מעבר לכּפירה ולאסלאם ישנו שׂדה
שם אנו נִפָּגֵש, ראש להניח על הדשא
ואין כּפירה, ואין אסלאם
לא פּה, ולא שָם
[ג'לאל א-דין רומי, הדִיוָּאן, תרגם מפרסית: אלכסנדר פיגין, הוצאת עולם קטן: ירושלים 2005, שִיר 158, עמ' 44]
*
טחנת הרוח הזאת שובתת, 'נושאת טחנת הרוח את כובד צלבהּ' כפי שכתב פעם דן פגיס. איני יודע האם דון קיחוטה וסנשו יהינו להילחם בהּ.היא אינה ענק מאיים (כגון El-Colosoלפרנצ'סקו גויה), ואינה כעין פוליפמוס הזולל לתיאבון בשר אדם. היא שובתת משום שאין רוח שתניע אותהּ ואין אנשים שיטחנו בה קמח. היא מוארת בקו של אור, אך היא כבר כבה כצל. מבטאת איזה מצב גבול אפשרי בין תכול הרקיע (המקדיר והולך בשוליו) ובין החומים-האפורים-המעומעמים של הארץ ואנשיה.
ואיזה קו זהוב של אור חולף בדרכו אל ארצות חמות יותר. ולא יהיה לחם, והעולם הולך ושוקע בכבידות (נדמה כאילו הגבעה עומדת להיבקע והתחנה תאבד במים). האנשים הבודדים אצל הנהר בקושי מהלכים ודיבורם רפה וכבד עליהם, כמתאבלים על דבר-מה, אולי פליטי-חרב. הארץ הולכת ושוקעת, מתבוססת בחומיה. אנושות אירופית שהבטחת הצלב הפכה לה לרועץ ולמשא [רמברנדט צייר את התמונה לאחר 27 שנים בהּ השתוללה ברחבי אירופה מלחמת דת מטורפת, שנודעה אחר כך כמלחמת שלושים השנים (1648-1618), בין בתי מלוכה, ובין פלגים נוצריים שונים, קתולים (בית המלוכה של הבסבורג) מול לותראנים, קאלוויניסטים, אנגליקנים וכיו"ב—ובה מצאו את מותם מאות אלפים בחרב, בעינויים, ברעב ובמגפות, ברחבי העולם]; וודאות עצבה כי אפשר שהטחנה הזאת הנדמית כעתיקה כגבעות עצמן עוד תשוב להסתובב וגלגליה ייטחנו לחם, למי מן האנשים שעוד יוותרו לפליטה אחר ששפיכות הדמים, הקללה השורה על הארץ, תוסר, והרוח תשוב לנשוב.
בלילה חלמתי שאני מתארח בכפר ערבי, לא אצל סוּפים-מוסלמים בעכו או בנצרת כפי שכבר אירע מדי פעם, אלא אצל אנשים מוסלמים אדוקים, אנשי השרעיה', היכנשהו. אירוח קורקטי; נעדר נעימות וקרבת-לב (ידוע להם שאני יהודי,ישראלי וציוני). לדבריי: 'הן אללَה ברא את כולנו, ואם כן כולנו ברואיו וזכאים לחיות את חיינו ביחד בעולם' הם מגיבים בגיחוך של ביטול, כאילו אינם מבינים מאין אני אוחז בדעות נפסדות שכאלה; דעות של כופר. זיק-עיניים מלמד שהמלחמה תימשך, עד שהארץ תשוב ותהיה תחת שלטון האסלאם כדין, עד שנמות או עד שנקבל עלינו את האסלאם.
פקחתי עיניים. התמונה האחרונה נשארה לי עדיין בפתח עיניים. צריח של מֻאַזין ובצילו מסגד; סתיו וקר, ואין רוח מנשבת על הארץ או בלב. רק אחר כך במהלך הבוקר הזה נזכרתי בציור טחנת הרוח הערירית של רמברנדט.
כבר מאה שנים יותר כולנו נתונים במלחמת דת שנתארכה מאוד (באסלאם כמו ביהדות הדת, הלאום והתרבות הסתבכו כמעט לבלי התר) בין פלגים שונים באותה תרבות מונותאיסטית שנתפרדו נתיבותיה, נשיאים יש, לא רוח בָּנוּ וגם גשם אין, והעולם, העולם אללי הולך ושוקע, והדיבור הופך יותר ויותר רפה והראש נשמט, מורכן, כל אימת שמודיעים על ירי טילים מעזה, ובאשר ראש הממשלה ממהר להבטיח תגובת דמים הולמת, בערב של סתיו כחול, הולך וכהה, דרך מרקע הטלויזיה. גם טחנת הרוח מזמן נהרסה ונבנתה על מקומהּ תחנת כח פחמית, להשחיר את תכול השמים. אני נזכר בשורות הפותחות את שירו של ד"ה לורנס ספינת המוות: 'עכשיו זה סתיו/עת פרי נושר/עת להיאסף הוא/עֶבֶר הנשייה', והנה מהבהבת בי לרגע השאלה הרגילה, שכבר מזמן אינה כה מנקרת, רק מעיקה בנוכחותהּ-המעומעמת-התמידית, האם יימצא לָכל זה, אי-פעם, מוצא.
*
בתמונה למעלה: Rembrandt Van Rijn, The Mill, Oil on Canvas 1645
© 2011 שועי רז
שאלות קשות אתה מעלה כאן היום. אם יהיה לכל המלחמות הללו מוצא, סוף, ומתי.
לא יודע, כנראה שכרגע לא, אבל נמשיך להאמין. שיש מוצא ופיתרון והוא באופק.
"תחנת הכוח הערירית". אהבתי. עצוב. חלום מפתיע חלמת בלילה, לא מסוג הדברים שאני חולם עליהם כנראה. יופי של פוסט עגמומי.
שרון יקר,
המלחמות היו נגמרות אם כמו שמציע ג'לאל א(ל)דין רומי
(שחי לפני כ-750 שנה, ובאחרונה חגגו בקוניה 800 שנה להולדתו)
היינו נפגשים כבני אדם אל בני אדם והחלוקות המדיניות והממשלים
היו נעשים כבני אדם אל בני אדם– לא כשבטים, חמולות, קבוצות,
לאומים, דתות, תרבויות, אלא פשוט כבני אדם.
אבל האדם אינו מצליח לעשות כן, מפני הביטחון שבהשתייכות
לקבוצה מסויימת. בקבוצה חש האדם שאינו לבד, שהוא יותר מוגן,
שאם יהיה זקוק לעזרה יהיו באופן ודאי אחרים שיעזרו לו.
מצד אחר, דווקא החמולתיות האנושית מביאה על ראשינו
הרבה מאוד צרות ושפיכויות דמים, ובשמהּ נעשו ונעשים
מעשים שאינם לתפארת האדם בלשון המעטה.
שועי יקר, יותר מכל קשה לי האלימות. עם העצבות אני מסתדר.
דודו יקר, אני לא מסתדר לא עם זו ולא עם זו (שתיים
הן וכן יודעות) ובפרט שהן תלויות אהדדי.
מה שחוץ מזה בעייתי הוא שהאסלאם הבלתי מתון סולד
מהומור. למצוא מוסלמי-דתי באיזורינו שמתבונן על דתו
או על לאומיותי בקורטוב הומור-עצמי שנון, זה מחזה בלתי שכיח, זן נדיר, .
גם העדר ההומור וגם העדר האלכוהול מקשים מאוד את
החיברות שלי עם מוסלמים דתיים, אף על פי שיש לי כמה ידידים טובים. מבחינה זאת, הם דומים
ליהודים דתיים וחמורי סבר (יש גם כאלה), שמבחינתם כל מה שאינו בגדר ציות להלכה
הוא נפילה לחטא, ויין הוא רק יין קידוש.
חייב אדם לאוורר עצמו מדי פעם בין במושב ליצים בין
בבית המרזח.
מסכימה עם דודו. לפעמים אני מדמיינת לי מקום מבודד שבו שמים את כל הפאנטים ביחד, כדי להעביר להם סדנת גמילה מאלימות ושינאה. אפשר להביא לשם נזירים טיבטיים, אנשי רוח סופיים, יהודיים נוצריים וגם – פילוסופים, אמנים, נגנים – בקיצר כל מי שיכול לעזור להם להבין שאפשר לחיות בעולם טוב יותר מבלי לפגוע באף אחד אחר.
ועד שיגמלו מהרגליהם הרעים ניתן יהיה לשחרר להם תוך פיקוח ובמידות קצובות כל מיני משחקי מלחמה (במחשב), כי גם מכורים להרואין אי אפשר לגמול ביום אחד.
נטלי יקרה,
אני דווקא רואה את כל הפנאטים בטורניר מונופול ארוך בו הם קונים בתים, מלונות, בתי כנסת ומסגדים
(במקום לשרוף, להשחית, ולפוצץ, לשם שינוי) ולכל רכישה כמובן יש "תג מחיר" בצידה. חוץ מזה,
את הקיצונים שבקיצונים, הייתי לוקח לקורס ארוך במקרמה; את הטובים שבהם הייתי הופך לאורגים
אמנים של שטיחי יוקרה (עבודה קשה שממילא תרחיק אותם מטרור כעבור זמן); הפחות טובים המוסלמים
יעברו הסבה לסורגי כיפות, מטפחות ושביסים; הפחות טובים היהודים ירקמו כאפיות או בורקות. זה נראה
לי רעיון טוב שכל צד ייענש בלרקום את כיסויי הראש לצד השני. הם גם יהיו חייבים לשמור על איכות נאה.
כדי שגם הצד השני לא יקל ראש בהכנת כיסויי הראש עבורם ועבור בני משפחותיהם.
שועי, הומור עצמי הוא נפלא, אתה שולט בו לעילא ולעילא, וסוחף ומחזק גם אחרים.
הומור עצמי מעיד על מודעות עצמית וסביבתית גבוהה, על יכולת קבלת הפרטי והכלת האחר, למרות הפגמים והשונויות. אלא שאין ההומור פתרון כולל, לצערי. הוא כמו מנעים את הפינאלה הידוע מראש. אנשים מרגישים טוב עם העמסת אמיתות "רציניות" על כתפיהם, נוסעים לבטח בכיוונים נגדיים בעיניים קשורות, גוררים תומכים אידיאולוגיות כבדות, בבלמים קלי דעת ובהגה כוח. הלוואי-הלוואי שהיינו מוציאים לרחוב גייסות חינוך אדירות ודיביזיות רוח מובחרות לעצור את כל המטענים החורגים הרדומים בירידה, לשפר להם את הראות, לשכנע שאפשר אחרת.
אני מצרף שיר שלי:
קָשֶׁה יִהְיֶה הַשָּׁלוֹם
כְּמוֹ לְחַנֵּךְ יַבְּלִית לְאֹרֶךְ תֶּלֶם אֶחָד
בִּלְבַד, אוֹ קִיסוֹס שֶׁלֹּא לַחְרֹג מֵהַטֶּרָסָה.
קָשֶׁה יִהְיֶה הַשָּׁלוֹם
כְּמוֹ לְדַבֵּר עִם חֲרוּלִים בִּשְׂפַת הַמַּגְרֵפָה
אוֹ לְמָרֵק עֲלֵי הַדַּרְדָּרִים הַיְּבֵשִׁים בְּחָלָב הַבֵּיתִי.
קָשֶׁה יִהְיֶה הַשָּׁלוֹם
כְּמוֹ לְדַבֵּר עִם הַקִּירוֹת הַמֻּרְגָּלִים
לַמְּטַפְּסִים שֶׁעַל פְּנֵיהֶם וְלַחֲצִי הָאוֹר.
אוֹ לְבַעֵר עֲשָׂבִים שׁוֹטִים
אֲשֶׁר יוֹשְׁבִים בְּקֶרֶב הַשּׁוֹשָׁן הַצָּחוֹר,
וְהַגִּנּוֹת אִתָּם שְׂדוֹת בּוּר.
עמית יקר,
תודה על השיר. אנו חיים באיזור שבו צריכים לעשות
מאמצים כבירים בזירה הבין לאומית על מנת שהצדדים הניצים
יישבו סביב שולחן אחד וידברו/יברברו על אפשרות של שלום,
ואייכשהו תמיד נקווה תמיד גם נמצא את עצמינו נהנים
ממופע אשליות קצר, בטרם חידוש הפיגועים/מבצעים.
אין מה לדבר על השלום. יש לחיות את השלום. כלומר,
להבין כי גם לאחר יש את הנראטיב שלו. להפחית את
נקודות העימות והחיכוך בין העמדות. עם הזמן למשל, אני חש
פחות ופחות שיש טעם בדיאלוג בין-דתי, זה ברבור ארוך,
של אנשים המעונינים להצטייר כאנשי שלום ורוח, המתכנסים
להראות כביכול, את סובלנותם ברבים, הנהנים לחלוק כבוד אלו לאלו,
ולהתחלק בקרנות המיועדות לקידום השלום באיזור.
אני מעדיף לכתחילה פעילות רוחנית משותפת
בין בני אדם שונים , המנסה להביא את הצדדים לחוויה משותפת, החורגת מן
הבדלנות הדתית-תרבותית-לאומית-פוליטית השוררת לכאורה בין
הצדדים.
השיר של רומי נפלא וכל כך מוחשי.
ובאשר לפאנטים, קיצם יבוא מידם. זה הוכח:
http://maritbenisrael.wordpress.com/2008/12/18/ידיים-על-גוף-קשה/
גם אני נתפסתי לשיר הזה הקטן והפשוט והמושלם.
כי בסופו של דבר, במקום להניח את הראש בשדה ההוא,
או אולי לעשות שם איזה פיקניק ביום סתווי תכול שמים,
אנחנו נלחמים על למי שייך השדה,
כאילו שהוא יכול באמת להיות שייך,
כאילו לא נשכב בסוף כולנו מתחתיו.
התחנה הנטושה, צריח המסגד,
חומות וכתלים עתיקים
יסתכלו עלינו, כמה אנחנו:
מגוחכים, טיפשים, מסכנים.
מרית קרובתי,
איזו רשימה יפה, נשתכחה מזכרוני. אני דווקא חושש מכך שהפנאטים המוסלמים והיהודים, כמו האוחז הזוכה, ייאחזו בהר הבית וייאחזו וייאחזו, ובדרך ימשיכו לפוצץ, לשרוף ולרמוס לכאורה, בצו אל הנקמות.
בעצם, כך עשו הקנאים בימי המרד הגדול, שאפילו שרפו את כל אסמי הבר בעיר ירושלים מרוב
שהיו בטוחים שהאל יתערב למענם במצוקתם.
התוצאות לא הלכו עם האוחזים בהר הבית. עד היום צאצאיהם מתאבלים על כך כמה פעמים בשנה.
ולכך רמז כבר במקורות יהודיים: שניים אוחזים בטלית– יחלוקו (כלומר, לא יעשו תחרות של
פנאטים מי נשאר לאחוז בה אחרון)
עוד דבר, דומני כי למשורר יצחק שלו היה ספר פופולרי בשם 'אוחזת ענף השקד'. שמועה גונבה לאזני לפיה תיאר שם המשורר תחרות בין נשים שאחזו כל אחת ענף שקד במשך ימים, כאשר הנשארת אוחזת אחרונה זכתה בשקדיה (בשנות החמישים והשישים לזכות בשקדיה שלימה לא היה דבר של מה בכך). בשקדים יכולים היו להאכיל שכונות שלימות.
בעקבות הצלחת התחרות נכתב הספר 'אוחזת קרנף השכן' אבל התחרות שניסו לייסד בעקבותיו לא זכתה לאותה הצלחה, והקרנף נתרם לבסוף על ידי המשורר החפץ בעילום שמו
לגן החיות בתל אביב דאז.
'אוחזת ארנב הזקן',
זו היתה התחרות הקשה מכולן.
מיכל יקרה,
צריך עיון האם רומי הכיר את 'ויהי בהיותם בשדה' (קין והבל, בראשית פרק ד'). מה שבטוח הוא שלמיסטיקון הסופי בן דור קודם לכן, מחיי א(ל)דין אבן ערבי (1240-1165) היתה שליטה יפה גם במקורות המקרא והאגדה שכנראה באה לידיו מקריאה בפרשני הקראן הראשונים, שעוד הביאו לא פעם מסורות יהודיות בדבריהם.
בדרך כלל אני לא ממש מחובבי ברטולד ברכט ( אני הרבה יותר חובב קורט וייל) ובכל זאת שמורה עימו שורה יפה (שגם הולחנה על ידי שלמה גרוניך):
יהי הכל שייך לכל שיוכל להיטיב עימו.
[אני חושב שצריך להבין את הטוב הזה כטוב הכללי ביותר: טוב לכל אדם, טוב לכל חי, טוב לעולם]
מיכל, באחת השבתות היינו צריכים לעשות בייביסיטינג על ארנב של שכנים, אייכשהו הוא נמלט מכלובו ואשתי שלחה אותי לתפוס אותו, שהביא למרדף משעשע ברחבי הבית (ארנבים בוגרים
יודעים לקפוץ). לאחוז בארנב מבוהל זה לא ממש קל, והצריך אקרובטיקה קלה. היה מאוד משעשע (לא בטוח שלארנב, גם אם איני מפחיד באופן מיוחד). כמעט התחרטתי שהארנב הלבן לא גילה לי את פתח המאורה (או הבור) שהיו מובילים אותי אל ארץ הפלאות.
כשהשבתי אותו לכלובו ממש הצטערתי. אני עוד זוכר את מסע הדילוגים הזה אחרי זמן רב.
רומי מאוד אהוב עליי. והשאלה שלך לגבי המוצא –
אם יש או אין מנקרת גם בי. מוכרחים לקוות שיש,
ומה שבכל זאת מעודד זה שדווקא במציאות
אתה פוגש מוסלמים מתונים , והפחות מתונים
מופיעים רק בחלומות הרעים… בטח קפצו לשם
ממהדורות החדשות בטלויזיה, שמומחיות בלדוג
את כל מה שמאיים וקיצוני, ושמהבחינה הזאת
משתפות פעולה עם הממשלה בהפחדת הציבור.
קיצונים יש גם אצלנו וגם אצלם, וצריך להשתדל
להשמיע קולות אחרים ממש כמו שאתה עושה,
ולהאמין שהם קיימים גם בצד השני, ושבסופו של
דבר הם אלה שייתנו את הטון.
חני יקרה, מה שמאיים הוא שבשנים האחרונות הרבה מאוד יהודים-ישראליים הקצינו עמדות
ולעומתם הרבה מאוד פלסטינים הקצינו עמדות. כלומר, המאפיינים הלאומיים-דתיים-פוליטיים
רק הולכים ומעמיקים בשני הצדדים, ואט אט ככל שמתקדם הזמן אני נוכח בשיחות רציניות בהם
בעלי שיחי מדברים ברצינות על כך שהשלום יתרחש כאשר הפלסטיניים יהיו בבחינת גר-תושב
(השאר יגורשו) ואילו הצד השני– כאשר היהודים יסכימו לקבל עליהם את עול האסלאם כמוסלמים-חדשים או כתושבי-חסות (ד'המים).אלו עוד כאמור, דעות בלתי אלימות יחסית (אני מניח שדעותיהם של אנשי ג'האד אסלאמי או של אנשי "תג מחיר" קיצוניות ואלימות עוד יותר),
ובכל-זאת גם לשמוע דברים כאלה הנאמרים ברצינות, זה דבר מצמרר למדיי.
יפה ועדין המסע שלך דרך רמברנט לחלום הכפר ועד ד"ה לורנס.
הי איריסיה, תודה מקרב לב, ברוכה הבאה.