Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for פברואר, 2012

*

*

עָרַכְתָּ מַסָּעוֹת מְלֵאֵי מַכְאוֹב וְשִׂמְחָה

לִפְנֵי שֶהִבְחַנְתָּ בַּמִרְמָה וּבַזְּמָן הַחוֹלֵף

[גיום אפולינר, 'אזור', תרגמו מצרפתית: מרסל מנדלסון וו' שוורץ, נדפס:גיום אפולינר, מבחר שירים, בעריכת מרסל מנדלסון, הוצאת מסדה: גבעתים ורמת גן 1968, עמ' 52]

במאי 1935, כשנה לאחר פרסומו הראשון, בשעה שהמתין בניו-יורק לצאת הפלגה לאירופה, אליה קנה כרטיס, כתב הסופר והמחזאי הארמני-אמריקאי, ויליאם סרוֹיַאן (1981-1908) במשך חמישה ימים, עד מועד צאתו לדרך, מחזה קצר ראשון, Subway Circus  (קרקס-תחתית), שאמנם ראה אור בשנת 1940, אבל לדברי מחברו דאז לא הועלה מאז חיבורו, עלי-במות. עם זאת, לדידו עשוי לשמש חומר משובח לתרגילי תיאטרון בבתי ספר למשחק.

  סַרוֹיַאן כתב בבדיחות דעת,כי הסיבה היחידה שהובילה אותו לכתוב מחזה אז היתה ידיעה שהופיעה בניו-יורק-טיימס, הודעה משוללת יסוד,לפיו הוא מצוי בתהליך של כתיבת מחזה ראשון, מה שלא עלה על דעתו עד אז. על כל פנים, המחזה של סַרוֹיַאן הוא אוסף של תמונות נעות מחיי רציפי רכבות התחתית של ניו-יורק אז. בהן הוא משתדל להתמקד בדמויות השוליים. אותן דמויות החולפות עוברות על פני האנשים מבלי שהם מקדישים להם, לאישיותם ולגורלם מחשבה נוספת.

   התמונה החמישית במחזה, היפה ביותר בעיניי, נקראת: The Jew in the World (היהודי בָּעולם). איני יודע האם התעורר סַרוֹיַאן להתבונן ביהודים אם משום שותפות גורל בין מיעוטים-מהגרים בניו-יורק או שמא בעקבות שמועות על חוקי  הגזע האנטי-יהודיים שנתקבלו בגרמניה ההיטלראית באותה שנה. ז'ן אמרי (הנס מאייר, 1978-1912), הסופר והמסאי, יהודי מצד אביו (כלומר לא-יהודי על פי ההלכה, שנשלח לאושוויץ על שום יהדותו כמה שנים אחר-כך) שחי אז באוסטריה, שטרם סופחה לגרמניה (האנשלוס אירע שלוש שנים אחר-כך) כתב בספרו מעבר לאשמה ולכפרה (תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000) כי ביום שבו שמע על אישרורם של החוקים האנטי-יהודיים הבין כי הוצא נגדו גזר דין מוות מעוכב. אפשר כי גם סַרוֹיַאן שעָמוֹ הארמני ידע ג'נוסייד רק כעשרים שנה לפני כן (מידי התורכים-העות'מאנים) אמנם התעורר מחמת החקיקה האנטי-יהודית באירופה (המחזה ראה אור בשנת 1940, אז כבר ידעו גם האמריקנים על היקף חוקי הגזע הנאציים). אבל הדעת-נותנת כי הקירבה והאחווה בין מהגרים קשי-יום, אף היא שיחקה פה תפקיד. כאשר היהודי דובר היידיש מגלם בסצנה הזאת,את המהגר ואת הפליט-הפוליטי בכל מקום בו יימצאוּ,ובכל זאת משמר גם את הסינגולאריוּת היהודית העיקשת וקדומת הימים.

   הסצנה אמנם לכאורה דוברת יידיש,אך למעשה מתכונתהּ היא כשל סרט אלֵּם בשחור-לבן,כאשר השחקנים אמורים דווקא באמצעות מחוות גופניות וצליל קולם,ליצור את התמונה על מתכונתהּ החווייתית, ההומוריסטית-טראגית (כפי שמתאר אותה המחבר בדבריו). מבחינה זאת, נדרשים השחקנים שם למיומנויות משחק אקספרסיביות, גם אם לא מוחצנות (על כל הסצנה כפי שנראה חופף דוק של כיבוד ועדינות). השחקנים נדרשים כאן ליצור ממעט מאוד הוראות וכמעט ללא טקסט שגוּר דמויות שלימות. מבחינת מה, דומה כי סַרוֹיַאן כמו מבקש משחקניו להיות 'אתלטים של הרגש' (אני שואל את המונח מתוך מאמר בשם זה מאת תיאוריטיקן התיאטרון הצרפתי, אנטונן ארטו (1948-1896), שנכלל בקובץ מאמריו התיאטרון וכפילו; המאמר האמור נכתב סביב שנת 1935 גם כן), המסוגלים להביע באמצעות הפעלות-גופניות גריידא מכלול רגשי וחוויתי שלם.

   להלן תרגומי מאנגלית לתמונה החמישית "היהודי בעולם" מתוך מחזהו של סַרוֹיַאן, קרקס תחתית:

*

החולם: זקן יהודי עם זקן-תנכ"י; הוא קורא עיתון ביידיש. 

האחרים: ילד יהודי צעיר בן תשע או עשר ואחותו, המבוגרת ממנו במספר שנים.

ההתרחשות היא כזאת:

הישיש היהודי מדבר אל הילדים ביידיש.

הרעיון הוא כזה:

בעד ההדרה (Dignity) של דבריו, לתפוס את דרך היסורים ואת אורך הרוח של היהודי בָּעוֹלָם.   

ואת ההומור הטראגי. במהלך דבריו, הוא צוחק. זהו צחוק לבבי. אך, כבד מרוב יגון.

התמונה היא כזאת: חלק מבית כנסת; נרות דולקים. מאחור, מצויר באופן גדל-מימדים וכועס, ראשו של משה, ועוֹלָם שדלתותיו סגורות.

האפיזודה כולה מלווה במוסיקה יהודית. יש שירה, פעמים קול גבר וקול אישה השרים יחדיו, עתים מקהלה של קולות. המוסיקה משתנה בהתאם לשינויים במצב הרוח של היהודי הזקן.

הילדים מנשקים את ידיו.                                                                                     

הישן והחדש. החכמה, הניסיון ואורך הרוח של הזקן. הפּזיזוּת והתוֹם של הילדים.

האיש הזקן משמיע דברי תוכחה נרעשים. הילדים נצמדים אליו (=חוסים בו, ש.ר).   

שומעים את ההמונים צועדים  

קול ההמון הצועד מתחיל באדם אחד החולף על פניהם, ואז שניים, שלשה, ואילך, עד אשר ההמון כמו מכסה עליהם. עם המוסיקה היהודית.

ובחזרה לרכבת-התחתית (=חלוף הרכבת התחתית מסמן את המעבר בין האפיזודות במחזה, ש.ר)

 [מתוך: William Saroyan, Subway Circus, Samuel French (Publisher), Los Angeles and New York 1940, pp.29-30]

  *

   היהודי של סַרוֹיַאן הוא אדם של צחוק ועצב, של חכמה ושל עממיות, המבקש להנחיל לילדי הדורות הבאים משהו ממורשתו. התמונה היא כעין אפיפניה, במובן שהיא כעין תמונה סימבולית העולה בבת אחת מתוך ההמון, ונושאת בתוכה איזה סיפור-אנושי, געשטאלט, שלם הגדול מסכום חלקיו. כדאי לשים לב לפער שיש בין משה הרושף והכועס (המגלם את החוק המקראי הנוקשה ואולי את האלוה המקראי הממהר לכעוס) ובין חביבותו הגלויה של הזקן-היהודי האוהב, המלא הדרה וחיוניות על אף שנותיו. הדלתות הסגורות דווקא בתחנת הרכבת-התחתית עשויה לסמל את הטרגדיה הכפולה של היהודי, היושב בפני שער החוק הנעול, כלומר מצווה לחוקים ולמצוות כמערכת סגורה, מחד גיסא; בעוד דווקא המערכת הזאת וקיומהּ-הדווקאי בעד תלאות ההיסטוריה כמו סגרה בעדו מלפרוץ את החומות ולהיות נע בהיסטוריה, ולא מבטאו של איזה חוק קדמון שמעטים מאוד עוד מעניקים לו תוקף. זאת ועוד, הדלתות הנסגרות, אפשר שמבטאות את כליאתם של היהודים (גטאות ושכונות-יהודים בטולדו, ונציה, פראג, האמבורג עוד בימי הביניים בתקופה הקדם-מודרנית), את הגבלת העיסוקים שלהם, את החקיקה האנטי-יהודית ששררה בכל אותן מלכויות שהיהודים גלו אליהן מקדמת-דנא. זוהי תמונה עצובה למדיי של היהודי ככלוא בעולם ההלכה הרבנית מצד אחד, וכלוא בעולמם של האומות השולטות בו באשר הוא חסר ממשלה עצמאית משל עצמו. אם הבנתי נכון, תרעומתו של היהודי הזקן באחרית התמונה היא על הדרתו ורדיפתו, והאדישות של רוב בני האדם נוכח הנסיונות הנמשכים לפגוע בילדיו ובמורשתו.

  אבל סַרוֹיַאן מבקש להדגיש דווקא את פניה החיוניות של היהדות הזאת,היודעת לצחוק וללבב על אף כל המשברים והגלים, המתרגשים על היהודים. בסופו של דבר, על אף שקול ההמון מתגבר בנקל על היהודים (המהגרים, המיעוט, אזרחי-השוליים), בכל זאת המוסיקה היהודית ממשיכה לרחוש בעד תנועת ההמון, בלתי נכנעת, אופטימית וחיונית.

   על כל פנים, סרויאן, אולי בהמשך לקומדיה האנושית שלו, מציע כאן אודיסאה בזעיר אנפין של חמלה ושל צחוק לבבי, היוצאים מלב למוד-דווי, היודע להתמיר את מכאובו בשחוק, ולהוסיף חיוניות, חמלה ואופטימיות, גם כנגד מה שלכאורה נצטווה בו. אם באחרית התמונה, נושא היהודי דברי תוכחה, המכוונים כנראה כלפי ההמון ההולך ופוסע ברציפים, הריי זה על שום אדישותם-התנכרותם לגורל הילדים, כך ניכר לפחות, שכן תגובת הילדים אינה מעידה על מוראם מפני הזקן, אלא בו ודווקא בו שמים הם את מבטחם. דווקא כאן, אם הבנתי את סרוֹיַאן נמצאת הבשורה היהודית, באנושיות (המענטשיוּת), לאו דווקא בנשיאת החוק האלוהי החמוּר, לאו דווקא בציות לתורת משה, לא בסגירוּת ובהתבדלות, אלא בצחוק, בדמע, בשירה, בחכמה ובמוסיקה— בכך קנתה התרבות היהודית את חיוניותהּ המתמדת ואת קיומהּ ההמשכי, על אף כל תלאותיה, בָּעוֹלָם.  דומה כי אליבא דסרויאן כל המבקש לערער על ערכים אלוּ, להדיר רגשות, להסות שירה— ראוי הוא לכל גנאי. ומבחינה זו, דומה כי הוא מצטרף לתוכחתו הכמו-נבואית של הזקן דובר היידיש מרציף הרכבת התחתית, כלפי אלו המתעלמים מכל מה שאנושי ופגיע, וממשיכים להלך בעולם, כאילו כל סבל ועצב שאינם נוגעים להם ישירות אינם ממין עניינם.

*

*

לרגל ה' באדר החל היום, הנה רשימה שלי על שירו של ע' הלל, בסיבוב כפר סבא, מן השירים השמחים והנפלאים ביותר שנכתבו בשפה העברית.

*

בתמונה למעלה: Man Ray, Laboratory of the Future, Gelatin Silver Print 1935

©    2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

*

  לשעבר  שמעתי כי המשוררת, המתרגמת, הסופרת וחוקרת הספרות ש' שפרה (2012-1931) דרה בעיר מגוריי, אך לא ידעתי באיזו קירבה וסמיכות. מזה כמה ימים ביורדי מביתי קצת אחר הפניה הראשונה של הרחוב, מקום הישפכו של הרחוב, בו אני מטלטל את ימיי, אל רחוב שכן, תלויות מודעות-אבל המודיעות את דבר פטירתהּ של המשוררת והמתרגמת, בת-הארץ. בהשפעתן, שבתי לעיין השבוע, אחר זמן, באנתולוגיה המונומנטלית משירת המזרח הקדום בעריכתה המשותפת עם האשורולוג, פרופ' יעקב קליין, בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום (הוצאת עם עובד: תל אביב 1996), והתעכבתי שעה ארוכה על חטיבת שירי הערש האכדיים שם, שמשכו מחדש את לבי.

   לדעת המשורר האנדלוסי-הספרדי,  פדריקו גרסיה לורקה (1936-1899), הושרו שירי ערש בכל הדורות על מנת  לפצוע את רגשותיו של הילד, לגרום לו לחוש ולחוות את העולם על פניו השונות והמגוונות (המרגיעות והאוחזות בבעתה); ניתן להרחיב את תפישתו של לורקה ולהציע כי השיר לא נועד לכתחילה אך ורק לצרכי החשת הירדמו של הילד, אלא נועד בד-בבד לשכך את מדווי הלב, חרדותיו ופחדיו של השר את שיר הערש (אם או אב). באשר לשירי הערש המסופוטמים הקדומים, דומה כי על פניו הם לא נועדו כלל לילדים העולים על משכבם, אלא בצורה משנית, אלא היוו, בראש ובראשונה, לחשים מאגיים, שנועדו להרחיק מן הבית את השדים המזיקים, ולקרב את האלים המגינים לשמור על העולל בשנתו לבל תיפח רוחו. כלומר, דומה, כי בראש ובראשונה, שימשו המזמורים הללו, כלחשי-הגנה, ויותר מכך, כריטואל להרחקת סכנות נסתרות מן הילד ההולך ונמזג אל שנתו, או כמרפא לעצביה הרופפים של האם-היולדת או המגדלת, הפוחדת שמא יחלו ילדיה במגפה, או שמא תיכנס בהם רוח רעה והם לא יוציאו את לילם. השימוש בשירי הערש אפוא הוא מאגי-אינסטרומנטלי; השירים הם בבחינת קמיעות בדוקים ומנוסים, העוברים בלחש מאם לבת, ומסוגלים להרחיק את השדים ולהגן על התינוק, למסרו לבטח לידי השינה.

   תפישה זאת עולה בבירור מתוך שיר ערש קצר ומרתק שבחרתי להביא כאן מתוך האנתולוגיה. יושם אל לב כי האב אינו נוכח בהם או מצוי במרחק, אולי אפילו הורחק מערשו של בנו בהשפעת האם, אם משום שהריטואל המאגי אמור לכלול את האם ואת בנהּ לבדם ואם מפני שהאבות האכדיים בני  התקופה (כפי שעולה מכמה טקסטים) התקשו לשאת את בכי התינוק בלילות; על כל פנים, תפישת האם הלוחשת לאלים או לשדים לנוכח בנהּ הקשוב עדיין, כפי הנראה, תביאני מאוחר יותר לדון באפשרות פרשנית נוספת שלטעמי מונחת בשולי הדברים, אבל חשובה היא מעין כמוהָ להבנת התפקיד החברתי-תרבותי השמור לשירי הערש מקדמת דנא ועד עתה.

 *

ילד, יושב 'הבַּיִת האפל',

הלא יצאתָ, ראיתָּ אור שמש,

למה תבכה? למה תצרח?

למה לא בכית שמה?

הערתָּ את אֵל-הבַּית, נבהל "שוֹר הבּר".

"מי העירני"?!

"מי הבהילני"?!

"הילד העירךָ, הילד הבהילךָ!"

"כּמוֹ שוֹתֶה יין,

כּמוֹ בּן המוזגת,

לוּ תִּפֹּל עליו שֵנָה!"

 

(לחש להרגעת הילד)

*

[בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, תרגמו וערכו ש' שפרה ויעקב קליין, הוצאת עם עובד: תל אביב 1996, עמ' 609]  

 *

   אחד הדברים שובי הלב בלחש הראשון היא חתימתו הספציפית המעידה על כך שהלחש נועד להרגעת הילד; כלומר, האם השרה לבנהּ את השיר טרם הירדמו פונה מצד אחד לאזניו הכרויות ומצד אחר אל האלים ומבקשת את שנתו גם כדי להרגיע את מצוקתו ואת מצוקתה, וגם כביכול על מנת לעורר את האלים שניעורו לבכיו של הילד להפיל עליו שינה עמוקה, כאדם שלגם רב מן היין. מעניינת הפנייה אל הילד כ"יושב הבית האפל" אשר יצא וזכה לראות אור שמש, מה שחד גיסא מצביע על תהליך ההריון, עת העולל היה צפון ברחמהּ של האם במשך תשעה-ירחים, עד שעת לידתו-בקיעתו אל אור-העולם. תפישה זאת ודאי מנוגדת היא לתפישת ה- Soma-Sema ("הגוף הוא קבר") האפלטונית, שנשתגרה בתרבות המערב ודתותיו. בניגוד לאפלטון הרואה בטרגיות של החיים הארציים עת הנשמה הכלואה בגוף חומרי, ועליה לתקן עצמה בכדי שתוכל להתקרב לחזות באידיאות, חכמתהּ-הפשוטה של האם האכדית היא שדווקא האפלה משתרעת בטרם החיים ואחר החיים, ואילו החיים הארציים הם בגדר יציאה מאפלה לאורה; אלו חיים שעיקרם החיוּת-הויטאלית ולא חיים למען השגת תכליות כגון חכמה, מוסר, או עליה בסולם המעמדות החברתי. האם מבשרת דווקא את חדוות החיים (על אף הקשיים האצורים בהם) כשהם-לעצמם.

   אשר ל"שור הבר", השור הווה יצוג של הלבנה בתרבות השומרית, ואילו באפוס השומרי הורגים גלגמש ואנקידו את השור השמיימי, גוגאלנא (יש אומרים שהוא הווה אלהות המהווה את מכלול שתי-עשרה המזלות ולא את מזל שור לבדו), כדי להגן על האלים מפני זעמו. כך או כך, בכיו של הילד מעורר לא את האל השורה בבית בלבד, אלא גם את הכוחות השמיימיים ששפעם מוליך את הדברים מחוץ לספירת השפעתם של בני האדם,  ויש לבקש אותם למסוך על הילד שינה עמוקה, למען האם ובנהּ, אך גם למען יוכלו לשוב ולישון את שנתם.

   יושם אל לב, כי הכהנת-הגדולה של עבודת-הלילה, הפונה בעצמה אל האלים וקוראת להגנתם וליציאתם לעזרת בנהּ היא האם. מבחינה זאת, דומה האם המנעימה לחש בנוכחות בנהּ, לאמהות האנדיאניות ומקומן בתרבות הצפון-אמריקנית הקדם-מודרנית, כפי שציירן צ'רלס א' איסטמן (אוֹהִיֶסַה, 1939-1858, בספרו נשמתו של האנדיאני), לפיה האם עיצבה בשנותיו הראשונות של הילד את דתיותו, אמונותיו, ואת חבירתו את הזכרון הרוחני-תרבותי האינדיאני, ורק בגיל שמונה ויותר הועבר לידי אביו לצורך הכשרתו כלוחם. מבחינה זאת, גם כעת, כל כמה שהאבות נוטים כבר לנטול חלק בטיפול בילדים בשנותיהם הראשונות, עדיין דומה כי ילדים קשורים יותר ולעתים גם קשובים יותר למורשת שבפי אימם. מן הבחינה הזאת, שירהּ של האם אינו נוסך בילד רוגע בלבד, אלא תכניו המסתוריים, כמו קושרים ומחברים את הילד לעולם הרוחני של התרבות שבתוכה יגדל ויפעל. והרי גם בימינו משכיבים הורים יהודיים-דתיים את ילדיהם באמירת קריאת שמע על המיטה שבנוסחהּ הארוך כלולים פרקי תהלים שמסורתית מיוחסת להם שמירה מן המזיקין (שדים), ובסופה אף קוראים הנה לא ינום ולא יִשַן שומר ישראל (תהלים קכ"א, 4) וכן: בשם ה' אלהי ישראל, מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל, ומלפני אוריאל, ומאחורי רפאל, ועל ראשי שכינת אל—וכך חותמים את הילד מילולית בשם האל ומלאכיו מכל עבריו להרגיעו, ולהבטיחו בהשגחת האל על שנתו, למען לא תנדד שנתו ויבעתהו חלומותיו. בנוסף, ודאי מהווה ריטואל זה, חלק מצירופו של הילד אל התרבות היהודית ואל הזיכרון היהודי ובבבחינה זו משמשים הורים כעין סוכנים-חברתיים, המתווכים בין הילד הגדל ובין קהל-ישראל, אליו הם מייעדים אותו, ויעיד הפסוק שנוהגים הורים רבים לומר לפני שנת הילד תורה ציוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב (דברים ל"ג, 4). בנוסף, דומני כי גם הורים חילוניים הקוראים לילד סיפור ממש בטרם שנתו או שרים עימו שיר מיוחד, כמו מבקשים את ההגנה שבריטואל-הקבוע המרגיע, המבטא סדר והרמוניה, ומבלי משים למעשה משמשים סוכני תרבות וזיכרון של תכנים מסויימים שהילד ימשיך לשאת בזכרונו כל ימי חייו.

   איני יודע עד כמה אכן התקדמה האנושות מאז אותה אם אכדית לחשה לחש מרגיע כדי שבנהּ סוף-סוף יירדם. אמנם כבר אין קוראים בשמם של אלי-אכד, אך האינטואיציות הראשוניות הניצבות בבסיס שירי-הערשׂ ולחשי-הליל, עדיין חיות וקיימות מדי ערב וערב ברחבי העולם, כאשר האם (או האב, או האם והאב) מבקשים להרגיע אל שנתו את הילד הממאן לישון, וכבר אין זה ברור האם הם לוחשים, מתפללים, מספרים או שרים, כדי להקל על התינוק/ת או שמא להקל על חרדתם. ופעם, אני זוכר, בליל ארוך במיוחד מצאתי את עצמי שר לבני, שיר ערש ששר לי סבי ז"ל ברוסית (על חתולה לבנה וירח), ואיני יודע רוסית, כמעט איני מזהה בהּ מילה איני יודע מניין נזכרתי בשיר ובמילותיו, אך הם זרחו בי פתאום כלחש עתיק; ואני נרגעתי וגם הילד נרדם.

*

פעם סיפר לי על ילד קטן, בנו של ידידיו, או של קרוביו, אשר היה חביב עליו עד מאוד. היה זה ילד נפלא, מיוחד במינו, לפי דבריו, והוא אהב מאוד להתפלל לפני שנתו, אך סוֹנֶה הרגיש שדברי התפילה שאמרם לא הניחו את דעתו. "ואני", סיפר לי, "חיברתי בשבילו תפילה, שהיה אומר לפני שנתו, ושהיתה מובנת לו".

זוכרת אני רק את סיומה של התפילה הזאת: "שׂים שלוֹם על עינַי, ועטרת כּוֹכבים על ראש חלומותַי…"   

[לאה גולדברג, פגישה עם משורר (על אברהם בן-יצחק סוֹנֶה), ספריית פועלים: תל אביב 2009, עמ' 26-25]

*

*

בתמונה למעלה: אביבה אורי (1989-1922), נוף, פחם ופסטל על נייר 1981.

© 2012 שוֹעִי רז


Read Full Post »

*

שני שירים מאת וואלאס סטיבנס (1955-1879), בתרגומי. 

*

*

 

זריחה דמוּיָת קשׂקשׂי דגים

 

שְלָדִים מלודיים של כָּל נִגּוּנֵי ליל אמש

היום הוא היום והרקּוּדים פָּנוּ-פָּגוּ

 

טָּל נח על כְּלֵי הקש, שבהם נִגַּנְתָ

החריצים על פני הכביש הריק שלךָ הם אדוּמים

*

אתה גִ'ים ואתה מַרְגְרט ואתה הזמרת מלָה-פָּלוֹמָה

התרנגולים קוֹראים, מריעים בקולי-קולות

 

ועל אף שדעתי מצליחה להשיג את הכּח שמאחורי הרגע

הדעת קָטְנָה מן העין בכל זאת,

 

השמש זורעת ירוק וכחול בשדות ובשחקים

העבים מרמזים מראש על גשם טובעני

 

*

 

כמו קישוטים בבית עלמין של שחורים

 

[פרגמנט ראשון מבין חמישים]

 

בדרום הרחוק, חולפת שמש סתוית  

כּמוֹ וולט וויטמן המשרךְ דרכּוֹ לאורך חוֹף אדמדם,

הוא שר ומזמר את הדברים שהם עצם-מעצמו,

העולמות שהיו ויהיו, יום ומוות.

דבר אינו סופי, הוא משנן. איש לא ייחזה בקץ.

זקנו עולה באש, וכל הדברים שהוא נושא הם שלהבת-מזנקת.

 

[תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז, 2012]

הערה: שני השירים נלקחו ממחזור השירים של סטיבנס,Ideas of Order, ונכתבו בראשית שנות השלושים של המאה העשרים.

*

*

בתמונה למעלה: Charles Rennie Mackintosh, La Rue du Soleil, Oil on Canvas 1926

© 2012 שוֹעי רז

Read Full Post »

*

*

מֵאָז טְעָמַתּוּ חַוָּה, וְעַד

אֵלֵינוּ לְמַטָּה,

אֵיזוֹ דֶּרֶך!

[נלי זק"ש, אלגיה 17, מתוך: אלגיות על העקבות בחול, תרגם מגרמנית: ידידיה פלס, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1987, עמ'  27] 

8*

אני מבקש להציע אינטרפרציה לשתי יצירות מאת הציירת והאמנית הדאדאיסטית הגרמנית, חנה הוֹך (נהגה: הוֹש, 1978-1889), ממייסדותיו של התנועה הדאדאיסטית בברלין (יחד עם הוגו באל, הנס ארפ, וקורט שוויטרס) בין שתי מלחמות העולם ומתנגדת חריפה למשטר הנאצי. שתי העבודות נוצרו על ידה בשנת 1930, עוד בטרם התפוררה רפובליקת ויימאר כליל. בראשונה, ניבט דיוקן אימהּ (פוטומונטאז', 1930), כאישה במסכת ברזל, אישה גרמניה של שלהי המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים, כלואה בעולם של נומוסים חברתיים-גבריים, הסתירו אותה ועקדו אותה אל מכלול חובות משפחתיים, קהילתיים וחברתיים: בישול, כנסיה, הריון, סריגה, כביסה גידול הילדים. אישה שנכלאה במערכת של ציפיות וחובות ומעולם לא מצאה דרך לבקע אותהּ; אולי גם לא רצתה למצוא ממנה מוצא. אפשר כי מציאות חייה— מציאות חייהן של מיליוני נשים באותן שנים נתפסו על ידיה כמה שאישה אמורה להיות, כפי שהחוק המדיני והחברתי יעד להּ. חוק פטריאכלי-שמרני, המחלק בין התפקידים המגדריים, ומועיד לכל מין תפקידים ספציפיים אליהם נועד מטבע בריאתו.

*

*

   בעבודה השניה, רקדנית אינדיאנית (פוטומונטאז', 1930), ניבטת, ככל הנראה דמותה של הוך עצמה כאינדיאנית חסרת גוף, בתהּ של האישה במסכת הברזל. על אף חייה הבוהמייניים החופשיים בקרב האמנים; חרף ההתרסה הדאדאדיסטית החריפה (אך ההומוריסטית) כנגד רשויות החוק, נומוסים חברתיים וממסדים אמנותיים, בכל זאת הוך אינה מתיימרת לצייר את בת-דמותהּ כמי שהשתחררה כליל ממסכת הברזל, אותו מחסום שהקשה על הדיבור הנשי החופשי ועל הבעת הדעה הנשית. נדמה כאילו מסכת הברזל של אמהּ עוצבה מחדש על פניה, נתקלפה קימעא, נפתחה כגביע-פרח, כעין כובע, המגלה את רוב הפנים, אך הפנים עדיין אינן מגולות כליל וכך גם הגוף. בעד המהלך הזה אני מבין את מודעותהּ  של הוך למאבק שהיא מגלמת בחייה ובאמנותהּ בעד זכויות נשים ושיויון נשים, ובעיקר בעד הסתת המתווים החוקתיים הפטריאכלים שעמדו במוקדן של מערכות החוק במונארכיות האירופאיות, למקום שבו נשים יזכו לייצוג בכל מקום, ותופסק הדרתן. ובכל זאת, פיה של הרקדנית האינדיאנית חסום במסכת ברזל, עינה האחת מכוסה, השניה פקוחה אך בקושי (העין התואמת אצל האם מתה לגמריי).

   זאת ועוד, צוארהּ של הרקדנית האינדיאנית חסרת הגוף, כמו נתון בגלימה של ספרים או גלבים, מהדהדים אולי המתנה לתליין או לצנזור, העשויים לקצץ בכל את את מעט הזכויות והחירויות שהושגו עד כה. האינדיאנית רחוקה מן החופש. היא עדיין שבויה. עדיין יכולים הגברים לשנות את תנאי חייה ביעף (כפי שגרמניה של שנות השלושים הוכיחה היטב). ובכל זאת, שלא כאמהּ לפניה, האבודה במסכה ורק קולה חרישי יִשָּמֵע. מכּירה הבת בפוטנציאל הגדול של הבנות, האחיות, האמהות לעתיד ובנותיהן ובנכונתן לצאת במחול פורק-עול, חופשיוֹת לנפשן, ויוצרות; שותפות שוות-זכויות ומובילות בכל מערכי החיים.

    באחרונה עסקתי בייצוגם-העצמי של אמנים יהודים-גרמניים בני זמנה של הוך, פרנץ קפקא (1924-1883) ואלזה לסקר-שילר (1945-1868), כאינדיאנים; איני יודע האם הכירה הוך את הופעותיה הפומביות של אלזה לסקר-שילר (ערבי הקריאה של לסקר-שילר זכו לפופולריות בברלין של שנות העשרים). ברם, דומה כי בשעה שדמות האינדיאנית אצל לסקר-שילר ביטאה כפי הצעתי את האיווי להחצין את החיים הפנימיים, ולתת להם דרור בשפה, באמנות ובחיי היומיומיים, מביעה הוך באמצעות דמות האינדיאנית את קולה ומחאתה על דיכוי הנשים בגרמניה ומחוץ לה דורות על גבי דורות, ועל אף כי היא מודעת לכך כי דרך התיקון החברתי-מגדרי עוד מצויה בדורה בעיבוריה, ומצויה תמיד בסכנת הסגה-לאחור, בכל זאת, היא מקווה ליום שבו תוסר מעל פניה מסכת הברזל כליל והיא תוכל להביט במציאות עין בעין בלא כל אותם חסמים חברתיים שהושתו על היצירתיות הנשית ועל פעילותן במהלך ההיסטוריה.

 *

 

 *

* 

ביום שישי הבא, 17.2.2012, בשעה 16:30

תתקיים במסגרת הסדרה רצפה אקוסטית בחנות האוזן השלישית תל-אביב

הופעה של רות דולורס וייס

לרגל הוצאת אלבומהּ החדש

My Middle Name is Misery

דיסקים יימכרו במקום

הכניסה חופשית 

*

**


*

בתמונות: Hannah Höch, My Mother , Cut-and-pasted printed paper and metallic foil on paper 1930.

              Hannah Höch, Indian Dancer,  Cut-and-pasted printed paper and metallic foil on paper1930.

             Hannah Höch, A Portrait, Photographer Unknown 1926

© 2012 שועי רז


Read Full Post »

*

 *

שֵד משָׂחֵק עִמי בכדור בקצה החדר, היכן שחשוךְ.  יציע ריק, חסר אוהדים, אין שופט. גם לא קוונים. פּעילוּת של רגליים. אני לא מצליח להבחין האם רגליו רגלי עז או רגלי יען. אני מוכשל. אנו מסכמים על בעיטת עונשין מאחד עשר מטרים. אחד עשר המטרים נמצאים בעבר האחר של החלון. אני מוותר על הבעיטה, על אף ההזדמנות הבלתי חוזרת לעלות ליתרון. 

אחר-כך, המשחק מאבד את טעמו, הואיל וכָּל  צד נזכר כעת במקומו מחוץ למגרש.  אפילו לא ברור יותר, האם אנו חולקים באותו עולם. יש לנו סיבות טובות להטיל ספק זה בקיומו של זה.

אפשר היה זה מלאך אלים, התרוצצות באפלה אחר בעיטה מכריעה. אני כּמעט עִוֵּר-לגמרי בחושך. באור הקלוש, אני מגשש אחר כפתור הקומקום. נורית נדלקת. אני ממתין לבדי לקול בעבוע המים. אבל לא-ברור האם אלו מי-הקומקום שמבעבעים, או שמא נותרתי לבדי קשוב לרחש התמידי, היציב, העומד תמיד ברקע הדברים, מעבר לנקודת הגבול, של התהום.  

 

**

*

הערה: רוברט ג'ונסון (1938-1911), אחד מאבות המיסיסיפי-דלתא-בלוז, וכנראה המשפיע שבהם, היה מוסיקאי-נודד, בעל חיבה ידועה לויסקי ולנשים;  סופר עליו על ידי מי שהכירוהו כאילו היה איש טוב-לב, נעים, בעל דיבור רך ועדין; גאוניותו ניכרה אך ורק במוסיקה שלו, ובעקשותו להתפרנס אך ורק מנגינת מוסיקה. בכל עיר או עיירה מצא אישה, ואפשר שעורר עליו את קנאת הגברים, כי לעתים דר בבתיהן של נשים בשעה שבן זוגן היה בדרכים. ג'ונסון כנראה הורעל למוות באמצעות רעל-עכברים (סטריכנין) שהוכנס לבקבוק ויסקי פתוח שהוגש לו. הוא נפטר רק ימים מספר לאחר ההרעלה. הובא למנוחות, כנראה בחלקת עניים, על יד העיירה גרינווד, מיסיסיפי. האגדה על עסקה שרקם עם השטן שלימד אותו לפרוט על גיטרה תמורת נשמתו, היא אגדה מאוחרת שנוצרה כנראה רק כעשרים שנה ויותר אחר פטירתו, כאשר דרך כוכבו בשנת 1961,  בעת שהודפס לראשונה אריך-נגן של שיריו. עם זאת, אפשר כי שימשה עוד קודם לכן דרשנים כנסייתיים בדרום ארצות הברית (לא באשר לג'ונסון, אלא באשר לאורח חייהם של נגני הבלוז בכלל), שניסו להדיר צעירים מאורח החיים הבוהמייני של מוסיקאי הבלוז (שתיה, שהיה בבארים ובמועדוני לילה, קיום מערכות יחסים עם נשים רבות). אפשר כי האגדה הזאת הולבשה על דמותו של גו'נסון משום הפופולריות המחודשת ממנה נהנה (החל בשנת 1961 ואילך), ומפני שנהרג או נרצח בנסיבות טרגיות בגיל צעיר למדיי.

בתמונה למעלה: Pieter Bruegel The Elder, The Fall of the Rebel Angels, Oil on Canvas 1562

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

*

*

עוֹד מְעַט

וְנִרְאֶה אֶת הַשְקֵדִיּוֹת פּוֹרְחוֹת

אֶת שׂרִידֵי-הַשַּיִש מַבְהִיקִים בַּשֶמֶש

אֶת הַיָּם מַכֶּה גַּלִּים.

 

עוֹד מְעַט

נַגְבּיהַּ-נָא קְצָת לְהִתְרוֹמֵם

 

[גיאורגוס ספריס (1971-1900), 'מִתִיסְטוֹרִימָא: שיר כ"ג', שירים, תרגם מיוונית: שמעון הלקין, ספרית פועלים 1973, עמ' 52] 

*

*

עֵץ שָקוּף מָלֵא צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת

בְּבֹקֶר כּחֹל קָרִיר, כִּי עוֹד שֶלֶג בֶּהָרִים

 

[צ'סלב מילוש (2004-1911), 'עונות השנה', וזרח השמש ובא השמש ושירים אחרים, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת שוקן והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1981, עמ'75]

 *

*

 *

עקב צורת צמיחתם המעוותת היו עצי הזית לקוזימו דרכים נוחות וישרות, אילנות סובלניים וידידותיים, בקליפתם המחוספסת, כדי לעבור בהם ולהתעכב עליהם, למרות שהענפים הגדולים מעטים הם בכל אילן, ואין בהם אפשרויות תנועה רבות. לעומת זאת, על עץ התאנה, אם רק נזהרים לבחור ענף שיוכל לשאת את כובד הגוף, הרי שאפשר לשוטט עד אין-סוף.

 *

[איטאלו קאלווינו (1985-1923), מתוך: 'הבארון המטפס', אבות אבותינו: טרילוגיה, תרגם מאיטלקית: גאיו שילוני, הוצאת ספרית פועלים, תל אביב 1978, פרק עשירי, עמ' 222]  

 *

*

 *

עיר אוֹבדת בָּשָלכת –

כאילו עֳבָרָהּ נחשוֹל

של אוֹר ארד

 

עץ ממלמל;

עץ עזוּב, ממלמל—

אֲנִי שוֹהֶה בְּצִלּוֹ,

שעה ארוּכּה

 

וכָל מה שמתרקֵּם

וכָל מה שמתעקֵּם,

נִדְמֶּה לִי כּפוֹשֶט ידָיו,

מֵאֶרץ רחוֹקה

 

[שוֹעִי רז, 2012]

 *

*

*

*

*

בתמונה למעלה:Camille Pissarro (1830-1903), Le Verger (The Orchard), Oil on Canvas 1872

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

*

1

אילו רק הייתָ אינדיאני. נכון תמיד ורכוב על הסוס הדוהר – נוטה לעומת הרוח –  ברטט מתחדש וחוזר על גבי הקרקע הרוטטת. עד להשיל דורבנות – כי אין דורבנות –  עד להשליך מושכות – כי אין מושכות – וכמעט לא לראות, שהאדמה לפנים הינה ערבה כסוחה למשעי, כבר בלא צוואר סוס ובלא ראשו.

[פרנץ קפקא, 'המישאלה להיות אינדיאני', סיפורים ופרקי התבוננות, תרגם מגרמנית: דן מירון, הוצאת שוקן: תל אביב 1977, עמ'  25] 

*

בספר, אלזה לסקר-שילר: משוררת מציירת (מוזיאון ע"ש הכט: חיפה 2006) נאספו-יחדיו רבים מן האיורים והציורים שהותירה בעזבונהּ, המשוררת אלזה לסקר שילר. לסקר-שילר ידועה היתה כתמהונית, בלתי-צפויה בהנהגותיה,בעלת "מעשים משונים". היא נהגה לקרוא משיריה כיוסוף נסיך-תביי (שמא אחיינם הרחוק, בעל החלומות, של אדיפוס או של אנטיגונה, בני העיר ?), כחלילן מיסתורי (החלילן מהמלין?), כאינדיאנית, כבובנאית (מפעילת תיאטרון בובות). אחר עלייתהּ ארצהּ (1934), הואיל והוכתה בברלין על ידי אנשי המנגנונים הנאציים ונמלטה על נפשה, התרבּו הפרסונות. לכך תרם ודאי מותו בטרם עת של בנהּ פאול (בעצמו ציָּר- מוּכשר). היא נהגה להסתובב בירושלים לבדהּ, מדברת אל הציפורים והחיות, או מדברת אל עצמה. לסובביה הסבירה כי היא נוהגת לשוחח עם דוד המלך בעודהּ צועדת לבדהּ, ועוד כהנה וכהנה (גרשם שלום למשל, כתב לולטר בנימין, כי הוא מודאג באשר למצבהּ הנפשי, באשר היא דמות תלושה ענייה ותמהונית, המרבה להקים מהומות במקומות ציבוריים ומסרבת לקבל עזרה).

   בספר האמור, הבחנתי בציור, Thebes with Jussuf ( תביי עם יוסוף, לעיל בראש הרשימה, ככל הנראה מן השנים 1923-1922), בו ציירה לסקר-שילר את את יוסוף שלהּ. אף על פי כן, זוהי תביי רק למראית-עיין. כלומר, מדובר בעיר מזרחית נפתלת, עיר של מגדלים, עטוית סמלים דתיים, חלומית-סיוטית; אלא שהמלּה העברית "שלם", המופיעה בכתב ידהּ של המשוררת, מעידה כי תביי של לסקר-שילר, היא למעשה ירושלים ("שלם" הנוֹ שמהּ הקדום של ירושלים, בעת שלטו בה היבוּסים, למשל מלכיצדק מלך שלם הפוגש באברהם אבינו). אלא שאין זאת לא ירושלים של מעלה אף-לא ירושלים של מטה., אלא זו ירושלים של הנפש, המביעה את מערכי נפשהּ של המשוררת, את תקוות השיבה שלהּ לעירהּ השלימה, בשוך השבר.

   הפנים האנושיות היחידות הנראות בין קהל המגדלים והסמטאות הן אלו של יוּסוּף-שלה המציצות מן החלון (בתחתית התמונה ניתן לזהות אולי דמות ערבי לבושה גלביה, אבל הוא דמוי בובת תיאטרון, יותר מאשר— דמות אדם של ממש). הסיטואציה עשויה להסגירה את בדידותהּ הקיומית של המחברת, אבל יותר מכל מלמדת כי בכל זאת קיוותה לסקר-שילר כי דווקא בירושלים-תביי תוכל למצוא לעצמה מקום בעולם. ירושלים שלה היא עיר מזרחית, הנראית רחוקה מאוד מאירופה ומתרבותהּ, אבל ניכר כי בהּ דווקא מייחלת המשוררת-ציירת למצוא את ביתהּ. דא עקא, ירושלים-תביי הזאת אינה העיר הממשית, היא עיר חייה הפנימיים של המשוררת, ודומה כי גם אחר עלותה ארצהּ המשיכה לדידהּ עיר-שלם האמתית להיות עיר חייה הפנימיים, שבינה ובין ירושלים הקונקרטית אין דבר וחצי דבר (בתכתובת שניהל מרטין בובר אודותיה עולה כי המשוררת נהגה להופיע בערבי שירה עם הגעתה ארצה לבושה במיטב מחלצותיה ותחפושותיה, בפני קהל פועלים עברי שהתקשה להתרשם מאישיותה הפואטית של משוררת כה אקסטרווגנדית, ואשר התרבות שהיא ייצגה, כל שכן שירתה, לא עלתה בקנה אחד עם  ערכי הציונות-המדינית ולא עם ערכי-העבודה-העברית).

*

*

   באיור נוסף, עדיין משנותיה בגרמניה, משנת 1928 בקירוב, ציירה לסקר-שילר בין שורה של ציורי אינדיאנים כמה ראשי נשים אינדיאניות. עיון משווה בין תמונת הנשים האינדיאניות ילמד כי מדובר בסדרה של דופליקציות של אותה דמות עצמה או וריאנטים שלה. יתרה מזאת, כאשר נשווה בין ראשי האינדיאניות ובין אותה תמונת Thebes with Jussuf, נגלה את אותה דמות עצמה, כלומר: לסקר-שילר מציירת את יוסוף הנסיך בתביי-שלם, וכאישה אינדיאנית בין נשים אינדיאניות, כאותה דמות ממש.

   אפשר כי לסקר-שילר קראה בין פרקי התבוננות לפרנץ קפקא בפרק 'המישאלה להיות אינדיאני' (פרקי התבוננות לקפקא נדפסו בכתבי העת "היפריון" ו-"בוהמיה" בפראג בשנים 1908 ו-1910), אבל אין כל ודאות כזאת . קפקא מתאר את האינדיאני כסמל למשאלה של תנועה חופשית וחופש מוחלט, מן אדם הנושב כרוח, ואין לו עוד לא את החוק (Lex) ולא את הנימוסים החברתיים-מעמדיים (Nomus) שיעכבוהו בדרכו. עולמו של האינדיאני, כך אליבא דקפקא הוא עולם השונה במהותו מְשיח-החוק והחובות, השגור בעולם הפוסט-קנטיאני הגרמני, אפשר דומה הוא לזרתוסטרא של פרידריך ניטשה או לדמות הגיבור האפולינית-דיוניסית שהוא מתאר בהולדת הטרגדיה, כאשר הפרא הבאכחי גובר הוא בשלטונו על האפוליני-רציונליסטי, ומתירו מכבליו. 'האינדיאני' של קפקא בודאי אינו יושב בפתח שער-החוק, משום שאין לו שער-חוק— הוא דוהר באין מפריע ובין מצרים, והערבה ומרחביה פרושים לפניו לאין-סוף.

   לסקר שילר ציירה גם תמונה הנקראת חבורת יהודים פראיים בהם נחזים היהודים כאינדיאנים, ומעליהם מתנוסס סמל המגן דוד (סמל שכפי שהראה גרשם שלום אומץ לראשונה כסמל יהודי מובהק רק בפראג בשנת 1680 לערך ולא לפני כן, כפי שמקובל לחשוב). אפשר כי השאיפה הכמוסה של לסקר-שילר היתה להיצטרף מחדש אל אותו שבט יהודי של אינדיאניים-פראים, המצליחים להקים ציביליזציה המבקשת להתקרב מחדש לטבע, לבעלי החיים, לצומח—ולאלוהות המתגלה לאדם מתוך הטבע, עת הוא אחוז בפליאה ובהשתאות מנפלאותיו. שום דבר בחזונהּ של לסקר-שילר לא מזכיר את מצבם של היהודים הרבניים , בני זמנה, גם לא את התנועה הציונית המתחדשת, שהושפעה ביותר מתנועות לאומיות ואידיאולוגיות אירופאיות, ולאו דווקא ביקשה שיבה לחיים טבעיים פשוטים, בראש ובראשונה, אלא להקים חברת עובדים מתועשת, המקיימת גם חיים חקלאיים, באשר החקלאות אף היא משמשת מקור בתחיית האדמה והאומה. אפשר אפוא כי דוד המלך, עימו שוחחה לסקר-שילר ברחובות ירושלים אכן תפס בעיניה דמות של צ'יף אינדיאני, מה שלא יכולה היתה למצוא בסביבה היהודית אותה דימתה אולי למצוא, עת הגיעה ארצה אל פלסטינה המנדטורית. בכל אופן ניכר כי "שלם" של לסקר-שילר המשיכה להיות עיר חייה הפנימיים עד אחרית ימיה, ולא ירושלים הקונקרטית. העיר  הפנימית שבה היא עשויה להידבר עם אינדיאנים, ערבים, נביאים ומלכים הילכה עליה קסם, והיתה לעיר חלומותיה.   

2

*

בספרה היפה, שירי מעבר (ספרית פועלים: תל אביב 1999), כתבה המשוררת חני שטרנברג:

*

לָאַחֲרוֹנָה אֲנִי דוֹמָה לְאִינְדִיאָנִית

שֶשַּעֲרוֹתֶיהָ יוֹרְדוֹת עַד כְּתֵפֶיהָ

 וְחֵיקָהּ רָחָב,

 

לְפָנִים הָיִיתִי צְעִירָה יוֹתֵר וְדַקָּה,

וְעַל רֹאשִי הַמְמֻלָּא עֲנָנִים נָח

זֵר פְּרָחִים כְּמוֹ עַל

רֹאש שֶל כַּלָּה.

 

וְלִפְנֵי כֵן הָיִיתִי יַלְדָּה פִּרְאִית, זְרִיזָה,

וְעַל קַרְסֻלָי הָיוּ תְּלוּיִים פַּעֲמוֹנִים

כְּדֵי לְהַזְהִיר מִפָּנַי אֶת יוֹשְבֵי הַבַּיִת.

 

[חני פרומן-שטרנברג, שירי מֶעֲבָר, ספרית פועלים 1999, עמ' 43]  

*

   שירה של שטרנברג בקריאה ראשונה כמו פורש שלוש תחנות בחיי אישה. מן הילדות השובבית-שדית, אל הנערות ואל הנשיות-הצעירה, ואל הבּגרוּת-הבּשלוּת-והאימהוּת. בעיון קרוב יותר, עולה לעיניי התמונה הבאה, לפיה הילדה לכאורה מבקשת להפר את החוק, לאתגר בחוסר-הרסן שלה את הנורמות המשפחתיות, את הבקשה ההורית למתינות; האישה הצעירה אליה הופכת הילדה אחר-כך, כבר אינה צריכה להרגיל עצמה לשום נורמה משפחתית כובלת, וגם אינה צריכה למרוד באיש. היא חופשית למעשיה, חופשית לכאורה לבחור את נתיב חייה; האישה האינדיאנית שהיא הופכת להיות, הבשלה-האימהית, היא אם שכבר צעדה איזה הילוך-מה בעולם, הילוך מספק בכדי לבקש להעביר לילדיה משהו מנסיונה ומחוויותיה.

   בסיפרו נשמתו של האינדיאני (תרגמה מאנגלית: ניצה פלד, נהר ספרים: בנימינה 2007), לצ'רלס א' איסטמן (אוֹהִיִיסֶה, 1939-1858), מתאר הכותב את חיי האישה במעגל החיים  האינדיאני, כמי שתפקידהּ לא הסתכם בטיפול בילדים בלבד, אלא היה לה שמור תפקיד ראשון במעלה בהעברת הידע של "רוח השבט"— תרבותו, מסורתו, ואמונותיו לילדים. רק בגיל 8 שנים, כך אליבא דאיסטמן, הועברו  הבנים-הצעירים להדרכת אבותיהם, שתפקידם יותר משהיה חינוכי או רוחני היה אופרטיבי, והתמצה בהדרכתם-הכשרתם כציידים, לוחמים, וכן בריטואלים הגבריים של בני- השבט. עולה מכאן, כי על חינוכו הרוחני הבסיסי של הילד האינדיאני היתה ממונה האם; על הפעלויותיו של הילד והכשרתו לחיי הצייד הבוגר, היה ממונה האב.

   דמות האם האינדיאנית אצל שטרנברג, או דמות יוסוף האינדיאני/ת של לסקר-שילר, שונות מאוד מן הרוכב שלוח הרסן (עד כי אין לו רסן) של קפקא. לנשים אלו יש רסן, אך לא שבט (שוט-מלקות); לא חוק, כי אם תרבות, לא כלי-זין: גרזנים וחיצים, אלא שירה וציור, והן הומות להוביל אחריהן את הילדים/ות בעיני-עצמם/ן החפצים/ות בכך  אל העולם הפנימי ואל השפה הפנימית, בטרם ישחיתו דרכיהם על ידי חוקים ונומוסים שילמדום מלחמה, עסקים, קניין ואלימות. הן תלמדנה אותם/ן ספורים רחוקים מאוד בזמן ובמקום, הקרובים אל הלב, קמרון משובץ כוכבי לילה, ואשר מתוכם ממילא ניתן למצוא בעולם, ולו לשעה קלה, איזה מפלט ומעוֹן.

*

*

בתמונה למעלה: Else Lasker-Schüler, Thebes with Jussuf, Lithograph and Colored Pencils 1923

בתמונה למטה: Else Lasker-Schüler, Indian Women, Charcoal and Colored Chalks 1928

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »