להט החרב המתהפּכת

*

*

אֵינֶנִּי זוֹכֵר דָּבָר

אֲנִי רוֹצֶה לוֹמָר זֹאת פָּשוּט

[יאיר הורביץ, ללא שם, מתוך ספרו: מקום, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1978, עמ' 33]

*

לזכרו של נדב בּלוֹךְ- 

 צייר, אמן, חבר יקר, איש עין הוֹד

שנפטר במפתיע-מאוֹד, הלילה

*

   טקואן סוהו (Takuan-Sōhō,1645-1573), נזיר זן (רינזאי-זן שהיה קרוב יותר לדרכם של הסמוראים), משורר וקליגראף-אמן, פתח את ספרו פוּדוֹצִ'י שִינְמִיוֹרוֹקוּ ,(The–Unfettered–Mind, תורגם לאנגלית כמה פעמים, וראה אור בתרגום עברי מתוך הנוסח האנגלי של וו.ס. וילסון על ידי תומר רוזן בשם התודעה הבלתי כבולה) בחרב הנעה כלפי האדם להכותו ולשספו; הוא מציע לאדם שלא לתת לתודעתו להיות מעוכבת על ידי סכנת החרב, מה שיעורר בו פחד ויקשה עליו להגיב. חלילה, לא להסתובב ולברוח, מה שיחשוף את הגב ואת הצואר למכת חרב. אלא אדרבה, משעה שיחזה האדם בחרב המתהפכת, צריך הוא לצעוד לפניו, לנוע ישר קדימה בהחלטיות ולנטול מן התוקף את חרבו.

   כמובן,  טקואן יכול לעורר תימהון. שום דבר באינסטינקטים הטבעיים שלנו לא מכין אותנו להתייצב בנפש חפצה ובמוכנות מול חרב הנשלחת לעומתנו. זאת ועוד, דבר אינו מבטיח לכתחילה את הפדות מן הדקירה והשיסוף, ובכל זאת מורה טקואן—לך קדימה, אל תתעכב על החרב אלא על האוחז בה; דע כי הנך יכול לנטול את החרב ממנו. כלומר, עלינו להיות מרוכזים לגמריי בתנועת היד המניפה את החרב (החרב אינה אלא כלי-נשק, המבטאת את כוונתו התוקפנית של האוחז בה; למעשה, היד המניפה את החרב מבטאת את כוונתו התוקפנית של תודעת היריב). יותר מכך, מורה טקואן, אין לבטא בתנועה כוונה תוקפנית כלפי מניף החרב. זאת צריכה להיות תנועה מדויקת, שוות נפש. תכליתה אינה הרחקת האיום בלבד. אלא פעולה מתוך מודעותו של 'חסר חרב' הסומך על יכלתו לפרק את יריבו החמוש והרצחני מנשקו.

   אמנם טקואן מסיים דבריו כך שטכניקה תודעתית זאת שמשה סמוראים משעה שזכו בחרב לשסף את תוקפיהם (אולי בטרם יזכו לחדש את התקפתם באמצעות כלי זין אחר). ברם, אני דווקא חשבתי על האפשרות לפיה, ימשיך ההֶלֶךְ' שמכת החרב הפתאומית הפתיעה אותו בעת שפסע על גדת הנהר, וימשיך להתבונן במסע הדגים הכתומים-סגולים בין אצות ירקרקות, המתארעות בדרכם, מערפלות את התמונה; נוסעות כעננים בעומק המים.

   יש משהו בסיטואציה שמתאר טקואן ההופך אותה לקיומית ואוניברסלית. כל אדם עלול להיתקל פתע במותו. כל אדם עלול להתמודד עם אירוע מסכן-חיים; להביט בו עין-בעין או לנוס על נפשו. האדם עשוי לבקש על —נפשו,האדם עשוי להילחם על חייו,האדם עשוי להשלים עם גורלו;אחֶר ייפול בחושבו על היקרים ללבו שהוא מותיר אחריו;אחֶר ייפול בחוסר דעה. דומה שטקואן מנסה לרמוז בדבריו לכך שעל האדם להכין את תודעתו לקראת רגעים כאלה. לכך שהפסיעה הלאה אל החרב, על מנת לנטול את החרב ולהמשיך בדרכו (אם אכן יצליח), תהיה ברורה לאדם; אם צ'סלב מילוש (2011-1911)  מדמה את המוות לקיר שלא יזוז לעולם חרף כל תחנונינו (זֶה, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008, עמ' 24), משמיעינו טקואן כי על האדם לנהוג כאילו לא עומד שם קיר, עליו להיות האיש שבקיר, האיש שעובר דרך קירות, לנוע דרך קירות כאילו זה הדבר הטבעי ביותר לו, כדי ליצור את האפשרות לכך שאמנם הוא ימשיך לפסוע גם מעברו השני של הקיר, כאילו לא היה זה קיר כלל שעמד אי-פעם בפניו.

   באחד משיריו האחרונים (כחמישה חודשים בטרם שלח יד בנפשו), כתב המשורר, הסופר והעורך האיטלקי, צ'זרה פָּבֶזֶה (1950-1908):

*

יָבוֹא הַמָּוֶת וְעֵינָיו יִהיוּ עֵינַיִךְ

מָוֶת זֶה הַמְלַוֶּה אוֹתָנוּ

מִבֹּקֶר עַד לַיִל, נְדוּד שֵנָה,

חֵרֵש, כְּמוֹ חֲרָטָה נוֹשָנָה

אוֹ חֵטְא נוֹאָל, עֵינַיִךְ

תִּהיֶינָה מִלָּת שָוְא,

צְעָקָה אִלֵּמֶת, שְתִיקָה.

כָּך אַתְּ רוֹאָה אוֹתָן כָּל בֹּקֶר

כְּשֶאַת נִרְכֶּנֶת אֵלַיִךְ לְבַדֵּךְ

בַּמַּרְאָה. הוֹ תִּקְוָה יְקָרָה,

בַּיוֹם הַהוּא נֵדַע גַּם אֲנַחְנוּ

שֶאַת הַחַיִּים וְאַתְּ הָאַיִן.

לַמָּוֶת יֵש מַבַּט לְכָל אֶחָד.

יָבוֹא הַמָּוֵת וְעֵינָיו יִהיוּ עֵינַיִךְ.

זֶה יִהיֶה כְּמוֹ וִתּוּר עַל חֵטְא,

כּמוֹ לִרְאוֹת פָּנִים מֵתוֹת

שָבוֹת וּמוֹפִיעוֹת בַּמַּרְאָה

כְּמוֹ לִשְמוֹע שְׂפָתַיִים חֲתוּמוֹת.

נֵרֵד בַּתְהוֹם דּוּמָם.  

[צ'זרה פבזה, 'יבוא המות ועיניו יהיו עיניך', תרגמה מאיטלקית: טל ניצן, הבהוב השחר: שישה שירים מאת צ'זרה פבזה, תרגמו מאיטלקית: ענבל וז'ק ארביב, טל ניצן, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008, עמ' י"ד]

*  

מבע עיניה של אהובה אבודה ("כמו חרטה נושנה", "חטא נואל, "זעקה אלמת") שונה הוא בתכלית ממכת חרב בעבי הליל— למצער, נכרים ביניהם הבדלים אחדים… אם שָם קורא אותנו טקואן לעמוד על נפשינו, להוציא את החרב מידו של המכה בה,אולי גם להכותו נפש; הרי כאן, מגע עיניה השכוחות של האהובה, אותו געגוע ניעור, מצמית ומחייה כאחד, העולה בשירו של פַּבֶזֶה, מפלח את הלב באבחת זיכרון— ועל כן, יש משהו שנח להימסר לו, לא עוד לדחות את הקץ, לא להמשיך להמתין בכוננות נמרצת למכות החרב הבאות, לאוחזי -החרב הבאים שיהיה עלינו להוציא מידיהם את הסיף בו ביקשו להכותנוּ. פבזה כמו מבקש כי למותו יהיו את עיניה של אהובתו, בכדי שיקל עליו ללכת אחריהן ואז לחדול מכל הליכותיו.יותר משזהו שיר רומנטי,זהו אלגיוּם חרישי, צללים נעים של ממלכה גוועת, קנטו חונדו של צלילים שחורים, של מרכבת מים שחורים; שיר-מוות של משורר המבקש כבר לגנוב את גבול שבין החיים והמוות, ומבקש כי עיני אהובתו תלווינה אותו בדרכּו זו; אחרונות בתכלית.

*

*

 בתמונה למעלה: נדב בלוך, הליכה ביער, אקריליק על בד 2005.

© 2011 שוֹעִי רז