*
שני שירים מאת וואלאס סטיבנס (1955-1879), בתרגומי.
*
*
—זריחה דמוּיָת קשׂקשׂי דגים
—שְלָדִים מלודיים של כָּל נִגּוּנֵי ליל אמש
—היום הוא היום והרקּוּדים פָּנוּ-פָּגוּ
—טָּל נח על כְּלֵי הקש, שבהם נִגַּנְתָ
—החריצים על פני הכביש הריק שלךָ הם אדוּמים
*
—אתה גִ'ים ואתה מַרְגְרט ואתה הזמרת מלָה-פָּלוֹמָה
—התרנגולים קוֹראים, מריעים בקולי-קולות
—ועל אף שדעתי מצליחה להשיג את הכּח שמאחורי הרגע
—הדעת קָטְנָה מן העין בכל זאת,
—השמש זורעת ירוק וכחול בשדות ובשחקים
—העבים מרמזים מראש על גשם טובעני
*
—כמו קישוטים בבית עלמין של שחורים
—[פרגמנט ראשון מבין חמישים]
—בדרום הרחוק, חולפת שמש סתוית
—כּמוֹ וולט וויטמן המשרךְ דרכּוֹ לאורך חוֹף אדמדם,
—הוא שר ומזמר את הדברים שהם עצם-מעצמו,
—העולמות שהיו ויהיו, יום ומוות.
—דבר אינו סופי, הוא משנן. איש לא ייחזה בקץ.
—זקנו עולה באש, וכל הדברים שהוא נושא הם שלהבת-מזנקת.
[תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז, 2012]
הערה: שני השירים נלקחו ממחזור השירים של סטיבנס,Ideas of Order, ונכתבו בראשית שנות השלושים של המאה העשרים.
*
*
בתמונה למעלה: Charles Rennie Mackintosh, La Rue du Soleil, Oil on Canvas 1926
© 2012 שוֹעי רז
שועי יקר, את מקינטוש גיליתי לאחרונה עם ציור האיריס המדהים שלו. השירים יפים. אקרא שוב מחר. קשה לי טכנית עכשיו, כי מחשבי אינו עימדי והתחליף מאותת
מה שמדהים אותי אצל וואלס סטיבנס(מעבר לשירים שתרגמת לשבח) הוא העובדה הביוגרפית שהוא היה עורך דין(!!!) ואף ניהל חברת ביטוח גדולה, אמנם אני מנסה לשכנע אותי שזה לא הסטריאוטיפ המנותץ אשר מפתיע אותי, ואכן אם אינני טועה גם בורחס ב"מלאכת השיר" ציין את קפקא כדוגמא לאמן שלא היה במשרה מלאה אלא גם פקיד ממשלתי, ככה שיש לי אילן להיתלות בו(ולהיזהר שלא להיחנק). עם זאת, אינני בטוח שהיצירה הייתה עולה בעטו אילו היה פועל בספירת המשפט שבישראל(וגם בארצות נכר). "דבר אינו סופי, הוא משנן. איש לא ייחזה בקץ", מעניין מה היו עושים בחברת הביטוח אילו היו שומעים על הכפירה בעיקר עיקרם.
איריסיה יקרה, מקינטוש הוא ארכיטקט גם כצייר, כאשר הוא מצייר פרח זה נראה כאילו זהו פרח פרי תכנונו על יד שולחן הסרטוטים.. זה מעט מזכיר לי את וואלאס סטיבנס ושירתו, ואת טענתו לפיה מה שאדם חושב הוא מה שקיים. כלומר האדם לעולם אינו יוצא מדי ראייתו הסובייקטיבית, ומוגבל בהבנתו את העולם לתכנים המתחדשים ועולים בעיני- הכרתו (מן הבחינה הזאת גם נסיונם של וואלאס סטיבנס ליצור "מבדה עליון" ולהעלות על נס את תפקיד הדמיון באדם, יש משום תגובה מהותית ורצון לפתוח את גבולותיו הנוקשים של הסובייקט-התבוני כפי שעוצבו במחשבה הקנטיאנית והניאו-קנטיאנית).
תמהּ יקר,
עוד אני כותב תגובה לאיריסיה, ראיתי את תגובתך (שבתי לא מזמן מירושלים שם שהיתי בערב מעניין בבית הספרים הלאומי שהוקדש לשירת האהבה הסופית-פרסית). אני חושב כי כבר הראו
כמה ביוגרפים של קפקא כי מעבר להשכלתו כמשפטן ומעבר לכך שעבד בחברת ביטוח הוא גם היה פקיד יעיל ומסור, שדרש לאכוף חוק שיחייב עובדים ומעסיקים לחבוש קסדות בטיחות בכל משלח יד העלול לגרום לפגיעות-ראש. אשר לסטיבנס (שהוא אחד המשוררים האהובים עלי ביותר), ישנם אמנים ויוצרים המצליחים גם להיות אנשי-מנגנון כלשהו, איך? נשגב מבינתי, ובכל זאת, ישנם אמנים לא מעטים בימינו המקיימים איזו קריירה אקדמית, ואחרים העובדים לפרנסתם ורואים ביצירה איזה עיסוק של פנאי (המחייב אותם לשמור על איזה חלון הזדמנויות קבוע של פנאי). משוררים סינים לא מעטים עבדו במנגנון המדינה. אני נזכר גם בשמואל הנגיד שר הצבא בגרנדה. עוד מי שעולים בדעתי הם שפינוזה האופטיקאי (מלטש-העדשות), וז'ורז' פרק הספרן , שכמדומני תפס עם הזמן משרת ניהול ספרייה אי-שם בפריז, דבר שנראה כרחוק מאוד מן העולה בכתביו. אם נחזור לשירה–, המשורר הקטאלני, בן זמננו, ז'ואן מרגריט, הוא בעליו של משרד אדריכלים גדול מאוד בברצלונה,מה שאינו מפריע לו להיות אחד המשוררים המוערכים יותר בקטלוניה ומחוץ לה; המשורר הותיק אורי ברנשטיין (שבין היתר, תרגם לאחרונה את כל שירי ת"ס אליוט) הוא במקצועו עורך דין והיה גם בשעתו מנכ"ל חברת אמקור במשך שנים ארוכות.
וכול המרבה הרי זה משובח: תומס טרנסטרומר הוא פסיכולוג קליני, אם אינני טועה, שעבד עם נערים עבריינים, לואי פרדינד סלין נסע אל קצה הדיסקציה והיה לרופא, אלפרד דבלין היה ניורולוג…ועדיין, מדובר ברשימה מעודדת אך ככזאת שנותנת את ההרגשה שמדובר במדגם חריג ולא מייצג, יצא לי לדבר עם רופא שיניים לא מזמן שסיפר לי בטון מצער של קבלת הדין כי אין לו זמן לפנות אפילו יום בשביל לעשות משהו עבור נפשו חובבת ההיסטוריה והפילוסופיה, בכלל נדמה כי היום עבור הצלחה במקצועות "רווחיים" אדם צריך לשקול אילו מחלומותיו להכחיד(לפחות עד שיהיה לו לוטו בחיים, כמאמר חכמי עדת המועצה להימורים).
תמהּ, זה נכון להפליא בעולמינו הניאו-ליברלי-שמרני-קפיטליסטי באמת מצפים שהדבר היחידי שיעניין את האדם היא תפוקתו ויעילותו כעובד; דא עקא, אני נזכר בציוויו של בלז סנדרר בפואמה הטרנס-סיבירית שלו (1913) ללכת עם האמנות "עד הסוף", וגם הדברים האלו הופכים פחות ופחות אפשריים היום, אלא אם כן יש לאדם הורים עשירים המוכנים לפרנס את שגיונותיו., אן מספיק מנצנטים/ות המוכנים לקדם את אמנותו ולהביאה לקהלים רחבים עם זאת, בעולם הרגיל- בו אנשים משלמים משכנתא ומפרישים סכומים לקראת הפנסיה, משום שאינם ממתינים לצוואות ענקיות וגם לא יכולים לסמוך על הלוטו, אני לא פעם תופס עצמי מצטער על שלא פניתי למשלח-יד משעמם אך מפרנס. איני יודע אם היה בכוחי, ובכל זאת, לנוכח עתידם הלוט בערפל של מדעי הרוח בישראל והקושי המהותי להתפרנס מכתיבה ספרותית שאינה ממשיכה את "תעשיית הבידור" המתקתקת, אני תוהה לא-פעם אם עשיתי נכון או החלטתי/עשיתי נכון. אתה כבר מכיר אותי כמדומני כמלא סימני שאלה ותהיות, והנה הוספתי עוד סימן שאלה לרשימה ההולכת ומתארכת.
תמיד אוכל לעבוד כגנן המגדל נרקיסים למלכות הספק, כיאיר הורביץ.
אם בשועים נפל הספק מי יגידו התמיהות הקטנות?! גם אני לא התברכתי בירושה שופנהאוארית או סתם בבטנה דשנה כזו של אדורנו, אבל בין משלח יד משעמם למולך תובעני(ומרעיף פיהוק, עדיין) רב המרחק, בשעות של ספק אני ממליץ לך מזור לדוגמא: פתח פסק דין קאנוני של אהרון ברק(חשין, ושאר החברים), רצוי באורך שעולה על גלות היהודים והצוענים כאחד, ואז נדמה לי שבחירתך תסיר מעליה מעט מאבק השאלה, בכול זאת, עתיד לוט בערפל שפיר מהווה שטובל בפלורוסנט. בעניין מדעי הרוח, נדמה לי שמצבם רע בישראל אך אינו ממש יותר טוב גם מעבר לקשת(חוץ לארץ), וזאת מפני שהאינסטרומנטליות פושה בכול ואינה מוצאת מה עניין אומנות להר השוק, אם סטודנטים מבקשים לקחת מקצוע כדי לזכות ב"יתרון"(קרי: שמתורגם לשלמונים) על פני האחרים מהו ה"יתרון" של פילוסופיה בכלל ופילוסופיה מימי הביינים בפרט(על הסכוליסטיקה שמנסה לישב בין האל כריבון לאל כמושל) על פני הנדסת חשמל וראיית חשבון, נדמה לי שאפילו ג'רמי בנת'ם היה מביע אי נוחות לאור התועלתנות הזו(ובטח ובטח שמיל). לדעתי, כול מי שלומד במדעי הרוח רשאי לראות עצמו כחלק פעיל במחתרת פרטיזנית כנגד אימי החד-מימדיות.
כמובן תמהּ, אני מוקיר מאוד את החתול (ג'ון סטיוארט) שמיל, אם היה ניתן להצטרף למועדון שלו (פעם כל ג'נטלמן היה חבר במועדון) אז הייתי חבר במועדון החתול שמיל. אבל יותר משמיל
שהיה מאבירי זכויות האדם ושיויון הנשים (והחתולות), אני מעריך את החתול ההוא של המתמטיקאי התמהוני, לואיס קרול, זה הצ'שייר, משום שהוא מקפיד לשמור על החיוך גם לאחר שהגוף מתפוגג והולך באוויר, וגם מפני שהוא אומר לאליס את האמת בפנים, כלומר: 'אלמלא היית קצת מטורפת, לא היית מגיעה לפה".
ללכת לכיוון של מדעי הרוח היום זה טירוף יותר מאשר הירואיקה. לפעמים אני מוצא עצמי מתנחם בדברי מסכת אבות 'זו דרכה של תורה' (כי אמנות, ספרות ופילוסופיה הן לדידי 'תורה ', ולמעשה הן הדרכים הידועות שבהן בחרתי לגלגל את ימיי). הבעיה, שבכל פעם שאני מגיע להלך הרוח הזה אני מתחיל לקבל איתותים מן הכבד הרומזים לי כי כבר הגיעה עת להריק חצי בקבוק בורבון, מה שקצת שונה מן 'הפת במלח והמים במשורה' של המקור המשנאי. מזל שיש את קהלת או את דברי הסנגוריה על רמון סבונד (למישל דה-מונטין), ויכול אדם לזכור כי עת ספוד ועת רקוד (אגב, אני מאלה הגורסים כי מישל דה מונטין לא טען באמת בחיבורו הנזכר כי יש להעדיף ברצינות את ההתגלות והאמונה על פני התבונה הטבעית; אלא שהוא מותיר את ההתגלות למעוניינים בה, וגורס כי אל ההתבוננות הנכוחה צריך ויכול האדם להגיע בעד התבונה הטבעית והאתיקה, גם אם הן קנה רצוץ להישען בו ותמיד מליאות ספיקות, קושיות ופרדוקסים. מן הבחינה הזאת הוא ניכר בעיניי כממשיך של סבונד ומקדים את שׂפינוזה, וגם של מרים ילן שטקליס, שהרי 'הסבונד בכה מאוד').
הנה אני מפנה אותך לרשימה קצת נושנה, מאז כמה דברים שנוּ אבל מעט מאוד השתנה:
https://shoeyraz.wordpress.com/2009/04/24/%D7%94%D7%A2%D7%95%D6%B9%D7%A0%D6%B4%D7%99%D7%91%D7%A8%D7%A1%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%94%D7%A1%D7%93%D7%95%D6%BC%D7%A7%D7%94/
שועי יקר,
אני יכול מאוד להזדהות עם משוררים שלפרנסתם הם עושים משהו אחר והמשוררות היא מעין אני העל שלהם, כמו גיבורי העל שישנה להם זהות שגרתית שמתוכה הם מגיחים לזהות הנסתרת שלהם. ויליאם קרלוס ויליאמס היה רופא למחייתו, ופרננדו פסואה מסכם את העניין יפה מתמיד: "להעמיד פנים פירושו להכיר את עצמך."
שועי,
שירים מאוד יפים ונוגעים בצבעוניות העזה שלהם, בתנועתיות המוסיקלית. עלייתו של וולט וויטמן
באש מזכירה מצד אחד את אליהו הנביא (העולה ברכב אש לשמיים) ומצד שני את הפניקס העולה באש ומתכלה אחת לחמש מאות שנה.
אגב שכחתי להזכיר את החשוב יותר, שהתרגום מלבב והציור נהדר.
דודו, תודה מקרב לב, לתרגם את סטיבנס זו משימה לא-קלה, אולי עוד יבואו עם אלו. דווקא משום שאני חש איזו קירבה-יתירה וזיקה לשירתו, זה עושה את הדברים קשים עוד יותר.
את "סיפורי רופא" של ויליאמס קראתי לא-מזמן. יש שם כמה סיפורים נאים וכמה ישירים וגופניים
מדיי בעיניי. נהניתי מאוד מן השיר החותם (שאיני חושב שהיווה חלק מן הספר המקורי) על מילותיה האחרונות של סבתו והציפורים. ופסואה, אין ספק, שהיה אמן מסכות בקנה מידה; אם יכול היה היה מייסד תזמורת סימפונית שכולה הטרונומים של עצמו. לפעמים היה ממנה עצמו כמאסטרו, לעתים היה מתיישב כאחד הנגנים ונותן לאחד ההטרונומים שלו לנהל את הנגינה.
אליס יקרה, האסוציאציות שלך מאוד יפות בעיניי. גם מפני המימד הנבואי (ועוד יותר הזקן הנבואי) של וויטמן; ועוד יותר, באשר ראייתו העצמית של סטיבנס כאחד ממשיכיו של וויטמן, הנטוע כבר בתקופה אחרת (מודרניזם). נדמה מן השיר כאילו וויטמן לדידו הוא סוג של פרא-אציל, אף על פי כן צאצאו-השירי-האורבני-מודרני, כמו ממשיך ומאתחל מחדש את שושלת המשוררים. כמובן, בנים-פואטיים רבים היו לוולט וויטמן [אפשר להזכיר את פ"ג לורקה (בשהותו בניו יורק), ואת אלאן גינזברג ולורנס פרגלנטי (אנשי ה-Beat) — שלשתם הקדישו לדמותו של וויטמן שירים ארוכים].
היי שועי, מציע לך בכל לב לקרוא את ספר שיריו של ויליאם קרלוס ויליאמס "רוצה רק לומר".
יצא לאור בהוצאת קשב לשירה בשנת 2004 ותורגם ע"י ידידי המשורר והמתרגם עודד פלד.
לא, דודו, לא קראתי את תרגום פלד. אני מניח כי קראתי כמה עשרות משיריו של ויליאמס במקור (יש לי שתי אנתולוגיות עבות כרס במיוחד, האחת של שירה אמריקנית והשניה לשירה אמריקנית ושירה אנגלית); אני זוכר שהופתעתי להיתקל בתרגומים שלו משל חיים פסח ושמעון אדף בעברית. כללית, אל סטיבנס אני חש הרבה יותר קרוב מאשר אל ויליאמס. יוצא לי לקרוא כעת באנגלית, בשעות שאינן מן היום ואינן מן הליל, כתבי עזבון ושאר מגדנות שלו ושל וויליאם סרויאן. אנסה לעיין בתרגום פלד בקרוב.