הקרנבל המתגלגל הזה פּוֹרץ אל הרחוב

* *

קטעים מתוך יומנו של אחד ממייסדי הדאדא, הוגו באל (1927-1886) מימי ראשיתו של  קברט וולטר בציריך; מחשבות על התרבות האירופית, מלחמת העולם הראשונה, אנארכיזם, פציפיזם, צחוק, עדינות, שירה צלילית, שליחותו של אמן, שטות ותמהונוֹת. 

*

ציריך, 11 באפריל 1916:

בסביבות חצות הגיעה לקברט חבורה גדולה של בחורים הולנדים. היו להם בנג'ואים ומנדולינות והם נהגו כשוטים גמורים. הם קראו לאחד מבני חבורתם "ברך משומנת". אותו אדון "ברך משומנת" הוא כוכב המופע שלהם. הוא עולה על הבמה ומבצע צעדים אקצנטריים עם כל מיני סוגים של העוויות, כיפופים, פיתולים, והרעדות של ברכיו. אחד אחר, בלונדיני גבוה (בחור יוצא מן הכלל, טוּב לב שופע מעיניו), נכנס אחריו ומבקש ממני "אדון במאי" רשות לרקוד מעט. הם רוקדים ומשתוללים עד המקום נהפך על ראשו מרוב מצהלות. אפילו יאן הזקן עם הזקן העשוי-היטב שלו, שערו האפור, המהווה אב בית ואחראי על חדר הגריל, מתחיל להתלהב, לרקוד ולרקוע ברגליו. הקרנבל המתגלגל הזה פורץ אל הרחוב.

*

ציריך, 14 באפריל 1916:

הקברט שלנו הוא העוויה. כל מילה הנאמרת או מושרת על-גבי בימתו, מתכוונת לומר לפחות דבר אחד:  שהדור השפל הזה לא הצליח לזכות בכך שנרחוש לו כבוד. מה כבר עשוי לעורר כבוד או להרשים בדור הזה? התותחים שלו? התופים הגדולים שלנו הטביעו אותם. האידיאליזם שלו? הוא כבר מזמן הפך למושא ללעג כללי במהדורותיו האקדמיות והפופולריות. בבתי המטבחיים הגרנדיוזיים שלו ובתצוגות הראווה הקניבליות שלו? הטיפשות הספונטנית שלנו, והלהט שלנו לכל אשליה, תמוטט אותם עד היסוד.

*

ציריך, 18 באפריל 1916:

צארה ממשיך לנדנד ביחס להופעת כתב עת. הצעתי לקרוא לו "דאדא" מתקבלת.אנחנו נוכל להיות עורכים מתחלפים,כאשר בכל גיליון ימונה כל אחד מאיתנוּ לבחור את היצירות ולערוך אותן. 'דאדא' היא 'כן,כן' ברומנית,"סוס נדנדה" בצרפתית. בגרמניה—משמעותה כעין נאיביות מטופשת,אושרן של פנטזיות יצירתיות (חסרות תכלית),ושהייה ממושכת מדיי סביב עגלת תינוק.

*

ציריך, 12 ביוני 1916:

מה שאנחנו קוראים דאדא הוא פארסה של אֵינוּת  אשר כל השאלות הגדולות מעורבות בה.עוויה של גלדיאטור,מחזה עם סמרטוטים בלים,גזר דין מוות של מוסריוּת מעמידת-פנים ושל שפע שעלה על גדותיו.

הדאדאיסט רוחש אהבה לכל דבר יוצא מן הכלל ולָאבּסוּרד.הוא היטב יודע כי החיים מתווים את עצמם על דרך הניגוד,ולכך שהדור בו הוא חי מכוון כלפי הרס רחבוּת-הלב יותר מאשר כל דור שקדם לו. לפיכך הוא מקדם ברצון כל סוג של מסכה. כל משחק של מחבואים,עם הכח הפנימי האצור בָּמשחק- להונות. בּאִיבָּה של שלילה גורפת של כל מה שטבעי— הישיר והפרימיטיבי נדמים לו כדברים מעוררי פליאה.

הואיל ופשיטת הרגל של הרעיונות הורידה את דימוי האדם שאולהּ,אינסטינקטים ויסודות חדשים להוראת האדם עולים ופורחים באופן פתולוגי,וכאשר ניכר כי אין כל זרם אמנותי,פוליטי או מדעי הנכון להדוף את המבול הזה,הדבר היחיד שנותר הוא הבדיחה (=הדאדא, ש.ר) והפוזה תאבת- הדמים (=המלחמה, ש.ר).

הדאדאיסט שם את מבטחו בכנותם של המאורעות ואחר-כך בחכמת הבריות. הוא יודע כי הוא יכול לרתום אנשים בנקל (=להפצת הבשורה הדאדיסטית, ש.ר), גם את עצמו,הוא כולל בתוכם. הוא אינו מאמין עוד ביכולת להבין את הדברים מנקודת מבט אחת-יחידה, ובכל זאת,עדיין הוא משוכנע באחדותם של הדברים כולם, בטוטליות של מכלול הדברים, בכך שהוא סובל מאי-ההתאמות בין הדברים עד הגיעו לנקודה של התפוררות-העצמי.

הדאדאיסט מכריז מלחמה כנגד השכול ופרפורי המוות של הדור. בתגובת-נגד לכל שתיקה (=העשויה להיראות) פקחית. הוא פוקח את סקרנותו של מי שחש עדיין שמחה אפילו לנוכח צורות של מרי, אשר עודן נתונות בסימן שאלה. הוא מכיר היטב בכך שעולם הממסדים התפרק ונפרד, ושהדור הזה, עם ההתעקשות על סחר במזומן, פתח מכירות-המוניות של פילוסופיות חסרות-ערך. היכן שהמוכרים ובעלי-החנויות מסיימים להשיא עצה רעה, שם מתחיל הדאדאיסט את מלאכתו באמצעות צחוק לבבי ועידוד עדין.

*                   

ציריך, 23 ביוני, 1916:

הגיתי סוגה חדשה של שירים, שירים בלי מלים, או שירה-צלילית […] קראתי שיר ראשון כזה הערב. התקנתי לעצמי תלבושת מיוחדת לרגל האירוע. רגליי היו נתונות בתוך גליל מקרטון כחול-בוהק, עד לגובה המותניים, כך שהייתי נראה כמו אובליסק. על גביו התעטפתי במעיל מעיל גדול מקרטון חתוך, תוכו- סגול, וזהב מלבר (=מן החוץ). הוא היה מהודק סביב צווארי כך שיכולתי ליצור את הרושם של נפנוף כנפיים על ידי הרמת מרפקי-הידיים והורדתם. כמו כן, חבשתי, כובע גבוה, מפוספס בכחול ולבן, של רופאי אליל.

משלושת עברָי הצבתי עמודי-תוים פונים לעבר הקהל,והנחתי עליהם את כתובי-יד בעט אדום; עברתי בין עמודי-התוים (בזה אחר זה). צארה ידע על הכנותיי-המוקדמות ולא נזקק להציג אותי ארוכות. כולם היו אחוזי סקרנות. לא יכולתי להלך בתוך הגליל כך שנישאתי אל הבמה בחושך והתחלתי לקרוא באיטיות וביראת-כבוד:  

גַאדְגִ'י בֶּרִי בּימְבָּה

גְלַאנְדְרִידִי לַאוּלִי לוֹנְנִי כָּדוֹרִי

גָאדְגָ'אמַה בִּים בֶּרִי

גְלַאנְדְרִידִי גְלַאסְסַאלַה טוּפְפִים אַיי זִימְבְּרַבִּים

בְּלַאסַה גָאלַאסְסָאסָה טוּפְפִים אַיי זִימְבְּרַבִּים

[…]

[מתוך: יומנו של הוגו באל (1927-1886), De Flucht aus der Zeit, בגישור מהדורת התרגום האנגלית. תרגם: שועי רז, מארס 2012]

 

הערה: צארה הנזכר, הוא כמובן טריסטן צארה, שם הבימה/העט של סמי (שמואל) רוזנשטוק, משורר ופרחח רב-פעלים, יהודי-רומני במוצאו, 1963-1896. בפברואר 1916 הקימו צארה, באל, ריכרד הלסנבק, מרסל ינקו, הנס ארפ ואמי הנינגס (בת-זוגו של באל) את קברט וולטר כמרכז תרבות אמנותי אוונגרדי— לאמנים צעירים בציריך ובסביבותיה וכנסיון מחאה אמנותי כנגד המתרחש בחזיתות מלחמת העולם הראשונה. בניגוד לבאל האינטרוורט, היה צארה הרוח החיה בהפצת הדאדא, ובהזמנת אמנים מחוץ לציריך ומחוץ לשווייץ לנטול חלק במופעים של קברט וולטר, ולמעשה היה הדיפלומט-האחראי להפיכת דאדא לתנועה עולמית, ולכך שעד 1917 הופיעו על בימת הקברט (שהיו בו מופעים מדי ערב בערב) עם מיטב יצירותיהם של המשוררים והציירים של אירופה באותה עת, כגון: גיום אפולינר, בלז סנדרר, פבלו פיקאסו, אמדיאו מודליאני, פול קליי, וסילי קנדינסקי, ועוד ועוד. קברט וולטר פעל לבסוף פחות משנה ונסגר בשל צו מנהלתי של עיריית ציריך שאסרה על פתיחת מועדוני לילה, ועל פעילות מרכזי בידור בעיר בזמן המלחמה, אחר השעה 22:00. צארה המשיך את הדאדא בצרפת; הנס ארפ, בת זוגו– סופי טאובר, וריכרד הלסנבק– המשיכו את הדאדא בברלין. הוגו באל ואמי הנינגס המשיכו לנדור בין גרמניה ושווייץ. ברם, שניהם אחר הקברט, התמסרו לפעילות "רצינית" יותר, אם לכתיבת שירה, אם לכתיבת הגות.  מרסל ינקו עלה ארצה מסיבות ציוניות, וייסד בראשית שנות החמישים של המאה העשרים את כפר האמנים עין הוד.

*1111 

 © 2012 שוֹעִי רז