*
*
לשעבר שמעתי כי המשוררת, המתרגמת, הסופרת וחוקרת הספרות ש' שפרה (2012-1931) דרה בעיר מגוריי, אך לא ידעתי באיזו קירבה וסמיכות. מזה כמה ימים ביורדי מביתי קצת אחר הפניה הראשונה של הרחוב, מקום הישפכו של הרחוב, בו אני מטלטל את ימיי, אל רחוב שכן, תלויות מודעות-אבל המודיעות את דבר פטירתהּ של המשוררת והמתרגמת, בת-הארץ. בהשפעתן, שבתי לעיין השבוע, אחר זמן, באנתולוגיה המונומנטלית משירת המזרח הקדום בעריכתה המשותפת עם האשורולוג, פרופ' יעקב קליין, בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום (הוצאת עם עובד: תל אביב 1996), והתעכבתי שעה ארוכה על חטיבת שירי הערש האכדיים שם, שמשכו מחדש את לבי.
לדעת המשורר האנדלוסי-הספרדי, פדריקו גרסיה לורקה (1936-1899), הושרו שירי ערש בכל הדורות על מנת לפצוע את רגשותיו של הילד, לגרום לו לחוש ולחוות את העולם על פניו השונות והמגוונות (המרגיעות והאוחזות בבעתה); ניתן להרחיב את תפישתו של לורקה ולהציע כי השיר לא נועד לכתחילה אך ורק לצרכי החשת הירדמו של הילד, אלא נועד בד-בבד לשכך את מדווי הלב, חרדותיו ופחדיו של השר את שיר הערש (אם או אב). באשר לשירי הערש המסופוטמים הקדומים, דומה כי על פניו הם לא נועדו כלל לילדים העולים על משכבם, אלא בצורה משנית, אלא היוו, בראש ובראשונה, לחשים מאגיים, שנועדו להרחיק מן הבית את השדים המזיקים, ולקרב את האלים המגינים לשמור על העולל בשנתו לבל תיפח רוחו. כלומר, דומה, כי בראש ובראשונה, שימשו המזמורים הללו, כלחשי-הגנה, ויותר מכך, כריטואל להרחקת סכנות נסתרות מן הילד ההולך ונמזג אל שנתו, או כמרפא לעצביה הרופפים של האם-היולדת או המגדלת, הפוחדת שמא יחלו ילדיה במגפה, או שמא תיכנס בהם רוח רעה והם לא יוציאו את לילם. השימוש בשירי הערש אפוא הוא מאגי-אינסטרומנטלי; השירים הם בבחינת קמיעות בדוקים ומנוסים, העוברים בלחש מאם לבת, ומסוגלים להרחיק את השדים ולהגן על התינוק, למסרו לבטח לידי השינה.
תפישה זאת עולה בבירור מתוך שיר ערש קצר ומרתק שבחרתי להביא כאן מתוך האנתולוגיה. יושם אל לב כי האב אינו נוכח בהם או מצוי במרחק, אולי אפילו הורחק מערשו של בנו בהשפעת האם, אם משום שהריטואל המאגי אמור לכלול את האם ואת בנהּ לבדם ואם מפני שהאבות האכדיים בני התקופה (כפי שעולה מכמה טקסטים) התקשו לשאת את בכי התינוק בלילות; על כל פנים, תפישת האם הלוחשת לאלים או לשדים לנוכח בנהּ הקשוב עדיין, כפי הנראה, תביאני מאוחר יותר לדון באפשרות פרשנית נוספת שלטעמי מונחת בשולי הדברים, אבל חשובה היא מעין כמוהָ להבנת התפקיד החברתי-תרבותי השמור לשירי הערש מקדמת דנא ועד עתה.
*
ילד, יושב 'הבַּיִת האפל',
הלא יצאתָ, ראיתָּ אור שמש,
למה תבכה? למה תצרח?
למה לא בכית שמה?
הערתָּ את אֵל-הבַּית, נבהל "שוֹר הבּר".
"מי העירני"?!
"מי הבהילני"?!
"הילד העירךָ, הילד הבהילךָ!"
"כּמוֹ שוֹתֶה יין,
כּמוֹ בּן המוזגת,
לוּ תִּפֹּל עליו שֵנָה!"
(לחש להרגעת הילד)
*
[בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, תרגמו וערכו ש' שפרה ויעקב קליין, הוצאת עם עובד: תל אביב 1996, עמ' 609]
*
אחד הדברים שובי הלב בלחש הראשון היא חתימתו הספציפית המעידה על כך שהלחש נועד להרגעת הילד; כלומר, האם השרה לבנהּ את השיר טרם הירדמו פונה מצד אחד לאזניו הכרויות ומצד אחר אל האלים ומבקשת את שנתו גם כדי להרגיע את מצוקתו ואת מצוקתה, וגם כביכול על מנת לעורר את האלים שניעורו לבכיו של הילד להפיל עליו שינה עמוקה, כאדם שלגם רב מן היין. מעניינת הפנייה אל הילד כ"יושב הבית האפל" אשר יצא וזכה לראות אור שמש, מה שחד גיסא מצביע על תהליך ההריון, עת העולל היה צפון ברחמהּ של האם במשך תשעה-ירחים, עד שעת לידתו-בקיעתו אל אור-העולם. תפישה זאת ודאי מנוגדת היא לתפישת ה- Soma-Sema ("הגוף הוא קבר") האפלטונית, שנשתגרה בתרבות המערב ודתותיו. בניגוד לאפלטון הרואה בטרגיות של החיים הארציים עת הנשמה הכלואה בגוף חומרי, ועליה לתקן עצמה בכדי שתוכל להתקרב לחזות באידיאות, חכמתהּ-הפשוטה של האם האכדית היא שדווקא האפלה משתרעת בטרם החיים ואחר החיים, ואילו החיים הארציים הם בגדר יציאה מאפלה לאורה; אלו חיים שעיקרם החיוּת-הויטאלית ולא חיים למען השגת תכליות כגון חכמה, מוסר, או עליה בסולם המעמדות החברתי. האם מבשרת דווקא את חדוות החיים (על אף הקשיים האצורים בהם) כשהם-לעצמם.
אשר ל"שור הבר", השור הווה יצוג של הלבנה בתרבות השומרית, ואילו באפוס השומרי הורגים גלגמש ואנקידו את השור השמיימי, גוגאלנא (יש אומרים שהוא הווה אלהות המהווה את מכלול שתי-עשרה המזלות ולא את מזל שור לבדו), כדי להגן על האלים מפני זעמו. כך או כך, בכיו של הילד מעורר לא את האל השורה בבית בלבד, אלא גם את הכוחות השמיימיים ששפעם מוליך את הדברים מחוץ לספירת השפעתם של בני האדם, ויש לבקש אותם למסוך על הילד שינה עמוקה, למען האם ובנהּ, אך גם למען יוכלו לשוב ולישון את שנתם.
יושם אל לב, כי הכהנת-הגדולה של עבודת-הלילה, הפונה בעצמה אל האלים וקוראת להגנתם וליציאתם לעזרת בנהּ היא האם. מבחינה זאת, דומה האם המנעימה לחש בנוכחות בנהּ, לאמהות האנדיאניות ומקומן בתרבות הצפון-אמריקנית הקדם-מודרנית, כפי שציירן צ'רלס א' איסטמן (אוֹהִיֶסַה, 1939-1858, בספרו נשמתו של האנדיאני), לפיה האם עיצבה בשנותיו הראשונות של הילד את דתיותו, אמונותיו, ואת חבירתו את הזכרון הרוחני-תרבותי האינדיאני, ורק בגיל שמונה ויותר הועבר לידי אביו לצורך הכשרתו כלוחם. מבחינה זאת, גם כעת, כל כמה שהאבות נוטים כבר לנטול חלק בטיפול בילדים בשנותיהם הראשונות, עדיין דומה כי ילדים קשורים יותר ולעתים גם קשובים יותר למורשת שבפי אימם. מן הבחינה הזאת, שירהּ של האם אינו נוסך בילד רוגע בלבד, אלא תכניו המסתוריים, כמו קושרים ומחברים את הילד לעולם הרוחני של התרבות שבתוכה יגדל ויפעל. והרי גם בימינו משכיבים הורים יהודיים-דתיים את ילדיהם באמירת קריאת שמע על המיטה שבנוסחהּ הארוך כלולים פרקי תהלים שמסורתית מיוחסת להם שמירה מן המזיקין (שדים), ובסופה אף קוראים הנה לא ינום ולא יִשַן שומר ישראל (תהלים קכ"א, 4) וכן: בשם ה' אלהי ישראל, מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל, ומלפני אוריאל, ומאחורי רפאל, ועל ראשי שכינת אל—וכך חותמים את הילד מילולית בשם האל ומלאכיו מכל עבריו להרגיעו, ולהבטיחו בהשגחת האל על שנתו, למען לא תנדד שנתו ויבעתהו חלומותיו. בנוסף, ודאי מהווה ריטואל זה, חלק מצירופו של הילד אל התרבות היהודית ואל הזיכרון היהודי ובבבחינה זו משמשים הורים כעין סוכנים-חברתיים, המתווכים בין הילד הגדל ובין קהל-ישראל, אליו הם מייעדים אותו, ויעיד הפסוק שנוהגים הורים רבים לומר לפני שנת הילד תורה ציוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב (דברים ל"ג, 4). בנוסף, דומני כי גם הורים חילוניים הקוראים לילד סיפור ממש בטרם שנתו או שרים עימו שיר מיוחד, כמו מבקשים את ההגנה שבריטואל-הקבוע המרגיע, המבטא סדר והרמוניה, ומבלי משים למעשה משמשים סוכני תרבות וזיכרון של תכנים מסויימים שהילד ימשיך לשאת בזכרונו כל ימי חייו.
איני יודע עד כמה אכן התקדמה האנושות מאז אותה אם אכדית לחשה לחש מרגיע כדי שבנהּ סוף-סוף יירדם. אמנם כבר אין קוראים בשמם של אלי-אכד, אך האינטואיציות הראשוניות הניצבות בבסיס שירי-הערשׂ ולחשי-הליל, עדיין חיות וקיימות מדי ערב וערב ברחבי העולם, כאשר האם (או האב, או האם והאב) מבקשים להרגיע אל שנתו את הילד הממאן לישון, וכבר אין זה ברור האם הם לוחשים, מתפללים, מספרים או שרים, כדי להקל על התינוק/ת או שמא להקל על חרדתם. ופעם, אני זוכר, בליל ארוך במיוחד מצאתי את עצמי שר לבני, שיר ערש ששר לי סבי ז"ל ברוסית (על חתולה לבנה וירח), ואיני יודע רוסית, כמעט איני מזהה בהּ מילה איני יודע מניין נזכרתי בשיר ובמילותיו, אך הם זרחו בי פתאום כלחש עתיק; ואני נרגעתי וגם הילד נרדם.
*
פעם סיפר לי על ילד קטן, בנו של ידידיו, או של קרוביו, אשר היה חביב עליו עד מאוד. היה זה ילד נפלא, מיוחד במינו, לפי דבריו, והוא אהב מאוד להתפלל לפני שנתו, אך סוֹנֶה הרגיש שדברי התפילה שאמרם לא הניחו את דעתו. "ואני", סיפר לי, "חיברתי בשבילו תפילה, שהיה אומר לפני שנתו, ושהיתה מובנת לו".
זוכרת אני רק את סיומה של התפילה הזאת: "שׂים שלוֹם על עינַי, ועטרת כּוֹכבים על ראש חלומותַי…"
[לאה גולדברג, פגישה עם משורר (על אברהם בן-יצחק סוֹנֶה), ספריית פועלים: תל אביב 2009, עמ' 26-25]
*
*
בתמונה למעלה: אביבה אורי (1989-1922), נוף, פחם ופסטל על נייר 1981.
© 2012 שוֹעִי רז
שועיקי, על שירי ערש אני מוכנה לדבר עד שיבוא אליהו, אבל בתור מי שמבין קצת במאגיה, שיר הערש שציטטת קרוב יותר לקללה מאשר ללחש מגן. http://ha-pinkas.co.il/?p=5599

זה נשמע יותר פיוטי בגלל המרחק והבית האפל ושור הבר הזרים והקסומים (רק בשבילנו).
והנה מתנה. צללית קסומה מתוך "אמנילי שרה" הצגה לפי שירי ערש אכדיים.
(צלליות זה הכי מתאיםלשירי ערש. בכלל)
מרית קרובתי,
אליהו יבוא? יש אומרים התלקח כמוו וולט וויטמן לאורך חוף אדמדם. בספר הזהר מביאים שהוא מגיע לכל ברית מילה; ובסדר פסח פותחים לו את הדלת ומכינים לו כוס. יוצא שאליהו העממי-יהודי בא לשמחות משפחתיות. כמו איזה בן משפחה, רואה לא נראה, יש המכנים אותו
מלאך הברית. יש אומרים הוא אמור לבוא כדי להשיב לב אבות על בנים לפני יום ה' האיום והנורא (סוף ספר מלאכי) אבל נראה לי שפספסו פה את אליהו. כלומר, קל לזהות אותו כסוג של משגיח-כּשרוּת- קנאי (קצת כמו שהיה בחייו). עם זאת, האגדה מציירת אותו לצד כוסות היין, החירות, וסעודות מילה מפספסת את אליהו כסוג של בדחן-שתיין. למשל, אני בהחלט רואה את איציק מאנגער שותה יין עד שיבוא אליהו.
עוד דבר, השוורים, הבית האפל, הלחש והמצוקה מזכירים לי את הקאנטו-חונדו של לורקה. אבל
דווקא לי הלחש הזה של האם האכדית אינו נדמה כקללה כלל. זהו לחש המחיש את כל הכוחות
הקיימים בבית ומחוץ לו (אגב, ביהדות ימי הביניים בבבל ובפרובנס רווחו השבעות לפותה, שר השכחה, ואילו השור מתואר לא פעם כסימלו של שר התהום) לטובת האם ומנוחת העולל המתקשה להירדם.
ותודה על כל המתנות, קצת הרגשתי כמו בשמחה משפחתית (-:
שועי יקר,
איפשהו גם לי הייתה הרגשה שמטרת השיר היא להבהיל את הילד שיירדם כבר לעזאזל. משהו בהלשנה על הילד כמי שהעיר את השד "הילד העירךָ, הילד הבהילךָ!" מבטא רצון להסגיר את הילד.
ואליהו נענש על קנאותו העודפת בנוכחות בכל הבריתות שהיו ועוד תהיינה. ואני גם מבין איזה עונש זה. בתור אבא גבר גבר שהחזיק מעמד בברית של הבן שלו (לפני 32 שנה) בדיוק 25 שניות לפני שהמוהל אמר תוציאו אותו מפה לפני שהוא מתעלף לי! הדבר הבא שאני זוכר זה ששני גברתנים גוררים אותו החוצה ומשליכים אותי על כורסה. כך חלפה לה תהילת עולם…
דודו יקר,
אמנם האם כמו מסגירה את בנה שעורר מתרדמתו את האלים והשדים, אבל היא גם מעתירה אל האלים שירחמו על בנה ועליה ויתנו שינה לעיניהם ושלווה בליבם. מבחינה זאת, האם למעשה מעבירה לבנה את מורשתו התרבותית-דתית. וכן, באופן יותר אוניברסלי, כמדומני, גם מרסל פרוסט בראשית בעקבות הזמן האבוד ובעקבותיו עמנואל לוינס מתארים את זמן ההמתנה לשינה של הילד כזמן מעורר בעתה כאשר הרעשים והקולות העולים מן החדרים האחרים או מן החוץ מבלבלים ומפחידים באשר הילד הנתון באיזה "מצב גבול" נים-לא-נים לא מצליח לזהות שוב האם הוא מצוי בתוך המציאות או מחוץ לה.
אני אב לבת ושני בנים. כך שבשמונה שנים האחרונות עברתי שתי בריתות. חוויה קשה מנשוא.
היא אינה קלה יותר לאבות המקיימים מצוות. זהו טקס משונה שוודאי שבעבר הרחוק נשא השתמעויות מאגיות. למשל, ברית בין הבתרים היא אחד המראות המשונים יותר במקרא, וגם ציפורה אשת משה המלה את גרשם בנם, והמדרשים שטענו בתוקף כי מפני איחור הברית תקפוהו מזיקין. גם בימי הביניים היו מקובלים (למשל ר' יוסף ג'יקטילה ור' יצחק דמן עכו) שהסברם לברית המילה היתה שבזכותו זוכה היהודי לאפשרות לחזות בנעם ה', מה שאינו מתאפשר למי שאינם נימולים, ואינם נכנסים בבריתו של אברהם אבינו. תפישה זו היא ודאי פרטיקולארית ואינה מוצאת חן בעיניי. ובכל זאת, היא מרמזת כי גם בתקופה זו עוד ראו בטקס המילה לא רק הצטרפות לתרבות היהודית, אלא כריטואל-מאגי שבו מוסרת מחיצה בין האל ובין הילד הקט, המצטרף בזה לא רק לקהל ישראל, אלא (כך האמינו אותם מקובלים) לסדר האלהי.
שועי יקר,
הצחיק אותי השיר האכדי – צחוק טוב הכוונה – נקרא לי כאילו האמא מזהירה בשיר את הילד שאם לא יירדם וחס וחלילה יבכה, יבוא אל הבית ויכעס עליו כמו שקורה בשיר… כמו אמא
שמאיימת שיבוא שוטר…
הזכיר לי קצת את השיר "שכב בני" של עמנואל הרוסי שמשלב הפחדה עם רצון שהילד יירדם, במיוחד בבתים האחרונים:
שכב בני, שכב, אל תירא,
כל המושב ער.
אמא גם כן בשמירה,
תגן על בנה אבנר.
בוערת הגורן בתל יוסף,
וגם מבית אלפא עולה עשן …
אך אתה לבכות אל תוסף,
נומה, שכב וישן.
לילה, לילה, לילה אש
תאכל חציר וקש,
אסור, אסור להתייאש
מחר נתחיל מחדש.
מחר צריך לירות המסד,
בית לבנו יבנה האב.
הנה תגדל תרים היד,
תצאו לבניין אז יחדיו.
כן…בעניינים האלה כנראה לא המון השתנה, גם לא מימי האינדיאנים. היום פשוט חיים
יותר זמן אז הופכים ללוחמים במקום בגיל 8 בגיל 18
ומרגש מאוד הסיפור של לאה גולדברג על סונה. מה שמזכיר לי
ש"פזמון ליקינטון" שלה היה השיר שכיכב בשירי הערש
ששרתי לבן הצעיר שלי
שבת שלום!
כמעט אמרתי בטעות לילה טוב…:)
שועי, עד שיבוא אליהו זה מאחד מתרגומי קסטנר הישנים. נדמה לי מהכיתה המעופפת, שם כתוב שהוריו של ג'וני טרוץ לא יבואו לקחת אותו גם אם יחכו להם עד שיבוא אליהו.
ואליהו התנכי הוא משגיח כשרות רצחני. הוא וברוך גולדשטיין כמו אני ואתה (בפרפרזה על מילות השיר הדגול אל אל יחזקאל). לא סובלת אותו.
(מישהו כתב לי פעם שדמותו העממית החביבה היא תיקון שלקח על עצמו או משהו).
וכשאמרתי קללה התכוונתי במובן המרוכך לסוג של גידוף, יאללה תשתכר כבר ותירדם. רק שמרחוק זה נשמע ציור וקסום.
שועי,
זכור לי שכשקניתי את הספר הזה ("בימים הרחוקים ההם"), הייתי עם בת-זוג ובאותו ערב נשארתי לישון אצלה, יחד עם הספר (שכפי שסיפרתי אצלי, נתקלתי בו בפעם הראשונה בספריה של המכללה למנהל, מכל המקומות). מאוד התלהבתי ממנו, והיא ניסתה להבין ממה אני מתרגש – ספר ארוך של מיתוסים היסטוריים. ראינו בתוכן העניינים שהספר כולל גם שירי ערש, והיא החליטה לשיר לי שיר (אוּ-אה, אַ-אוּ-אה), כשנחרדה לראות רק כמה ארוך הוא (מעל 100 שורות) 🙂
בחרת להתמקד בחלק יפהפה מתוך תרגום המופת של ש. שפרה.
החיבה שלי אל הבלוג שלך נוגעת דווקא לעובדה שאתה בוחר בנושאים היותר שוליים, עד כדי אזוטריים, שדווקא בהם מסתתר היופי האמיתי. שירי הערשׂ השומריים-אכדיים היא דוגמה יפה לכך.
אין ספק שברכת נָבּוּ שורה עליך.
חני יקרה,
עמנואל הרוסי הוא ממשיכו החלוץ של עמנואל הרומי? (מעולם לא שמעתי שמעו)
הוא מזכיר בשירו את בית אלפא וזה הזכיר לי ששיר ערש שהושר לי פעמים הרבה על ידי
סבתא שהספיקה להגיע ארצה לפני השואה לבדה (וגם נשארה אחריה כמעט לבדה) והיתה זייפנית דגולה (כלומר היה לה קול שהיה מעורר תינוקות) היה "באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל/ לילה חוור משתרע על שדות\עמק יזרעאל/טל מלמעלה ולבנה מעל/מבית אלפא עד נהלל/מה מה לילה מליל/דממה ביזרעאל/נומה עמק עמק תפארת/אנו לך משמרת'.
ההערה על האינדיאנים מדויקת. ובאשר לייעוד הילדים למלחמה אני מקווה להתייחס לזה בקרוב.
ופזמון ליקינטון (או כמו שאני מכנה אותו: פזמונג ליקינטונג) הוא אחד השירים שגם אני הרביתי לשיר לילדיי. אני אוהב דייזים ובכלל מתבונן על השיר הזה כשיר זן מזרח אסייתי.
מרית, המקור ל'עד שיבוא אליהו' הוא המשנה, מסכת כלים. יש כלים שמחשש שקיבלו טומאה (אין בזה ודאות אבל יש חשש כי ניטמאו) יש להפקירם בים המלח (לא בים המלח של ימינו אלא בכל ים מלוח– זה יכול להיות גם הים התיכון) 'עד שיבוא אליהו'.
ביאת אליהו מסורתית מבשרת את ימות המשיח ואז יתפרשו סוגיות הלכה שלא נמצא להם פותר, על כן נאמר 'תשבי יתרץ קושיות ובעיות' שבימינו הפך מנת חלקם של חובבי הכדורגל
המסמנים בטופס הטוטו x לאמור: תוצאת תיק"ו (עד שיבוא אליהו ויבקיע שער בזמן שאיננו
בגדר הזמן ויכריע את המשחק כולו).
הדברים היחידים שמרשימים בסיפורי אליהו הוא החיאת בנה של האישה הצרפתית (כלומר, ה
איכפתיות שמגלה אליהו הפונדמנטליסט לגורלו), מלחמתו עם נביאי הבעל בה הוא עושה מעשה מפורש כנגד ההלכה, שעושו חייב מיתה (להקריב קורבן לה' מחוץ לבית המקדש) ובכל
זאת יורדת אש מן השמיים ולוחכת את מזבחו; והעובדה לפיה האל מתגלה לאליהו דווקא ב"קול דממה דקה" כלומר אינו מדבר ובוחר לשתוק.
ההתגלות שבשתיקה היא ייחודית ויחידאית בכל המקרא שבו האל מדבר/מצווה/מעניש/מחייב,
ואילו כאן קולו– קול דממה דקה.
א' ארגמן, ראשית אני שב ומפנה את מי שמזדמנ/ת הנה לעבור לאתר שלך ולקרוא את הרשימה היפה שהקדשת לזכרה של ש' שפרה (גם הודעתי עליה במייל לכמה חברים במשך השבוע החולף).
אחר-כך, יש בי איזו תכונה מאז שאני זוכר את עצמי. אני נהנה מיוצרי-שוליים. וגם אצל יוצרים קאנוניים יש לי לרוב נטייה להינות יותר מיצירותיהם הפחות-ידועות, שלא עליהן תהילתם. אני גם כך בחיים עצמם. תמיד יש בי משהו המבקש את יופיין של חצרות אחוריות שמעטים מאוד סובבים בהן. גם בגילים מוקדמים יותר בהם תרתי את הארץ הרביתי להלך בשבילים בלתי מסומנים דווקא. לעתים מצאתי את עצמי במקומות שלא אליהם התכוונתי. קאנונים, קלאסיקות, פנתאונים עושים עליי מעט מאוד רושם. מצד אחר, אין בי כל רצון להיות אוונגרד או אלטרנטיבה, אבל אני כנראה לעולם לא אמצא מקומי בתרבות המרכזית וגם איני מבקש לעצמי מקום כזה.
שועי יקר,
הנה השיר הזה מושר
שבוע טוב 🙂
חני, ודאי שאני מכיר את השיר (-: הוא מרגש, על אף שאף פעם לא הבנתי את "העבודה" כערך
עליון. אם כבר, עדיפה בעיניי עמדתו של א"ד גורדון שידע לעבוד ובהפסקות לעיין ב"ביקורת התבונה הטהורה" לעמנואל קאנט. ציונות של עבודה-עבודה-עבודה הביאה בין היתר לתרבות
המטריאליסטית בה אנו חיים (ההבדל בין הסוציאליזם-הבולשביקי והקפיטליזם במאה העשרים הינם בעיקר מראית עין, בסופו של דבר רק מעטים נהנו מעבודתם של רבים) והדיה נשמעים כיום דווקא ב"רובוטה" השגורה על פיהם של עולים מחבר-העמים. דומני, כי היה זה יעקב קלצקין שפרסם עוד בראשית המאה, לנוכח מהפכת "העבודה" הציונית, מאמר יפה שנקרא "בשבחי הבטלה", ושם כמובן הוא כורך את השהות ואת הפנאי באפשרות להרהר על החיים ומקומינו בהם. .
נסי לחפש את "שן לידי" משיריו המוקדמים של אביתר בנאי (יחד עם אימו שמחה), בו היא שרה קטע שלם מתוך השיר שהבאת, שכנראה היה שיר הערש המועדף על אביתר.
שועי יקר, מצחיק שאתה מעדיף את עמדתו של אהרון דוד, משום שהיה זה אהרון דוד גורדון שייסד את דת העבודה. מבחינתו עבודה במובן הכי מילולי היא העבודה היחידה שאיננה עבודה זרה. אז נכון שהוא לקח את זה עד לגלקסיית שביל החלב אבל עדיין היה מנהיג פועלים בנשמתו ובכל מאודו. ואת זה אין לקחת ממנו וגם אי אפשר…
דודו יקר, אני רואה בלוז-הגותו (למשל "האדם והטבע") שפע של מקורות פילוסופיים וקבליים
(חלקם נדונו בספרו של אברהם שפירא ובמידה פחותה בספרה החדש יחסית של עינת רמון), מבחינה זאת,
על אף כמה הבדלים הוא מזכיר לי יותר את אחד העם מאשר את עסקני העבודה הציוניים.
ספר יפה "האדם והטבע", אין פלא שנדחק בדורותינו, לשולי-השוליים. הסמכתן של הפילוסופיה
ושל מקורות יהודיים עתיקי יומין בחדא מחתא, גורמת לציבורים מסויימים לדאבוני תחושת ניכור
באשר חומרים יהודיים נתפסים בציבורים מסויימים כביטול זמן. מצד אחר, לדתיים-הלאומיים יש את הרב קוק
ומרוב שהם אחוזים ברב קוק הם לא רואים מימינם ומשמאלם, ומילא אחוזים היו ברב קוק, אבל גם על דרך קריאתם
את הרב קוק יש לי עם מירבם מחלוקת לא-קלה בכלל, בלשון המעטה.
יא חלילי, יא עמלי…
היי שועי, מבלי משים הפכת את לוז הגותו לבלוז הגותו.
וכמה שזה יפה, כי באמת 'האדם והטבע' הוא בלוז גדול
עמוק וכחול…מה שיותר עמוק יותר כחול…
דודו, שמתי גם שמתי. זה רק מראה כי משום מה אני חש לא"ד איזו קירבה (-:
והנה עוד נדבכים לאגף הבלוזי הכחול:
איזה בלוז… האזניים מכחילות כאזני דרדסים.
שועי, אני לא בטוחה אם שירי הערש של ילדותי הרדימו אותי או העירו אותי. לפני כמה שנים נזכרתי באחדים, בשפה אחרת, שהיו נטחנים בילדותי עד דק. כתבתי על זה פוסט. היום הייתי כותבת את הפוסט אחרת לגמרי. הפוסט היה הומוריסטי וסלחני ועמד בנאיביות בפתחה של תקופה מטלטלת ומחריבה. אז שיר ערש זה בשבילי להעיר ולהרדים בו זמנית ולא למצוא מנוח בין עולמות כנשמה תקועה.
הנה הקישור לפוסט (באמת שהייתי כותבת אותו אחרת לגמרי היום, אחרי שכמעט מתתי)
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=212&itemID=6307
איריסיה יקרה, זה פוסט יפהפה (טוב, שירי ערש כאלה נוגעים ללבי). אני חושב שמבחינה זאת שירי ערש עשויים לבטא כעין שער בין עולמות. למשל, קל לי לדמיין כי מאחורי חזונו של יעקב על המלאכים העולים ויורדים בסולם עומד סיפור פרוזאי בהרבה על מישהי ששרה לו שיר ערש, וזוהי התמונה שעלתה לנגד עיניו. אפשר גם להתייחס לשירי ערש כשירי הפלגה של מלחים שהרי אנו
יוצאים להפלגה בתוך עולמנו הפנימי,
הפלגה, איזה יופי שועי, בדיוק אני עומדת לכתוב פוסט שבו אני מרגישה כמו ספינה מנווטת בים סוער. כל מי שמכיר אותי, במיוחד תלמידיי עולים ויורדים מהספינה, מצטרפים או נוטשים את הפתקאות חיי, לעיתים שוקעים אתי במצולות, לעיתים אפילו ננגסים אתי ע"י כרישים ולפעמים מגיעים לאי נוצץ שמש וקוקוסים מתנדנדים עץ.. טוב, אני אמשיך אצלי
אני אגיע לנופף מהחוף או מן המגדלור ביורדות/ים הימה… (-:
בימי הביניים בהסתמך על הפוליטיאה של אפלטון הרבו מאוד לתאר את מגוון כוחותיו הגופניים
והנפשיים של האדם כעין ספינה השטה במימי הים, אשר השכל, כמו קברניט-נאמן, מנווט אותה בביטחה. (טקסטים כאלו משום מה נמנעים בדרך כלל מלהזכיר שודדי-ים, שוניות וקרחונים, מערבולות, סערות, צפדינה, מפגש עם לוויתנים, קדחת ומרידות של המלחים).
טוב, אז הנה
http://hologramit.wordpress.com/2012/02/20/%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%94/
עם שודדים וכרישים וצפדינות ותפילה
(-: , תודה.
הי שועי
זכרון עמום אחד קישר לי את השינה עם סוג של מוות זמני (אולי ההקשר הוא קבלי ) , ואז אולי שיר הערש יכול להתפרש בהרגעה של הילד , המתקת המעבר לשינה ואולי הבטחה שהבוקר יבוא והשינה תסתיים והכול יבוא על מקומו בשלום. ואולי השיר הוא תפילת ההורה שהילד ישוב בריא ושלם , כלומר הפגת הפחד של המבוגר .
אבל זה הרבה פרשנות לזיכרון אחד עמום …..
נתי
נתי יקר,
הנה שיר של כריסטיאן מורגנשטרן, משורר והומוריסטן, גרמני (1914-1871), הנקרא "שיר ערש לילד גרדוֹמִים", וכך הוא מתחיל:
שַן, יֶלֶד, שַן
רץ בשמיִם שפן;
שפן מֵאֵדִים, שכמוךָ נתוּן
יומם וליל במלחמת קיוּם
שַן, יֶלֶד, שַן
זה בית שמצליח מאוד להצחיק אותי במקבריוּת שלו, אבל אני חושב שאצלי הוא גם וריאציה על
זיכרון כלל לא-עמום.
סיבת המוות של מורגנשטרן היתה שחפת, אבל אני חושד שהוא השתעל למוות מצחוק.