*
גַּלֵּי צֵל
מַרְטִיבִים אֶת מַחֲשַבְתִּי
– וְלֹא יְכַבּוּהָ
[אוקטביו פאס, 'פעמונים בלילה', אש היום-יום: מבחר שירים, תרגמה מספרדית: טל ניצן, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 1998, עמ' 18]
*
אשר זנו הוא משורר צעיר (34) וחבר ותיק וקרוב שלי מזה כעשר שנים. אשר פרסם עד כה משיריו בכמה וכמה כתבי עת ספרותיים (אלפיים, הליקון, כתובת), בדף השירה של Ynet ואף בכמה אנתולוגיות ספרותיות. הוא גם פרסם, במשך שנה שיר-שבועי בטור מיוחד שהוענק לו במוסף תרבות ירושלמי. לשעבר אף הקדשתי לו רשימה ובה פרסמתי אחד משיריו.
מזה כשנתיים שולח לי אשר מזמן לזמן, בכלל רשימת התפוצה שלו, חלקים ממוספרים מתוך פרויקט ספרותי מרתק עליו הוא שוקד, הפרגמנטים על חיים וחיה; מדובר בדיאלוג שירי בין בני זוג חרדים, בערוב ימיהם, המתגוררים בירושלים. דומני כי בשנתיים החולפות הם הפכו לקולות הדובבים לא בהכרתו של אשר בלבד, אלא גם בהכרתם/ן של קוראותיו ושל קוראיו. זאת שירה מליאת יופי וחמלה, סופנת הרהורים על אלוהות, דת, חיים. יותר מכך, על האהבה האצורה בכל, בכל תחומי התודעה, כפי מגעיה עם העולם ודרך העולם. לעתים מתהדהדת לי בעד כתיבתו של אשר פרקי תכתובת האהבה והגעגועים בין יוקאֵל ושרה גיבוריו המוצללים-חבוּאים של ספר השאלות לאדמון ז'אבס (1991-1912); לעתים הם מזכירים לי את אותם סיפורים קטנים ונוגעים-ללב שפרסם אדם ברוך על אודות סבו וסבתו, הרב והרבנית וכטפויגל, בני העלית הרבנית של שכונת "מאה שערים" בירושלים. עם זאת, יש בפרגמנטים הללו על חיים וחיה הרבה מרוחו היוצרת של אשר עצמו, ויכול אני לשמוע בעד הקולות: סוגיות, קולות וצלילים העולות/ים גם בשיחות החבריות שאנו מקיימים בינינו מזמן לזמן, ועל כן ידוע לי עד כמה הן מעסיקות את אשר-עצמו.
אשר נתן לי את אישורו לפרסם כאן את הפרגמנט השישים מתוך ספר שבכתובים; אני שמח להביאו כנתינתו כאן:
[שִישִים: מדעי הרוח]
חיה,
על אף שאהבה
היא מן החומרים המתכלים
ומן החומרים שאין להם סל מיחזור
אין אנו חדלים מלאהוב
וגוף השרוי באהבה
תמיד הוא מרחף ד' אמות
מעל הארץ
כמו היד שמוציאים מחלון המכונית
באמצע נסיעה מהירה
תמיד היא מתרוממת מאליה
והולכת אל מקום שהרוח הולך
בין שנרצה
ובין שלא
[אשר זנו, '[שִישִים]: מדעי הרוח', מתוך: הפרגמנטים על חיים וחיה, ספר בכתובים, כל הזכויות שמורות למחבר]
*
תנועת הריחוף שבאהבה, התרוממות הרוח, עם כל שמחתה, היא כמעט קלישאית; אשר נמנע מן הקלישאה הפשוטה, בשבצו שם את תמונת המכונית, את היד המתגנבת מן החלון, המתרוממת מאליה והולכת אל היכן שהרוח הולך; זהו שיבוץ מבריק, ראשית, מאחר שהוא מהדהד את ראשיתו של ספר קהלת (א', 6), וכאן דומה כי אמנם אשר מתעקש ללמדנו כי אמנם הבל הבלים הכל הבל למעט האהבה, ולריחוף שבאהבה, שנותנים איזו הצדקה או נחמה למשך-החיים. יתר על כן, דומה כי האהבה כמו פודה את האדם מעם חוק-הכובד (הגראוויטציה), אולי מלהיטה אותו כאש, השואפת מעלה, משום שהיא קלה מן האוויר; האהבה היא לעתים קשה-מנשוא, עתים היא מכלה את האדם כאש, אבל עדיין היא מגלמת איזו תקווה (אינספרציה) של פּדוּת מחיים של הרגל (אינרציה).
פה ושם קשה היה לי שלא להיזכר בדבריה של סימון וייל (1943-1909) על ביטולו של חוק הכובד (והכבידה) בהשפעת חוק החסד החל עליו במעלה שנייה; או בדברי עמנואל לוינס (1995-1906) בראיון מאוחר עם הפסיכואנליטית-הפילוסופית, ברכה ל' אטינגר, לפיו הזמן הוא נשימת הרוח, באשר הוא מבטא את נשימת הישות האנושית כלפי ישות אנושית אחרת.
אבל יותר מכל הדהד בי הזיקה שיוצר אשר בין משב הרוח ובין תנועת האהבה, דברים שאומר יאנוּשַס, ילד ליטאי מכתה ו', במרכז הליטאי לחינוך עיוורים וכבדי ראיה, בספר השיחות היפהפה שערכה הסופרת ונדה יוקנייטה, נֶהֳגָה בחשכה- שיחות עם ילדים:
*
הכוכב הוא כמו מעיין. והרוח היא עוד איזה מעיין שאי אפשר לתאר. והרוח נדמה לי כמו איזה… היא כמו קול פנימי שנותן לךָ השראה. הכוכב הוא גרם שמים ממשי, שגם ממנו אתה לוקח, אבל הרוח היא עוד יותר חזקה, כזאת עוד יותר עוצמתית. לפעמים אוחז בך זעם, והקול הפנימי אומר לךָ: סלח, אל תכעס, ככה לא תשיג שום דבר. בשבילי הרוח היא הקול הפנימי, קול הלב.
[וָנדה יוּקנַייטה, נֶהֳגה בחשכה: שיחות עם ילדים, מליטאית: סיון בסקין, הוצאת אסיה: תל אביב 2011, עמ' 37-36]
*
לא היו גלים בים ללא הרוח. לא היתה בנו תנודה פנימית ללא רוח החיים הפנימית. פתאום אני מבין מדוע התבוננות ממושכת בים רוגע יוצרת בהתאמה רוֹגָע רוֹחש אהבה, וזאת כבר מריצה תנודות פנימיות, מלים הנקוות, איטי ומחריש אוזניים (כמו בנקרת סלע בה מנשבות רוחות), למה שיהפוך אולי לרעיון יצירתי חדש.
'ללא אהבה, זהוּ רק בית שאיש אינו גר בו', כתב טום וייטס באחד משירי האלבום: Mule-Variations , ביתם של חיים וחיה מלא אהבה, כמו ליבו של יאנוּשַס. יותר מכך, שירו של אשר ודבריו של יאנושס, העירו אותי לחשוב על הזיקה בין שירה ובין אהבה, ובין הרוח המנשב והקולות הקוראים לאהוב המנשבים בתוכנו, שכדרכם מעניקים תקווה טובה לנו ולאחריתנוּ.
*
*
חברי, הצייר והמשורר, דודו פלמה, משוחח איתי על ציור מאת ג'וזף מאלורד ויליאם טרנר
*
בתמונה למעלה: נדב בלוך, Via Mare, אקריליק על בד 2004.
© 2011 שועי רז
שועי, תודה שאתה מביא את ציוריו הפיוטיים של נדב. אין כמוך!
והשיר.
וחוק החסד שמעל לחוק הכובד. הלוואי. אמן.
בקריאה ראשונה חשבתי להביא את "חיים וחיה" משלי, מזמן אחר לגמרי, שנדמה שפעל בו רק חוק חסד עד ש.
אולי בהזדמנות נוספת..
איריסיה יקרה,
אל העבודה המובאת לעיל התוודעתי רק לאחר פטירתו של נדב. בשנים האחרונות הוא עסק בציור שהושתת על אותיות על גבי אותיות (כשם שמרק רות'קו צייר שכבות על גבי שכבות של צבע). בעצם, היה אפשר לדון בציור שלמעלה Via Mare (=דרך הים) בפרספקטיבה של ציורי רות'קו. גם בו ישנה חלוקה בין שני צבעים דומיננטיים (כחול ולבן) בהם מזוגים/מאירים גוונים נוספים. נדב אינו אמן צבע כרות'קו (מהתכלת של רות'קו נשמטת לי הלסת), אבל הוא משמר פה גם את תנועת הגלים וגם את החזרת האור של המים; איני יודע האם הציור של נדב הוא ציור ים ריאליסטי (אף שהוא מפליא בעיניי בתיאור הים) או שמא הוא קומפוזיציה אבסטרקטית של תנועה ושל אור, הנדמית לים. נדב ודאי היה אומר ים הוא ים. ושנינו היינו מסכימים שהוא גם הרבה יותר מכך.
ולגבי הפרגמנט/שיר שלךְ, אם לא כאן, תמיד תוכלי לפרסמו אצלך באתר.
בפרספקטיבה של מותו הפתאומי זה מצמרר
כמה יפה.תודה שועי יקר.
רשימה מרגשת,פותחת בליבי חלון למשב רוח נוסף
איריסיה, בסוּפיוּת שב ונשנה הדמוי של הנשמה כטיפה השבה להתאחד בים הגדול; זוהי מהות
החוויה המיסטית אצל רבים מן הסוּפים במיוחד במדריך הסופיות של אבו אלקאסם אלקשיירי (המאה האחת עשרה), שנחשב עד היום לחיבור מופת. מובן כי חוויה עלאית זאת, פירושה
הליכה מעל ומעבר לחיים האלו, ולא בהכרח יש ממנה דרך חזור.
עדיה יקרה, התגעגעתי לתגובות שלך (-:
השיר של אשר עמד במוקד הדברים. מכאן ואילך התפרשתי לכל מיני כיוונים, זיקות והדהודים. אני שמח הדברים פתחו חלון בלב. להגיף שם תריסים זה אף פעם לא כדאי.
שועי, פתאום שמתי לב שכתבת אותיות על גבי אותיות. כלומר משכבות האותיות נוצר הדימוי? מרתק ביותר. סוג של מחיקה לשם יצירת דימוי שהוא גם אשלייה (המאיה) כי היא תרכיז של כלום. אבל אותיות? אתה יכול להרחיב?
איריס, טוב מראה עיניים… אז הנה מקצת עבודות מאוחרות של נדב ז"ל:
(-:
אין תריסים בחלון הזה,רק זכוכית שתגן,אם יבוא משב של קור.
בינתיים החלון פתוח.לרווחה.נכנסת ויוצאת בו רוח של אהבה
"..והיא מן קול פנימי שנותן לך השראה"
עדיה, הידד (-: למעשה חשבתי האם להקדיש דיון לקשר בין הקול הרוחני הפנימי עליו מדבר יאנושס ובין התפישה הסוקרטית-אפלטונית של ה-Daimon, כקול דובר פנימי (סוקרטס טען ששמעו לאורך חייו), כמו גם בין תיאוריית ההארה של אפלטון באגרת השביעית ובאלקיביאדס א' (שם הוא דן בעין הפנימית). בכלל אני חושב כי יש קשר בין הרוחניות של יאנושס ובין תפישת האהבה האידיאית בשירו של אשר. על שניהם (וגם על אפלטון) מרחפת התפישה לפיה העולם
אינו מטריאליסטי בלבד, אלא יש בו גם מן הרוחני והאידיאי.לראות את העולם כעולם חומרי בלבד, כובל לטעמי את האמנות, בכך שהיא הופכת כבולה בין הקיומי-אכזיסטנציאליסטי ובין הפוליטי בלבד, וברור לי שיש מקום לשומעי קולות ולרואי חזיונות, גם מחוץ ל-DSM, למעשה האמנות היא הבית-הלימינלי (הסִפּי) המאפשר לנו להקשיב ולחזות לקולות הפנימיים, המראות, התנודות הזעירות, גם בלי להיות מתויגים על ידי החברה, כבעלי שיפוט מציאות לקוּי. אמנוּת היא ודאי יותר מאסתטיקה וגם יותר מתרבּוּת. היא לעתים אוונגרד, באשר היא קורא לבני האדם לצאת ולבחון את עצמם בסיטואציות חדשות ובמחוזות חדשים מעבר לגבולות שנועדו להם עד אז.
תודה על הסרטון שועי. חשבתי שהים צוייר משכבות של אותיות והתפלאתי עד מאד.
איריסיה, המפנה לציור אותיות על גבי אותיות אופייני היה לעבודותיו של נדב בשנים האחרונות;
לפני כן, צייר גם נופים; אבל גם הנופים אצלו נדמים לי כניסויים בתנועה.
פוסט נהדר ממש, נדיב ופתוח, כמו שיר טוב. גם אני מקבלת מאשר את השירים המכושפים שלו, ומחכה בסבלנות לספר השירים שלו, ולפני כמה שנים כתבתי עליו משהו קטן, הנה כאן:
http://anatut.wordpress.com/2009/12/14/%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%A8-%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%93%D7%99/
מקסים בהחלט, איזה כייף לפגוש בלוג חדש ומהפנט שכזה..
הי ענת, תודה מקרב לב. אנחנו שנינו מאותה תפוצה (-:
זה הזמן כנראה לקרוא כאן עם מגאפון למו"ל או מולי"ת שיוציאו לאשר ספר שירים.
ישנם אנשים (אני די דומה לו בזה) שקצת קשה להם לשווק או לעסוק בקידום אינטנסיבי של עצמם. יש גם אנשים שהפוליטיקה הנוהגת בעולם הספרותי קשה עליהם.
על כל פנים, הגיע העת שתגיע העת.
הוא משורר גדול. האבן שלו תואיל לפרוח. אני בטוחה בזה.
ענת, הוֹי מצויין, נציע אותו כמועמד לפרס ביכנר ונרחיק אותו מגשרי הסיין (-:
הי אמיליה, ברוכה הבאה. הצצתי לאתר שלך, התמונות מדברות. האם את מכירה את "ספר התה" של אוקאקורה קאקוזו, כי דומני כי צריכה את להקים לך Sukia על יד הקומקומים בשיפולי הסטודיו. כלומר ישנה מסיבת התה של אליס כך שיכולה גם בנקל להיות מסיבת תה לאמיליה (-:
בהחלט (-:
רשימה כל כך יפה על מחזור (החיים) השירים הזכים של חיים וחיה ,המובאות שצטטת נפלאים.
הי ריקי, ברוכה הבאה, תודה על המלים היפות על שירתו של אשר; כדאי מאוד לקרוא את "נהגה
בחשכה" זה ספר של הרבה תקוות ואהבת אדם.
[…] הייתי בטוחה שלא אכתוב ולו שורה אחת נוספת". . וגם כאן אצל שועי, עם עוד אהבה ורוח. Share this:פייסבוקLike this:אהבתיהיה הראשון […]
תמי יקרה, תודה רבה על האזכור; הספר של יוקנייטה הוא
בהחלט נדיר, גם מצאתי את עצמי ואת עברי בכמה מפרקיו.
כל שכן, לנוכח הקיצוץ המשכי ומתמיד בפעילויות ובתקנים
של קידום-הנוער והחינוך המיוחד, אצל פרנסי האוצר ובעיריות, ולנוכח החברה המטריאליסטית-קפיטליסטית שאנו חיים בהּ, אני חושב שהספר הזה הוא קריאת חובה. הוא עשוי ללמד את קוראו לעין-ערוך יותר מכל תיאוריה חברתית/טיפולית.