שְפִּינוֹ

* *

*            

חיכה רגע אחר שב ואמר בקול רם יותר: "זה אני, הגעתי." רק באותו רגע הבין בוודאות גמורה שאין שם איש. בעל כורחו החל לצחוק, תחילה בשקט, אחר כך בקול רם יותר. הוא פנה לאחור והשקיף אל המים, במרחק מטרים ספורים. אחר כך פסע אל תוך האפלה.

[אנטוניו טאבוקי, חוט האופק, תרגם מאיטלקית: מירון רפופורט, ספרי סימן קריאה/הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1996, עמ' 81]

 *

                                       לזכרו של אנטוניו טאבוקי (2012-1943) 

 *

לבסוֹף, אחר החוֹרף,

פּוֹשט מְעָלָיי מעִילֵי-מִלִּים,

לֹא עוֹד ארקוֹד בָּגֶּשָם יחידי,

אֲנִי הוֹלךְ אל הגָלים

 

אני מוֹתִּיר את החוֹרף מאחוֹר

כּמוֹ זוּג נעליִים בָּלוֹת, סֻלייתן שְחוּקה,

מִתְרָחֶק מִן הבָּתים ומאֲריךְ שְתִיקה—

מוֹסֶר עצְמִי לִידֵּי הָצֵּל, ומתנמנם

                                     

ומי תֵּאֵר, שכְּאמוֹדאי חלוּד,

אצלוֹל אחר בָּתִים רוֹגְעִים, ואעלֶם

(בְּבֹא עִתִי, יִמשוּנִי, כִּספינה טבוּעה;

בָּחקירה—מאוּם לא יִתגָּלֶה).  

*

הערות:

שְפּינוֹ הוא גיבּורהּ של הנובלה חוט האופק (1986 ,Il filo dell'orizzonte ) שהיא בפירוש אחת הנובלות הטובות ביותר שקראתי בימי חיי. אודות גיבורו כתב טאבוקי בהערת הסיום: 'השם שפינו הוא פרי המצאתי, והוא שם שהתחבב עלי. יהיו שיציינו שהוא קיצור של שפינוזה, פילוסוף שלא אכחיש את אהבתי אליו; אך בלי ספק יש לו גם משמעויות אחרות. שפינוזה, יש לומר דרך אגב, היה יהודי ספרדי, וכמו רבים מבני עמו, הוא נשא את קו האופק בתוך עיניו. למעשה, קו האופק הוא מקום גיאומטרי, שכן הוא זז שעה שאנו זזים. אשמח מאוד אם לגיבור שלי יתמזל להגיע אליו, כי גם הוא נושא אותו בתוך עיניו' (שם עמ' 82).

באחד הדיאלוגים שלו משמיע שפינו את הדברים הבאים: 'אבל אינךָ יכול להניח לאנשים למוּת בתוך הרִיק" אמר שפינו, "זה כמו למות פעמיים" (שם, עמ' 40). במידה רבה, משפט זה מהדהד לאורך ולרוחב יצירתו של טאבוקי. האדם אליבא דטאבוקי הוא סוד נעלם בחייו ובמותו. מבחינה זאת, שפינו שלו הוא חגיגת אי-סוֹפיוֹתוֹ של האדם (כל יחיד ויחיד), המתבטאת בדרישתו של האנושי להתבטאויותיו במחשבת האדם.

   וראו גם דבריו של טאבוקי בתוך: מכתבו של דון סבסטיאן דה אביש, מלך פורטוגל, לפרנסיסקו גויה, צייר:

באמצע הציור, גבוה, בינות עננים ושמים, תצייר ספינה. לא תצייר אותה על פי צורתה של ספינה אמיתית, אלא כאילו היה זה חלום, חיזיון או כימרה. משום שהיא תהיה סך כל האניות שהשיטו את אנַשי בימים נעלמים לעבר חופים רחוקים ותהומות אינסופיים של אוקיינוסים; והיא תהיה סך כל החלומות שחלמו אנַשי בעומדם על המצוק של הכפר שלי הפונה אל הים; ויהיו אלה המפלצות שהיא יצרה בדמיונם, והאגדות והדגים והציפורים המסמאות, האבל וחזיונות השווא. ויחד עם זאת היא תהיה אף ספינת החלומות שלי, אלה שירשתי מאבותיי, והטירוף החרישי שלי. בקדמת הספינה הזאת יעמוד פסל שצורתו אנושית ואתה תעניק לו תווי פנים שנדמים כחיים, שיזכירו במשהו את פני. עליהם יוכל לנוח חיוך, אך עשה שיהיה חיוך מהוסס או מעומעם. כמו הנוסטלגיה המעודנת וחסרת התקנה של מי שיודע שהכול לשווא וכי הרוחות המנפחות את מפרשי החלומות אינן אלא אוויר, אוויר, אוויר.

[מתוך: אנטוניו טאבוקי, האישה מנמל פים ועוד סיפורים, תרגם מאיטלקית: אלון אלטרס, אור יהודה 2004, עמ' 176-175. כמובן, המכתב הוא פרי דמיונו היצירתי של טאבוקי שכן בין דון סבסטיאן (מלך פורטוגל האגדי שתנועות משיחיות נקשרו בשמו ובביאתו העתידה) ובין פרנסיסקו גויה עומדות כמאתיים שנה]

טאבוקי אפוא הוא הומניסט מחד גיסא, וסקפטיקן-אגנוסטי  מאידך גיסא (ואולי שני הצדדים דווקא מתיישבים יפה). האדם יקר לליבו, ויצירתו של האדם, ואף על פי כן יודע הוא כי הרוחות המנפחת ומסיעה את מפרשי החלומות של האדם, אינה אלא אויר אויר אויר, וכי האדם מסוגל לכל טוב אף לכל סוג של רשעוּת.

טאבוקי היה מתרגמם של ספרי פרננדו פסואה לאיטלקית, כהן כפרופ' לספרות בסיינה. נפטר ב-25 במארס השנה ממחלת הסרטן.

דברי פרדה מאת מתרגמו לעברית וידידו של טאבוקי, אלון אלטרס, כאן.

 *

*

בתמונה למעלה: Umberto Buccioni, Young Man on a Riverbank, 1902

 ©2012 שוֹעִי רז