*
*
כשבא להתגייר אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דחוּפים סחוּפים ומטוֹרפים ויסוּרים באים עליהם? אם אמר, אני יודע, ואיני כדאי להתחבר עמהם, מקבלים אותו ומודיעין לו עיקרי הדת… [יוסף קארו, שולחן ערוך, דפוס והוצאות האלמנה והאחים ראָם: וילנה 1880, חלק יורה דעה סימן רס"ח סימן קטן ב']
*
עתים ביוצאי לקניות גדולות במרכולים הגדולים של בני ברק השוכנת מעברו השני של כביש גהה, אני נתקל בין הרחובות ברכביהם של מתרימים, מתנהלים לאטם, חובשים על גגותיהם ככובע, מן רמקול ענק, המכריז על חפצם בהגייה אשכנזית מודגשת ובלשון תחנונים: 'יהודים! רחמנים בני רחמנים!'… וכאן נמשך מסר המבקש לעזור לפלוני או לפלונית בחוליים/ן, יתמותם/ן או עניותם/ן. הרהרתי בתמונה מצויה זאת ובמהות אותה קריאה עתיקה (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף ע"ט: 'שלשה סימנים יש באומה זו- הרחמנים, הביישנין וגומלי חסדים… כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להידבר באומה הזאת'), כאשר קראתי לאחרונה את דבריו המעניינים והמעוררים של האינטלקטואל האסטוני יאן קפלינסקי (יליד 1941). על עם ישראל ושיבתו לארצו לאחר אלפיים שנה:
*
שיבה כזאת של עם אל ארץ אבותיו מכירה באמת אך ורק ההיסטוריה של היהודים. אבל כשחושבים על המשפט הזה קצת יותר, הבהירות מתפוגגת ומתעורר הַסָּפֵק. האם היהודים עודם אותם יהודים, אותו העם שעזב אי-אז את ארץ יהודה או גורש ממנה? האם ישראל עודנה ישראל? האם היהודים יכולים להיכנס פעמיים למימי אותו נהר? והאם בכלל נכנסו למימיו או אולי השליכו אותם ליאור כפי שעושים לגורי חתולים? גורי חתולים שרצו להטביעם, אך באופן בלתי צפוי ידעו בכל זאת לשחות בנהר ההיסטוריה, שאסור להיכנס למימיו פעמיים.
למעשה ההיסטוריה של היהודים היא סמל ההיסטוריה שלנו וסמל גורלנו, חיקינו את היהודים וקינאנו בהם במשך אלפיים שנה, שרפנו, הטבענו, הרעלנו אותם בגזים וירינו בהם למוות, ובכל זאת חיקינו אותם, כי בסופו של דבר הביאו היהודים את הלאומיות לאירופה, והאנטישמיות היא מעין תסביך אדיפוס של הלאומיות הצעירה של אירופה כנגד הלאומיות העתיקה של היהודים.
במשך אלפיים שנה היינו שבויים במלכודת המיתוס היהודי ולא השתחררנו ממנו. זהו מיתוס מורכב, כל אחד מוצא בו משהו. מיתוס לאומי, מיתוס אלוהי, מיתוס אנושי או משהו אחר. מנקודת מבטי המיתוס היהודי הוא יותר מכל מיתוס גנוסטי, מיתוס על עם שנקלע פעם למצרים ושכח שם מי הוא, מאין הוא ולאן עליו ללכת.
[יאן קפלינסקי, הקרח והטיטניק, תרגם מאסטונית והוסיף אחרית דבר: רמי סערי, סדרת צפון, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2008, פסקה 82, עמ' 114]
*
קפלינסקי, כדרכם של הוגים אירופאיים ביובל האחרון, אחוז השתאות נוכח ההתחדשות-ההיסטורית-לאומית של היהודים במדינת ישראל. עם זאת, בהקדישו לכך מחשבה נוספת אוחזתו התמיהה: האם זהו סיפור התחדשותו ההיסטורית של רצף הדורות היהודי בארצו או שמא תקומה תרבותית-דתית-לאומית בלבד. כלומר, האם המחזיקים בזהות היהודית כיום הם אכן צאצאיהם של בני שבט יהודה שגלו מארצם על ידי נבוכדנצר (586 לפנה"ס); האם הם בהכרח צאצאי-צאצאיהם הישירים של הפרושים התנאים ושל האמוראים ממשיכי דרכם? או שמא זהו קיבוץ של מהגרים, בני ארצות רבות, שנתכנסו אל מדינת ישראל אשר הצטרפו ברובם במרוצת הדורות אל קהל היהודים ואימצו לעצמם זהות יהודית שהתבדלה מחברת העמים במנהגיה המשונים, בגעגועיהם לארץ אבותיהם, בהחזקה בחוק דתי (הלכה) ובזיקה למקרא (תורה נביאים כתובים), כבסיס לאמונת הייחוד היהודית? את השאלה ההיסטורית שמעלה קפלינסקי הוא פותר לטעמי בלמדו כי אין כל טעם לתהות האם אותם אנשים שצלחו את נהר ההיסטוריה ככלות דורות הם אמנם צאצאי-צאצאיהם של מי שהושלכו אל הנהר (רמז להשלכת הבנים הזכרים של בני ישראל היאורהּ בהוראתו של פרעה). התנועה ההרקליטית ('לא ניתן להיכנס לאותו נהר פעמיים') שמצייר קפלינסקי, היא א-היסטורית וא-תימטית, באשר קפלינסקי מבקש לטעון כי לא הרצף ההיסטורי הוא עיקר, אלא אדרבה, העובדה לפיה אותם אנשים ששבו מקץ אלפיים שנות גלות שבו לארץ אבותיהם, אכן רואים בעצמם (בצדק או שלא בצדק) את צאצאי-צאצאיהם של בני ישראל ואת ארץ ישראל כארץ אבותיהם, אשר השיבה אליה היתה משאלת לב במרוצת דורות רבים. כל קבוצה אנושית אזורה במיתוסים-מכוננים, המגדירים במידה רבה את אורחותיה וגבולותיה, מיתוסים מטבעם אינם דווקא מתבססים על ריאליזם-היסטורי אלא על משאלות-לב, ציור מחודש של המציאות על מנת לתעלה בקנה אחד עם משאלת הלב, ובכל זאת— כאשר קבוצה אנושית מחליטה להגדיר את עצמה סביב סיפור-מכונן-משוּתף, הרי קשה מאוד לטעון כי חבריה אינם מהווים מקשה אחת ואגודה אחת.
למעשה, טוען קפלינסקי, כי קנאתם של עמי אירופה בקדמותו של מיתוס הלאומי היהודי ובאתוס המוסרי המלווה אותו [המקרא (ובכללו: שבע מצוות בני נח ועשרת הדיברות), הריהו בסיס לאתוס המוסרי של עמי אירופה הנוצריים גם כן], גרמה ליצירתה של תופעת האנטישמיות ורדיפת היהודים. הלאומים האירופיים לא יכולים היו לשאת את הקבוצה האתנית-הלאומית הזאת, המאוגדת במנהגיה המשונים הנבדלים. אדרבה, הלאומיות האירופאית החדשה (אביב העמים, 1848 אילך) הביאה דווקא להתגברות המאורעות הרצחניים כנגד היהודים (פרעות ברוסיה ועד מחנות ההשמדה בפולין), משום שהאגודה האנושית-לאומית-תרבותית-דתית הקדומה הזאת, העושה בלא קיום מדיני, הבעירה את חמתם של לאומני אירופה להשחית; ולבסוף, גם נסיונם של היהודים לאחר האמנציפציה להתחבר לעמי אירופה ולהתרחק מחברי קבוצתם הישנה, נתפסה כנראה על ידי לאומנים אירופאיים (במיוחד במרכז אירופה), כנסיון לערער את הלאומיות-החדשה על ידי התערבותם של בני הלאום היהודי העתיק בין שורותיהם. האנטישמיות אפוא מבוססת על קנאת הדמים בין הלאומיות החדשה ובין הלאומיות העתיקה.
זאת ועוד, על אף טענת ריבוי-האנפין להבנתו של המיתוס היהודי ותפקידו בחיים האירופאיים, משמיע קפלינסקי את דעתו כי למיטב הכרתו המיתוס הזה הוא, בראש ובראשונה, מיתוס גנוסטי, על עם שנקלע לגלות מצריים ושכח מיהו, מאיין בא ולאן עליו לשוב; על כן, לדידו, כל גלויותיהם-ההיסטוריות של היהודים לאחר גלות מצריים (בבל, רומא וכיו"ב) יוחדו דווקא לשימורם של המיתוסים והאתוסים המכוננים את העם-הדת-והתרבות, זאת על מנת שכל בן/בת-הקבוצה יידע עוד מקטנותו מיהו, מהיכן בא ולאן עליו לשוב. בדבריו על אודות 'מיתוס גנוסטי' מכוון קפלינסקי כנראה אל אחד החיבורים הגנוסטיים הנודעים ביותר שאותרו בין כתבי הספרייה הגנוסטית שנתגלתה בנאג' חמדי אשר במצריים באמצע המאה העשרים: המנון הפנינה. המנון הפנינה שנכתב בארמית-סורית, הוא כביכול מסעו של יהודה תאומא, אחיו תאומו של ישוּ, הנמכר על ידי הוריו ובידיעת אחיו לעבדוּת בהודו, משם עליו לרדת לארץ מצריים ולאתר שם פנינה אותה מקיף נחש בריח אימתני, כאשר רק אחר-כן תבוא גאולתו והוא יתענג לצד אחיו, המשנה לאל, ויזכה בעטרה ובכותנות זהר.ההמנון הזה זכה בדרך כלל לפירוש אליגורי לפיו מדובר בו במסע הנשמה הנופלת אל הגוף החומרי-העב בעולמנוּ האָלִים (העולם הזה מגלם בהגות הגנוסטית את הרוע המוחלט) ומשם עליה להשתדל בכל מעשיה ואורחותיה על מנת שתוכל להתעלות למלכות שמים. המסע-הגאולי אינו מתחיל ברגע הלידה אלא דווקא משעה שהאדם עומד על דעתו להבין כי נשמתו מוצאהּ עליון, ועליה לשוב לכור מחצבהּ העילאי.
אבל דווקא פרשנות זו של המיתוס היהודי מפקיעה אותו מידי הפרטיקולריזם, ייחודו של היהודי הוא ייחודו של כל יחיד ושל כל עם המסרב להסתפק במה שיש לפניו (השלווה המטריאליסטית של העולם, , קניין כח ומשאבים, שלטון אלים, או למצער, אדיש, על האחר), ובוחר לחיות חיים של אי-נחת, של ביקורת-עצמית, תיקון, השתדלות להיטיב דרכיו ומעלליו. מבחינה זאת, דומה קפלינסקי בהבנתו את המושג 'יהודי' למה שביאר מר שושני (נפטר 1968), מורו המסתורי של הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס (1906-1995), במלה "ישראל", כאנושות שהשיגה את מלוא אחריותה ואת מלוא מודעותה העצמית. כלומר, ככל יחיד וקבוצה שעמלים יום-יום על מנת שלא לשכוח ולו לרגע את אחריותם לתיקון עצמם ולתיקון עולם. מן הבחינה הזאת, החתירה לתיקון החברה ולצדק חברתי היא עיקרון יסוד לחיים יהודיים, לאו דווקא ברית-המלה או היות בן/בת לאם יהודיה (שאינו אלא תנאי ביולוגי-פיסיולוגי-היסטורי, תנאי מקדים הלכתי, אף לאו דווקא בלעדי, ואם אין בצידו תודעה של תיקון עצמי וחברתי הריהו תנאי בטל למדיי),ולצידם התהיה המתמדת: האם היהודים הם עדיין יהודים; האם ישראל הוא עדיין ישראל. המיתוס הלאומי הופך לאתוס אוניברסלי של הזָּכרוּת באנושיוּת של כולנוּ. בעשייה למען הקלת סבלם ורדיפתם של החלשים, החריגים— הדחופים, הסחופים והמטורפים, בכל אשר יימצאוּ.
*
לדברים חשובים מאין כמותם של מרית בן ישראל על הסכנה הנשקפת לסגירתה של הספריה לילדי מהגרי העבודה הפועלת מזה כשנתיים בגן לוינסקי בתל אביב, ראו כאן.
*
דבריה של מרית שם, עוררו אותי לכתוב את הרשימה לעיל, משום שאיני מבין מה עדיין עושה אותנו יהודים, ישראלים, או אנושיים, אם איננו מבינים כי גם ילדי מהגרי העבודה הסועדים את זקנינו וחולינו ובונים בתים ומוסדות שונים במדינת ישראל, זכאים לפעילות פנאי חינוכית ומבורכת, ולהעשרה אינטלקטואלית- רגשית-חברתית ורוחנית בשפה העברית ובשפות האם של כל אחד ואחת מהם/ן
לקוראיי המוסלמים בפרוס חג הקרבן, عِيد الْأَضْحَى, ברכות ואיחולים מקרב לב!
*
*
בתמונה למעלה: דודו פלמה, נוף בדרך לירדן, שמן על בד 2009.
© 2011 שוֹעִי רז
שועי
"שיבת ציון" היא מושג שיש לקחת בערבון מוגבל מאוד. מה שעבד טוב באירופה כאשר היוונים, הבולגרים ,הרומנים ועמים נוצרו כתוצאה מאביב העמים לא קרה במזרח התיכון. באזורנו לא נוצרו עמים ,הוקמו מדינות משוסעות כמו עיראק ,סוריה ולבנון בהם יש בני דת אחת שלטת שמדכאת בני דתות אחרות. היהודים לא הגיעו ממדינות אלה לישראל בגלל שחשבו שצריך לעלות לארץ ישראל מסיבות דתיות אלא מפני שזה השתלם להם. עד המרד הערבי היה נוח מאוד להיות יהודי בארצות האיסלאם.
גם העליות מרומניה ופולין לאחר קום המדינה נבעו מהקומוניזם ובגלל שחלק גדול מהיהודים ממזרח אירופה חוו את השואה.
כאשר התגייסתי לפני מלחמת אוקטובר ושרתתי בשרות סדיר אחריה ,ראיתי מעשים שלא ייעשו בהשארת בלתי כשירים לחלוטין ביחידות לוחמות. הסיבה לכך היתה שהמילה ציונות לא שכנעה מלשב"ים שלא לחמוק משרות ביחידות שדה. כאלה שחמקו היו הרבה והרבה מאוד.
מדובר אם כן באופורטוניזם.
בארצות האיסלאם היה עדיף להיות עני בקהילה יהודית מאשר להיות פלאח או מוסלמי שיעי.
יש מיסתורין גדול לג בי הגידול הבלתי סביר של האוכלוסיה היהודית במזרח אירופה. בספרו של בשביס זינגר העבד אנו למדים שלהיות נוכריה היה מצב זוועתי במיוחד.
אולי בתקופות של מאות שנים פרצו מידי פעם פרעות ,אבל לפרעות היה סוף. רשת הבטחון עד לחדירת המודרנה והחילון היתה מצויינת.
משהו מעקצץ לי בטיעון של קפלינסקי או בטון. לא יכולה עדיין לשים את האצבע, אבל משהו מטריד. (ואתה בטוח שזו לא אידאליזציה, האופן שבו אתה רואה את היהודים?)
ותודה שהזכרת את ספריית גן לוינסקי. הלוואי הלוואי שתינצל, בשביל קוראיה הקטנים והגדולים.
פוסט מעניין וּמעשיר.
שלום שאול,
לא מסכים כי עד המרד הערבי (1936) היה נח וקל להיות יהודי-ערבי באחת מארצות האסלאם.
גזירות לא מעטות (כלכליות, חברתיות ומעמדיות) הונחתו על היהודים גם בארצות האסלאם
למן שנותיו הראשונות של האסלאם ועד עיבורי המאה העשרים. נכון, כי תופעה של פרעות, מאורעות ופוגרומים היתה מוכרת פחות תחת שלטון האסלאם, ובכל זאת, לא פעם עמדו היהודים
באימפריה העות'מאנית בסכנת קיום פיסית (למשל עלילת דם בסלוניקי בראשית המאה ה-18, עלילת הדם בדמשק ב-1840 וכיו"ב; מאורעות היו גם בעולם המוסלמי עוד בטרם פרוץ הפרהוד. וכאמור גם בימי הביניים היו מקדשי שם בארצות האסלאם (למשל בימי שלטונם של המווחידון בספרד ובצפון אפריקה); מה גם שהמקום הראשון בו הונחו היהודים לענוד כוכב צהוב היתה דווקא העיר בע'דאד במאה התשיעית)
לגבי הגידול הגדול באוכלוסין היהודיים בפולין במאה ה-17. כאמור באותן שנים ניתנה ליהודים הפולנים אוטונומיה שיפוטית שנוהלה בידי ועד ארבע הארצות. הדבר הפך את פולין למקום נח ליהודים, חיי חופש יחסיים, סביבה עתירה בישיבות ובבתי כנסיות, ואפשרויות של משלח יד ופרנסה שברבות ממדינות אירופה ובאימפריהלא היו זמינות. רבים ממגורשי ספרד שקודם לכן התגוררו באיטליה, צפון אפריקה או בתורכיה, יוון ובבלקנים עברו לפולין; הדבר הפשוט הוא כי בימי הביניים היוו יהודי אשכנז רק כ-10% מן היהודים בעולם; במהלך המאה השמונה עשרה הפכה פולין לארץ של יהודים. ואפשר להגיד כי החלה לקבץ אליה המון יהודי כזה עד שהפכה לתפוצה הגדולה מכולן. אגב, ספר לימוד צרפתי (ספק אנטישמי) בגיאוגרפיה תיאר לתלמידים הצרפתיים בשנת 1936 את פולין כארץ ביצות שמתגוררים בה יהודים.
שועי התכוונתי למרד של הערבים בעותומנים
מרית קרובתי,
כל תפישה לאומית דתית או חלונית מקיימת בקירבה שניות אוטופיסטית בין היות סובלים את סבלות העולם כולו (בימים רעים) ובין היות הנבחרים מכל העמים, 'אור לגויים' (בימי שמש נעימים)
זה אחד הפנים המשותפים למשל: לאראנים (עם הרקע השיעי והזורואסטרי שלהם), לישראלים (הרקע היהודי) ולאמריקנים (הרקע הנוצרי פרוטסטנטי קאלוויניסטי).
ברור שקפלינסקי מדבר מתוך געגוע העושה אידיאליזציה לדמות 'היהודי'; כמו ששושני מתגעגע
וכוסף לדמותו של היהודי הלמדן והמענטש, דחבל על דאבדין ולא משתכחין (חבל על מי האובדים
שכבר לא יימצאו כמותם).
היהדות היא אמנם דת של אי-נחת. המתפלל עוסק בוידוי על חטאיו ושגגותיו, ובבקשות על חידוש
ימיו של העם כקדם. לא תמיד ברור האם הקדם הזה הוא משהו שמישהו מפלל לו. למשל אל מול
דברי הנביא ישעיה 'לא ישחיתו ולא ירעו בכל הר קודשי כי ביתי בית תפלה ייקרא לכל העמים' נמצא
בדברי יוספוס פלוויוס ב'קדמוניות היהודים' כי סביב בית המקדש הרגו עוד המלכים החשמונאיים
(צאצאי המכבים) אלו באלו ללא הפוגות. ועוד לא הזכרתי את הרג תלמידי בית הלל בידי בית שמאי. אגב, דומני כי כאשר השתלט פומפיאוס על ארץ ישראל רווח ליהודיה, משום שהיהודים הרגו במשך זמן רב אלו באלו לבלי הועיל. ברור לי שגם תפישתו של היהודי 'הגלותי' כלמדן שוחר שלום, היא אידיאליזציה רבה. היהודים וחיי-פשע לא היו המצאה של המאות התשע עשרה והעשרים, וישנם עוד דיווחים על חיי פשע יהודיים בימי הביניים וגם קודם לכן.
אגב, אידיאליזציה מקווה אינה דבר רע, כל זמן שמי שמשחר אחריה זוכר כי מדובר באוטופיה ולא במציאות. הבעיה ההופכת פעמים רבות לאומיות ללאומניות היא ההכרה לפיה כבר באה העת, נפתחו שערי שמים, גאולה באה לעולם, וכל דבר מטוב עד רע הופך לסימן המוביל לשעה האחרונה וכיו"ב. משעה שאנשים משוכנעים לבלי ספק שהם בניו הנבחרים של האל, הדרך לעולל עוול לאוכלוסיות שאינן נהנות לכאורה מחסדי האל, היא קצרה מאוד.
אגב, המאה העשרים הורתה לנו כמה טיפוסים של משיחויות אידיאולוגיות חילוניות למהדרין, כגון:
קומוניזם, נאציונל-סוציאליזם, ואפילו קפיטליזם. אני חושב כי גם כאן הניסיון לכפות את האידיאה על העולם, מביאה לרצח ולהרס במימדים גדולים. אידיאות הן אידיאות (מטבען הן אוטופיות), והמציאות הארצית דינמית ומורכבת מכדי לעמוד על עיקרון אחד הנכפה על ציבור גדול.
תודה, א' ארגמן, עמיתי הכנעני.
מה נאה הבלוז לכנען!
תודה שאול (-:
שועי על בני ברק
מלבד כרוזים של שנורציה יש שניים בבני ברק שעוסקים בכרוזי לוויות. פעם ה"זכרונו לברכה" הוא ביידיש ליטאית,פעם ביידיש חסידית ואם זה ספרדי לעיתים רחוקות מאוד אז אומרים זכרונו לברכה. על נשים אומרים עליה השלום ,אבל מציינים שמדובר באשה החשובה.
לגבי נשיםהיות שאני נמצא ברחוב רבי עקיבא מספר פעמים בשבוע אז בבני ברק יש נשים חרדיות עם פאות יקרות מאוד, איפור ולק ציפורניים, עדויות תכשיטים מאוד יקרים,חצאיות צמודות בגובה הברך או מעל הברך,גרביים בהירות .הם הולכות לאט כי משתרכים מאחוריה שלושה או ארבעה ילדים .
כאשר עושים קניות לשבת בקונדיטוריות ,או בברכל אין מצב שגבר לא נתקל באשה.
שאול, גרתי בבני ברק בשנת נישואיי הראשונה.
בעיקר מחמת חסרון-כיס (הייתי בן 24). היה קשה. למדתי הרבה על החרדים והליכותיהם- לטוב ולרע (למשל, ראיתי הורים השולחים את ילדיהם הקטנים
ללקט מזון ומציאות מגלי אשפה מחמת עניוּת; אבל ראיתי
גם גמ"ח שמשפחות מנהלות בביתן החל מהזנת נזקקים, וכלה
בשירותי שמרטפות למי שידו אינה משגת). הוריה של אשתי גרים בצפת ומאחר שגם צפת היא
חרדית בחלקה יצא לי להכיר גם שם ציבור חרדי. כמו
בכל אוכלוסיה מדובר באוכלוסיה מגוונת, שיש בה
דעות שונות, ומעשים שונים. אבל דבר שמאחד את
המחנה החרדי הוא תודעה של 'אחדות השורות'. יהיו
בהם לא מעטים שיהיו מוכנים להתעלם מעוולות, רק משום
שראשי המחנה אינם סבורים שמדובר בעוולות. יהיו גם כאלו שיעלימו עיין מעוולות משום שמדובר על נושאים שאסור לדבר עליהם בפרהסיה.
הקונספט של יהודי כמי שמשקיף מחוץ לחברה ומבקר אותה(וגם את עצמו) היא אתוס די רווח אצל יהודים מארה"ב(בייחוד אתאיסטים, אגנוסטים ורפורמים), אבל אני חושב שזה משהו שהציונות, מכורח היותה תנועה לאומית שמבקשת ללוש את היהודי החדש מאדמת האבות הקדומים, מחקה וטשטשה, ושוב אין פה משהו מפתיע, מבחינה פילוסופית, נדמה לי שתמיד היה, הווה ויהיה מתח בין התחושה של "היות בבית"(zu hause או beisich בהגותו של הגל) לבין התנועה הביקורתית, מכיוון שהאחת עוסקת בתיחום אובססיבי בעוד שהאחרת ממוססת: מוכיחה שהגדרות המרגיעים הם אשליה מוסמכת בלבד…
היי שועי,
לפני כמה זמן הגיע שלמה זנד למאהל נורדאו לדבר בענייני חברה ומדיניות ואני חשבתי איך להציג בפניו את ההסתייגויות שלי מהספר שלו "מתי ואיך הומצא העם היהודי" שהוא גיבוב של רעויונות שמבוססים בחלקם על חצאי מחקרים ארכיאולוגיים והיסטוריים ללא שום קו לוגי, מלבד זה שמגוייס לאידיאולוגיה של הכותב.
אם היית כותב את הפוסט הזה לפני, הייתי מדפיסה ומקריאה לו אותו.
נטלי יקרה,
הייתי מקריא לפרופ' זנד פרקים נבחרים מן התפלה היהודית (יסוד התפלה האשכנזית והספרדית הוא בישיבות הגאונים של סורא ופומפדיתא בבבל במאה העשירית ובסידוריהם של רב עמרם גאון ושל ר' סעדיה גאון… אגב, באותה תקופה של גאוני בבל פעלה בארץ ישראל באופם עקשני ישיבה גדולה בשם 'קול יעקב' שגם בראשה עמדו גאונים) ואז עובר ל"ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך' לריה"ל, ולכמה עשרות פיוטים אחרים שנכתבו לאורך מאות שנים בתפוצות שונות בהשראת שירו זה של ריה"ל. הייתי חותם גם בפירוש שהעניק פרנץ רוזנצווייג לשירו זה של ריה"ל שתורגם לאחרונה לעברית והוהדר על ידי פרופ' מיכאל שוורץ (אמריטוס, אונ' תל אביב) יחד עם 94 פיוטים אחרים משל ריה"ל.
באופן אישי, לא תמיד קל לי עם אינטלקטואלים רחבי-אופקים, שאופקיהם מצטמצמים באחת כאשר מגיעים לספרות רבנית או יהודית, וכלפיה הם לעולם יגלו איזו המעטה מפורשת, כגון למה שנבזבז על זה זמן (באותה מידה לפחות אגב לא קל לי עם אינטלקטואלים של ספרות יהודית ורבנית, שאופקיהם מתרכזים בה ובה בלבד, הפוטרים כל גילוי רוח אנושי, כאילו שאינו מעניינם).
תמהּ, אני חושב שהציונות המדינית של הרצל ועד בן גוריון התאפיינה בנסיון להציב לנגד עיניי
הציבור שני אויבים דמוניים: הגלות והאנטישמיות. מן הבחינה הזאת היה בציונות משהו שאכן
דומה למיתוס הגנוסטי ב"המנון הפנינה". בכדי להגיע לשחרור של העם צריך להילחם קודם כל
בנחש/דרקון בעל שני ראשים. אבל בניגוד למיתוס הגנוסטי שמנסה קפלינסקי להדביק ליהדות
המתחדשת בארץ ישראל, יעדהּ לא היה מלכות שמים וגם לא ישיבה לצידו של ישו (זהו מיתוס
נוצרי מובחן, קצת מזכיר את סיומו של חזון יוחנן בספר "ההתגלות") אלא מלכוּת בלבד. מבחינה
זאת, דומה כי התנועה הציונית אמצה דווקא את חזונות-הגאולי (האנטי-גנוסטי במובהק) של הרמב"ם לפיו הגאולה אינה אלא תהליך השחרור משיעבודן של המלכויות.
כמובן, התנועה הציונית לא הצליחה להשתחרר לא מן הגלות [מדינת ישראל מזכירה לי לעתים
שטעטעל ענק שיש בו גבירים ויש פריץ, וקוזאקים ופוגרומים, וכמה כלייזמרים ולצים המנסים בכל זאת להנעים את הזמן] וגם לא מן האנטישמיות [שכנראה פורחת]. ההצלחה היחסית היחידה היא הריבונות בארץ ישראל (שבכל זאת יהודים לא מעטים התגעגעו אליה במשך הדורות ונתנו לכך סימנים), ייסוד חברה דמוקרטית ליברלית, ועוד יותר חידושה של השפה העברית. באופן האישי העובדה שאני יכול לדבר, לכתוב ולקרוא בעברית ושיש סביבי אנשים המדברים, קוראים וכותבים בעברית אינה מפסיקה להדהים אותי. למרות שנולדתי בישראל, ועל כן לכאורה, הייתי צריך לראות בזה מובן מאליו.
לא הכרתי את השיר, אני אוהב אותו ואת הביצוע של מומוס, וחשבתי שהוא מקורי של מומוס.
עד שנתקלתי בגירסה ששר ז'ק ברל, שיפה לא פחות:
(ד"ר) סוס, ברוך הבא (זהיתי אבל אני שומר את שמם החפצים
בעילום שמם במערכת). אני מכיר כמובן את ברל. הגרסא של מומוס
היא גרסת כיסוי לשיר, אחת מני רבות. אגב, למומוס היה
EP שלם בשלהי שנות השמונים (ארבעה שירים) שנקרא
Brel ולאחרונה גם הופיע במופע גדול לזכרו של ברל בלונדון
יחד עם מרק אלמונד ואחרים (לאלמונד היה אלבום שלם של גרסות
כיסוי של שירי ברל באנגלית שנקרא Jacques), מי שחסר שם
במופע היה דיוויד בואי שגם הוא הקליט אי שם בשנות השבעים
מיני אלבום של כיסויי ברל, כנראה בעקבות סקוט ווקר, אחד
האנגלים שהכי הושפעו מברל (ומושא הערצה ותיק של בואי)
על כל פנים, גם ליוסי בנאי יש באחד מאלבומיו גרסת-כיסוי
לשיר הזה שנקראת 'לראות חבר בוכה'.
(אגב ציינתי את ז'ק ברל ברשימת התגים של הרשימה, למרות שלא ציינתי מפורשות שמדובר בגרסת כיסוי של שיר שהוא ביצע)