Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for ינואר, 2012

*

הצער הזה הוא כמו אֶתר. מי שמתבונן בו בשום לב אינו רואה דבר או רואה מדי [מיכל בן-נפתלי, על הפרישוּת: ארבע מסות, הוצאת רסלינג, ושתי מחלקה ספרותית: תל אביב 2008, עמ' 53] 

*

   תמיד הבלוז והזמן נטויים כמי נהר, על נהרות בבל ישבנו ובכינו (פרת? חידקל?); לא ייפלא כי ר' חיים פלאג'י, רבה של איזמיר, פסק בספר פסקיו הגדול, כף החיים, לבנות בתי כנסיות על נהרות, בקירבת מקורות מים לקיים מדרש הקובע כי אין מוסרים את השם (המפורש) אלא על המים. התורה, המשנה וס' יצירה גורסים כי העולם נברא בדיבור או בעשרה מאמרות. מחיי אלדין אבן ערבי כתב כי העולם כולו עומד על נשימת הרחמן, אבל דומני כי לא בדיבור ולא בנשיפה דובר, כי אם בנגן מפוחית, ספק אנחה או יבבת בלוז ראשונית, לאחריה בקעה פריטת בלוז, כשטף מי-נהר, הקול בא רק הרבה אחר כך, הרבה אחר כך, על יד השפך אל הדלתא. אומרים היה ר' יצחק לוריא מתבודד ולומד יחידי בצריף בבית כנסת על הנילוס; אף בכמה כתבי יד מן הגניזה נשתמר זכרו של בית כנסת אחד נטוש אצל הדלתא של הנילוס שהיה נקרא על שם אליהו הנביא. אפשר אולי— בחובו התבודד האר"י בבקשו אחר גילוי אליהו; על כל פנים, כל השר פיוטי שבת המיוחסים להאר"י לומד ומכיר כי נפש בלוזית היתה גם היתה לו.

   והנה גם לשון המקרא מורה כי נקוו המים רק ביום השני, על כן ביום הראשון עוד לא נשמע שאון של שטף מים, אלא רק אור, המסתנן בעד תריסים, מציץ מן החרכים, פועם דרך סדרי המפוחית, הנופחת אש ונגן. רבים מאנשי הבלוז היו עיוורים, סגי-נהורין, כגון ר' יצחק סגי נהור שבפרובנס, אבי הקבלה הספרדית, שודאי ודאי ישב על נהר. כיצחק שהתעוור מנהר דינור של דמעות מלאכים, וכיבה אותו במוֹ-דמעותיו.

   ובא לי זיכרון ישן: קרוב משפחה סלוניקאי, ניצול מאושוויץ, מטלטל גופו במחול יווני אחר ליל הסדר, כאילו חוגג מחדש כל שנה את ההצלה והפורקן, כאילו זוכר בטלטלותיו את כל שהיו ואינם, וכל פנימו בוער, עולה כרכב אש, עובר ושב, כמו על קו, בסערה לשמיים.

   אנחנו, בלוז ומקאם (חג'אז/הומיון), קלים בעינינוּ, חושבים כמה אקורדים ומקצב, מלים פשוטות של סבל, עייפות,יגון ונהיה. ומבכרים אנו מפץ גדול, או דיבור סמכותני, מקצבי מחשב ואפליקציות סלולר, על פני פרץ מפוחית מעוות, המותיר רישום סופי בחלל האינסוף, ומכל מקום נשמעים הדי הגיטרה או העוּד מיבבים, כמנבאים קול מים אדירים ושיטפון, המשבר כל גדר וסכר, ואת הלב, ורק אחר-כך יש לדבר בכּלים שנשתבּרוּ, כי הכיסופים הומים בנוּ, כדגים החולפים במצולות. הצריכים מים כדי חיוּתָם, נשאים בזרמים הגדולים שבמצולות, ללא קץ ותוחלת.

   אי שם בעולם, אני צועד בגשם, מזמזם איזה נִגֶן נוכח שלוליות— בהן מהבהבות פניי השוחקות. מדמה לרגע שאני אחד הדגים הכסופים האלה, שאינם חוששים מן המים, לא מן הרטיבות, לא מן הברקים,  ולא מן הרעם המרמז, כי שוב נחרץ דינו של הסכר; הכל זורם מים, או זמן, או בלוז שמבראשית: OhBabeItain't NoLie. וזהו המרב שניתן לקבוע ממילא על הממשוּת הזאת.

*

*

*
*

*
**

יום שלישי, 31.1.2012, 19:30, מרכז דומיה-סכינה, הישוב-השתוּפִי נוה שלום (על יד לטרוּן)

"שירת האותיות"

מופע מוסיקלי עם אמנית הקול ויקטוריה חנה

בלווי נגן הסנטור עדי פורטי

לפני המופע תיערך מדיטציה בהדרכתו של פרופ' עודד מימון

עלות כרטיס: 60 ש"ח

 *

*

בתמונה למעלה: Arkady Rylov, Sunset, 1917

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

*

בָּאֹפֶק שֶל קַסְטִילְיָה

הַדְּמָמָה בְּאֵין רוֹאֶה

מִתְנַשֵׂאת מִן הָאַרֶץ.

הָאֲנָשִים –  מְתוּחִים

 

וְרִקְמַת צַלֶּקֶת

עַל לְשוֹנוֹתֵיהֶם.

עֲדַיִן דוֹר מַמְלִיחַ

אֶת הָאֲדָמָה הַזֹּאת. 

[סִימוֹר מיין, 'תוּכִּים, גנרלים', לנסוק לתוך האור הכי חזק, תרגם מאנגלית: משה דור, תל אביב 2009, עמ' 47]

*

   כי בסופו של דבר לא ברור אחר שתי כוסות ערק  וקצתיים מן הבורבון, האם אני אניה של מתים או אנית מעפילים, או שמא אני נוסע סמוי נחבא בירכתיים, כה נסתר, עד שאין כל רישוּם על צאתי ובואי, על הימצאותי בעולם, ואף העכברים שכמדומה תמיד מתרוצצים בבטנן של אניות סוחר, אנה ואנה, אינם יודעים על דבר הימצאי; גם החתולים שהביא הכלכל כדי למָעט את העכברים, אינם חשים בי, או אולי חושבים שאני אחד משלהם, כאשר עיניי מתמגנטות דרך נקב בחבית אל האור הלבן המסמא של הירח, לילה שלם. ואם נעלה על שירטון מה ייוותר, צרור עם כמה רשימות? קברניט שיעזוב אחרון? רוח מרחפת על פני המים? אנחנו יושבים, הצל אני והירח ושותים, כמו שעשה לי בּאי בשעתו. והירח שתוּי כּלוט ואני חושב על קשׂטיליה. קשׂטיליה של ספר הזהר לנגהּ הלבנה, כאילו שאין לי דבר אחר להרגישו או לעשותו.

   לעתים אני חש כאינדיאני שגורש עוד לפני שעמד על דעתו לשמוּרה, ושם הוא מנסה לשכך את מוּדעתוֹ לאלהִי, השבה ופוצעת לעתים, בארבע מנות נקיות של אלכוהול. על אדמתו השתרר זה כבר האדם הלבן , שדעתו נתונה לצבירת רכוש, ונכסי דלא-ניידי. נתפסתי, גורשתי, איני נאחז בדבר. ומעֶבֶר לָכָּל, המים המלוחים מקו אופק עד קו אופק, אופפים בעלטה את הכל.

   כמזכרת לָקיוּם— אני מלטף בידי האחת הרועדת את אמת ידי האחרת, ליטוף עדִין, כמו מזכיר לעצמי, בכל זאת, שגם אם אין לי כל כוונה להילחם, שום דבר אינוֹ ממש אבוּד.

   הירח ניצב פתאום, כּתוּכּי על כּתפי, מפטפט בארמית יְרֵחִית, באינדיאנית או סִינית— אני נאלץ להקשיב. נהנה מן הקשב. איני יודע מה יעלה בגורל הידידוּת הזאת.

*

*

הערות:

לי בּאי (762-701), משורר סיני דאואיסט, כנראה ממוצא תורכי, שתיין מוּעד, מת כשנפל שיכור לנהר בנסיון לחבק את הירח. השיר המתאר את השתיה המשולשת המשורר,צילו והירח נדפס בתרגומו של דן דאור: 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית: דן דאור, הוצאת חרגול: תל אביב 2001, עמ' 70.

בֶּמְבֶּדֶי הוא המונח, באמצעותו ייצגו האינדיאנים את "התחושה המסתורית" או את "תחושת נוכחותו של הנסתר הגדול" או "המוּדעוּת לאלוהי" בחייהם, ראו: צ'רלס א' איסטמן (אוֹהִיֶסַה, 1939-1858), נשמתו של האינדיאני, תרגמה מאנגלית: ניצה פלד, נהר ספרים: בנימינה 2007, עמ' 18.

מיכאל פינגשטן (1943-1883), יוצרהּ של התמונה המקדימה את הרשימה, היה צייר וגרפיקאי צ'כי-יהודי , זכה להצלחה רבתי בברלין בשנות העשרים ואילך, בשנים 1928-1927 נסע לספרד וצייר את נופיה; אחר עליית הנאצים בשנת 1933 נמלט בעור-שיניו לאיטליה; שם נכלא בשנת 1941 במחנה ריכוז; נפטר כתוצאה מזיהום לאחר ניתוח כושל שבוצע בו  כמה ימים לאחר שהצבא הבריטי שחרר את המחנה בשנת 1943.

סימור מיין הוא משורר יהודי-קנדי (יליד 1944) המכהן כפרופסור לספרות באונ' אוטווה, מרבה לכתוב בהשראת מוטיבים יהודיים ושירת יידיש.

*

*

בתמונה למעלה: Michael Fingesten, The Drinker, Pencil and Coal on Paper 1919

© 2012 שוֹעִי רז


Read Full Post »

_

על אלבומה החדש של רות דולורס וייס, ועל מופע ההשקה 13.1.2012, 13:00, בית פליציה בלומנטל, תל-אביב

 

הַס, אַל לךָ דַּבֵּר, אֲהוּבִי

דָּלּוֹת הַמִלִּים וְהֵן אֵפֶר.

 

תַּחַת יֶרַח הַנְחָֹשֶת נְהַלֵּךְ

דּוּמָם בְּאַהֲבָה, עֵינֵינוּ דוֹבְבוֹת.

עִינֵינוּ נִדְבָּרוֹת, לְשוֹנוֹת יַהֲלוֹם

בְּקֶסֶם הַדוּשִׂיחַ לֹא-מֵאָרֶץ.

 

[חוּאנה דה אִיבַּרְבּוּרוּ (1979-1892),'לשונות יהלום', אנתולוגיה (מבחר יצירות), תרגמה מספרדית: חנה נוה, הוצאת מסדה בשיתוף עם "עם הספר", גבעתיים ורמת גן 1978, עמ' 21]  

   את רות דולורס וייס אני אוהב במובן שבו אני מצפה לכל שיר חדש שלהּ. תקליטהּ בעברית משנת 2008 הוא ללא ספק בעיניי אחד מן האלבומים הטובים יותר שיצאו בעברית אי-פעם. החדשות לפיהן היא  עומדת להוציא אלבום חדש לכדו את עיני, אזני, ולבי. והנה ביום שישי נתבשרתי בשיחת טלפון מפתיעה מחבר ותיק (מוסה ג'י, חובב מושבע של מוסיקה טובה, ממארגני הפסטיבל השנתי ביערות מנשה) שהאלבום יצא ושיש הופעת השקה בצהרי היום במרכז פליציה בלומנטל בתל-אביב. הייתי אחרי לילה לבן (עבודה) ולפני השלמת הקניות והבישולים לשבת, ובכל זאת אחרי o.k מאשתי, הודעתי שאני בא ודאי. וכך עם מטריה וצעיף יצאתי לדרך (תחבורה ציבורית מקרטעת, שני אוטובוסים, כבישים רטובים, פרצופים נעצבים של אנשים החשים בקור, חלונות מלאי אדים דרכם לא ניתן לראות כלום). הרגשתי בדרך כמו הודעת מייל שצריכה להגיע לתיבת דואר אלקטרוני אחר ויהי מה, ואחרי שלוחצים על ה-Send  כבר אי אפשר לעצרהּ. אני חושב שאחר שירדתי מהאוטובוס חציתי כמה רמזורים אדומים. חסר נשימה כמעט הגעתי, קפוא כדבעי. מוסה כבר חיכה שם, והצלחנו לתפוס מקום (היה הומה למדיי).

   ישנם ימים כאלו שבהן המוסיקה הופכת בין-רגע לבית, למעון חם. אני יכול להזות מן בית קטן, בקתה בלב שלג אין-סוף. נווד טועה בדרכו, בא מדרכי יער, מותש, מתדפק בשארית הכוחות על הדלת. נותנים לו מקום לישב על יד אח מבוערת ומשהו בו אט-אט שב אל עצמו. כאילו משהו הוציא אותי לחלוטין מן הסדר. והנה המוסיקה של רות וההרכב שלה מבהירים לי מחדש עד כמה רחקתי ועד כמה אני קרוב.

    זהו פרוייקט ביצועי-כיסוי (קאוורים). שני דיסקים מלאים וגדושים. עיבודים יפהפיים של רות (על הפסנתר והטמבורין) ושל קהל הנגנים [יהוא ירון: קונטרבאס; אביב ברק:תופים; נועה גולנדסקי: כלי הקשה; עידית מינצר, נימרוד טלמור, ונועם דרומבוס— על כלי הנשיפה, איתי וייס: זמר אורח בשני שירים]. על העיבודים רות ויהוא עם תודות לצח דרורי על שפרט בדיוק את הרעיונות כדי תפקידים כליים דייקניים; ההפקה המוסיקלית הנפלאה היא של יהוּא, שאהבתו לרות ולמוסיקה שלה ניכרות בכל צליל וצליל, ובכלל בקשר המוסיקלי המיוחד שביניהם. במשך המופע, אני שם לב עד כמה רות כמוסיקאית וכפרפורמרית, הולכת וגדילה, הולכת ומשתכללת ובכל זאת לא נוטשת איזה תּוֹם-שביר ושובה לב, שתמיד מצוי שם, בכל קליד עליו היא פורטת או סורטת, בכל קול או המיה שעולים מתוכהּ. כאשר היא מזמינה את הקהל לביצוע שלה של Let's Dance של Bowie- ביצוע מינורי, שביר, עדין בדרכו— אני מבין כי רות כדרכה רוקדת [(גם באלבום הבכורה שלה היה שיר שנקרא Let's Dance)], אבל רוקדת יסורים; זהו מופע של מחול לקול נשי ולקלידי פסנתר, ולעיניים הולכות ודומעות ולפה הולך ומחייך- אצלי בקהל. מן מחול כזה שמותיר פיסות של נפש פזורות על הקירות.

    האם אמנות שלפני הכל אמורה להפעיל את הקשב עשויה להיות מעובדת בתודעה למחול? אולי מדובר בהתרחשות שבה קוים אפילפטיים, לאו דווקא ברורים, לא דווקא מכוונים, שכמו דומה נצטיירו ללא ראשית ואחרית, הולכים ומתעגלים כדי יצירה שלימה והרמונית— והמאזין/המתבונן שואל עצמו איך זה קורה? מה יוצר בתוכי את התהליך הזה? מה מביא בלוז שבור ונוגע כמו  Feathers (שיר שרות ויהוא גואלים מן הביצוע הקברטי-אקסטרוורטי-מוחצן שהיה לו במקור) או שיר מר ואופטימי כמו Feeling-Good (זכה גם לכיסוי של נינה סימון), או נאיביות פצועה וסקרנית של Moonchild, לנגוע בנפש בכזו קירבה שלימה ובכזו שלימות ? אני תוהה. באמת תוהה. אולי זוהי הדרך שבה רות מניעה את השירים. כמו אותה תנועת קווים כמעט דיסהרמונית, כמעט א-טונאלית, המגיעה תמיד אייכשהו חסרת-נשימה אל היופי, ויודעת את המאמץ הכרוך בזה, במהלך הזה, שתולדתו היא יופי ועצבוּת האצורים להם יחדיו—ובכל זאת יוצרים איזו תקוה, וחירות שבאחרוּת. זו חידה עבורי עדיין. מה שקורה לי כאשר אני מאזין לשיר של רות דולורס וייס. יש לי מחשבות, יש לי רגשות. אין לי תשובות.

   האלבום כולל כאמור צמד דיסקים Red Side ו-Blue Side. לטעמי, השני שלם מן הראשון; ברם, הראשון מוביל את השני, כעין Intro מלבב, המחזיק כמה וכמה רצועות מעולות בפני עצמן. איך הייתי מסביר את החלוקה? אולי דרך הדברים שקבע הסופר המצרי-צרפתי-יהודי, אדמון ז'אבס (1991-1912), בפתחו של ספרו, ספר השאלות (תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, הוצאת שוקן: תל אביב 1990,על מפתן הספר): 'ציין בסימנית אדומה את הדף הראשון בספר, יען כי, בראשיתו, אין הפצע גלוי לעין'.  ובכן, כיאה למי שהכתירה את האלבום בשם: MyMiddleNameisMisery, שורה מן השיר Trouble הכלול בו, אך גם רמז לשמהּ האמצעי של היוצרת, Dolores (= יסוּרים, בספרדית), דומה כי ביצועי הכיסוי של רות הולכים והופכים חשופים יותר פגיעים יותר, ושלימים יותר כשם שנעים לאורכם של שני האלבומים. כאילו הכיסויים הולכים ומוסרים, התחבושות יורדות, וכל מה שנותר הוא להביט פָּנִים בְּפָנִים.

   האלבום שהוקלט בפסח 2011 בבית פליציה בלומנטל במהלך סוף שבוע אחד, הדהד לי אלבום נפלא אחר שהוקלט בדרך דומה בכנסית השילוש-הקדוש בטורונטו בקנדה בנובמבר,1987, ואשר רובו ככולו גם כן, ביצועי-כיסוי. כוונתי לאלבום TheTrinitySession של CowboyJunkies, להקתם של מייקל טימינס ומרגו טימינס, שהיא זמרת אהובה במיוחד. לפני שנים אחדות, למלאת עשרים שנים להקלטות, התכנסה הלהקה לשחזר את ההקלטה המופלאה במופע שנערך מחדש באותה הכנסייה. רות וחבורתהּ יופיעו בחודש וחצי הקרובים בכמה אתרים, ביניהם: בית פליציה בלומנטל, ולבונטין 7. אל תחכו עשרים שנה. לכו להאזין למופע המחול הזה כעת. ולגבי האלבום, אני חושב שאשכן אותו לצד KickingagainstthePricks של-NickCave andtheBadSeeds; ולצד האלבום של-CowboyJunkies  שהזכרתי. לצד אלבומהּ הבלוזי-ג'זי של היוצרת הקנדית, מדליין פּרוּ, HalfthePerfectWorld, כולם אלבומים המבוססים בחלקם הגדול על ביצועי כיסוי, וכולם נהדרים בדרכם; אלכסונית-לצידו, על אותה כוננית, קרוב-רחוק, של One From The Heart של טום ווייטס וקריסטל גייל, הכולל אמנם שירים מקוריים של יוצרו, אבל הוא, רובו-ככולו הומאז' לסטנדרטים של ג'ז ובלוז (האלבום כולו הווה פסקול לסרט של פרנסיס פורד קופולה באותו שם). רות כמו נוגעת בכולם, ובכל זאת יוצרת משהו שהוא אישי לחלוטין שלה: כּן, עדין, חשוּף, ומרגש— עד צחוק ועד דמעות.

Ruth Dolores Weiss, My Middle Name is Misery, Audio CD, High Fidelity, Tel Aviv 2012

*

*

**

*

בתמונה למעלה: רות דולורס וייס בהופעה במרכז פליציה בלומנטל 13.1.2012, צולם על ידי יובל אראל,  הבלוג של יובל אראל (כל הזכויות על התמונה שמורות לו). 

 

© 2012 שוֹעִי רז


Read Full Post »

11

1


שוטטות ללא מטרה בין ערים וכפרים היא רק פּרודיה על מסעות, על ההליכה הממוקדת והמכוּונת מנקודה אל"ף לנקודה בי"ת והלאה משם, עד קצה קצהו של האל"ף-בי"ת. עצם חייו של אדם— זה מסע נואש מלידה עד מוות, לפעמים כולל תחנת מעבר בפאריז.

[דוד מרקיש, המלאך השחור: רומן אנטיביוגרפי על חיי הסופר איסאק באבל, תרגמה מרוסית: דינה מרקוּן, הוצאת חרגול והוצאת עם עובד: תל-אביב 2010, עמ' 145]

 

     תחנת המעבר בפריס היתה יכולה להאריך את חייו של איסאק באבל (1940-1894). אשתו-זוגתו נמלטה לשם עוד בשנת 1925 ונשארה שם. תחנת המעבר הצילה את חייה. באבל ביקר שם כמה פעמים. באחרונה בשנת 1935, שם נאם בקונגרס של סופרים אנטי-פשיסטיים. הוא נעצר בשנת 1939, והוצא להורג שנה אחר-כך, על ידי אנשי סטאלין.

   אביו של הסופר דוד מרקיש, פרץ מרקיש (1952-1895), היה משורר ומחזאי יידי. הוא נעצר בימי הטיהורים האנטי-יהודיים הגדולים של סטאלין שהחלו כנראה בעקבות הנצחון הישראלי במלחמת העצמאות (1949) והוצא להורג בשנת 1952.  מרקיש ראה את אביו לאחרונה כאשר היה בן עשר.

    המסע הזה בין ערים, בין תחנות במקום ובזמן, מה שנספר לחברים או נציין ב-Curriculum Vitaeאינו העניין עצמו. כמו מרבית השימוש בשפה, הוא רק הערת אגב לחיים הפנימיים הרוחשים. לשפה הפנימית הקיוּמית האידיוסינקרטית, שמעטים, אם בכלל, שותפים להּ. אנחנו ממשיכים להלך בין אותיות, לחבר אותן למלים, להביע את המסעות החיצוניים והפנימיים, את חוסר הנחת ואי-המנוח. אני עדיין לא יודע לזהות את תחנת המעבר שלי. אפשר כי היא ההרף בין שינה ובין הרגע שבו האישונים מתחילים לרטט בשנתם, ככנפי פרפר אסור, בפנים עצמם, עת ראשית החלום.

22

2

   בשנת 1951 טייל הסופר היהודי, אליאס קאנטי (1994-1905, בולגריה-גרמניה-בריטניה, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1981), בשווקי מראקש אשר במרוקו. במיוחד, הרשימו אותו פושטי יד סוּפיים באחד הכּכּרוֹת, שהיו שקועים מדיי יום כל היום בדִ'כְּר (=אזכּוּר שם אללَה באופן רפיטטבי, כעין מנטרה) עד שלא ניכּר בהם שהם מבקשים כסף, אלא ניכר בהם שהם מתמסרים לגמריי לחסדי האל, ואף רואים בנדיבים המעניקים להם מטבעות, שלוחים של החסד האלהי, ששום דבר אינו נפרד ממנוּ ואינו מקפח ולוּ אחד מברואיו. בהתפעמות מתאר קאנטי את רישום דמות אחת, נכון יותר, קול אחד, או בת קול אחת, שיצרה בעיניי-רוחו דמות-אחת, שנחזתה כצרור חסר-פנים (קאנטי כותב כי מעולם לא אזר אומץ להקימו ולראות את פניו):

 

הייתי גאה בצרור הזה, מפני שחי. מה חשב שם בזמן שנשם כאן תחת האנשים האחרים, לעולם לא אדע. טעם קריאתו נשאר סתום לי כיישותו כולהּ; אבל הוא חי, ויום-יום, שוב היה במקומו. מעולם לא ראיתי אותו מרים מטבעות שהשליכו לו. השליכו לו מעט. מעולם לא היו מוטלות לידו יותר משתיים-שלוש מטבעות. אולי לא היו לא זרועות להושיט אותן אל המטבעות. אולי לא היתה לו לשון ליצור בהּ את הלמד ב"אללَה" ושמו של אלוהים התקצר לו ל"א-א-א-א-א" אבל הוא חי, ובחריצות והתמדה שאין להן אח ורֵע היה אומר את ההגה היחיד שלו, אומר אותו שעות על גבי שעות, עד שנהיה להגה היחיד בכל רחבי הכיכר, ההגה שהאריך לחיות אחרי כל ההגאים האחרים.

[אליאס קאנטי, קולות מראקש, תרגם מגרמנית: יעקב גוטשלק, אחרית דבר: שלמה אלבז, הוצאת כרמל: ירושלים 2000, עמ' 95]  

 

   דווקא היושב ואינו נד— לא במקומו, לא בצליל קולו או בגווניו הוא המושך את ליבו של הנוסע קאנטי; הוא המעמיק חדור אל חדרי לבבו. הוא זה שיישא אותו קאנטי הלאה באשר יילך, אל אשר יתקדם. דומה, כי מכל קולות מראקש, דווקא אותו הדהוד רפיטטבי של "א-א-א-א-א", המושמע על ידי אדם אנונימי, חסר פנים, המסור כל-כולו להגיג יחיד; אפשר כי חי הוא בחדרי ללבו את האלהוּת, והינו אחד עם העולם, אפשר כי מדובר דווקא באדם שמשום מגבלותיו אינו מסוגל ליותר, ואם-כן, הדהוּד קולו הוא הדהודו של הסבל שלא ניתן להתעלם ממנוּ, לא ניתן להפנות לו גב.  כך או כך, אותו הדהוד חד-הברתי קדם-שפתי רפיטטיבי, שקשה למצוא בו מובן נהיר— הוא שקאנטי נושא הלאה במסע חייו. הוא לדידו, המאריך לחיות אחר כל ההגאים האחרים בכיכר.

   בספרו פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה (הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 1980, עמ' 34) הביא גרשם שלום (1982-) משום האדמו"ר החסידי מנחם מנדל מרימינוב כי כל מה ששמעו בני ישראל לפני הר סיני היה רק קול גדול, שנשמע כצליל האות אל"ף שבראש התיבה 'אנוכי' ('אנוכי ה' אלהיךָ').  האל"ף אמנם קודמת לעולם אליבא דהפרשנות היהודית (התורה נפתחה בבי"ת של בראשית). מכאן כמובן ניתן להתהדהד אל האלי"ף כסמלו של הבורא אצל הסוּפים, או אל האל"ף האין-סופית של חורחה לואיס בורחס; הם עשויים להרחיב את מגוון הפירושים שניתן להעמיק לאותו  "א-א-א-א-א" חידתי, ששמע קאנטי בשוק במראקש ולא הצליח לשכוח. וכי ניתן לשכוח מסע חיים של דמות נעלמה שכל מסע חייה התבטא בתווך העדין המסתמן שבין אלם ובין שפה?

33

3  

   בספרו גזע, היסטוריה,תרבּוּת (תרגם מצרפתית: אמוץ גלעדי, עריכה מדעית: עוזי אלידע הוצאת רסלינג: תל אביב 2006, עמ' 73-63) חילק האנתרופולוג-הסטרוקטורליסט קלוד לוי שטראוס (2009-1908, שמו נהגה: סְטרוֹס) בין שתי אפשרויות גזורות-תרבות של התבוננות על ההיסטוריה: "היסטוריה הצטברותית" ו"היסטוריה סטטית". היסטוריה היצטברותית מתאימה יותר להלך הרוח המערבי, במיוחד האמריקני, הרואה במסע הקֶדמה את חזוּת האנושות והחתירה לעתיד. לפיכך, גם האדם רוכש בתרבויות אלו התבוננות כאילו חייו הם פרוגרס הצטברותי של רגעי חיים מסע בין נקודה ובין נקודה, מן החיים למוות, ובו עליו להשיג הישגים מסויימים: להקים משפחה, ללמוד, לצבור רכוש ומעמד. מנגד, מצביע שטראוס על תרבויות רבות ברחבי העולם הקרובות להלך רוח של "היסטוריה סטטית", קרי: חסרת-תנועה, הנשפטות על ידי אנשי-המערב באופן הייררכי כנחותות, מפגרות ו/או פרימיטיביות ולא כן הוא. אליבא דשטראוס, עלינו לתהות האם "הסטטיות" אינה אלא מדומה, ונובעת מן העיוורון השיפוטי המונע מאיתנו להבין את האינטרסים ואת הכוונות העומדים בבסיסהּ, של התנהלוּת הנראית לנו זרה ומוזרה.

   ובכל זאת, קאנטי התייר-נוסע-המערבי ממש כמו בן-דמותו של איסאק באבל בספרו של דוד מרקיש, מי שאמור לנסוע את מסע  חייו מאל"ף ועד תי"ו, מצליח לעמוד משתאה מול בת-הקול הסטטית של אותוֹ פושט-יד חסר פנים בכיכר השוק של מראקש, ונושא עימו אותו בליבו ימים רבים; אותו אל"ף שאינו רוצה להיות בי"ת, שלא רוצה להגיע לתי"ו. שלא מעוניין בתחנת-מעבר בפריז. שמעוניין לנוּח באל"ף הזה, להניעוֹ בפיו ובלבבוֹ כּל ימיו.

    ובינתיים, שטף הזמן, שטף השפה, שטף החיים (רעש סואן של עיר), ומעבר להם— הכאוטי, האינסופי, היקוּמי, הנתונים בדממתם (מבע הכוכבים במקום חשוך, רחוק מן העיר)—  מרמזים אולי על היווצרותן של מלים חדשות, אולי שפות חדשות (בינתיים ניתן להשמיע רק הגאים).

4

מחר יום שלישי 10.1.2012, בין השעות:22:00-24:00

בנווה שכטר, בית מדרש חדש של התנועה הקונסרבטיבית בתל-אביב בראשות הרב רוברטו ארביב,

 רח' אהרן שלוש 42, נווה-צדק, תל-אביב

     החל ממחר (10.1.2012) ועד חודשי הקיץ

         יתקיים מפגש-לימוד שבועי בהנחיית, מורי וחברי, ד"ר אבי אלקיים,

           בנושא: "חזיוֹנוֹת בתקופה הקדם מודרנית: דת, מיסטיקה ואנרכיזם"

         הכניסה חופשית           

  (אני משמש כרכז-הקבוצה וכמגיב קבוע במפגשים המאוחרים)

5

5

 

בתמונה למעלה:  Paul Gauguin, Where do we come from? What are we? Where are we going?, Oil on Canvas 1897

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

*

ג'יין המטורפת והבישוף// וויליאם באטלר ייטס   (1939-1865)

*

קחני אל האלון המקולל

עת שעת-חצוֹת תֻּכֶּה חלל

(מחסה יש רק בקבר)

אותו שם אָגָדֶּף, אֶמְאָר

על מוֹת ג'ק, אהוב יקר

על שלעג וכה אמר—

"הפּרוּצה עם זה הגבר"

*

 בּישוֹף— הוא לא היה, אף לא בטרם

את ג'ק סִלֵּק, הִטיל בּוֹ חרם

(מחסה יש רק בקבר)

אף לא כּוֹמר מְקֻדָּש

כשהטיף בקול נִרְגָּש

"כמוֹהם כָּחָיוֹת מַמָּש"

(הפרוצה עם זה הגבר)

*

עוֹר הבּישוֹף, אֵל אַל תִּרְגָּז

קמוּט כּרגל האַוָז

(מחסה יש רק בקבר)

אף לא הִשְׂכִּיל בִּשְחוֹר-גְּלִימָה

הַסְתֵּר גֳבֵּנת מָפְעִימָה

עת ג'ק שלי לִבְנֶה דָּמָה

(הפּרוּצה עם זה הגבר)

*

ג'ק קִבֵּל את בּתוּלָי

מן האלוֹן קורא אלָי

(מחסה יש רק בקבר)

אל הליל נִנָּשֵׂא

וּבצללים כּך נחֳסֶה

יִרצֶה לָבוֹא, רק ינסֶה!

(הפּרוּצה עם זה הגבר)

*

[תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז, 2012]

*  

נזכרתי בשיר במקורו האנגלי לנוכח פרשת האברך שקלל באוטובוס חיילת "פרוצה". במהדורת חדשות השבוע התקיים ראיון קצר עם אותו אברך שטען כי דבריו הוצאו מהקשרם, שכן מובן המלה פרוצה בקהלו הוא "בלתי צנועה" בלבד. המראיין הקשה עליו האם ידועה לו המשמעות של המילה "פרוצה" בשיח הישראלי-חילוני. על כך ענה האברך כי הוא אינו נוהג לשהות עם חילונים ועל כן אינו מבין את שפתם.

     כמובן החיילת ודאי אינה פרוצה, אלא נערה ישראלית רגילה שרצתה לנסוע בתחבורה הציבורית במקום מגוריה, וגם ג'יין מן השיר ודאי אינה פרוצה, אלא נערה צעירה ואוהבת שאהבתהּ נגזלה ממנה כתוצאה משמרנות דתית קנאית; הבישוף שבשיר ואותו האברך שבמציאות דווקא די דומים, כאשר מסתכלים על הדברים לעומק: שניהם נותנים דרור ללשונם לומר דברים כּעוּרים הפוגעים בנפשם של אחרים, ושניהם עושים זאת כביכול, באמתלה של עשיית רצון אלהים וקיוּם דברוֹ בעוֹלם.

*

*

בתמונה למעלה: Peit Mondrian (1872-1944), Reformed Church at Winterswijk, Etching 1898

© 2012 שועי רז


Read Full Post »

*

*

זמן לא רב לפני שנלקח לאושוויץ-בירקנאו, בעת שנכלא בגטו טרזין, כתב המשורר הצ'כי-יהודי, פטר קִין (1944-1920):

*

אַל נָא תִּשְכַּח שֶפַּעַם יִהיֶה הַכֹּל שוֹנֶה

שֶאוּלַי תַּגִּיעַ לְמַצָּבִי.

וְיָטִיחוּ בְּפָנֶיךָ אֶת הַדֶּלֶת, כְּמוֹ בְּפָנַי הַיּוֹם.

אֲזַי אֶהֳיֶה מוּדָע כָּלִיל לַיּוֹם הַזֶּה,

אָז אֶזָּכֶר בְּאוֹתָה מִלּה: "אַתָּה מֻכְרָח"

וְגַם בַּ"לֹא" הַמְרֻשָּע וְהַמֻּחְלָט

[פטר קִין, 'למען אחדים: אל אחדים", משירי טרזין, תרגם מגרמנית: ידידיה פלס, רישומים: פטר קִין, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1990, עמ' 44]

*

*

   קין נרצח בטרם מלאו לו 25 שנים או מעט אחר יום הולדתו. הוא הותיר אחריו עזבון ספרותי גדול: שירה, פרוזה, ואפילו ליברית לאופרה. יש להניח כי לוּ רק היה נשאר בחיים לאחר המלחמה היה הופך לקול ספרותי ייחודי באירופה של המחצית השניה של המאה העשרים. נזכרתי בקִין מפני שיום הולדתו חל בתאריך האחד בינואר. אם היה עדיין בחיים היה מגיע אתמול לגיל 93, שיבה טובה מאוד. הוא לא הגיע משום שלדבריו נמצאו מי שהטיחו בפניו את הדלת כאשר ביקש מחסה,  ונמצאו גם מי שאמרו לו "אתה מוכרח ללכת" שמא יילכדוּ מסתירים אותו ויתחייבו בנפשם, וכמובן— היו גם אלו שענוהו ב"לא" מרושע ומוחלט.

   אני כותב את הדברים לנוכח התחדשות הרדיפה אחר ילדי מהגרי-העבודה בתל-אביב ובשאר איזורי הארץ והתחדשוּת הדיוּן בגירושם (וגירוש משפחותיהם). הטענות לפיה העסקתם הנמשכת של הוריהם באה על חשבון העסקת-ישראלים אינה נכוחה. קודם כל, הואיל והממשלה וחברות כח האדם נוקטות מדיניות של "דלת מסתובבת" וממשיכות להביא ארצה "כח עבודה זול", כאשר עובדים חדשים המגיעים נדרשים לשלשל סכומי עתק (במושגים שלהם) לכיס מעסיקיהם הקבלנים. המאבק אינו על עתידה הדמוגראפי של מדינת ישראל כפי שיש שמכריזים השכם-וערב, אלא על אפשרותם של קבלני-כח-אדם, המקושרים למוסדות השלטון והממשל, להמשיך ולהתעשר, על חשבונם של בני קהילות מהגרי הזרות שקמו כאן.

   נכון, איש אינו מאיים על חיי הילדים והוריהם. ברם, כליאה, בידוד מחבריהם, ולאחר-כן גירוש אל ארץ נכריה (חלק מן הילדים נולדו פה, חלקם מכירים אך ורק את ההווי הישראלי) הוא חווייה קשה. הדרה, הזרה— מותירות רישום בנפשם של ילדים. ממשלת ישראל, כאשר היא מאיימת שוב ושוב, בחרב הגירוש יוצרת מצב אנושי שהוא עוול אחר עוול. אנשים אינם מתדפקים, השבח לאל, על הדלתות. אבל הם צריכים את עזרתם של אזרחים ישראליים במחאה פעילה בכדי להרחיק את הגזירה מן המשפחות שלהם.

   באחרית הדבר לנובלה חוט האופק (אחת הנובלות האהובות עליי ביותר בכלל), כותב הסופר האיטלקי אנטוניוֹ טאבּוּקי (יליד 1943):

*

שׂפּינוזה, דרך אגב, היה יהודי ספרדי, וכמו רבים מבני עמו, הוא נשא את קו האופק התוך עיניו למעשה, קו האופק הוא מקום גיאומטרי, שכן הוא זז בשעה שאנו זזים. אשמח אם לגיבור שלי יתמזל המזל להגיע אליו, כי גם הוא נושא אותו בתוך עיניו.

[אנטוניו טאבוקי, חוט האופק, תרגם מאיטלקית: מירון רפופורט, הספריה החדשה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1996, עמ' 82]

*

   אדם המודע לתנועה המתמדת, לשינויים התכופים, לתנודות החיצוניות והפנימיות המלוות את מסעינו בעולם, ודאי אמור להתנגד למעצר ילדים, בידודם, ושילוחם מן הארץ. כל מי שיש לו איזה זיכרון תרבותי-היסטורי ויודע את תולדות עם ישראל. כל מי שעירני לכל העוולות שעוללו משטרים פוליטיים במהלך ההיסטוריה, ובמיוחד במאה העשרים שבהּ דומה כי החליפו האידיאולוגיות הפוליטיות-לאומיות-כלכליות את אפשרוּת האהבה חוצת הגבולות בין בני האדם, והן—אותן אידיאלוגיות רק הולכות ומתגבהות גם עתה. מבחינה זאת, מי שנושא את קו האופק בעיניו אמור לדעת שאין גבולות קבועים בנמצא, וגם החוק שנועד לא פעם להסדיר את היחסים בין אזרחים המדינה, משמש, לא פעם, להנצחת הניכור וההדרה בין בני אדם.  נשיאת קו האופק בעיניים אינה "יהודית" אפוא אלא הינה תודעה של אהבה שבה אין נקודות גבול, אלא היא שואפת תמיד לחבר ולהפגיש בין בני האדם,  ושואפת לחופש התנועה, והמחשבה (ודאי חופש הדת או האתאיזם) בין בני האדם, במידה שיישאפו לחיות יחד. כדברי בּרוּך שׂפינוזה: 'הטוב העליון של ההולכים בעקבות המעלה הטובה הנו משותף לכל, והכל יכולים ליהנות ממנו בשווה' (ברוך שפינוזה, אתיקה, תרגם מלטינית: ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003, חלק ד' משפט 36, עמ' 313], במשפט העוקב מוסיף שׂפינוזה, כי על פניו, כל אדם תבוני אמור לשאוף לכך שזולתו ייהנה מאותה מעלה טובה כּמוּהוּ. זה אדם שלדברי טאבוקי, נשא את קו האופק בתוך עיניו: לא גדרוֹת, לא חוֹמוֹת, לא התנכּרוּת הייררכית כלפי הזולת.

*

יחידת עוז בהוראת שר הפנים, ח"כ אלי ישי, מבצעת בימים אלה מעצרים של ילדים ואימהות, מהגרות עבודה, וכולאת אותן במתקן הכליאה בנתב"ג 

מחר, יום ג', 3.1.2012, בשעה 19:00

תתקיים בשדירות בן ציון פינת המלך ג'ורג' בתל-אביב הפגנת מחאה מטעם ארגון "ילדים ישראלים" תומכותיו ותומכיו, שתקרא להפסקתם לאלתר של המעצרים המתחדשים

הציבור מוּזמן להשתתף

*

*

*

בתמונה למעלה: צבי אדלר (1965-1909), שכונה בתל אביב, שמן על בד, תאריך בלתי-ידוע.

© 2012 שוֹעִי רז  


Read Full Post »