*
*
שנינה היא התפוצצותה של רוח כּבוּלה; אין לךָ דבר בּזוּי משנינה עגוּמה
[פרידריך שלגל, פרגמנטים, תרגום ואחרית דבר: טוביה ריבנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית הפועלים: תל אביב 1982, עמ' 12,7 פגמנטים 90, 17]
*
מוֹתָרוֹת: דברים שאני לא זקוק להם באמת אבל יותר נוח ובטוח שהם יימצאו שם, כגון: חפצי-מעבר, מלים לא- מעטות, פעלים (במיוחד בציווי) קבצים רבים-מדי במחשב, הוראות שימוש, תעודות אחריות, תלושי משכורת, תעודת לידה, תעודת זהות, כּתובּה, שער החוק, בית כנסת; מפה עם מיקום משוער של הבית (בו אני דר); פיסלון אנטישמי של יהודון שהובא אליי מפולין; שמה של אישה ששברה את ליבה ואני שברתי את ליבה (מאז חלפו הרבה שנים); כנפיים; ספרים ודיסקים שנהנתי מהם פעם מזמן והם שם עדיין על המדפים, רק בשל עובדה זאת; פנקסי טלפונים ישנים, בלתי שמישים; טלפון סלולרי; שירים שלא אפרסם; ערדליים שהופכות אותי לרואה ואינו נראה כאשר אני יוצא לקניות; בני משפחה אחדים, שלא בחרתי בהם והם לא בחרו בי; עם ישראל, ממשלת ישראל, מדינת ישראל, צבא הגנה לישראל, כור גרעיני לישראל, מנהל מקרקעי ישראל; פתח תקוה, הרצליה פיתוח, הר-הבית; גמלים בסיני, דובים בקוטב, דולפינים—היכן שיִרְצוּ; מכתבי המלצה שפג תוקפם; מכתבי המלצה שלא נס ליחם; מכתבי אהבה; מכתבי החמצה; תעודת שחרור מן הצבא, תעודת שחרור ממילואים; תאריך אחרון לשיווק; קורות חיים; תארים אקדמיים; פרסים ומלגות; יידיש, לאדינו, ערבית-יהודית, ארמית-בבלית; שתי חליפות יד-שניה בארון—איתן אוכל ודאי לצאת לסיבוב מופעי-בּלוּז מחוף אל חוף (אף פעם לא לבשתי); בלוג; תפילה; חד-אופן; לחצן מצוקה, יציאת חירום, כיסא מפלט; הבוקר הבא.
*
*0
בתמונה למעלה: Jozsef Egry (1883-1951), Echo, Oil on Canvas 1936
© 2012 שועי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
וואו, קודר.
אתה בסדר?
שועי יקר, רשימת סיכום או רשימת חיסול?
מרית קרובתי,
בסדר גמור, הרשימה הזאת דווקא מצחיקה אותי מאוד, משום שכל הפרטים בהּ עונים על הגדרת המלה "מוֹתָרוֹת" שהנחתי בפתיחה.
דודו יקר, יותר רשימת קיצוץ, כיווץ, או דברים שיש לשים על דיסק און קי ולשכוח.
באופן כללי, ראשיתה של הרשימה הזאת בתכתובת שהיתה לי עם ידידה מוזיקלית יקרה לפני כשנה ויותר,
אבל פיתחתי אמש וחידדתי. יש להניח כי משבי המלחמה הקרה עם אראן לא משפיעים עליי טוב.
ובאשר "סלע קיומנו" ו-"נצח ישראל לא ישקר" אינם ממש חלק מאמונותיי הבסיסיות או מן הדברים השגורים על לשוני, מצאתי איזו דרך לשחרר מעט לחץ כאן.
גם אותי זה משעשע במידה רבה. אני גם מזדהה כאן עם הדברים. חוץ מהעניין של פתח תקווה… אחלה פוסט. (ובני ביקש ממני בשבוע שעבר את המארז של האחים מרקס, נרכש בשבילו בשמחה). שרון
שועי יקר, דבר ראשון שעשיתי לפני שהתחלתי לקרוא את הטקסט שלך זה לגלג את
Jozsef Egry, איזה ציור מופלא בחרת. סקרן אותי מי זה. כמובן שלא הכרתי. שוליים בקנה מידה עולמי, אולי לא ממש שוליים בהונגריה, אבל הונגרייה היא שוליים בביצה הגדולה, לא? והציור הזה, אני מקווה לא כלול במותרות שלך.
גם עלי עברה הבקר רשימה דומה, תכנים שונים אמנם, אבל רשימה, כמו מפולת מהר. ולכאורה אין לזה סיבות של ממש אלא צער קיומי תמידי שלעיתים מציץ מחורו, דווקא כשנדמה שהכל טוב ומסתדר (ברמה האישית).
ובלשון העידן החדש: כשאנשים מתחילים לשדר על תדרים דומים הם גם רגישים באותם זמנים. משב רשימתי עובר כאן והוא יחלוף. כמו שאנחנו נחלוף
ומה זה
70881?
שרון יקר,
תודה רבה. כן, אני יודע על פתח תקוה, ועל היותה יקרה לליבך. אני גר די קרוב לפתח תקוה ובכל זאת בכל תולדותיי היא היתה די שולית: גן החיות, בלינסון, שניידר, קניון אבנת. זהו, פחות או יותר. לא שיפוטי ביחס לפתח תקוה, אבל לפעמים (אולי קצת כמו גבעת שמואל שבו אני גר בשנים האחרונות), זה מרגיש כמו פריפריה בלב-גוש דן.
אגב, ניסיתי להגיב ביום שישי לפוסט האחרון שלך ולא הצלחתי (כנראה השינויים במערכת התגובות של הוורדפרס, שעשתה לי צרות כל השבוע שעבר, למשל כבר שבוע אני לא מצליח להיכנס באופן סדיר לאתר שלי). והאחים מארקס, מומלצים לכל גיל, הילדים שלי אוהבים בנפש את הסרטים שלהם (ולצ'פלין דווקא בכלל לא מתחברים).
איריסיה יקרה, מצטער על העיכוב, הוורדפרס שלי הולך ומשתגע בימים האחרונים, וכעת אני שולח תגובות והן אינן מגיעות כנראה לשום מקום.
אני מנסה שוב…
אכן ציור נפלא ואניגמטי. ראיתי עוד כמה עבודות של אגרי אבל הן פחות הרשימו אותי, למרות שהוא צייר מצוין. אגב, ישראל נדמית לי כארץ נידחת בהרבה יותר מאשר הונגריה…
והמספר הלא-מובן הוא חלק משגעון הוורדפרס העובר על כוחותינו. משום מה מחקה מערכת ההפעלה באופן עצמאי את הכותרת שהענקתי לרשימה והעניקה לה מספר סידורי כלשהו. לא מבין איך זה קרה (אבל זה לא הדבר המוזר היחיד שקרה עם מערכת ההפעלה השבוע).
הי שועי ,
ראשית , אהבתי את הפוסט . אני מחבב מאוד את סגנון ה׳ רשימה ״ ושנית הכותרת משאירה סימן שאלה מעניין יותר מהתשובה . ואני בטוח שהמספר הזה הוא איזה שהיא גימטריה או רמז ממחוזות רחוקים …. 🙂
נתי
ואני חשבתי שזה הקוד הסודי שלך שנחשף לעיני כל כחלק מרשימת המותרות…
וכן, הציורים האחרים של אגרי משעממים למדי, אבל זה שהבאת קסום.
וישראל נידחת, נכון, למרות שהאמנים בה מתנהלים כמו הם מרכז העולם
ואחרי שחווים את היכולות של הוקני ושל לוסיאן פרויד (ואני לא מדברת על הבחינה הטכנית אלא על עוצמת הביטוי של האמת האישית) אני מרגישה כמו תרנגולת מרוטת נוצות בלול שכוח
נתי יקר,
זו רשימה שנכתבה בסופו של לילה-לבן קצת לפני הבוקר, כאשר הרגשתי כמו כדור-פורח הצריך להיפטר ממשקל-עודף על מנת להתרומם באויר (או להתחיל יום חדש).
באשר לרמז ממקומות רחוקים, אני חושש שאני מזדהה עם וולטר, האינטלקטואל הצרפתי בן המאה ה-18, שבסיפור "ממנון" לימד על מוגבלותה ועל יחסיותה של התבונה האנושית, על ידי ביקור של חייזר שתבוניותו רבה לאין-ערוך מזאת האנושית, המגיעה חיש קל למסקנה כי הכוכב הזה (כדור הארץ) הוא בית משוגעים אחד גדול.
אני חייב לומר כי כך אני מרגיש מול מערכת ההפעלה של וורדפרס בשבוע האחרון.
איריסיה, לאחרונה קראתי לבני הקט את הספר "צפרדע הוא צפרדע" מאת מקס פלטהאוס, המספר על צפרדע שתמיד היה מאושר מן הביצה שלו והשחיה שלו, ופתאום, לפתע-פתאום, רוצה לעופף כציפור, ועוד כמה וכמה דברים שאין ביכולתו, אבל לבסוף הוא מגלה את הייחודיות הצפרדעית שלו… באותה מידה שועי הוא שועי ואיריסיה היא איריסיה הוקני הוא הוקני ולוסיאן פרויד הוא לוסיאן פרויד. כל אחד על כישוריו, מגבלותיו, קשריו, ומיקומו הגיאוגרפי חתום בייחוד משלו. ואין זה דבר קטן כלל-וכלל (נאיבי, כן. אבל מה היינו ללא קצת תום). למשל אני תמיד מחפש אמנים קצת נחבאים, הצלחה אמנותית כבירה לא פעם מרתיעה אותי, וכך גם אנשים שהם "אמנים של הטלוויזיה" (כלומר: בכל פעם שיש משדר על אמנות יביאו דווקא אותם). אני מניח שאיני לבד בזה בעולם.
שועי יקר, קראתי את התגובה שלך אחרי שכתבתי את הפוסט האחרון שלי והיא כאילו תגובה למה שכתבתי היום. זה מסתובב לי מאז לונדון, התסכול הזה. הוא לא חדש. הוא מופיע מדי פעם. אולי זה משהו כימי:))
איריסיה,
מי שפותח בלוג או מוציא ספר (ללא מטריית יחסי ציבור) כמוהו כמי שמהלך באפלת הלילה לאור הנר; יש סיכוי רב שהרוח תכבה את הנר; יש גם סיכוי בלתי מבוטל שהוא יפגוש עוד כמה מהלכי-לילה כאלו המהלכים לאור נר או לאור אבוקה- והם יחליטו כי החיבה ההדדית מאפשרת להם לצעוד איזה זמן בטיוליהם הליליים יחדיו. עכשיו, עם הזמן, ישימו לב כנראה לכל האש המטיילת הזאת, השאלה היא האם אנשים ייצאו לברר מה גורם לתופעה המשונה הזאת, או שמא ישלחו כוח כיבוי וזהו-זה. מבחינה זאת, הוקני, פרויד ודומיהם הם כמו היושבים לבטח בביתם שבעיר המואר בחשמל, ואילו שכמותנו כמהלכים באפלת הליל ובידם נר. אגב, יש יתרונות וחסרונות בכל דבר ודבר.
שועי,
הכל טוב ויפה,
אבל אני מוחה:
בלוג זה לא מותרות,
זה מוצר יסוד, מצרך חיוני,
אבות/אמהות המזון…
אבל חוץ מזה?
הכל מותרות, ברור.
מיכל יקרה,
שימי לב להגדרה שלי בפתח הדברים. אני מגדיר מותרות כמשהו שאני לא ממש צריך אבל בכל זאת נעים ובטוח איתו. הבלוג מיטיב את ימיי, אבל האם איני יכול בלעדיו? זהו מדיום פורה לפרסום מחשבות (את חותכת אותן לסלט) ולשיח מחויך/מחכים/מעשיר, אבל האם איני יכול בלעדיו? ולסיכום, בקורטוב ביקורת עצמי אציין כי יש סיכוי שהמילה בלוג הופיעה ברשימת המותרות שלי בשל החשד הסביר כי בשל משך הזמן שהבלוג שלי עושה על הרשת, ועל אף המאמצים שאני עושה להתייחס בו לא-מעט לתרבות שאינה זוכה למספיק התייחסות ממוסדת, הוא כבר הפך בעצמו למין מוסד או ממסד (כלומר למשהו ממוסד). והי-הו, חי זמרתו החלודה של התוּכּי ושלשת נגני הבנג'ו והקונצרטינה המלווים אותו החבושים במגבעות הוואנה ומעשנים במשורה, אני חושש מכל ממסד. אפילו להישאר במקום אחד כמה שנים, זה דבר הגורם לי לשאול האם זה אני או שזה רק נדמה לי שזה אני. אבל יהיה בסדר, בסוף ימזגו לי כוסית Wild Turkey והכל יהיה מצוין.
שועי יקר,
נדמה לי שהנביא ישעיהו ליבוביץ' נגע בסוגיה כאשר דיבר
על ההבדל בין "צורך" ל"ערך". צורך אתה אינך יכול בלעדיו-
הצורך לנשום, הצורך לאכול, הצורך לקיים את המין.
הערך לעומת זאת אפשר בלעדיו, כדי שיהיה לך אתה צריך לבחור בו.
ולכן אפשר אולי לומר שהצורך בוחר בך ואילו אתה בוחר בערך…
כמובן שישנו כאן גם עניין ההגדרה של האמנות כמשהו שאי אפשר להשתמש בו אלא להתנאות בו (עם ניסיונות קונספטואליים לשבור את הסטיגמה). גם האסלה של מרסל דושן הפכה להיות למזרקה, עד שאחד הצופים השתין אל תוכה ובכך הרחיב את גבולות ההגדרה (ממש כמו שכלבים מרחיבים את גבולות הטריטוריה שלהם).
לחז"ל ישנו מדרש שבאופן לא מוסבר מקיימים את הדיון הזה בנוגע לתורה: "מר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום, אמרו המלאכים: מה לילוד אישה בינינו?
אמר להם: לקבל תורה בא. אמרו לו: חמדה גנוזה יש לך שגנוזה קודם ששת ימי בראשית תתקע"ד דורות, אתה מבקשה לתת לבשר ודם?
מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. תנה הודך על השמים.
אמר הקדוש ברוך הוא למשה: חזור להם תשובה. אמר לו: מתיירא אני שלא ישרפוני בהבל פיהם. אמר לו: אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה, שנאמר: מאחז פני כסא פרשז עליו עננו. ואמר רבי תנחום: מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו.
אמר לפניו: ריבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה? "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". אמר להם: למצרים ירדתם? לפרעה נשתעבדתם? תורה למה לכם?! שוב מה כתיב בה: "לא יהיה לך אלוהים אחרים", בין עכו"ם אתם שרויים שעובדים עבודה זרה. שוב מה כתיב בה: "זכור את יום השבת" מלאכה אתם עושים שאתם צריכים שבת? שוב מה כתיב בה: "לא תשא" משא ומתן יש ביניכם?
שוב מה כתיב בה: "כבד את אביך ואת אמך" אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה:
"לא תרצח" "לא תגנוב" קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו. שנאמר: ה' אדונינו מה אדיר שמך וגו' ואלו תנה הודך על השמים לא כתיב, מיד כל אחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר אחד. שנאמר: עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם…" (שבת פ"ח ב)
שים אל ליבך שהתורה בשמים היא "חמדה גנוזה", חפץ נוי שאין בו שימוש.
וזכור לי שפעם כאשר ניסיתי להסביר לתלמידי את המושג "חמדה גנוזה", סיפרתי להם את הסיפור הבא: בביתנו באשדות בשנות החמישים, שהיו שנים של צנע, לקראת סופן אבא שלי התחרפן וקנה ספה חדשה. הרהיט החדש הוכנס הביתה ואימא שלי ציפתה אותו ביריעת פלסטיק שקופה כדי למנוע מן האבק (האויב הגדול והנורא של רהיטים חדשים בבתים מהעדה הפולנית) להתיישב עליו. אבל אז למשך שנה נאסר גם עלי לשבת על הספה החדשה. הייתי צופה ממרחקים שונים בבית וכמה לשבת עליה אבל היה אסור! זוהי חמדה גנוזה.
משה בדברי השכנוע שלו טוען כנגד המלאכים שעל הארץ התורה לא תהיה קישוט/חמדה גנוזה אלא ברת שימוש, קונקרטית, נוגעת בחייהם של בני האדם בגובה העיניים והם צריכים להשתמש בה, לכן היא נקראת תורת חיים (או משהו כזה)…
דודו יקר,
התורה ובמיוחד ההלכה, מרוב שהפכו שמישות וקלות על ההדק, כבר איבדו לא מעט מן הרלבנטיות שלהן לחיי האדם הסביר [בית שמש (הדרת נשים), תחרות איזו מצה שמורה יותר על גבי לוחות המודעות של בני ברק, תחרות ההכשר המהודר ביותר על נוזלי כלים, שמפואים ואקונומיקה לפסח, השארת קהל רב בחיי עניוּת, מבלי לתת דעת על כך שחז"ל כתבו בפירוש שהעניוּת מנוולת, וכי העני בהרבה אספקטים, דומה למת. כמובן, יותר קל להקים גמח"ים על ידי בעלי אמצעים ו/או מפלגות פוליטיות ולהציג את עצמך בתור "הנדיב" ו"הגביר"].
ובאשר לאמנות וגם לתפיסת המרחב, כתב כתב לאו-צ'ה והודו לו תלמידיו כי מה שקובע אינו השימוש (התכלית) אלא דווקא הריק,וכך המיזרקה (או המשתנה) אליבא דהדאואיסטים (לשם שינוי לא הדאדאיסטים) אינה מכשיר להזרמת מים או להורקת מים לתוכו, וגם אינה היחס הרלטיבי/פרופורציונלי בין החלקים המרכיבים אותה, אלא היא בראש ובראשונה תולדת הרִיק השורר ביניהם.
הדגמתי בכוונה על מזרקה/משתנה ולא על כסא או שולחן הנדושים מנדוש. על כל פנים, אני מאמין כי מרסל דישאן היה מבכר הגדרה כזאת אולי אף מרים את ראשו מלוח השחמט ומחייך
(דודו, שמא תפתח זרם אמנותי פילוסופי ותקרא לו: דודואיזם? אחרי הדאדאיזם והדאואיזם, אני חושב שהעולם מצפה לוֹ)
אכן בית שמש הפכה מרוב שמישות למרקקה (מחווה נאה/נעה למזרקה של מרסל).
וגם- לונדון לא מצפה לי למה שהעולם…
דודו, וגם איריסיה,
אחד הדברים ששינו את השקפתי על האמנות ועל פרסום אמנותי היתה הידיעה הברורה כי בארץ יש בערך כמה מאות בודדות של אנשים (לכל היותר) הפנויים ומחפשים אמנות אלטרנטיבית, אוונגרדית, ספרות שלא זוכה (וגם לא תקבל את אור הזרקורים), אפילו שירה במירבה. כאשר תלכו להופעות של אמני רוק או בלוז בארץ (שהם בדרך כלל קליטים יותר מאשר ציירים או כותבי פרוזה פואטית), המעיזים לשלב טקסטים פואטיים או מהלכים מוסיקליים מורכבים תמצאו כי במירבו הם יצליחו להוציא מביתם כמאה בני אדם. אי אפשר להערכתי לקוות ליותר כאשר פועלים כאן, וכאשר לא נכנעים לתכתיבי השוק. אלו חלומות באספמיה.
מומוס, אמן סקוטי שאני מאוד מעריך, מוציא כבר למעלה מ25 שנה אלבומים מוסיקליים. לרוב תקציב ההפקה של האלבום שלו עומד סביב 1,000 יורו לאלבום (סכום שכל חברת תקליטים עשויה לעמוד בו) כאשר הוא מקליט את הדברים באולפנו ומנגן על כל הכלים. מבחינה זאת, הוא מצליח להחזיר את ההשקעה בודאות (יש כמה אלפי אנשים ברחבי העולם שאוהבים את שיריו) דרך המכירות, ואפילו להרוויח למחייתו (הוא גם כותב שירי פופ ביפן ובצרפת), ולשמור על חירויותיו (הוא מחלק את זמנו בין יפן, ברלין, וניו יורק)
בארץ זה קשה הרבה יותר, כי החברה ממוסדת מאוד, ואי חברות בממסדים "הנכונים" או קשירת עצמך בפוליטיקות האמנותיות "הנכונות", או אי נכונות להתערטל נפשית בעיתונות היא מפתח לסוג של הדרה. למזלי, נסיון מסויים כבר הפך אותי לאיש מפוכח כקהלת, "מה שהיה הוא שיהיה", אני לא מצפה להרבה. ונותן לעצמי להתוות לעצמי את דרכי, ככל הניתן.