*
הצער הזה הוא כמו אֶתר. מי שמתבונן בו בשום לב אינו רואה דבר או רואה מדי [מיכל בן-נפתלי, על הפרישוּת: ארבע מסות, הוצאת רסלינג, ושתי מחלקה ספרותית: תל אביב 2008, עמ' 53]
*
תמיד הבלוז והזמן נטויים כמי נהר, על נהרות בבל ישבנו ובכינו (פרת? חידקל?); לא ייפלא כי ר' חיים פלאג'י, רבה של איזמיר, פסק בספר פסקיו הגדול, כף החיים, לבנות בתי כנסיות על נהרות, בקירבת מקורות מים לקיים מדרש הקובע כי אין מוסרים את השם (המפורש) אלא על המים. התורה, המשנה וס' יצירה גורסים כי העולם נברא בדיבור או בעשרה מאמרות. מחיי אלדין אבן ערבי כתב כי העולם כולו עומד על נשימת הרחמן, אבל דומני כי לא בדיבור ולא בנשיפה דובר, כי אם בנגן מפוחית, ספק אנחה או יבבת בלוז ראשונית, לאחריה בקעה פריטת בלוז, כשטף מי-נהר, הקול בא רק הרבה אחר כך, הרבה אחר כך, על יד השפך אל הדלתא. אומרים היה ר' יצחק לוריא מתבודד ולומד יחידי בצריף בבית כנסת על הנילוס; אף בכמה כתבי יד מן הגניזה נשתמר זכרו של בית כנסת אחד נטוש אצל הדלתא של הנילוס שהיה נקרא על שם אליהו הנביא. אפשר אולי— בחובו התבודד האר"י בבקשו אחר גילוי אליהו; על כל פנים, כל השר פיוטי שבת המיוחסים להאר"י לומד ומכיר כי נפש בלוזית היתה גם היתה לו.
והנה גם לשון המקרא מורה כי נקוו המים רק ביום השני, על כן ביום הראשון עוד לא נשמע שאון של שטף מים, אלא רק אור, המסתנן בעד תריסים, מציץ מן החרכים, פועם דרך סדרי המפוחית, הנופחת אש ונגן. רבים מאנשי הבלוז היו עיוורים, סגי-נהורין, כגון ר' יצחק סגי נהור שבפרובנס, אבי הקבלה הספרדית, שודאי ודאי ישב על נהר. כיצחק שהתעוור מנהר דינור של דמעות מלאכים, וכיבה אותו במוֹ-דמעותיו.
ובא לי זיכרון ישן: קרוב משפחה סלוניקאי, ניצול מאושוויץ, מטלטל גופו במחול יווני אחר ליל הסדר, כאילו חוגג מחדש כל שנה את ההצלה והפורקן, כאילו זוכר בטלטלותיו את כל שהיו ואינם, וכל פנימו בוער, עולה כרכב אש, עובר ושב, כמו על קו, בסערה לשמיים.
אנחנו, בלוז ומקאם (חג'אז/הומיון), קלים בעינינוּ, חושבים כמה אקורדים ומקצב, מלים פשוטות של סבל, עייפות,יגון ונהיה. ומבכרים אנו מפץ גדול, או דיבור סמכותני, מקצבי מחשב ואפליקציות סלולר, על פני פרץ מפוחית מעוות, המותיר רישום סופי בחלל האינסוף, ומכל מקום נשמעים הדי הגיטרה או העוּד מיבבים, כמנבאים קול מים אדירים ושיטפון, המשבר כל גדר וסכר, ואת הלב, ורק אחר-כך יש לדבר בכּלים שנשתבּרוּ, כי הכיסופים הומים בנוּ, כדגים החולפים במצולות. הצריכים מים כדי חיוּתָם, נשאים בזרמים הגדולים שבמצולות, ללא קץ ותוחלת.
אי שם בעולם, אני צועד בגשם, מזמזם איזה נִגֶן נוכח שלוליות— בהן מהבהבות פניי השוחקות. מדמה לרגע שאני אחד הדגים הכסופים האלה, שאינם חוששים מן המים, לא מן הרטיבות, לא מן הברקים, ולא מן הרעם המרמז, כי שוב נחרץ דינו של הסכר; הכל זורם מים, או זמן, או בלוז שמבראשית: Oh–Babe–It–ain't No–Lie. וזהו המרב שניתן לקבוע ממילא על הממשוּת הזאת.
*
*
*
*
*
**
יום שלישי, 31.1.2012, 19:30, מרכז דומיה-סכינה, הישוב-השתוּפִי נוה שלום (על יד לטרוּן)
"שירת האותיות"
מופע מוסיקלי עם אמנית הקול ויקטוריה חנה
בלווי נגן הסנטור עדי פורטי
לפני המופע תיערך מדיטציה בהדרכתו של פרופ' עודד מימון
עלות כרטיס: 60 ש"ח
*
*
בתמונה למעלה: Arkady Rylov, Sunset, 1917
© 2012 שועי רז
ייתכן שבעלמא דקפיטלא אפילו נחמת המיתרים של בלוז צורב לא נותרה לנו, כי אין זמן להרים מפוחית בין הארבע שעות(הנטו שאחרי הפקקים) שנותרו בין האכילה לשינה, וניגון בלתי מתנצל של פיוט ממיסיסיפי במעלית של המשרד היא עילה לפיטורין וחשד לאי שפיות…למזלנו, יש בית, יש שישי-שבת, יש איים פה ושם בשביל ליילל…אני מניח שזה לא ממש בלוז "טהור" אבל זה היה השער עבורי לעולם הזה(ומייק בלומפילד כנראה בשיאו ממש):
מה זה מתאים לי
הבלוז החורק
המתוק הזה היום.
תודה שועי, דגיג כסוף שכמותך.
הוי שועי יקר, כמה מתוק ומר הפוסט הזה,
והבלוז העיוור שכתבת הזכיר לי את המדרש על רבי יוסי, שהצטער כל ימיו על שלא הצליח להבין את הפסוק: "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העיוור באפילה"
(דברים כ"ח כ"ט). אמר: וכי מה אכפת לו לעיוור אם יום הוא, או אם לילה, שהרי בכל מקרה איננו רואה. עד שיום אחד בא מעשה לידיו,
ופגש באישון לילה ובאפילה עיוור אחד, שהיה מהלך בדרך ופנס בידו. אמר רבי יוסי לעיוור: "בני, למה לך פנס?"
אמר לו העיוור: "כל זמן שהפנס הזה בידי, רואים אותי בני אדם ומצילים אותי מן הבורות, מן המהמורות ומן השיחים הקוצניים שבדרך".
כן, זה לא כבד, זה אחי…וזה בלוז כל הדרך… עד הסוף…
תמהּ ידידי,
בלוז מעולה, לא הכרתי. נשמע קצת פוסט-ג'ימי-הנדריקס. אולי אנגלי? כבר לא שומעים עוד או גיטאר אלא המולה חשמלית, אבל זה יפה להפליא. ואהבתי מאוד את עלמא דקפיטלא הנוגש גם בי לאחרונה יותר ויותר, למרות שמטבעי הרבה יותר לי במקומן של עאלם א(ל)רוּחניאת [=עולם הרוחניות], עד שלעתים דומני כי אנשים מסויימים אשר כמוני הופכים בעולםהמטריאליסטי לסוג של רוחות-רפאים, שרידים לעולם שהיה פעם, שבו כוסית ערק (או אפילו יין קידוש) היתה מנחמת את לבב הפועל, משמחת אותו, מקרב אותו אל דף התלמוד או אל דף הזוהר אותו היה מנסה ללמוד מראשיתו עד תומו, ולא היה בה משום טעימת עוד מותג ערק, במירוץ אין סופי של תפריטי טעימות שהאדם בימינו מכלכל עצמו בהן. לאמור במסיבת חבריו: טעמתם כבר את ה… החדש? קניתם כבר את ה… החדש? אבל זה עוד ביותר טוב, כי לאחרונה דומני כי האנשים סביבי מדברים בכמה וכמה לשונות עבריות שכבר קשה למצוא ביניהן קשר או מכנה משותף.
ודומני כי עוד מעט נצטרך למילונים עבריים-עבריים בכדי להבין זה את זה בעברית.
מיכל יקרה,
אליזבת קוטן (אולי צריך לכתוב כותן) שבתה את ליבי, הוֹ מה שבתה, סבתא זפטא (במלרע ולא במלעיל). יש איזה יופי בלתי מדוד בעובדה שסבתא בת למעלה משמונים יכולה להוציא את הגיטרה ולפרוט על נימי נפש ככה. תחשבי מה קיבלו נכדיה וניניה, איזה תפריט מוזיקלי לפני השינה (-:
דודו יקר,
אני חושב שפרשת העיוור הריהי נתונה במסכת מגילה דף כ"ג אם איני טועה (לא בדקתי), והעיוור הולך שם עם אבוקה בידו. מה שיותר מזמין מאשר פנס. כי אנשים ההולכים כמותו בליל
נמשכים לאש ולחום של האבוקה ומתוך כך מלווים את העיוור בדרכו (כמובן יש בהם גם טובי לב
הדואגים לו בעומק ליבם). אני חושב שהאגדתא הזאת, גם אם לוינס, כמדומני לא עסק בה בספריו, היא יסוד גדול לתפישת "האחר" בכתביו.
וגם אולי יסוד לתפישת העיוור כ"סגי נהור" (=בעל אור גדול), אבל את זה נשאיר בצריך עיון,
אף על פי שהבלוז יעיד נאמנה.
איזה כיף להתקל שוב בבלוג הזה.
יש סיפור זן על העיוור שהיה הולך עם נר באפילה, עד שנתקל במישהו שאמר לו "אחי הנר שלך כבה."
הי דרול, תודה רבה.
אולי זה העיוור, אולי זה אחי איפה אתה, על כל פנים נזכרתי בפנינה הזאת מקבלת האחים הכהנים:
שועי, יש לך את הבלוז זה כבר סוכם (וגם חיוך של חתול צ'שייר גם זה סוכם),
לגבי אליזבת קוטן, היא באמת מפליאה לפרוט, הזכירה לי את ניק דרייק משום מה
(למרות שקשה לתאר את ניק דרייק כסבתא אפריקנית-אמריקנית).
אליס יקרה,
איזו אסוציאציה (-:
עכשיו כשאני חושב על זה, הפריטה קצת מזכירה את דרייק בכמה מן הבלוזים
שניגן לעצמו בחדרו עם רשמקול, ושראו אור לאחרונה, אחרי שנים שהסתובבו בבוטלגים, באלבום Family Tree.
לי דווקא קוטן מזכירה את אהובה עוזרי. ממש מתחשק להושיב אותן, אם רק היה אפשר (אם איני טועה קוטן נפטרה בשנות השמונים בגיל 90 לערך), זו מול זו, אחת על הגיטאר והשניה על
הבולבול-טרנג. מה היה יכול לצאת ממפגש כזה. הנהרות היו ממהרים את מימיהם, הדגים היו שמחים, מה זה שמחים. זה היה יכול להיות יום יפה לדגים וגם יום יפה לבלוז בכל מקום בו יימצא.
שועי
דוקא אתחיל ממה שכתב לך דודו. קולע ממש להרגשתי. יפה יפה.
ואחר כך:הציור למעלה- מרגש
ואחר כך: "הכיסופים הומים בנוּ, כדגים החולפים במצולות"- אוף, איזה דיוק לרגע זה
ואחר כך הבלוז והמקאם
ואחר כך: תענוג הפוסטים האלו שלך
שועי יקיר סיבובי הבירה
נדמה לי שהיה זה ר׳ תולי בן יעקוב אמר פעם כי הוא משוכנע ש לואי ארמסטרונג זצוק״ל יושב כעת ליד כסא הכבוד ומנגן . וזה עבורי החותם על כך שהבלוז וג׳אז מקורה בעולמות עליונים . למרות דעותי האחרות בנושא ..
איריסיה יקרה,
שבתי כרגע מהופעתה המופלאה של ויקטוריה חנה בנוה שלום, והנה בתחילת הערב מי שאספני
בטרמפ לשם, התלונן על כך שהפוסטים שלי לאחרונה נוטים אל קטב העיצבּון/דיכּאוֹן. אני דווקא
מרוצה מהם, אבל יש לי איזה כישרון גם בחיי היום-יום להיות מאני ודפרסיבי בו-זמנית ממש.
וכן, כששמעתי את ויקטוריה חנה שרה מתוך שיר השירים, חשתי געגוע לגעגוע. כל-כך געגוע שכבר לא זכרתי אל מה התגעגעתי. כמעט התחלתי לגעגע מרוב געגועים.
תודה על הקריאה העדינה. המשפט שהדגשת, מדבר גם אליי במיוחד.
נתי יקר, גם העולם סובב, שיכור ולא מיין.
דומה כי ר' טולי מקגי שליט"א ידידינו, לימדנו דווקא שתלמידי חכמים מרבין שלום בעולם, ואילו אני שואל: היאך ירבּוּ שלום בעולם אם לא יישבו על יד כס הכבוד ויבסמו עצמם בבירה צוננת היטב ממעיני הישועה, ונגן-ינגנו, וכל עולמים יהו נאותים לנגינתם.
מלבד זאת, הלא כבר דרש האדמו"ר דניאל סנדרסון כי "הכסא נמוך מדיי" (תגובה אופיינית של
אדם שתוי על כסא באר ארוך המדמה את ראשו נוגע-לא נוגע בשמים):
שועי
לרגע חשבתי כי גידלת זקן ואירחת את סנדרסון….
אנונימוס,
הייתי שמח מאוד לארח את סנדרסון, אפילו לקחתי להופעה שלו את בני האמצעי בקייץ שעבר.
[חוץ מזה, הכיפה שלי קצת שונה בסגנונה כידוע מזאת של דניאל זמיר, איני חבדני"ק,בעוונותיי אני מעט פחות קופצני, וכישוריי כנשפן מוטלים בספק (-:]