*
*
—"הרב כבסני מעווני , ומחטאתי טהרני" (תהלים נ"א, 4) .
—"פתק שנמצא על אחת מחולצותיו של המשורר ההולנדי: לחץ על כפתור החולצה והמתן" (חזי לסקלי , העכברים ולאה גולדברג, 1992).
*
—*
—אדם הולך ומזקין בְּעוֹרוֹ
—כִּכְביסה נטוּיה על חבל-תלייה
—שמֵימֵיהָ הוֹלכים ואוֹזלים
—עוֹד מעט תקֻפָּל
—מתי יִפְקָח עיניו בְּאמת?
—ומה יָעֲשֶה
כאשר דווקא אז– יְגָלֶּה
כּי שרווּל
—או כָּפתּוֹר,
כּבר הלכוּ לאִבּוּד
—לְעוֹלָם?
*
*
בתמונה למעלה: Marcel Duchamp, Laundry Barge, Oil on Canvas 1909
© 2011 שוֹעִי רז
האם המשורר ההולנדי הוא יעקב ישראל דה האן הי"ד ?
לחזי לסקלי היתה נגיעה לדה האן
הי שאול, למיטב ידיעתי לא התכוון חזי לסקלי ליעקב דה האן דווקא; אמנם, גם לסקלי וגם דה האן היו הומוסקסואלים כנודע (אם הבנתי נכון את הרמיזה)– אבל אין כל מה שירמוז לכך שלסקלי מתכוון לדה האן. לסקלי עצמו חי לא מעט שנים בהולנד, ואף עשה שם בלימודי מחול. על כן אפשר ש"משורר הולנדי" הוא בן דמותו של לסקלי עצמו. כך ניתן גם לראות בקולות האחרים המופיעים לאורך ספרו הנזכר.
על כל פנים, הדברים שצטטתי מעל הרשימה מובאים בחתימת "דת: מחזה תיאולוגי לשישה גברים ומוזה", זוהי החטיבה השניה בקובץ "העכברים" מתוך ספרו של לסקלי העכברים ולאה גולדברג: שירים 1989-1987 (סדרת הליקון-ביתן לשירה חדשה, ביתן הוצאה לאור: תל אביב 1992, עמ' 36).
הי שועי, יפה ומעורר מחשבה. אהבתי מאד את הוידאו של נדב ובת זוגתו. מעניין שהם קראו ליצירה שלהם שיר החיים כשבעצם הוא עוסק בקבורה (יפה ומכובדת מרוב ההלוויות שהייתי בהן בימי חיי). אני בטוחה שגם ההלוויה שהוא ארגן לעצמו השבוע, הרבה יותר מדי מוקדם, היתה מיוחדת כמוהו.
אני שמחה שנפלה בחלקי הזכות להכיר אותו בשנה הקודמת.
הָיָה אָדָם וְאֵינֶנּוּ
אוֹמְרִים הָיָה אָדָם וְאֵינֶנּוּ
כָּל עוֹד הָיָה אָדָם
לֹא הָיָה ְאֵינֶנּוּ,
עַכְשָׁו שֶׁאֵינֶנּוּ
אֵין אָדָם?
כָּל עוֹד הָיָה
הָיָה רוֹאֶה-
הִנֵּה אִשְׁתִּי, הִנֵּה יְלָדַי
הִנֵּה בֵּיתִי שֶׁאָהַבְתִּי.
עַכְשָׁו שֶׁאֵינֶנּוּ –
הֵם רוֹאִים אוֹתוֹ.
עוֹד יָמִים יָגִידוּ
הָיָה אָדָם, הָלַךְ בֵּינֵינוּ
בְּדֶרֶךְ הַיָּשָר הָיָה
אוֹהֵב וְנֶאֱהָב
הָיָה חַי…
עַכְשָׁו שֶׁאֵינֶנּוּ
עוֹד הוֹלְכִים תָּוֵי פָּנָיו
הַמִּתְפַּזְּרִים וְנִטְמָנִים בַּנּוֹף.
מֵהַיּוֹם נִמְצֵאנוּ סָבִיב
בְּהָרֵי הַבַּזֶּלֶת הַכֵּהִים
בְּעֵצִים מַרְטִיטִים בַּסְּעָרָה
בַּצִּפֳרִים הַנּוֹדְדוֹת
הַרְחֵק מִכָּאן.
אוֹמְרִים הָיָה אָדָם וְאֵינֶנּוּ
עַכְשָׁו שֶׁאֵינֶנּוּ עוֹד
נִמְצָאֵנוֹ בִּפְנֵיהֶם הַמִּשְׁתַּנִּים לְאַט
שֶׁל אִשְּׁתּו, שֶׁל יְלָדָיו
שֶׁל בֵּיתוֹ שֶׁאָהַב
וּבְלִבֵּנוּ.
נטלי יקרה,
ברוך שזכינו להכיר את נדב, אבל דווקא הברכה הזאת היא כרגע סיבה לצער וחוסר, כי זה מרגיש לי קצר מדיי. אני חושב כי המיצג נקרא "אות לקיין" מה שהופך את כל ההתרחשות לחידתית מאוד. אבל גם "שיר החיים" בא בחשבון פה, הואיל ובאירופה נקראו בתי העלמין
"בית החיים". גם באידרא זוטא החותמת את ס' הזהר מתעלה רשב"י (כלומר נפטר) באמירת
המלה "חיים", כאילו נכנס הוא אל שיר החיים האמיתי, שהעולם הזה כנגדו היה רק צל עובר.
קצת צר ועצוב לי כרגע. אני מקווה שנתראה בשלישי הבא בחבורת-הלימוד… (-:
דודו יקר,
תודה על השיר… מאוד אהבתי את שני הבתים האחרונים. בהלוויתו של נדב הלכתי לשבת על ספסל רחוק שניבט אל נוף גבעות שבקציהן שוכן הים התיכון בשעת בין-ערביים, נוף מעורר זיכרון מעורר נוף.
הכביסה,
תמיד אני חושבת שהכביסה היא משהו שמח נורא,
אופטימיות בהתגשמות הכי יומיומית ופשוטה.
והנה חברו להם כביסה ואבל והתערבבו. מוזר.
אולי בכל זאת
אני יודעת, נו,
כביסה ואבל,
כביסה וחבל, והבל,
קין והבל,
או, התחבר בסוף.
מיכל יקרה, לא יודע למה, אבל היתה לי אסוציאציה לאחד הדברים שהכי מצמררים אותי
בנאומים של רבנים. ההתייחסות לתורה כאילו שהיא מנואל של מכונת כביסה (הוראות הפעלה/פקודות מטכ"ל/סוד השלווה הנחת והאושר). דווקא אם הולכים אחרי המשל, אנחנו אמנם נשטפים (מי במיים, מי באש, מי בחצי בקבוק ערק כדי למגר את חרדותיו), וגם נסחטים (לפעמים אלו המטלות היום יומיות ביותר), ולפעמים גם נתלים על חבל לייבוש (ומכנים זאת חופשה). אבל בכל התהליך יש הרבה מאוד כאוס ואנרכיה משמחים. הרבה מאוד חכמה אנושית וטיפשות אנושית שחוברו להן יחדיו. כמה טוב שמחוץ להקשר המקראי ניתן לדמיין את קיין מדגדג את הבל ולא רוצח אותו, או נניח, אפשרות בו שני האחים הניצים הופכים לקומדיאנטים יידישאיים סטייל דזיגאן ושומאכער- זה עושה את העולם למעניין הרבה יותר, ואת החיים לאפשריים.
שועי, זה שיר עצוב ואם הבנתי נכון את הבית האחרון מדבר בעיקר על חוסר המיצוי שבהיכרותינו עם אחרים (אולי גם עם עצמנו) שהולכים לאיבוד.
חשבתי על הקשר בין התנועה הסיבובית של מכונת הכביסה, ובין מעגל החיים, מנהגי
אבלות (נוהגים לאכול דברים עגולים), וגם על נצחיוּת באיזו רמה.
אליס יקרה, באשר מדובר בי אני חושב שהמודל לתנועה סירקולארית הוא החד-אופן של מרסל
דישאן. חוץ מזה, לדעתי כל יחסים עם בן אדם אחר אף פעם לא מגיעים באמת למיצוי. משהו נותר תמיד מיסתורי, אניגמטי, בלתי-מושג. בפילוסופיה הימי ביניימית (שינקה מן המדע האריסטוטלי והניאופלטוני) תנועת הגלגל היא התנועה השלימה ביותר, ולכן נצחית. באותה עת האמינו בכך שכל כוכב במרום תקוע בגלגל בלתי נראה המורכב מחומר אתרי-שקוף, וכך מסלולי
הכוכבים אינם אלא גלגולם במעגלותיהם.
באשר לחד אופן, יש לי עלילות רבות על גבי חד אופן. ניתן לקרוא קצתן באתר של מרית בן ישראל "עיר האושר" ,בחלק התגובות שם, שמזמן הפך לכעין במה אלטרנטיבית לסיבובי החד אופן שלי.
שועי, על הנהר של דושמפ נע דבר מה לאיטו. הדבר הנע, אולי בכניעה, בתוך הנוף הירוק, מדבר עם סרטון הקבורה שהבאת. קומפוזיציה כמעט דומה. טקס הטמנה עם זיקת טהרה.
,אדם הולך ומזקין בתוך עוֹרוֹ
כִּכְביסה נטוּיה על חבל-תלייה
שמֵימֵיהָ הוֹלכים ואוֹזלים"
-שיר נוקב פוצע ומדוייק.
תודה
איריסיה יקרה, תודה רבה. אני מניח כי מה שנע במים הוא נסיונו של דישאן (דושאן/דושמפ) לתפוס (זה בלתי אפשרי) את אור השמש המרקד על פני המים; בכלל דומני כי אצל דישאן עומדת תמיד ביסוד הקומפוזיציה התפישה כי הכל כל הזמן מצוי בתנועה, לעולם אניגמטית, שאיננו מצליחים באמת ללכוד. כך אני מבין את חיבתו לחד אופן ולתנועות סירקולריות, וכך אני מבין אפילו את התאהבותו/ התמכרותו לשחמט. אותו משחק אותם כללים, אותם כלים, ובכל זאת אף פעם לא אותה תנועה.