*
*
אֵינֶנִּי זוֹכֵר דָּבָר
אֲנִי רוֹצֶה לוֹמָר זֹאת פָּשוּט
[יאיר הורביץ, ללא שם, מתוך ספרו: מקום, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1978, עמ' 33]
*
לזכרו של נדב בּלוֹךְ-
צייר, אמן, חבר יקר, איש עין הוֹד
שנפטר במפתיע-מאוֹד, הלילה
*
טקואן סוהו (Takuan-Sōhō,1645-1573), נזיר זן (רינזאי-זן שהיה קרוב יותר לדרכם של הסמוראים), משורר וקליגראף-אמן, פתח את ספרו פוּדוֹצִ'י שִינְמִיוֹרוֹקוּ ,(The–Unfettered–Mind, תורגם לאנגלית כמה פעמים, וראה אור בתרגום עברי מתוך הנוסח האנגלי של וו.ס. וילסון על ידי תומר רוזן בשם התודעה הבלתי כבולה) בחרב הנעה כלפי האדם להכותו ולשספו; הוא מציע לאדם שלא לתת לתודעתו להיות מעוכבת על ידי סכנת החרב, מה שיעורר בו פחד ויקשה עליו להגיב. חלילה, לא להסתובב ולברוח, מה שיחשוף את הגב ואת הצואר למכת חרב. אלא אדרבה, משעה שיחזה האדם בחרב המתהפכת, צריך הוא לצעוד לפניו, לנוע ישר קדימה בהחלטיות ולנטול מן התוקף את חרבו.
כמובן, טקואן יכול לעורר תימהון. שום דבר באינסטינקטים הטבעיים שלנו לא מכין אותנו להתייצב בנפש חפצה ובמוכנות מול חרב הנשלחת לעומתנו. זאת ועוד, דבר אינו מבטיח לכתחילה את הפדות מן הדקירה והשיסוף, ובכל זאת מורה טקואן—לך קדימה, אל תתעכב על החרב אלא על האוחז בה; דע כי הנך יכול לנטול את החרב ממנו. כלומר, עלינו להיות מרוכזים לגמריי בתנועת היד המניפה את החרב (החרב אינה אלא כלי-נשק, המבטאת את כוונתו התוקפנית של האוחז בה; למעשה, היד המניפה את החרב מבטאת את כוונתו התוקפנית של תודעת היריב). יותר מכך, מורה טקואן, אין לבטא בתנועה כוונה תוקפנית כלפי מניף החרב. זאת צריכה להיות תנועה מדויקת, שוות נפש. תכליתה אינה הרחקת האיום בלבד. אלא פעולה מתוך מודעותו של 'חסר חרב' הסומך על יכלתו לפרק את יריבו החמוש והרצחני מנשקו.
אמנם טקואן מסיים דבריו כך שטכניקה תודעתית זאת שמשה סמוראים משעה שזכו בחרב לשסף את תוקפיהם (אולי בטרם יזכו לחדש את התקפתם באמצעות כלי זין אחר). ברם, אני דווקא חשבתי על האפשרות לפיה, ימשיך ההֶלֶךְ' שמכת החרב הפתאומית הפתיעה אותו בעת שפסע על גדת הנהר, וימשיך להתבונן במסע הדגים הכתומים-סגולים בין אצות ירקרקות, המתארעות בדרכם, מערפלות את התמונה; נוסעות כעננים בעומק המים.
יש משהו בסיטואציה שמתאר טקואן ההופך אותה לקיומית ואוניברסלית. כל אדם עלול להיתקל פתע במותו. כל אדם עלול להתמודד עם אירוע מסכן-חיים; להביט בו עין-בעין או לנוס על נפשו. האדם עשוי לבקש על —נפשו,האדם עשוי להילחם על חייו,האדם עשוי להשלים עם גורלו;אחֶר ייפול בחושבו על היקרים ללבו שהוא מותיר אחריו;אחֶר ייפול בחוסר דעה. דומה שטקואן מנסה לרמוז בדבריו לכך שעל האדם להכין את תודעתו לקראת רגעים כאלה. לכך שהפסיעה הלאה אל החרב, על מנת לנטול את החרב ולהמשיך בדרכו (אם אכן יצליח), תהיה ברורה לאדם; אם צ'סלב מילוש (2011-1911) מדמה את המוות לקיר שלא יזוז לעולם חרף כל תחנונינו (זֶה, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008, עמ' 24), משמיעינו טקואן כי על האדם לנהוג כאילו לא עומד שם קיר, עליו להיות האיש שבקיר, האיש שעובר דרך קירות, לנוע דרך קירות כאילו זה הדבר הטבעי ביותר לו, כדי ליצור את האפשרות לכך שאמנם הוא ימשיך לפסוע גם מעברו השני של הקיר, כאילו לא היה זה קיר כלל שעמד אי-פעם בפניו.
באחד משיריו האחרונים (כחמישה חודשים בטרם שלח יד בנפשו), כתב המשורר, הסופר והעורך האיטלקי, צ'זרה פָּבֶזֶה (1950-1908):
*
יָבוֹא הַמָּוֶת וְעֵינָיו יִהיוּ עֵינַיִךְ
מָוֶת זֶה הַמְלַוֶּה אוֹתָנוּ
מִבֹּקֶר עַד לַיִל, נְדוּד שֵנָה,
חֵרֵש, כְּמוֹ חֲרָטָה נוֹשָנָה
אוֹ חֵטְא נוֹאָל, עֵינַיִךְ
תִּהיֶינָה מִלָּת שָוְא,
צְעָקָה אִלֵּמֶת, שְתִיקָה.
כָּך אַתְּ רוֹאָה אוֹתָן כָּל בֹּקֶר
כְּשֶאַת נִרְכֶּנֶת אֵלַיִךְ לְבַדֵּךְ
בַּמַּרְאָה. הוֹ תִּקְוָה יְקָרָה,
בַּיוֹם הַהוּא נֵדַע גַּם אֲנַחְנוּ
שֶאַת הַחַיִּים וְאַתְּ הָאַיִן.
לַמָּוֶת יֵש מַבַּט לְכָל אֶחָד.
יָבוֹא הַמָּוֵת וְעֵינָיו יִהיוּ עֵינַיִךְ.
זֶה יִהיֶה כְּמוֹ וִתּוּר עַל חֵטְא,
כּמוֹ לִרְאוֹת פָּנִים מֵתוֹת
שָבוֹת וּמוֹפִיעוֹת בַּמַּרְאָה
כְּמוֹ לִשְמוֹע שְׂפָתַיִים חֲתוּמוֹת.
נֵרֵד בַּתְהוֹם דּוּמָם.
[צ'זרה פבזה, 'יבוא המות ועיניו יהיו עיניך', תרגמה מאיטלקית: טל ניצן, הבהוב השחר: שישה שירים מאת צ'זרה פבזה, תרגמו מאיטלקית: ענבל וז'ק ארביב, טל ניצן, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008, עמ' י"ד]
*
מבע עיניה של אהובה אבודה ("כמו חרטה נושנה", "חטא נואל, "זעקה אלמת") שונה הוא בתכלית ממכת חרב בעבי הליל— למצער, נכרים ביניהם הבדלים אחדים… אם שָם קורא אותנו טקואן לעמוד על נפשינו, להוציא את החרב מידו של המכה בה,אולי גם להכותו נפש; הרי כאן, מגע עיניה השכוחות של האהובה, אותו געגוע ניעור, מצמית ומחייה כאחד, העולה בשירו של פַּבֶזֶה, מפלח את הלב באבחת זיכרון— ועל כן, יש משהו שנח להימסר לו, לא עוד לדחות את הקץ, לא להמשיך להמתין בכוננות נמרצת למכות החרב הבאות, לאוחזי -החרב הבאים שיהיה עלינו להוציא מידיהם את הסיף בו ביקשו להכותנוּ. פבזה כמו מבקש כי למותו יהיו את עיניה של אהובתו, בכדי שיקל עליו ללכת אחריהן ואז לחדול מכל הליכותיו.יותר משזהו שיר רומנטי,זהו אלגיוּם חרישי, צללים נעים של ממלכה גוועת, קנטו חונדו של צלילים שחורים, של מרכבת מים שחורים; שיר-מוות של משורר המבקש כבר לגנוב את גבול שבין החיים והמוות, ומבקש כי עיני אהובתו תלווינה אותו בדרכּו זו; אחרונות בתכלית.
*
*
בתמונה למעלה: נדב בלוך, הליכה ביער, אקריליק על בד 2005.
© 2011 שוֹעִי רז
לכל הקוראות והקוראים,
בשל קשיים טכניים להעלות את הפוסט הזה, להכניס בו תמונה,
ולצבוע את גופניו, כפי שאני נוהג. אני משאיר אותו בינתיים כך.
בזמן האחרון דומה כי מערכת ההפעלה של וורדפרס אינה פועלת כשורה.
שועי יקירי,
אני רואה שגם בך הוורדפרס מתעלל.
נסה להוריד (זה קל עד מאוד) את הדפדפן גוגל כרום,
שם אפשר לעבוד (בינתיים…)
בהצלחה.
אבוא לקרוא ברצינות ולהגיב – יותר מאוחר.
שועי יקר,
איך זה שדרוויש כמוך מבין משהו במשחק החרבות?
"עזה כמוות אהבה, שרו כבר בשיר השירים (על אף
שאתה כותב זאת מכיוון החיים ולא המתים).
הפוסט הזה ענוג כשחר "יָבוֹא הַמָּוֵת וְעֵינָיו יִהיוּ עֵינַיִךְ"
כמה זה יפה.
ועוד דבר, אתה צריך לעשות משהו עם הצילום שלך
חסר המגבעת שלמעלה. אתה ניראה בו כמו מישהו
שמלמד בבר אילן…
אני השתכנעתי מטקואן. כשהחרב תונף אושיט את ידי לעצור אותה.
מיכל יקרה, מה רצה הבן-אדם, לפרסם פוסט עצבצב על מפגשים עם המות לזכרו של חבר? (עובר עליי יום די המום, ומחר כנראה אסע צפונהּ)
דודו יקר, התצלום החדש צולם על ידי בתי חמש דקות אחרי שבת; זהו אחד העתים בשבוע, שבו אני אכן עשוי להיראות כמי שמלמד בבר אילן (זה בכלל תצלום נדיר שלי ללא כובעיי). אגב, אני כרגע יותר חוקר שם מאשר מלמד שם, אבל לתומי חשבתי עד עתה שהמוסיקה שלי עוזרת לשבש שם את המארשים. לא שהיא מפריעה למישהו במיוחד, הא-טונליה שלי, בכל זאת ראש, חבר הנאמנים לשעבר הוא שר המשפטים המכהן, מיטב יועציו מתנחלים (דוקטורים למשפטים/מדעי המדינה/תקשורת מבר אילן), וכל הזמן דומה יוצאים ממשרדו הוראות ויוזמות לשינוי החוק באופן המדלדל את זכויות תושביה/אזרחיה הלא-יהודים של מדינת ישראל.
אני שמח כרגע לעבוד במרכז מוסיוף לחקר הקבלה בבר אילן. זה סוג של בית מאוד לא "בר אילני", שהעומד בראשו ד"ר אבי אלקיים הוא גם עמוד תווך בשיח היהודי-אסלאמי קבלי-סוּפי בעשור וחצי האחרונים.
עם זאת, אם תארע לי "יציאת בר אילן" באיזו הזדמנות (זה כמעט כבר הצליח לי פעם ונפל ברגע האחרון
מסיבות תקציביות) או אצליח להרחיב את פעילותי האקדמית מעבר לכך, זאת תהיה מבחינתי סוג של הקלה. אני פחות ופחות חש את עצמי עם השנים כמגשר אל הציבור הדתי. כלומר אני אמנם מקיים מצוות, אך רוב הדברים בהם אני עוסק בעניין, רחוקים מעולם הדעות והאמונות המצוי בקרב הקהלים הדתיים, כרחוק מזרח ממערב.
כאשר לימדתי קורס על השפעות ניאופלטוניות על ספרות הקבלה העיר לי רב למהדרין, שישב בכתה כאחד התלמידים, שהוא מעולם לא סבר עד הקורס שלי, שבעבודה זרה, אצורה חכמה כה-רבה.
מרית קרובתי, טקואן סוהו ליתר דיוק מעוניין שנאחז
ביד המבקשת להכות בנו בחרב ונוציא מידיה את החרב
ונהפוך אותה לשלנו. הוא רומז-ממליץ להכות במכה
כגמול נאות על מכתו ובטרם יחדש את ההתקפה; אבל
אייכשהו נראה לי יותר נכון לקפל את החרב כמו אולר כיס
ולהמשיך ללכת בנונשלנטיות בדרך.
כמובן, שההתייצבות הזאת; הנסיון להוציא את החרב מהיד
המכה, אינו מבטיח אף פעם שהאקט יצליח. ובכל זאת,
הנסיון נראה לי תמיד כדאי. עד כמה ניתן להתאמן לקראת
מכות החיים (יש יאמרו, הגורל) זאת כבר שאלה אחרת.
שועי שועי,
הזכרת לי את המילים של ליאונרד כהן
מי באש ומי במים וכן הלאה
.
אני רוצה להשתתף בצערך על חברך.
מיכל יקרה,
זה ממש מצער לדבר על נדב בלשון עבר
הוא היה אמן, טייל, וסקרן בלתי נלאה, וכנראה מן
מתי-המעט שהייתי יכול לשוחח עימם על זיקות אפשריות
בין זרמים מיסטיים אנטינומיים (אנטי-הלכתיים) ביהדות ובין הדאדאיזם
של טריסטן צארה, מרסל ינקו וחבריו. לא הכרנו זמן רב. רק שנתיים או שלוש. אבל הוא כבר
חסר. נדב היה גם קורא קבוע של האתר הזה, ולעתים התכתבנו
על הקורה בו ועל פעילויות (שלום, רוח וכיו"ב) בהן היינו שנינו מעורבים.
יהי זכרו ברוך.
עוד למיכל,
תודה רבה. פעלתי כפי הצעתך ובאמת לאחר ההתקנה הכל החל לעבוד ולתקתק (כל מיני אופציות שכבר חודשים מערכת ההפעלה שלי החביאה ממני). מה שכן, המועדפים שהיו לי
באקספלורר נמחקו. קצת חבל. כי ייקח לי איזה זמן לשחזר אותם. ובכל זאת, אין יתרון ללא
חיסרון. וזאת באמת רווחה גדולה.
אם זכרוני אינו מטעני,
יש אפשרות ליבא אותם כולם,
כשיהיה לי רגע פנוי אחפש אותה בשבילך.
יומטוב.
מיכל, אם ישנה דרך קלילה ליבא זה ישמח את לבי,
ואם לאו כבר אסתדר.
תודה רבה (-:
שועי יקר, ראשית מחל על אטימות הלב שבעטיה לא
ניחמתי אותך על אובדן חברך. בעקבות השיח
שהתפתח בינך לבין מיכל נעשיתי מודע למי הוא היה
וכך יכולתי לחוש במידת מה בחסרונו. חבל על דאבדין
ולא משתכחין. ואם ישנה נחמה באיזשהו מקום אז
שהמקום ינחם אותך (המקום שלכם, שלך ושלו) בתוך
שאר אבלי ציון וירושלים.
דודו, תודה מקרב לב. נדב היה אמן, איש עין הוד, בן קיבוץ בעברו,
ממש לא איש של המקום ינחם… (אני לעולם לא אומר את הפראזה
הזאת לאבלים). הלווייתו עברה בשתיקת הנוכחים (קהל רב), שנתנו את ליבם לדממה,
הספד קצר של בן משפחה; את רוב התפילות השמיע הרב בהשקט,
משום שידע כי רוח המקום והציבור אינה פנויה לפרקי תהלים ולהמצאת מנוחה
נכונה תחת כנפי השכינה. אני הלכתי והתיישבתי על ספסל
במרחק מה מבית העלמין של עין הוד, ממקום שראיתי בו את
השמש נסחפת בים, וחשבתי על החיים ועל חסרונם/אבדנם,
וגם על המהירות שבה אדם במלוא חייו ומרצו עלול להיפרד מסובביו (לא הספקתי להיפרד)
וגם על השמש הלובשת תולע למכסה.
שועי, תודה שהבאת את ציורו הלירי של נדב. משתתפת בצערך.
ועל הדברים שכתבת- אפשרויות שונות לפני האדם עת יפגוש בחרב המתהפכת, וכן, לא החרב אלא הדואט בין שני צדדיה
איריסיה יקרה, תודה מקרב לב. אני לא מצליח משום מה להגיב אצלך באתר- או שהתגובות
עוברות לאישור או שהן נבלעות. השארתי תגובה על רשימת הכלניות אתמול, והיא כנראה לא
נקלטה.
הַמָּקוֹם יְנַחֵם
בַּסּוֹף
הַמָּקוֹם יְנַחֵם
אֶת הָאָדָם
הַמָּקוֹם הוּא
הָאָדָם כָּל יָמָיו
עַל הָאָרֶץ
בִּיגִיעָה רַבָּה יִבְרָא
אֶת מְקוֹמוֹ
עַד שֶׁלְּבַסּוֹף
עָרוֹם עֶרְיָה
וּבְחֹסֶר כֹּל
אֵלָיו יָבוֹא
לְהִתְנַחֵם
בַּסּוֹף
רַק הַמָּקוֹם
נוֹתָר לְנַחֵם
דודו, השיר שלך עורר אצלי מחשבה שבלאו הכי מסתובבת
שם ברצוא ושוב בימים האחרונים
אך גם לפניהם:
אומרים על אדם היוצא מן העולם 'נפטר', כאילו האדם נפטר מן העולם.
לאמיתו של דבר, העולם הוא שנפטר מן האדם.
העולם ממשיך להתקיים בלא המת למישרין.
הזיכרון והכאב הם נחלת מעטים, שגם הם יעזבו את העולם אי שם בעתיד.
כלומר העולם עתיד להיפטר גם מהם.
העולם גם ייתקיים מבלעדיהם למישרין.
גם מבלעדינו,
מכמה בחינות, לדעת כי העולם יתנהל גם מבלעדיי, בבוא היום,
אנשים ימשיכו לחיות, לאהוב, לחשוב, לרצות,
חלק מהם גם יגלו דברים שבעבר גם אני גיליתי-הבנתי,
יש בכך נחמה פורתא.
שועי, התגובה נקלטה והיא מופיעה וכבר עניתי לך שם ואני אסביר להם שאתה חבר לגאלי רצוי ואולי הם יתרצו להכניסך מייד…
ואני חייבת להוסיף פעימות לשיר שדודו הביא. תודה דודו
איריסיה, כאן ראיתי עכשיו, פשוט לא העליתי בדעתי שהתגובות אצלך מופיעות כך שהתגובה
הראשונה היא האחרונה (מבחינת סדר הזמן מעת הפרסום), ולכן חיפשתי את התגובה שלי
בתחתית התגובות (-:
מעולה (אין לי מה להוסיף)
א' ארגמן ניל"י, תודה מקרב לב.
הנה קטע מתהלוכה שנתית של תופים ומחולות ובסיומה שריפת עגל הזהב שהתקיימה בעין הוד בשנים האחרונות (מדי שנה בשביעי של פסח או באיסרו-חג)..העגל כמדומני הוקם מדי שנה על ידי נדב ז"ל (בתלבושת הכהן הגדול). ואם תגיע לחלק הקצבי של הוידיאו אפשר שהדברים ייחזו לפניך כסוג של חינגה כנענית רב-לאומית:
את זה מעולם לא ראיתי ! מרתק, אני מניח שלקראת פסח אברר יותר בתקווה שיצא לי להיות שם בפסח השנה 🙂
אם יהיו לי פרטים לקראת פסח אנסה להודיע לך. נדב היה אחד ממייסדי ומקימי הטקס השנתי
הזה (אם כי וגם אמרתי לו שהדרך היחידה שלי להבין את שריפת העגל באירועים האלה, היא כסוג של התרסה דאדאיסטית כנגד האמנות וכנגד הממסדים, ובכל זאת– מדוע לשרוף יצירת
אמנות שעמלתָ עליה? מי יודע, אולי היה כאן הומאז' נחבא אל הכלים לצוואתו של קפקא).
אגב, עגל דומה, הוצג פעם בתערוכה של נדב שנקראה "שעיר לעזאזל".
האיש (נדב) חסר לי. חשבתי שנספיק הרבה יותר.
תודה רבה, שועי, על הפוסט הזה ועל אחרים, על הצירופים העשירים שאתה מגיש כאן. לא הכרתי את נדב (זה שמו של בני הצעיר, לכן אני לא מצליחה לצרף את ראשי התיבות ז"ל לידו, אז אצרף אותם בסוגריים) ולכן מגיבה בדחילו ורחימו.
ציור החורשה שלו נפלא, מזכיר לי כמובן משהו דומה של קלימט. גם שם וגם פה אותה התחושה: יופי ירוק שרוצים לטבוע בו, לחיות בו, אבל מצד שני גם משהו סוגר וממאיר ומאיים קצת כמו המוות.
אביבה יקרה, תודה גם לך בנדב בלוך היה משהו צעיר-עד. רק בהלוויתו הסתבר לי שהוא נפטר בגיל 71. מעולם לא שאלתיו לגילו ותמיד הערכתי שהוא באמצע שנות החמישים של
חייו לכל היותר. הוא היה נוסע הרבה בעולם עם זוגתו, אבל היה מקפיד להגיע, ככל יכלתו, פעם למפגש לימוד שבועי שהתקיים לאורך כל השנה שעברה בתל אביב ועסק בקבלה שבתאית.
היתה קשורה בינינו חיבה רבה גם בשל הפעילות האמנותית וחוש ההומור וגם בשל ההתקשרות
שלנו עם עולם התרבות האוונגרדי, קורא התיגר, בעולמה של היהדות ומחוץ לו.
הוא היה אדם מצחיק, יצירתי, סקרן וצנוע. יש דברים שגיליתי בימים האחרונים, רק לאחר פטירתו.
מעניין.
אתה מוזמן גם
http://cafe.themarker.com/user/426534/
יעל חיון
תודה יעל, ברוכה הבאה.