*
*
עוֹד מְעַט
וְנִרְאֶה אֶת הַשְקֵדִיּוֹת פּוֹרְחוֹת
אֶת שׂרִידֵי-הַשַּיִש מַבְהִיקִים בַּשֶמֶש
אֶת הַיָּם מַכֶּה גַּלִּים.
עוֹד מְעַט
נַגְבּיהַּ-נָא קְצָת לְהִתְרוֹמֵם
[גיאורגוס ספריס (1971-1900), 'מִתִיסְטוֹרִימָא: שיר כ"ג', שירים, תרגם מיוונית: שמעון הלקין, ספרית פועלים 1973, עמ' 52]
*
*
עֵץ שָקוּף מָלֵא צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת
בְּבֹקֶר כּחֹל קָרִיר, כִּי עוֹד שֶלֶג בֶּהָרִים
[צ'סלב מילוש (2004-1911), 'עונות השנה', וזרח השמש ובא השמש ושירים אחרים, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת שוקן והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1981, עמ'75]
*
*
*
עקב צורת צמיחתם המעוותת היו עצי הזית לקוזימו דרכים נוחות וישרות, אילנות סובלניים וידידותיים, בקליפתם המחוספסת, כדי לעבור בהם ולהתעכב עליהם, למרות שהענפים הגדולים מעטים הם בכל אילן, ואין בהם אפשרויות תנועה רבות. לעומת זאת, על עץ התאנה, אם רק נזהרים לבחור ענף שיוכל לשאת את כובד הגוף, הרי שאפשר לשוטט עד אין-סוף.
*
[איטאלו קאלווינו (1985-1923), מתוך: 'הבארון המטפס', אבות אבותינו: טרילוגיה, תרגם מאיטלקית: גאיו שילוני, הוצאת ספרית פועלים, תל אביב 1978, פרק עשירי, עמ' 222]
*
*
*
עיר אוֹבדת בָּשָלכת –
כאילו עֳבָרָהּ נחשוֹל
של אוֹר ארד
עץ ממלמל;
עץ עזוּב, ממלמל—
אֲנִי שוֹהֶה בְּצִלּוֹ,
שעה ארוּכּה
וכָל מה שמתרקֵּם
וכָל מה שמתעקֵּם,
נִדְמֶּה לִי כּפוֹשֶט ידָיו,
מֵאֶרץ רחוֹקה
[שוֹעִי רז, 2012]
*
*
*
*
*
*
בתמונה למעלה:Camille Pissarro (1830-1903), Le Verger (The Orchard), Oil on Canvas 1872
© 2012 שוֹעִי רז
רגישות לעצים ולצומח. כתוב יפה.
שועי יקר,
אתה העץ
ואתה צילו
אתה פושט היד
ואתה אור ארד
טוב בשבט מבורך!
(נ.ב. במשכנות רות דניאל ביפו: תיקון טו בשב"ט ברוח היהדות היהדות הרפורמית.
יום שלישי ב 7 בערב.- סיפורים דרך הפיירות ויין ומוסיקה. מוסיקה- כולם מוזמנים)
שרון יקר,
תודה רבה. יש לי חיבה בלתי מדודה לעצים וליערות.
אני מסוגל לשבת ולהתבונן בעץ שעה ארוכה מאוד.
איריסיה יקרה,
תודה רבה. יש לי גם כמה ציפורים וציפורות בראש (-:
אם יש לך הזמנה לאירוע של התנועה ליהדות מתקדמת ותרצי להעלות אותה כאן,
או בין אם את מעלה אצלך באתר, ורוצה שאתן לינק. אנ'לא שם מחיצות בין זרמים
שונים. כולנו מאותם היערות.
עצים הכי אהובים עלי מלבד אנשים. לאו דווקא יערות, אני מעדיפה חורש ים תיכוני. שלא לדבר על עץ השיער…
מרית קרובתי,
המכירה את את 'הבארון המטפס'? זהו סיפור על ילד שלאחר שאביו העיר לו בתקיפות על כך
שהוא מטפס על העצים וקרא לו לרדת, החליט שהוא נשאר לנדוד בין הצמרות לנצח.
טוב, קאלווינו כמו מרי דה-מורגן (אבל קצת אחרת) היה רב אמן בטוויית אגדות.
שועי יקר,
השקדיות פורחות כעת ביפעה גדולה בדרך לירדן ומסביב לצפת
מתוך הזדהות גדולה עם עץ ממלמל, עץ עזוב ממלמל
וכָל מה שמתרקֵּם
וכָל מה שמתעקֵּם,
נִדְמֶּה לִי כּפוֹשֶט ידָיו,
מֵאֶרץ רחוֹקה
ומעבר לכל אלה נגיעה אישית. בתאריך העברי נולדתי בט"ו בשבט,
ולכן אני גם מזל דלי (שמפחד כל הזמן שהפרה תבעט בדלי שלו)…
דודו יקר,
רק שהשור בלי הראש לא יבעט בדלי (-:
את השיר הזה כתבתי אתמול בלילה באשמורת השניה או השלישית.
משורר ותיק אמר לי אמש כי הוא אינו מבין מדוע אנשים עוד יוצאים לצייר נופים או לתאר אותם,
הלאו יש מצלמות. האמירה הזאת היתה כה קשה לי, ובלתי מסתברת. שמייד חזרתי בזכרונותיי
לכל מיני עצים שביליתי תחתיהם שעות ארוכות, מבלי לבקש איזו תכלית.
ומזל טוב על יום ההולדת העברי. ביום ט"ו בשבט היו נוהגות נשות סלוניקי ואיזמיר לאפות סוג של עוגה (כמדומני סולת) ממולאה כל-טוב של פירות (יש אומרים כארבעים מינים). קראו לעוגה הזאת "אשוּרֶה". יצא לי לטעום אותה, והיא ללא ספק, נהפכה לי מאז למיתוס. האמן לי, שכזאת עוגה בדיוק הייתי רוצה לכבוד יום הולדתךָ.
תודה על העוגה שועי,
ואני מבין שקמיל פיסארו הגיע במקום ון גוך שהותרתי בפאת השדה.
בחירה יהודית נבונה ביותר לט"ו בשבט
דודו, לא-לא, בשדה הואן-גוכי אליו התכוונתי אז אולי עוד אעשה סיבוב בהמשך
(בכלל, רק לעתים רחוקות בלבד עולה לבסוף לאתר מה שאני מתכנן לכתחילה,
למשל, ישנן רשימות לפעמים, שפתאום קופצות לי, ואחרות שפתאום קופצות לי
מחדש אחרי שכבר ויתרתי עליהן, ורק לעתים רחוקות כאשר אני מתיישב לכתוב
על איזה ספר אני מצליח להעלות לאתר רשימה שהתכוונתי לכתחילה להעלות).
פיסארו וולט ויטמן הם ללא ספק מן האמנים העבדקנים המוכשרים ביותר במאה התשע-עשרה.
היו שהיו מוסיפים עליהם את הרצל, אבל הרצל היה אוּמן של אידיאות ולא אמן ממש. על כל פנים, זקנם הוא כפאת השדה ומצריך, יותר מתער-גלוח, לכל הפחות קומביין.
מכירה גם מכירה את כל שלושת אבות אבותינו של קלווינו. הם מבריקים ומשעשעים אבל אף פעם לא היה להם את הכוח הסוגסטיבי של מרי דה מורגן עלי. לגור על עצים בכל אופן, זה מעורר קנאה.
טוב, מבחינת מה, אבות אבותינו אכן התגוררו על העצים; לפחות עד השלב שבו, יש אומרים,
ניעורה בהם איזו אינטואיציה לחקור את הטבע ואת היקום; להבין היכן הם נמצאים. מקצתם,
לאחר שהבינו מקצת מה שניתן להבין, הבינו שלא משנה מה יעשו תמיד יבינו רק קצת
ממה שיש להבין, אבל בינתיים, ברבות הימים, הפכו מוקפים באנשים הבטוחים בכוחם ויכולתם להבין, לשלוט, לנהל ולכלכל,להנהיג ולהוביל. בשלב הזה הם קצת החלו להתגעגע בחזרה לעצים. כלומר, לא ממש טיפסו בחזרה שלא על מנת לרדת. אבל כן מצאו עצמם שוהים מדי פעם
שעה ארוכה תחת העצים.
וכָל מה שמתרקֵּם
וכָל מה שמתעקֵּם,
נִדְמֶּה לִי כּפוֹשֶט ידָיו,
מֵאֶרץ רחוֹקה
כמה יפה ומעודד 🙂
גם אני אוהבת מאוד עצים.
וגם את צ'סלב מילוש ואת
איטאלו קאלווינו
תודה על האנתולוגיה הקטנה והיפה
שועי אני מייסר את עצמי שלא הודעתי לך
היום ערב טו בשבט בבית הכנסת ע"ש כדורי ששון היה ערב שבחות עם משה חבושה ואחיה של חביבה עובדיה יהודה פתיה
במשפט אחד
מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחת מימיו
בצד אחד ישבו נשים בצד השני גברים וחלק מהנשים העדיפו לעלות לעזרת הנשים
בניגוד לבית הכנסת של הרב פרץ בבני ברק שעשרת הנשים מסורגת בעץ בעזרת הנשים ברמת גן חוצצת מחיצת זכוכית
הרב אריאל שאמור היה לדבר דברי תורה אמר דברים שאינ ם תורה אלא דברים מוזרים
זמרת הארץ היא זמר והיא זמירה והוא דיבר רק על זמר
חני יקרה, תודה רבה.
התחלתי את הרשימה עם השירים ועם ההודעות
אחר כך נוסף גם השיר הקצר שלי שהוא ממש בן-יומו
גם גאורגוס ספריס (שם העט של גאורגוס ספריאדס) ראוי מאוד לעיון
זוהי שירה של נופים ים-תיכוניים הניזונה הרבה מן המיתוס היווני הקדום
(ספריס זכה בפרס נובל לספרות לשנת 1961) ורק קצת מאוד מיצירתו תורגם לעברית.
שאול ידידי,
אל לך להתייסר,
אני שמח מאוד לשמוע על קיומו של הערב הזה, איני יודע אם יכולתי להגיע.
כמובן משה חבושה ויהודה עובדיה פתיה באתר אחד נשמע כערב פיוטים בלתי נשכח.
כפי ששמעתי רק אמש עדכון על שירת הבקשות בבית הכנסת עדס בירושלים בשבת האחרונה (שבת שירה) ונפלאותיה, שירה שהחלה בשלוש לפנות בוקר ונמשכה עד לשעת שחרית.
לא שמעתי את דרשת הרב אריאל. הקדמת ס' הזהר קושרת מפורשות בין "זמר" ובין "זמיר עריצים" דרך הפסוק דשיר השירים "עת הזמיר הגיע". על כן, אברהם נתן בן אלישע העזתי נביאו של שבתי צבי כתב כי גאולתם של ישראל לא תבוא דרך המלחמה כי אם דרך הזמר (השירה). ואכן, עוד בטרם השבתאות, זהה למשל מקובל אנונימי ספרדי, בעל ספר "כף הקטורת" כי סגולתם של מזמורי תהלים היא לעשות מלחמה מאגית ולקיים את פסוק התפלה "וכל הרשעה כרגע יאבדו". ביסוד התפישה המאגית הזאת בדבר סגולתם של מזמורי תהלים נשתגר מנהגם של אדוקים רבים לפיו אנשים קוראים מזמורי תהלים בעת נסיעתם באוטובוס, מתוך אמונה כי אמירת מזמורי תהלים מסוגלת היא להגנה.
שועי יקר,
אתמול כשהלכנו לטייל בפארק הירקון בערב, סיפרתי ליריב על הפוסט שכתבת והוא אמר שהוא מאד אוהב עצים בגלל שהם נמצאים שם על מקומם, נותנים כל כך הרבה ואינם מבקשים דבר כמעט. זהו רק רציתי לצטט את הדברים בשם אמרם.
וחוץ מזה יופי של שירים ויופי של יוזמה להנציח את חברינו נדב, שהיה בעצמו סוג של עץ – מרגיע, מרחיב את הלב ומבקש לעצמו כל כך מעט.
נטלי יקרה,
מסרי ליריב שיצא כעת ספר על ריצה (יותר נכון, ספר פרוזה, שבמרכזו עומד אמיל זטופק, האצן האגדי), "לרוץ" מאת ז'אן אשנוז.
העצים. נכון, אינם מבקשים הרבה ועומדים על מקומם– כמעט כמו אידיאות אפלטוניות, הקוראות להתבונן בהן או לחסות בצילן (-:
נדב- אני מתגעגע אליו. כנראה שרבים מתגעגעים אליו. את השריפה בכרמל לפני שנה הוא לקח למעמקי ליבו. למעשה פרוייקט הנטיעות באיזור החל ביזמתו מתוך רצון לשקם את העצים
ואת היערות. אני שמח שגם אחר-פטירתו, פרוייקט החייאת העצים והיערות נמשך, ואף מוקדש לזכרו.