו ורגשותיו.
מיכל יקרה,
פעם הציע לי חבר-נפש להקים את 'האגודה לשלום הילדים שהיינו'. ההיית מצטרפת? (-:
אני יודע שהרשימה למעלה כדרכי היא מאוד רציונלית, מובנית, רגועה,עדינה.
הלוואי שהדברים בתוכי היו כאלה. הם אינם.
כלומר: מול היכולת להתבונן על הדברים ממרחק, כמי שמתחמם מרחוק מאורהּ הנעים של מדורה, ישנה גם האש וגם המדורה, ולפעמים, באותם הפעמים, שבהם אני מוצא את עצמי
נוכח הזכרונות (והאש) זה כואב נורא.
מרית קרובתי, תודה מקרב לב. גם אני מאוד אוהב אותך.
אני חושב שההיכרות איתך ועם יצירתך חידדה את היכולת שלי לגשת מחדש אל הילדוּת, אחרי
הרבה מאוד שנים, בלי פחד וללא מורא.
וזה לא מעט.
נטלי יקרה,
תודה, כמו שאת מכירה אותי אני לעולם הרבה מהורהר, ומעט מטולטל, ומוציא את זה לעולם באופן מצחיק למדיי.
לא ממש יודע אחרת, ולפעמים גם מרגיש שאין לי ברירה.
חני יקרה,
איזה מזל שאפשר לחזור לזכרונות הילדות ולא לילדות ממש. זאת לפחות החוויה שלי.
יש הרבה מאוד אנשים שהיו נותנים הרבה כדי לחזור לילדות. יש לי מעט מאוד געגועים
לילדות. חוויות ספורות ממש.
אביבה יקרה,
תודה רבה. אני חושב שמה שכתבתי חשוף במידה ומדלג על כמה וכמה חוויות פרטניות, שאולי
טוב שדילגתי עליהן. לא ברור עד כמה הן היו תורמות למי מן הקוראות/ים כאן. וגם אין לי תובנות
קונסטרוקטיביות מהן. אולי מה אין לעשות יותר מאשר מה יש לעשות.
צבי יקר,
לא בשביל כל אחד; לא בשביל הוריי, ולא בשנים ההן, כנראה; אנחנו לא בוחרים למי להיוולד ובאיזו סיטואציה.
למזלי ידעתי להכיר בחיי די א/נשים שידעו ללמד אותי דבר או שניים או יותר, ולאותם/ן א/נשים אני מתייחס מעומק הלב כמשפחה.
זה פוסט אמיץ וערום ויפה, והילד הזה, שאפשר ממש לראות כמה שהוא פצוע, קם פתאום בראשים שלנו הזרים, שלם ואהוב במילים. ובליי זו הבחירה הכי טובה לפוסט הזה, משורר מרגש וחכם, אנושי. תודה.
הי ענת, ברוכה הבאה. זו אמנם רשימה חשופה, אבל רק
במידה. יש בה הרבה דברים שעודנו, ודברים קשים אחרים
שאפילו לא ציינתי. תמיד אני מניח שההתמודדויות האלה והתמודדויות אחרות
עשו אותי לטוב ולרע, לאדם שאני. אני חושב שחלק מן האמנות
היא ניסיון להקים מבנים שלמים מתוך שֶבֶר (כלומר סוג של תיקון) או לזהות אילו
צורות נהירות (עוברות חולפות ונעלמות) בהמולת הכאוס הפנימי.
אני מצטרפת לאגודה הזו שועי,
ברור שאני מצטרפת.
מכירה את האש הזו.
מיכל, עכשיו רק צריך לארגן הפגנת המונים בככר רבין
לכל אותם א/נשים ש'שלום הילדים שהיינו' מעסיק אותם/ן
העם דורש צדק פנימי (-:
שועי, אין מלים, שולחת חיבוק וירטואלי בתקווה שיגיע אליך…
אליס יקרה, הגיע גם הגיע (-:
רוני מוסנזון-נלקן שהיא אמנית ובובנאית שכתבה עם מרית בן ישראל את הספר "חפץ לב: יסודות
תיאטרון הבובות האמנותי" (הוצאת כרמל: ירושלים 2009)
הגתה פעם סימן אינטרנטי לחיבוק: ((()))
אז הנה אחד שלוח גם לך.
שועי כמה שאתה אמיץ . כתיבה נוגעת בנימי הנפש. אני אם לשלושה ילדים והם הילדים הנכונים שזכיתי להביא לאויר העולם ושאני לומדת להכיר אותם ולקבל את דרכם לאורך השנים. כיוון שכבר כתבתי לך על הדיג'יי שלי .. אני תוהה מול מה שאמרו לך הוריך בילדותך ., אני תוהה כי לעיתים אני חושבת שלהורים לילד מיוחד יש נטיה לאהוב אותו יותר.לעטוף, לגונן, לתמוך,להתבונן ,לסייע. הוא המיוחד ולכן יש לאהוב אותו בדרך ייחודית . אני חושבת שצריך לאהוב כל אדם בדרך ייחודית. להורים שלי היה קצת קשה להיות הורים .. במיוחד לאמא שלי. מה שהפך אותי בטרמינולוגיה פסיכולוגית לילדה הורית. אבל בתוך כל אמרות המשפחה האלה השכלתי אני מקווה לראות ולהאמין באפשרות לחסד וטוב אנושיים.
ציפי יקרה, אני לא מעוניין להרחיב כאן על הוריי מעבר למה שהרחבתי; הם בחיים, הם בקשר נעים עם נכדיהם, ואני לא בטוח האם פומביות תועיל כאן. די לי באמירה לפיה רשימה כמו הרשימה הזאת מכסה הרבה מן הדברים הקשים ומגלה בו זמנית את הדברים שאין לי כל קושי לומר בפומביות. לאחרונה יצא לי להיות מוזמן לדבר בפני רופאי מחלקות ילדים מרחבי הארץ ואנשי ואבחון מנוסים בבתי חולים ואוניברסיטאות. הזמינו אותי לשעתיים (דרך ידידה שמכירה את הסיפור שלי) זה התארך לארבע (זאת הפעם הראשונה בחיי שדיברתי על זה כך בפני קהל, וזו היתה חוויה לא קלה), לבקשתם. נשאלתי במהלך הזמן שם, עשרות רבות של שאלות. מעבר לכך שכל האנשים שם אמרו לי שכל הדברים שאני מספר ואפילו שפת הגוף שלי מלמדים על דברים שהם קראו עליהם במחקרים,ודיווחו על הקושי למצוא אנשים בוגרים שיסכימו לדבר על זה בפתיחות ולשתף בחוויות של אלימות והשתקה. כך, השאלה שהכי הטרידה אותם היא מדועי איני שונא את הוריי, מדוע איני מזלזל בהם, ומדוע איני מבקש נקם, ועניתי כי הרבה כעס ועלבון ודאי שהיה שם, אבל איני שונא ואיני נוקם, זה לא הטבע שלי, וגם לא היה מעולם. אני חושב שהם עשו כמיטב יכולתם, ויכול להיות שהייתי עבורם בשלבים מסויימים של חיי מאוד בלתי-נכון, הואיל והם לא ידעו איך להאיר ואיך לתת כנפיים לילד שהייתי, זה עצוב (כי היו מקרים של קיצוץ כנפיים ויש המון דברים בסיסיים בקשר לחיים שלמדתי ממש לא דרכם), ובכל זאת הם כנראה עשו את מה שהיו מסוגלים לו, ולא היו מסוגלים מעבר לכך.
אני לומר לאיטי להיות הורה של הילד הפצוע שהייתי, שהפך למבוגר שאני; זה לימוד איטי, מפרה. מקווה שעוד אעלה לו ארוכה.
אני יכול לגלות לך שאחד הדברים שהכי מרגשים אותי הם הורים המעניקים לילדיהם עידוד, פירגון ותמיכה. לפעמים אני מוצא את עצמי מזיל דמעה מול דברים כאלה, אולי משום שאני יודע, ותמיד אדע, עד כמה זה בלתי מובן מאליו.