Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for נובמבר, 2011

*

גַּלֵּי צֵל

מַרְטִיבִים אֶת מַחֲשַבְתִּי

 –  וְלֹא יְכַבּוּהָ

[אוקטביו פאס, 'פעמונים בלילה', אש היום-יום: מבחר שירים, תרגמה מספרדית: טל ניצן, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 1998, עמ' 18]

*  

אשר זנו הוא משורר צעיר (34) וחבר ותיק וקרוב שלי מזה כעשר שנים. אשר פרסם עד כה משיריו בכמה וכמה כתבי עת ספרותיים (אלפיים, הליקון, כתובת), בדף השירה של Ynet ואף בכמה אנתולוגיות ספרותיות. הוא גם פרסם, במשך שנה שיר-שבועי בטור מיוחד שהוענק לו במוסף תרבות ירושלמי. לשעבר אף הקדשתי לו רשימה ובה פרסמתי אחד משיריו.

   מזה כשנתיים שולח לי אשר מזמן לזמן, בכלל רשימת התפוצה שלו, חלקים ממוספרים מתוך פרויקט ספרותי מרתק עליו הוא שוקד, הפרגמנטים על חיים וחיה; מדובר בדיאלוג שירי בין בני זוג חרדים, בערוב ימיהם, המתגוררים בירושלים. דומני כי בשנתיים החולפות הם הפכו לקולות הדובבים לא בהכרתו של אשר בלבד, אלא גם בהכרתם/ן של קוראותיו ושל קוראיו. זאת  שירה מליאת יופי וחמלה, סופנת הרהורים על אלוהות, דת, חיים. יותר מכך, על האהבה האצורה בכל, בכל תחומי התודעה, כפי מגעיה עם העולם ודרך העולם. לעתים מתהדהדת לי בעד כתיבתו של אשר פרקי תכתובת האהבה והגעגועים בין יוקאֵל ושרה גיבוריו המוצללים-חבוּאים של ספר השאלות לאדמון ז'אבס (1991-1912); לעתים הם מזכירים לי את אותם סיפורים קטנים ונוגעים-ללב שפרסם אדם ברוך  על אודות סבו וסבתו, הרב והרבנית וכטפויגל, בני העלית הרבנית של שכונת "מאה שערים" בירושלים. עם זאת, יש בפרגמנטים הללו על חיים וחיה הרבה מרוחו היוצרת של אשר עצמו, ויכול אני לשמוע בעד הקולות: סוגיות, קולות וצלילים העולות/ים גם בשיחות החבריות שאנו מקיימים בינינו מזמן לזמן, ועל כן ידוע לי עד כמה הן מעסיקות את אשר-עצמו.

   אשר נתן לי את אישורו לפרסם כאן את הפרגמנט השישים מתוך ספר שבכתובים; אני שמח להביאו כנתינתו כאן:

 

[שִישִים: מדעי הרוח]

 

חיה,

 

על אף שאהבה

היא מן החומרים המתכלים

ומן החומרים שאין להם סל מיחזור

אין אנו חדלים מלאהוב

 

וגוף השרוי באהבה

תמיד הוא מרחף ד' אמות

מעל הארץ

 

כמו היד שמוציאים מחלון המכונית

באמצע נסיעה מהירה

תמיד היא מתרוממת מאליה

והולכת אל מקום שהרוח הולך

 

בין שנרצה

ובין שלא

[אשר זנו, '[שִישִים]: מדעי הרוח', מתוך: הפרגמנטים על חיים וחיה, ספר בכתובים, כל הזכויות שמורות למחבר]

*

   תנועת הריחוף שבאהבה, התרוממות הרוח, עם כל שמחתה, היא כמעט קלישאית; אשר נמנע מן הקלישאה הפשוטה, בשבצו שם את תמונת המכונית, את היד המתגנבת מן החלון, המתרוממת מאליה והולכת אל היכן שהרוח הולך; זהו שיבוץ מבריק, ראשית, מאחר שהוא מהדהד את ראשיתו של ספר קהלת (א', 6), וכאן דומה כי אמנם אשר מתעקש ללמדנו כי אמנם הבל הבלים הכל הבל למעט האהבה, ולריחוף שבאהבה, שנותנים איזו הצדקה או נחמה למשך-החיים. יתר על כן, דומה כי האהבה כמו פודה את האדם מעם חוק-הכובד (הגראוויטציה), אולי מלהיטה אותו כאש, השואפת מעלה, משום שהיא קלה מן האוויר; האהבה היא לעתים קשה-מנשוא, עתים היא מכלה את האדם כאש, אבל עדיין היא מגלמת איזו תקווה (אינספרציה) של פּדוּת מחיים של הרגל (אינרציה).

   פה ושם קשה היה לי שלא להיזכר בדבריה של סימון וייל (1943-1909) על ביטולו של חוק הכובד (והכבידה) בהשפעת חוק החסד החל עליו במעלה שנייה; או בדברי עמנואל לוינס (1995-1906) בראיון מאוחר עם הפסיכואנליטית-הפילוסופית, ברכה ל' אטינגר, לפיו הזמן הוא נשימת הרוח, באשר הוא מבטא את נשימת הישות האנושית כלפי ישות אנושית אחרת.

   אבל יותר מכל הדהד בי הזיקה שיוצר אשר בין משב הרוח ובין תנועת האהבה, דברים שאומר יאנוּשַס, ילד ליטאי מכתה ו', במרכז הליטאי לחינוך עיוורים וכבדי ראיה, בספר השיחות היפהפה שערכה הסופרת ונדה יוקנייטה, נֶהֳגָה בחשכה- שיחות עם ילדים:

*

הכוכב הוא כמו מעיין. והרוח היא עוד איזה מעיין שאי אפשר לתאר. והרוח נדמה לי כמו איזה… היא כמו קול פנימי שנותן לךָ השראה. הכוכב הוא גרם שמים ממשי, שגם ממנו אתה לוקח, אבל הרוח היא עוד יותר חזקה, כזאת עוד יותר עוצמתית. לפעמים אוחז בך זעם, והקול הפנימי אומר לךָ: סלח, אל תכעס, ככה לא תשיג שום דבר. בשבילי הרוח היא הקול הפנימי, קול הלב.

[וָנדה יוּקנַייטה, נֶהֳגה בחשכה: שיחות עם ילדים, מליטאית: סיון בסקין, הוצאת אסיה: תל אביב 2011, עמ' 37-36]

*  

לא היו גלים בים ללא הרוח. לא היתה בנו תנודה פנימית ללא רוח החיים הפנימית. פתאום אני מבין מדוע התבוננות ממושכת בים רוגע יוצרת בהתאמה רוֹגָע רוֹחש אהבה, וזאת כבר מריצה תנודות פנימיות, מלים הנקוות, איטי ומחריש אוזניים (כמו בנקרת סלע בה מנשבות רוחות), למה שיהפוך אולי לרעיון יצירתי חדש.

   'ללא אהבה, זהוּ רק בית שאיש אינו גר בו', כתב טום וייטס באחד משירי האלבום: Mule-Variations ,  ביתם של חיים וחיה מלא אהבה, כמו ליבו של יאנוּשַס. יותר מכך, שירו של אשר ודבריו של יאנושס, העירו אותי לחשוב על הזיקה בין שירה ובין אהבה, ובין הרוח המנשב והקולות הקוראים לאהוב המנשבים בתוכנו, שכדרכם מעניקים תקווה טובה לנו ולאחריתנוּ.

*

*

חברי, הצייר והמשורר, דודו פלמה, משוחח איתי על ציור מאת  ג'וזף מאלורד ויליאם טרנר

*

בתמונה למעלה: נדב בלוך, Via Mare, אקריליק על בד 2004.

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

*

*

"הרב כבסני מעווני , ומחטאתי טהרני"  (תהלים נ"א, 4) .

"פתק שנמצא על  אחת מחולצותיו של המשורר ההולנדי:  לחץ על כפתור החולצה והמתן" (חזי לסקלי , העכברים ולאה גולדברג, 1992).

*

*

אדם הולך ומזקין בְּעוֹרוֹ

כִּכְביסה נטוּיה על חבל-תלייה

שמֵימֵיהָ הוֹלכים ואוֹזלים

עוֹד מעט תקֻפָּל

  

מתי יִפְקָח עיניו בְּאמת?

ומה יָעֲשֶה

  כאשר דווקא אז יְגָלֶּה

   כּי שרווּל

או כָּפתּוֹר, 

   כּבר הלכוּ לאִבּוּד

לְעוֹלָם? 

*

*

בתמונה למעלה: Marcel Duchamp, Laundry Barge, Oil on Canvas 1909 

© 2011 שוֹעִי רז


Read Full Post »

*

*

אֵינֶנִּי זוֹכֵר דָּבָר

אֲנִי רוֹצֶה לוֹמָר זֹאת פָּשוּט

[יאיר הורביץ, ללא שם, מתוך ספרו: מקום, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1978, עמ' 33]

*

לזכרו של נדב בּלוֹךְ- 

 צייר, אמן, חבר יקר, איש עין הוֹד

שנפטר במפתיע-מאוֹד, הלילה

*

   טקואן סוהו (Takuan-Sōhō,1645-1573), נזיר זן (רינזאי-זן שהיה קרוב יותר לדרכם של הסמוראים), משורר וקליגראף-אמן, פתח את ספרו פוּדוֹצִ'י שִינְמִיוֹרוֹקוּ ,(TheUnfetteredMind, תורגם לאנגלית כמה פעמים, וראה אור בתרגום עברי מתוך הנוסח האנגלי של וו.ס. וילסון על ידי תומר רוזן בשם התודעה הבלתי כבולה) בחרב הנעה כלפי האדם להכותו ולשספו; הוא מציע לאדם שלא לתת לתודעתו להיות מעוכבת על ידי סכנת החרב, מה שיעורר בו פחד ויקשה עליו להגיב. חלילה, לא להסתובב ולברוח, מה שיחשוף את הגב ואת הצואר למכת חרב. אלא אדרבה, משעה שיחזה האדם בחרב המתהפכת, צריך הוא לצעוד לפניו, לנוע ישר קדימה בהחלטיות ולנטול מן התוקף את חרבו.

   כמובן,  טקואן יכול לעורר תימהון. שום דבר באינסטינקטים הטבעיים שלנו לא מכין אותנו להתייצב בנפש חפצה ובמוכנות מול חרב הנשלחת לעומתנו. זאת ועוד, דבר אינו מבטיח לכתחילה את הפדות מן הדקירה והשיסוף, ובכל זאת מורה טקואן—לך קדימה, אל תתעכב על החרב אלא על האוחז בה; דע כי הנך יכול לנטול את החרב ממנו. כלומר, עלינו להיות מרוכזים לגמריי בתנועת היד המניפה את החרב (החרב אינה אלא כלי-נשק, המבטאת את כוונתו התוקפנית של האוחז בה; למעשה, היד המניפה את החרב מבטאת את כוונתו התוקפנית של תודעת היריב). יותר מכך, מורה טקואן, אין לבטא בתנועה כוונה תוקפנית כלפי מניף החרב. זאת צריכה להיות תנועה מדויקת, שוות נפש. תכליתה אינה הרחקת האיום בלבד. אלא פעולה מתוך מודעותו של 'חסר חרב' הסומך על יכלתו לפרק את יריבו החמוש והרצחני מנשקו.

   אמנם טקואן מסיים דבריו כך שטכניקה תודעתית זאת שמשה סמוראים משעה שזכו בחרב לשסף את תוקפיהם (אולי בטרם יזכו לחדש את התקפתם באמצעות כלי זין אחר). ברם, אני דווקא חשבתי על האפשרות לפיה, ימשיך ההֶלֶךְ' שמכת החרב הפתאומית הפתיעה אותו בעת שפסע על גדת הנהר, וימשיך להתבונן במסע הדגים הכתומים-סגולים בין אצות ירקרקות, המתארעות בדרכם, מערפלות את התמונה; נוסעות כעננים בעומק המים.

   יש משהו בסיטואציה שמתאר טקואן ההופך אותה לקיומית ואוניברסלית. כל אדם עלול להיתקל פתע במותו. כל אדם עלול להתמודד עם אירוע מסכן-חיים; להביט בו עין-בעין או לנוס על נפשו. האדם עשוי לבקש על נפשו,האדם עשוי להילחם על חייו,האדם עשוי להשלים עם גורלו;אחֶר ייפול בחושבו על היקרים ללבו שהוא מותיר אחריו;אחֶר ייפול בחוסר דעה. דומה שטקואן מנסה לרמוז בדבריו לכך שעל האדם להכין את תודעתו לקראת רגעים כאלה. לכך שהפסיעה הלאה אל החרב, על מנת לנטול את החרב ולהמשיך בדרכו (אם אכן יצליח), תהיה ברורה לאדם; אם צ'סלב מילוש (2011-1911)  מדמה את המוות לקיר שלא יזוז לעולם חרף כל תחנונינו (זֶה, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008, עמ' 24), משמיעינו טקואן כי על האדם לנהוג כאילו לא עומד שם קיר, עליו להיות האיש שבקיר, האיש שעובר דרך קירות, לנוע דרך קירות כאילו זה הדבר הטבעי ביותר לו, כדי ליצור את האפשרות לכך שאמנם הוא ימשיך לפסוע גם מעברו השני של הקיר, כאילו לא היה זה קיר כלל שעמד אי-פעם בפניו.

   באחד משיריו האחרונים (כחמישה חודשים בטרם שלח יד בנפשו), כתב המשורר, הסופר והעורך האיטלקי, צ'זרה פָּבֶזֶה (1950-1908):

*

יָבוֹא הַמָּוֶת וְעֵינָיו יִהיוּ עֵינַיִךְ

מָוֶת זֶה הַמְלַוֶּה אוֹתָנוּ

מִבֹּקֶר עַד לַיִל, נְדוּד שֵנָה,

חֵרֵש, כְּמוֹ חֲרָטָה נוֹשָנָה

אוֹ חֵטְא נוֹאָל, עֵינַיִךְ

תִּהיֶינָה מִלָּת שָוְא,

צְעָקָה אִלֵּמֶת, שְתִיקָה.

כָּך אַתְּ רוֹאָה אוֹתָן כָּל בֹּקֶר

כְּשֶאַת נִרְכֶּנֶת אֵלַיִךְ לְבַדֵּךְ

בַּמַּרְאָה. הוֹ תִּקְוָה יְקָרָה,

בַּיוֹם הַהוּא נֵדַע גַּם אֲנַחְנוּ

שֶאַת הַחַיִּים וְאַתְּ הָאַיִן.

לַמָּוֶת יֵש מַבַּט לְכָל אֶחָד.

יָבוֹא הַמָּוֵת וְעֵינָיו יִהיוּ עֵינַיִךְ.

זֶה יִהיֶה כְּמוֹ וִתּוּר עַל חֵטְא,

כּמוֹ לִרְאוֹת פָּנִים מֵתוֹת

שָבוֹת וּמוֹפִיעוֹת בַּמַּרְאָה

כְּמוֹ לִשְמוֹע שְׂפָתַיִים חֲתוּמוֹת.

נֵרֵד בַּתְהוֹם דּוּמָם.  

[צ'זרה פבזה, 'יבוא המות ועיניו יהיו עיניך', תרגמה מאיטלקית: טל ניצן, הבהוב השחר: שישה שירים מאת צ'זרה פבזה, תרגמו מאיטלקית: ענבל וז'ק ארביב, טל ניצן, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008, עמ' י"ד]

*  

מבע עיניה של אהובה אבודה ("כמו חרטה נושנה", "חטא נואל, "זעקה אלמת") שונה הוא בתכלית ממכת חרב בעבי הליל— למצער, נכרים ביניהם הבדלים אחדים… אם שָם קורא אותנו טקואן לעמוד על נפשינו, להוציא את החרב מידו של המכה בה,אולי גם להכותו נפש; הרי כאן, מגע עיניה השכוחות של האהובה, אותו געגוע ניעור, מצמית ומחייה כאחד, העולה בשירו של פַּבֶזֶה, מפלח את הלב באבחת זיכרון— ועל כן, יש משהו שנח להימסר לו, לא עוד לדחות את הקץ, לא להמשיך להמתין בכוננות נמרצת למכות החרב הבאות, לאוחזי -החרב הבאים שיהיה עלינו להוציא מידיהם את הסיף בו ביקשו להכותנוּ. פבזה כמו מבקש כי למותו יהיו את עיניה של אהובתו, בכדי שיקל עליו ללכת אחריהן ואז לחדול מכל הליכותיו.יותר משזהו שיר רומנטי,זהו אלגיוּם חרישי, צללים נעים של ממלכה גוועת, קנטו חונדו של צלילים שחורים, של מרכבת מים שחורים; שיר-מוות של משורר המבקש כבר לגנוב את גבול שבין החיים והמוות, ומבקש כי עיני אהובתו תלווינה אותו בדרכּו זו; אחרונות בתכלית.

*

*

 בתמונה למעלה: נדב בלוך, הליכה ביער, אקריליק על בד 2005.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

1

אני קורא כעת את אסופת תרגומי הטאנקות (Tanka מיפנית: שיר קצר, הכולל 31 הברות), בתוך השלג הדק: שירת הזן של דוגן וריוקאן (תרגם מיפנית קלאסית: איתן בולוקן, אחרית דבר מאת יעקב רז, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2011), שניים מגדולי נזירי הזֶן ומשוררי הזֶן בכל הדורות. ככל שאני מנסה לחבב את דוגן (1253-1200), המייסד (למעשה מי שמיסד את תרגול הזאזן ביפן; תלמידו של מורה הסוֹטוֹ-זֶן הסיני, רוּיגִ'ינְג), דומה הוא עליי כרב אורתודוכסי ותיק, ראש ישיבה, מגדולי הדור, המנסה להביא ולקרב את הסוררים והמור(ד)ים אל עולם התורה ואל אולם הישיבה. דוגן כדרכו (למשל בספרו שובוגנזו זוימונקי,  ראה אור בעברית בשם: מבוא לסוטו זן בשנת 2009) הוא נוקשה, דוגמטי,אוטורטיבי; האמת המתגלה דרך התרגול היא אחת, וכל מי שלא מהלכים בה הינם טועים, וטוב שלא להיות חלק בהם או אחד מהמונם, למשל כאן:

רבים הולכים שבי

אחר יפיו של סוס

הדוהר בין צללי שקיעה

אך מעטים הם

המשיגים את הדהרמה

[בתוך השלג הדק: שירת הזן של דוגן וריוקאן, תרגם מיפנית קלאסית: איתן בולוקן, אחרית דבר מאת יעקב רז, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2011]

   דהרמה היא דת או חוק או סדרו האמיתי של בודהה. משמע, דוגן משמיע כאן דברים באשר לרגישותם של רבים (לאו דווקא ההמון) ליפיו של הטבע, לגילויי היופי החולפים הפורחים ונובלים ברחבי היקום, אבל מתוכם, רק מתי-מעט מצליחים להשיג גם את האמת של החוויה הדתית (לדידו). כללו של דבר, נראה כאילו דוגן מעלה על נס את החויה הדתית מעל ומעבר להתבוננות אחוזת-הפליאה בקסמי תבל. מבחינה זאת, הוא יוצר כעין היררכיה בין מעוּלִים. אלו המשיגים את יפיו של הסוס הדוהר בין הצללים, ואלו המעולים מהם— הלוכדים את יפיו של הסוס העולה באש של צללים, אך גם משיגים את החויה הדתית העומדת מעבר למראות החולפים-עוברים עם צללי ערב.

   מה אעשה כי שירת דוגן נוגעת ללבי דווקא כל אימת שהיא נוגעת במראות חולפים, ברישומם הקווי-הרגעי, בתנודה הפנימית החרישית שהם יוצרים בנפש ופחות בחוויה הדתית, ובדרך אותה הוא ביקש להפיץ. הוא נוגע ללבי פחות כאשר הוא כותב על יושבו בבקתת הקש ומשנן: 'נאמוּ אמידה בוטסו' (קריאת שבח רפיטטבית לאל, מילולית: 'כבוד לבודהה אמיטאבה'; משהו שמקביל פחות או יותר לקריאה היהודית בראש התפלה: 'ברכו את ה' המבורך'); או מתחנן כי גם אם לא יזכה להיות כבודהה לפחות לוּ רק יצליח להעביר את כל הברואים לגדה השניה (בה שוררת דרך-האמת, וירחיקם ממקסמי-השווא של הקיוּם, שאין תועלת בם) והוא מחייך את לבי כאשר הוא כותב על הסוס בצללים או מתבונן בפסיון או זמיר, או באור הירח.

2

   ריוקן טאיגוּ ( 1831-1758, בולוקן מתרגם טאיגו: השוטה הגדול, אני מעדיף את התרגום המוכר: שוטה רחב לב) הוא כבר סיפור שונה בתכלית. נזיר זן מתבודד,מסוגף; שליבו נתון לטבע, לעתים החולפות, לאדם, לילדי הכפר הרואים בו חבר-לץ, הבא בכל יום לשחק עימם. ספק אם שיריו המאוחרים היו רואים אור לולא פרסמה אותם תלמידתו-אהובתו (בת זוגו בשנות חייו האחרונות), טֵיישִין. ריוקן הוא משורר גדול של ההתבוננות בתנועה השורה ביקוּם; של ההכרה בפגיעוּתם של הדברים, ובכללהּ בפגיעוּת האנושית, שלעולם מעוררת בליבו אהבה:

 

יום אביב

תחת העצים

שמסביב למקדש

משחק עם הילדים

(עמ'  83)

 

משחק בכדור

עם ילדי הכפר

שלא תשקע שמש

ביום אביב

(עמ' 67)

 

רק התבונן ודע

זו דרכו של עולם –

גם האחרונים להפציע

מבין הפרחים

לא יְוָתְּרוּ

(עמ' 90)

 

אילו רק היה בעולם

אדם אחד

שמבין ללבי

היינו משוחחים כל הלילה

בבקתּתי הרעוּעה

(עמ'  88)

 

תנועה חרישית ואהבת-אדם חרישית מפכות בתוך המבנים המלוליים העדינים שצייר ריוקן. אלו  הן בקתות קש העומדות ברוח ההרים, בקתות קש עומדות שם עדיין ומצפות לטיילים שיבואו לחפש בהן, מן הרוחות ומן השלגים— מקום מנוחה ומקלט.

    ככל שמצאתי לא הזכיר המתרגם, איתן בולוקן, בספרו כי לאסופת תרגומים זו משירת ריוקן קדמה אסופת התרגומים, כּתֹנֶת אחת קערה אחת: שירת הזן של ריוקן (תרגמה לעברית: גבריאלה אלישע, בית הוצאה אלישׂר, ירושלים  1984). אמנם לשבחי המתרגם מחדש ולשבח הוצאת קשב לשירה יש להביא את העובדה כי פרסמו מהדורה דו-לשונית (עברית מול יפנית). עם זאת, דומני כי לגבריאלה אלישע, על אף שלא תרגמה כנראה ישירות מן היפנית, ישנה איזו רגישות פואטית ועברית עשירה יותר ורב רבדית יותר מזאת הנמצאת בתרגומו החדש של בולוקן. היא גם מגישה לקורא העברי מבחר עשיר יותר משירת ריוקן לתקופותיה השונות. כך שישנן תועלות וחסרונות בשתי המהדורות גם יחד, ומוטב לנוע ביניהן, זעיר-פה זעיר-שם, ולקוות כי יימצא מו"ל שידפיס את מהדורת התרגום של אלישע מחדש, כדי שתהיה יותר מצויה ונגישה. כך שגם לאחר פרסומה של האסופה המתורגמת שלפנינו אני מוצא טעם רב לשוב גם אל האנתולוגיה שתרגמה אלישע.

*

לעת ערב, אנא הכנס לבקתתי

נקשיב לשירת החרקים;

אציג אותך גם בפני השדות המסְתָּוִים.

[כתֹנֶת אחת קערה אחת: שירת הזן של ריוקן, תרגמה לעברית: גבריאלה אלישע, בית הוצאה אלישׂר, ירושלים 1984, עמ' 77]

 

   יש להאזין למתווה העולה משירו הקטן הזה של ריוקן, הפורש לפנינו את התהליך שבו אדם הופך אחר לחברו. ראשית, הוא מתיר לו להיכנס לעולמו. אחר כך, ישנו הקשב, הקשב לאדם, הקשב לחרקים, הקשב לעולם ולמכלול תופעותיו. אחר כך ישנה הקירבה שבה האדם מציג את חברו-החדש לחבריו שמכבר, אל הקרובים ללבו (ריוקן חי בבדידות בבקתתו): נופי השדות המֻסתוים, והם חולקים יחדיו את יָפיָם.

   יש בשיר הזה לדידי הרבה יותר מאשר עולה ממנו בקריאה מהירה ללא-שהוּת שברגש ושהוּת-שבמחשבה.התנועה הדקיקה הזאת מהדהדת, האירוע הקטן הזה, של משורר המדמה פגישת-ארעי בבקתתו, משקפת-מהדהדת משהו יסודי מאוד בחיים האנושיים, המשקפים אולי בעצמם, משהו מחיי הטבע בפנימם, משהו בלתי נגלה, הדהודים על גבי הדהודים, זה יותר מתנועה חולפת— נעלמת-נאלמת, ומשהו מהדהודהּ יִוָּתר, רוחש ואינו-חדל, באזני העולם.

בתמונה למעלה: Zhao Megfu (1254-1322), Old Tree and Horses,  An Illustrated Manuscript, Date Unknown

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

*

צְנַח

            צְנַח לָנֶצַח

צְנַח אֶל מַעֲמַקֵּי הָאֵינְסוֹף

צְנַח אֶל מַעֲמַקֵּי הַזְּמַן

צְנַח אֶל מַעֲמַקֵּי עַצְמְךָ

צְנַח כְּלַפֵּי מַטָּה כְּכֹל שֶתוּכַל לִצְנֹחַ

צְנַח לְלֹא סִחְרוּר

מֵעֵבֶר לְכָל הַחֲלָלִים וּלְכָל הָעִתִּים

מֵעֵבֶר לְכָל הַנְּפָשוֹת לְכָל הַכְּמִיהוֹת וּלְכָל הָאֳנִיוֹת

הַטְרּופוֹת

צְנַח וּשְרֹף בְּדַרְכְּךָ אֶת הַכּוֹכָבִים וְהַיָּמִים

שְרֹף אֶת הָעֵינַיִם הַצּוֹפוֹת בְּךָ וְאֶת הַלְּבָבוֹת הַמְּצַפִּים לְךָ

שְרֹף אֶת הָרוּחַ בְּקוֹלְךָ

הָרוּחַ הַסְּבוּכָה בְּקוֹלְךָ

וְהַלָּיְלָה הַקָּפוּא בִּמְחִלַּת עַצְמוֹתָיו

[ויסנטה אוּיְדוֹבְּרוֹ (1948-1893), אַלְטַסוֹר, תרגם מספרדית: מנחם ארגוב, הוצאת רימונים: רמת גן 2011, קנטו I, עמ' 28]

*

   כמעט כמו הוראות למדיטיציה של צניחה מתוך מה שהיית אל מה שתהיה. מתוך גוף נושא-זכרונות, ממלמל אל תוך החלל הריקן, חלל ששוב אין יודע האם עונה הוא על חוקי הגראביטציה, ועל כן האם מדובר בכלל בנפילה מן הרוֹם אל איזו קרקע, קרקעית;  או שמא זוהי הצניחה מן הידוע אל הבלתי ידוע— מן המודע אל התת-מודע (הבהובי תת-מוּדע הם תמיד הזוהר הקטבי של חיינו), כלומר לא צניחה במקום, בזמן, במרחב. אפשר כי הצנחן של אוידוברו אינו כאיקרוס ההולך ומתרסק מטה, אלא כדוגמת האדם הצף של אבו עלי אבן סינא (1037-980), הצף לנצח בתוך חלל של אין-מקום ואין-זמן, והנה לעת מבזיקה בו ידיעת עצמו (כח רעיוני אינהרנטי בנפש) יכול הוא לידע את בוראו ואת העולם אשר ברא.

    אבל אפשר כי ויסנטה אוידוברו (1948-1893) משורר שהתחיל את פעילותו הפואטית בשנת 1911, ובשנת 1914 הועלה באש ספרו השני שכלל התקפה רבתי על האמונות הנוצריות של המסדר הישועי ועל הבורגנות הצי'ליאנית דווקא מרמז לנפילתו של האדם הראשון. אצל התיאולוגים הנוצרים, הנפילה מעדן שמיימי אל תחתיות הארץ, בכדי שיישא תמיד בלבבו את העדן האוטופי (המצוי באין מקום ובאין זמן) בליבו: CivitasDei,SummaTheologiae,ParadiseLost ודומיהן; אפשר גם כי אלטסור, שנולד בגיל 33 ביום מותו של ישוּ (אלטסור, מבוא עמ' 14), הינו בן דמותו של ישוּ עצמוֹ (כסוג של בן דמותו של אדם הראשון), כבן-אלהים וכאדם-השלם הצריך, במצוות המשורר, ליפול מרום שליחותו, להיהפך לצל, ליורד-דוּמה, כדי שיצליח להרקיע אל מעבר לעצמו ולגורלוֹ, ואולי דווקא אז כאשר ייפול שוב ממלכות שמיים ויטעם מחרדת העפר ומוראותיו, יהיה ראוי לאמוּן כלשהו (גם אם לא אמונה), בשל היותו מחדש 'בן אדם'.

    אפשר גם כי אוידבּרוֹ, האינטלקטואל מדבר על דווקא נפילתו/התרסקותו של על-האדם הניטשיאני, או על-האדם-התעשייתי-טכנולוגי של פיליפו תומאזו מרינאטי (מנהיג הפוטוריסטים-האיטלקים ואחר כך מתומכיו הנלהבים של בניטו מוסולוני, שראה עוד במלחמת העולם הראשונה תהליך-תועלתי מרפא המנקה את האנושות מחלשיה) בעקבותיו, עָל-האדם המבזה את המוסר היהודי-נוצרי שלדידו הינו מוסר של עבדים; על-האדם, איש המדון, המחריב את הכל, ומדמה בכך את גאולתו שלו שאינה אלא חורבן. ואמנם בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה הלך אוידוברו והתקרב כהוגים ואמנים אוונגרדים רבים בדורו לקומוניזם, ואף יצא ללחום במלחמת האזרחים בספרד (הוא היה אז כבר כבן 42) לצידם של הרפובליקנים כנגד הפאשיסטים של פרנקו. באלטסור ניכר כבר כי הצניחה מעבר לעצמך ומעבר לעולם, היא קריאה אי-אלימה, שיש בה התנגדות רבתי לשררה ולכח.

   אוידוברו הצ'יליאני, שהחל לכתוב את אלטסור בפריז 1919, ופרסם אותה בצ'ילה תריסר שנים אחר-כך, הכיר היטב את שירת האוונגרד ואת הקאליגראמות של גיום אפולינר; הוא אף חבר לטריסטן צארה, הרוח החיה שבדאדאיזם, בשנת 1918, ולזמן קצר היה קשור גם בתנועה זו. הוא אף נקשר אל חוגים פוטוריסטיים (שירה וציור) ופרסם שירים פרי עטו בתערוכה קוביסטית. הדברים ניכרים בחלקים נרחבים מיצירתו (הקאנטו השביעי החותם הוא רובו-ככולו, יצירה דאדאיסטית לכינור, מסור וקיפוד עם תיבת תהודה). יש להניח כי כדרום אמריקני, ששהה עת רבה בצרפת,  קרא גם את שירי מלדורור לרוזן דה- לוטארמוֹן, הפסיאודונים של איזידור דיקאס (1870-1846), משורר צרפתי יליד אורוגוואי (בכמה הזדמנויות באלטסור מביע אוידוברו את השאיפה להיוולד באורוגוואי). ובעצם אלטסור הוא כעין אלטר-אגו יצירתי-והרסני של יוצרו, כפי שמלדורור/ לוטארמון היו עבור דיקאס.

   למשל הקטע הבא של מלדורור שיש בו כמה וכמה מוטיבים מקבילים לקטע שצטטתי למעלה מאלטסור:

*

נרדמתי על הצוק. לאיש שרדף יום שלם אחרי היעֵן ולא הצליח לתפסו, לא היתה שהות לתת אוכל בפיו ולעצום עין. אם הוא קורא את דברי אלה, הרי יוכל אולי, לנחש איזו שינה כבדה נפלה עלי. ואולם, כשדחפה הסערה במאונך, בכף ידה, כלי שיט אחד אל קרקעית הים; אם מכל אנשי הצוות לא נותר על הרפסודה אלא איש אחד, תשוש מהתלאות ומכל המצוקות למיניהן; ואם נחשולי הים מטלטלים אותו כאניה טרופה, במשך שעות המתמשכות יותר מחיי אדם; ואם ספינת-המלחמה, החורשת אחר-כך את מחוזות השממה האלה בשדריתה הסדוקה, משגיחה באומלל הזה המשיט על פני האוקיינוס את עצמותיו היבשוֹת, ומושיטה לו עזרה שכמעט אחרה לבו, סבור אני שאותו טובע ייטיב אף יותר לנחש כמה גדול היה עלפון החושים שלי.

[לוטארמון, שירי מלדורור, תרגמה מצרפתית והקדימה מבוא: אילנה המרמן, שיר רביעי פרק שישי, עמ' 217-216] 

*

   הצוק המבטא את הסף, הצניחה אל החלום שכמוה צניחה אליי ים, הסערה הדוחפת במאונך (תנועת הצניחה), האניה הטרופה,  הקור, הרוח, העצמוֹת— כל אלו קושרים בין חלומו של מלדורור-דיקאס ובין חזונו השירי של אלטסור-אוידוברו. אבל יותר מכך, דומה כי אותה שינה כבידה עדי עלפון חושים, אותו חלום משונה שראשיתו באיש הרודף אחר יען, ואחריתו בסירה אסופית בלב ים— כמו מקדימה את הדהודיו של אלתוסר הנופל אל תוך עצמו ומעבר לעצמו, לקראת מציאות והכרה שיש בה מן הבלתי-נודע.

   הצניחה אל העצמי ומעבר לעצמי, שריפת העולם, היקוּם, כָּל הנודע  מהדהדת גם את צמד המניפסטים של אנדרה ברטון (ששירי מלדורור היתה אחת היצירות היקרות ללבו); ומנגד, גם את אנטונן ארטו, שהחל את דרכו כמקורב לחוג הסוריאליסטים של ברטון, ואחר-כך נוּדה ממנוּ, ופרש בשמחה לדרכּוֹ.

   הטקסט של אוידברו הוא טקסט גדוש הדהודים-אינטלקטואליים ואפשרויות פרשניות; ברם, ייחודו הוא דווקא בכך שהוא מבקש להוליך את הקורא אל מעבר לכל אותם מהלכים אינטלקטואליים, אנליטיים והרמנויטיים. אוידברו אינו מעוניין שנקרא את אלטסור בשלוות נפש ובהתבוננות מרוחקת של למדנים, הבוחנים-מודדים את שורותיו. הוא מעוניין שנצנח עימו, שנשרוף עימו, עד שנצטמרר מן הרוח הסבוכה בקולותינו, ומן הליל הקפוא במחילת העצמות.

   בכך מתקרב אוידוברו לטעמי לדברים אשר השמיע אנטונן ארטו (1948-1897) בפתח המאמר שלו אתלטיקה של הרגש (1929)     

*

יש להודות שלשחקן יש מעין מערכת שרירים של הרגש, המקבילה למיקומם של הרגשות בגוף.

השחקן כמוהו כאתלט גופני לכל דבר, אבל בשינוי אחד מפתיע: את האורגניזם של האתלט תואם אורגניזם אנלוגי של הרגש, המקביל לו וכמוהו ככפילו של האחר,אם כי אין הם פועלים במישור אחד.

השחקן הוא האתלט של הלב.

[אנטונן ארטו, 'אתלטיקה של הרגש', בתוך: התיאטרון וכפילו, תרגמה מצרפתית: אוולין עמר, הוצאת בבל: תל אביב 1996, עמ' 145].

*

   אם נמיר את המלה 'שחקן' (התיאטרון עבור ארטו היה האמנות העלאית) במלה 'משורר', נמצא את תכלית תנועת הצניחה אצל אוידוברו, המבטא את ההליך היצירתי-פואטי כמסע של נפילה דווקא, כעין התמסרות לעולם התנועות הפנימיות האפילפטי-כאוטי, המוציא את האדם מדי עצמו ומידי תובנותיו הרגילות/מורגלות על העולם, לידי פעילות מתוך מצב הכרה אלטרנטיבי, שיש בו שאיפה להימצאות במצבי הגבול של הנפש, על סף התהום, על סף הכאוס, ואולי גם מעבר לו.

   כאשר קוראים את אוידוברו, בשורות מפתיעות כגון: 'אני מאמין באקלימי תשוּקה בלבד' (עמ' 62), 'ספינה לבושה באורות מתרחקת בעצב' (עמ' 70), ו- 'אם תמוּתי/הכוכבים למרות פנסם הדולק/יאבד מסלולם/מה יהא על היקוּם?' (עמ' 88), שורות יפהפיות המתעקשות להפתיע את הלב בכל דף ודף, מבינים כי אוידוברו אינו מבקש להיות אתלט של הלב לבדו, אלא מבקש להפוך לאתלטים גם את קוראיו/קוראותיו. ניתן גם להבין, דרך הקריאה באלטסור, את התפתחותה ההיסטורית של שירת האוונגרד הדרום אמריקנית; לראות באלטסור סוג של מקביל-תודעתי לטרילסה (1922) לססאר ויאחו; ולחוש בהשפעתו על משורר צ'יליאני אחר, פבלו נארודה.

   לסיום, ברכות למתרגם מנחם ארגוב; להוצאת רימונים ולמפעל לתרגום ספרוּת מופת על הרקתהּ של שירת אוידוברו לעברית בכרך היפה והחשוב הזה. אני מקווה כי אלטסור, הוא אות לתרגומים נוספים מפרי יצירתו העניפה של המשורר,האתלט של הלב, הצונח באין-מקום ובאין-מצנח.

*

*

בתמונה למעלה:Giovanni Domenico Tiepolo (1727-1804), Punchinello with the Ostriches, Pen in brown ink and wash over black chalk on white laid paper 1800.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

*

כשבא להתגייר אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דחוּפים סחוּפים ומטוֹרפים ויסוּרים באים עליהם? אם אמר, אני יודע, ואיני כדאי להתחבר עמהם, מקבלים אותו ומודיעין לו עיקרי הדת… [יוסף קארו, שולחן ערוך, דפוס והוצאות האלמנה והאחים ראָם: וילנה 1880, חלק יורה דעה סימן רס"ח סימן קטן ב']

*

  עתים ביוצאי לקניות גדולות במרכולים הגדולים של בני ברק השוכנת מעברו השני של כביש גהה, אני נתקל בין הרחובות ברכביהם של מתרימים, מתנהלים לאטם, חובשים על גגותיהם ככובע, מן רמקול ענק, המכריז על חפצם בהגייה אשכנזית מודגשת ובלשון תחנונים: 'יהודים! רחמנים בני רחמנים!'… וכאן נמשך מסר המבקש לעזור לפלוני או לפלונית בחוליים/ן, יתמותם/ן או עניותם/ן. הרהרתי בתמונה מצויה זאת ובמהות אותה קריאה עתיקה (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף ע"ט: 'שלשה סימנים יש באומה זו- הרחמנים, הביישנין וגומלי חסדים… כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להידבר באומה הזאת'), כאשר קראתי לאחרונה את דבריו המעניינים והמעוררים של האינטלקטואל האסטוני יאן קפלינסקי (יליד 1941). על עם ישראל ושיבתו לארצו לאחר אלפיים שנה:

*

שיבה כזאת של עם אל ארץ אבותיו מכירה באמת אך ורק ההיסטוריה של היהודים. אבל כשחושבים על המשפט הזה קצת יותר, הבהירות מתפוגגת ומתעורר הַסָּפֵק. האם היהודים עודם אותם יהודים, אותו העם שעזב אי-אז את ארץ יהודה או גורש ממנה? האם ישראל עודנה ישראל? האם היהודים יכולים להיכנס פעמיים למימי אותו נהר? והאם בכלל נכנסו למימיו או אולי השליכו אותם ליאור כפי שעושים לגורי חתולים? גורי חתולים שרצו להטביעם, אך באופן בלתי צפוי ידעו בכל זאת לשחות בנהר ההיסטוריה, שאסור להיכנס למימיו פעמיים.

למעשה ההיסטוריה של היהודים היא סמל ההיסטוריה שלנו וסמל גורלנו, חיקינו את היהודים וקינאנו בהם במשך אלפיים שנה, שרפנו, הטבענו, הרעלנו אותם בגזים וירינו בהם למוות, ובכל זאת חיקינו אותם, כי בסופו של דבר הביאו היהודים את הלאומיות לאירופה, והאנטישמיות היא מעין תסביך אדיפוס של הלאומיות הצעירה של אירופה כנגד הלאומיות העתיקה של היהודים.

במשך אלפיים שנה היינו שבויים במלכודת המיתוס היהודי ולא השתחררנו ממנו. זהו מיתוס מורכב, כל אחד מוצא בו משהו. מיתוס לאומי, מיתוס אלוהי, מיתוס אנושי או משהו אחר. מנקודת מבטי המיתוס היהודי הוא יותר מכל מיתוס גנוסטי, מיתוס על עם שנקלע פעם למצרים ושכח שם מי הוא, מאין הוא ולאן עליו ללכת.

[יאן קפלינסקי, הקרח והטיטניק, תרגם מאסטונית והוסיף אחרית דבר: רמי סערי, סדרת צפון, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2008, פסקה 82, עמ' 114]

*  

קפלינסקי, כדרכם של הוגים אירופאיים ביובל האחרון, אחוז השתאות נוכח ההתחדשות-ההיסטורית-לאומית של היהודים במדינת ישראל. עם זאת, בהקדישו לכך מחשבה נוספת אוחזתו התמיהה: האם זהו סיפור התחדשותו ההיסטורית של רצף הדורות היהודי בארצו או שמא תקומה תרבותית-דתית-לאומית בלבד. כלומר, האם המחזיקים בזהות היהודית כיום הם אכן צאצאיהם של בני שבט יהודה שגלו מארצם על ידי נבוכדנצר (586 לפנה"ס); האם הם בהכרח צאצאי-צאצאיהם הישירים של הפרושים התנאים ושל האמוראים ממשיכי דרכם? או שמא זהו קיבוץ של מהגרים, בני ארצות רבות, שנתכנסו אל מדינת ישראל אשר הצטרפו ברובם במרוצת הדורות אל קהל היהודים ואימצו לעצמם זהות יהודית שהתבדלה מחברת העמים במנהגיה המשונים, בגעגועיהם לארץ אבותיהם, בהחזקה בחוק דתי (הלכה) ובזיקה למקרא (תורה נביאים כתובים), כבסיס לאמונת הייחוד היהודית? את השאלה ההיסטורית שמעלה קפלינסקי הוא פותר לטעמי בלמדו כי אין כל טעם לתהות האם אותם אנשים שצלחו את נהר ההיסטוריה ככלות דורות הם אמנם צאצאי-צאצאיהם של מי שהושלכו אל הנהר (רמז להשלכת הבנים הזכרים של בני ישראל היאורהּ בהוראתו של פרעה). התנועה ההרקליטית ('לא ניתן להיכנס לאותו נהר פעמיים') שמצייר קפלינסקי, היא א-היסטורית וא-תימטית, באשר קפלינסקי מבקש לטעון כי לא הרצף ההיסטורי הוא עיקר, אלא אדרבה, העובדה לפיה אותם אנשים ששבו מקץ אלפיים שנות גלות שבו לארץ אבותיהם, אכן רואים בעצמם (בצדק או שלא בצדק) את צאצאי-צאצאיהם של בני ישראל ואת ארץ ישראל כארץ אבותיהם, אשר השיבה אליה היתה משאלת לב במרוצת דורות רבים. כל קבוצה אנושית אזורה במיתוסים-מכוננים, המגדירים במידה רבה את אורחותיה וגבולותיה, מיתוסים מטבעם אינם דווקא מתבססים על ריאליזם-היסטורי אלא על משאלות-לב, ציור מחודש של המציאות על מנת לתעלה בקנה אחד עם משאלת הלב, ובכל זאת— כאשר קבוצה אנושית מחליטה להגדיר את עצמה סביב סיפור-מכונן-משוּתף, הרי קשה מאוד לטעון כי חבריה אינם מהווים מקשה אחת ואגודה אחת.

    למעשה, טוען קפלינסקי, כי קנאתם של עמי אירופה בקדמותו של מיתוס הלאומי היהודי ובאתוס המוסרי המלווה אותו [המקרא (ובכללו: שבע מצוות בני נח ועשרת הדיברות), הריהו בסיס לאתוס המוסרי של עמי אירופה הנוצריים גם כן], גרמה ליצירתה של תופעת האנטישמיות ורדיפת היהודים. הלאומים האירופיים לא יכולים היו לשאת את הקבוצה האתנית-הלאומית הזאת, המאוגדת במנהגיה המשונים הנבדלים. אדרבה, הלאומיות האירופאית החדשה (אביב העמים, 1848 אילך) הביאה דווקא להתגברות המאורעות הרצחניים כנגד היהודים (פרעות ברוסיה ועד מחנות ההשמדה בפולין), משום שהאגודה האנושית-לאומית-תרבותית-דתית הקדומה הזאת, העושה בלא קיום מדיני, הבעירה את חמתם של לאומני אירופה להשחית; ולבסוף, גם נסיונם של היהודים לאחר האמנציפציה להתחבר לעמי אירופה ולהתרחק מחברי קבוצתם הישנה, נתפסה כנראה על ידי לאומנים אירופאיים (במיוחד במרכז אירופה), כנסיון לערער את הלאומיות-החדשה על ידי התערבותם של בני הלאום היהודי העתיק בין שורותיהם. האנטישמיות אפוא מבוססת על קנאת הדמים בין הלאומיות החדשה ובין הלאומיות העתיקה.

   זאת ועוד, על אף טענת ריבוי-האנפין להבנתו של המיתוס היהודי ותפקידו בחיים האירופאיים, משמיע קפלינסקי את דעתו כי למיטב הכרתו המיתוס הזה הוא, בראש ובראשונה, מיתוס גנוסטי, על עם שנקלע לגלות מצריים ושכח מיהו, מאיין בא ולאן עליו לשוב; על כן, לדידו, כל גלויותיהם-ההיסטוריות של היהודים לאחר גלות מצריים (בבל, רומא וכיו"ב) יוחדו דווקא לשימורם של המיתוסים והאתוסים המכוננים את העם-הדת-והתרבות, זאת על מנת שכל בן/בת-הקבוצה יידע עוד מקטנותו מיהו, מהיכן בא ולאן עליו לשוב. בדבריו על אודות 'מיתוס גנוסטי' מכוון קפלינסקי כנראה אל אחד החיבורים הגנוסטיים הנודעים ביותר שאותרו בין כתבי הספרייה הגנוסטית שנתגלתה בנאג' חמדי אשר במצריים באמצע המאה העשרים: המנון הפנינה. המנון הפנינה שנכתב בארמית-סורית, הוא כביכול מסעו של יהודה תאומא, אחיו תאומו של ישוּ, הנמכר על ידי הוריו ובידיעת אחיו לעבדוּת בהודו, משם עליו לרדת לארץ מצריים ולאתר שם פנינה אותה מקיף נחש בריח אימתני, כאשר רק אחר-כן תבוא גאולתו והוא יתענג לצד אחיו, המשנה לאל, ויזכה בעטרה ובכותנות זהר.ההמנון הזה זכה בדרך כלל לפירוש אליגורי לפיו מדובר בו במסע הנשמה הנופלת אל הגוף החומרי-העב בעולמנוּ האָלִים (העולם הזה מגלם בהגות הגנוסטית את הרוע המוחלט) ומשם עליה להשתדל בכל מעשיה ואורחותיה על מנת שתוכל להתעלות למלכות שמים. המסע-הגאולי אינו מתחיל ברגע הלידה אלא דווקא משעה שהאדם עומד על דעתו להבין כי נשמתו מוצאהּ עליון, ועליה לשוב לכור מחצבהּ העילאי.

   אבל דווקא פרשנות זו של  המיתוס היהודי מפקיעה אותו מידי הפרטיקולריזם, ייחודו של היהודי הוא ייחודו של כל יחיד ושל כל עם המסרב להסתפק במה שיש לפניו (השלווה המטריאליסטית של העולם, , קניין כח ומשאבים, שלטון אלים, או למצער, אדיש, על האחר), ובוחר לחיות חיים של אי-נחת, של ביקורת-עצמית, תיקון, השתדלות להיטיב דרכיו ומעלליו. מבחינה זאת, דומה קפלינסקי בהבנתו את המושג 'יהודי' למה שביאר מר שושני (נפטר 1968), מורו המסתורי של הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס (1906-1995), במלה "ישראל", כאנושות שהשיגה את מלוא אחריותה ואת מלוא מודעותה העצמית. כלומר, ככל יחיד וקבוצה שעמלים יום-יום על מנת שלא לשכוח ולו לרגע את אחריותם לתיקון עצמם ולתיקון עולם. מן הבחינה הזאת, החתירה לתיקון החברה ולצדק חברתי היא עיקרון יסוד לחיים יהודיים, לאו דווקא ברית-המלה או היות בן/בת לאם יהודיה (שאינו אלא תנאי ביולוגי-פיסיולוגי-היסטורי, תנאי מקדים הלכתי, אף לאו דווקא בלעדי, ואם אין בצידו תודעה של תיקון עצמי וחברתי הריהו תנאי בטל למדיי),ולצידם התהיה המתמדת: האם היהודים הם עדיין יהודים; האם ישראל הוא עדיין ישראל. המיתוס הלאומי הופך לאתוס אוניברסלי של הזָּכרוּת באנושיוּת של כולנוּ. בעשייה למען הקלת סבלם ורדיפתם של החלשים, החריגים— הדחופים, הסחופים והמטורפים, בכל אשר יימצאוּ.

*

לדברים חשובים מאין כמותם של מרית בן ישראל על הסכנה הנשקפת לסגירתה של הספריה לילדי מהגרי העבודה הפועלת מזה כשנתיים בגן לוינסקי בתל אביב, ראו כאן.

*

דבריה של מרית שם, עוררו אותי לכתוב את הרשימה לעיל, משום שאיני מבין מה עדיין עושה אותנו יהודים, ישראלים, או אנושיים, אם איננו מבינים כי גם ילדי מהגרי העבודה הסועדים את זקנינו וחולינו ובונים בתים ומוסדות שונים במדינת ישראל, זכאים לפעילות פנאי חינוכית ומבורכת, ולהעשרה אינטלקטואלית- רגשית-חברתית ורוחנית בשפה העברית ובשפות האם של כל אחד ואחת מהם/ן 

לקוראיי המוסלמים בפרוס חג הקרבן, عِيد الْأَضْحَى, ברכות ואיחולים מקרב לב!

*

*

בתמונה למעלה: דודו פלמה, נוף בדרך לירדן, שמן על בד 2009.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

*

בסין היה פעם איש שאהב תמונות של דרקונים, ולבושו והריהוט בביתו עוצבו בהתאם לכך, אהבתו הגדולה לדרקונים הובאה לתשומת לבו של אל הדרקונים, ויום אחד הופיע דרקון אמיתי לפני חלונו.

אומרים שהוא מת מפחד.  

הוא כנראה היה אדם שתמיד דיבר מילים גדולות אולם התנהג אחרת כאשר פגש בדבר האמיתי.

[יממוטו טסונטומו, האגאקורה, תרגם לעברית באמצעות מהדורת התרגום לאנגלית: תומר י' רוזן, הוצאת אסטרולוג: הוד השרון 2010, עמ' 34]

 *

   פעם בּילדוּת קראתי בספר כאן רגש העולם: גדולי העתונאים מספרים על המאורעות שזעזעו את העולם (הוצאת אחיאסף: תל אביב 1969)שהיה אנתולוגיה של רשימות עתונאיות ממאורעות היסטוריים ממאתיים וחמישים השנים האחרונות (העיתונות כבר הייתה רוגשת ותוססת עוד במאה השבע עשרה), כי כתב אמריקני שליווה את הכוחות המפציצים את הירושימה ונגסאקי תיאר את הפצצה כעין חיית קדומים ענקית, דינוזאור טורף זוקף ראשו וממלא את השמים; דרקון בחלון. הוא לא מת מפחד, אולי כי המדובר היה על דרקון הבא לבקר הרחק מארצו; אני זוכר כי אדישותו לאסונם של היפנים (אויביהם של האמריקנים) הטרידה אותי בעת הקריאה. מי היה יודע מה היה חש לו היה הדרקון מופיע פתאום אי-שם מעל עיר מרכזית בארה"ב. והאם היה מתאר גם אז מוקסם כולו את  הוד הקדומים של הפצצה המניצה כפרח ענקי ההופך בהמשך לנחש בריח.

   איני מבין מדוע מתדיינים בתקשורת על התקפה אפשרית באראן, גם איני מבין את כל אותם פוליטיקאים, המגנים בריש גלי את הדיונים התקשורתיים באשר להתקפה אפשרית באראן, ובכך רק מעצימים את הדיון הציבורי והפוליטי באפשרות של מתקפה. כך או כך, בין אם ישראל תתקוף ראשונה ובין אם אראן תתקוף ראשונה יהיו אבידות בנפש בהיקף רב מאוד. יש להניח כי במידה שייעשה שימוש בנשק אטומי או בלתי-קונוונציונלי מי שתתקוף ראשונה תהרוג מאות אלפים ואילו התגובה של הצד השני תגרום לאבידות בנפש של עשרות אלפים (הערכות ברוח זאת פורסמו בעבר בעתונות היומית). כך או כך, אפשר למות מפחד, ולקוות כי במלחמה הקרה הזאת, אף צד לא ימהר לקחת החלטות אופרטיביות חפוזות ופּזיזוֹת.

*

*

בתמונה למעלה: Francisco Goya, The Sleep of Reason brings forth  Monsters, Illustration 1797

© 2011 שועי רז

Read Full Post »