שִכּוֹר, בּצֵל עץ, בְּבֹוקֶר קר

*

כמו בלון שאוירו אוזל, אני מִטָּלטֵל אנה-ואנה באוירו הקר של הבּוֹקר. לא משוכנע אם יש לאן להגיע, לא זוכר לאן יש להגיע, אם אמנם יש להגיע, ואם אי פעם הגעתי בכלל.

   שמח על כך שאיני נתון יותר בצרורו של מוכר בלונים, המעניק לילדים עם שמחת הבלון גם עצבוּיות עתידות של פרידה (בלון פורח מן היד הקטנה) פקיעה (פיצוץ פתאומי) או גויעה אטית מול עיניים העצובות של ילד מאוכזב (חור קטן, שממנו שורק האויר ואוזל, גם בבוקר הקר).

  כולם שואלים לאחרונה, מנסים לברר, היכן אני עומד; אבל הלאו, כבר אמרתי, איני עומד, אלא מִטָּלטֵל בעולם.

   אולי זהו האביב הקרוב, אני רואה לאחרונה יותר ויותר צבעים, מגלה את התגוונויותיהם מדי יום, בכל מקום, זה נפלא. יכולתי לדבר על זה שעות, אבל אני חושש שאז יוּבָן עד כמה אני תָּם.

   עצים נוגעים ללבי יותר ויותר. ההתפצלוּת, המעבר המדוּמה בין אחד לריבּוי, ואיך ריבוי הענפים והעלים הופך כמעט להפשטה, כבר אינו עץ כלל ועיקר, משהו נע בתווך, על קצות-התפישֹה. כחתול המתבונן חרישי, מהופנט מן הירח המלא, המדגים לו את המעגל ומחוגוֹ; את המעגל הבלתי נתפשׂ (מעולם לא ראיתי חתול חג במעגל).

   ובכל זאת, גם הבוקר, נהג מקלל את חברו בלב שלם, וקללתוֹ מהדהדת כמו צופר של משאית בכל הרחוב; הכל פּורח מסביב, ראשיתו של לבלוּב. ברם, כבלון שאוירו אוזל, איני פורח, ועוד לא צונח, נהנה מרגע ארוך של חוסר משקל, שבו דומה שכח-הכבידה תש כוחו, או שלרגע ארוך (אך סופי) מחק אותי מעל ספרו אשר כּתב; אולי שוב אינו רוצה לשמוע מאומה עליי.

   ז'וליה קריסטבה כתבה כי חווית הזרות עשויה לפתוח את האדם אל המימד האוניברסלי (אינו מוצא את מקומו בשום מקום ולכן שייך לעולם ומלואו). מלים יפות, מלים הן רק מסכה. אבל ככל שזה נוגע בי, אני מבכר להאזין, היכן שאני, לשריקת האויר האיטית ממני והלאה, כאילו מספר בדיחה המובנת רק לי, או שורק שיר ישן.

   אני מדמה שאני צף רגע ארוך באוירו הקר של הבוקר, אבל לאמיתו של דבר, מעבר לאשליה הזאת, אני מִטָּלטל-סתם בעולם. אף פעם לא אדיש, וגם אף פעם לא מבין, וכבר לא כל כך מוקדם, אבל רחוק מלהיות מאוחר.

   קוף מדבר, מלאך קצוץ כנפיים, עובד-זר שנולד כאן. יושב לעת זריחה בצל עץ. מקשיב לציוצן של ציפורים הממלא את הצמרות (שהן על גבול ההפשטה). כבר זמן ארוך זה מעניין אותי יותר מכל מהדורות החדשות; המהדורות אינן מגלות דבר על מסעי בָּעולָֹם, ואילו ציוצי צפּוֹרים נדמים לי כּנבואה.

*

בשבוע הבא, אני מהרהר ומכרכר בציבור בשתי הזדמנויות:   

1. בין הארה וּנאורות:–על מושג השכל הפועל והתגוונויותיו בכתבי יוסף שלמה דֶלְמֶדִיגוֹ: ההרצאה תתקיים במסגרת מושב אקדמי שיזמתי,"אור,מִספּר ואין סוֹף בתקופה הקדם-מודרנית",בתוך הכנס השנים-עשר של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים שייערך ביום ראשון הקרוב, 11.3.2012, במוזיאון המדע ,גבעת רם, ירושלים; המושב המדובר יתקיים בין השעות 11:30-9:30 בבוקר ויכלול גם את הרצאתה של עידית צ'יקורל על תורת המספר אצל שלמה מימוֹן ואנליטיות המתמטיקה;את הרצאתו של ד"ר אלעד ליסון (יו"ר),על תפישת האינסוֹף אצל לייבניץ וזיקתה להגדרת האל בהגותו;ואת הרצאתוֹ של ד"ר אחמד אע'באריה על גבולות החשיבה המדעית בביאורו של המתמטיקאי והאופטיקאי הערבי, אבן אלהית'ם על ספר היסודות לאוקלידס; הכניסה חופשית. הקהל מוזמן.

 2.  הגותו הדאדאיסטית-אנארכיסטית של הוּגוֹ בּאל בתקופת קברט וולטר:=מפגש זה יפתח את הסימסטר השני של חבורת המעמיקים ע"ש הצייר נדב בלוך ז"ל. יום שלישי 13.3.2012, נווה שכטר (בית מדרש תל אביבי של התנועה הקונסרבטיבית), רח' אהרן שלוש 43, נוה צדק, תל אביב בשעה 22:00, כניסה חופשית; רצוי להביא אורחות/ים

*

*

בתמונה למעלה: Lucio Fontana (1899-1968) ,Spatial Concept, Oil On Canvas 1956

© 2012 שועי רז