*
חיכה רגע אחר שב ואמר בקול רם יותר: "זה אני, הגעתי." רק באותו רגע הבין בוודאות גמורה שאין שם איש. בעל כורחו החל לצחוק, תחילה בשקט, אחר כך בקול רם יותר. הוא פנה לאחור והשקיף אל המים, במרחק מטרים ספורים. אחר כך פסע אל תוך האפלה.
[אנטוניו טאבוקי, חוט האופק, תרגם מאיטלקית: מירון רפופורט, ספרי סימן קריאה/הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1996, עמ' 81]
*
לזכרו של אנטוניו טאבוקי (2012-1943)
*
לבסוֹף, אחר החוֹרף,
פּוֹשט מְעָלָיי מעִילֵי-מִלִּים,
לֹא עוֹד ארקוֹד בָּגֶּשָם יחידי,
אֲנִי הוֹלךְ אל הגָלים
אני מוֹתִּיר את החוֹרף מאחוֹר
כּמוֹ זוּג נעליִים בָּלוֹת, סֻלייתן שְחוּקה,
מִתְרָחֶק מִן הבָּתים ומאֲריךְ שְתִיקה—
מוֹסֶר עצְמִי לִידֵּי הָצֵּל, ומתנמנם
ומי תֵּאֵר, שכְּאמוֹדאי חלוּד,
אצלוֹל אחר בָּתִים רוֹגְעִים, ואעלֶם
(בְּבֹא עִתִי, יִמשוּנִי, כִּספינה טבוּעה;
בָּחקירה—מאוּם לא יִתגָּלֶה).
*
הערות:
שְפּינוֹ הוא גיבּורהּ של הנובלה חוט האופק (1986 ,Il filo dell'orizzonte ) שהיא בפירוש אחת הנובלות הטובות ביותר שקראתי בימי חיי. אודות גיבורו כתב טאבוקי בהערת הסיום: 'השם שפינו הוא פרי המצאתי, והוא שם שהתחבב עלי. יהיו שיציינו שהוא קיצור של שפינוזה, פילוסוף שלא אכחיש את אהבתי אליו; אך בלי ספק יש לו גם משמעויות אחרות. שפינוזה, יש לומר דרך אגב, היה יהודי ספרדי, וכמו רבים מבני עמו, הוא נשא את קו האופק בתוך עיניו. למעשה, קו האופק הוא מקום גיאומטרי, שכן הוא זז שעה שאנו זזים. אשמח מאוד אם לגיבור שלי יתמזל להגיע אליו, כי גם הוא נושא אותו בתוך עיניו' (שם עמ' 82).
באחד הדיאלוגים שלו משמיע שפינו את הדברים הבאים: 'אבל אינךָ יכול להניח לאנשים למוּת בתוך הרִיק" אמר שפינו, "זה כמו למות פעמיים" (שם, עמ' 40). במידה רבה, משפט זה מהדהד לאורך ולרוחב יצירתו של טאבוקי. האדם אליבא דטאבוקי הוא סוד נעלם בחייו ובמותו. מבחינה זאת, שפינו שלו הוא חגיגת אי-סוֹפיוֹתוֹ של האדם (כל יחיד ויחיד), המתבטאת בדרישתו של האנושי להתבטאויותיו במחשבת האדם.
וראו גם דבריו של טאבוקי בתוך: מכתבו של דון סבסטיאן דה אביש, מלך פורטוגל, לפרנסיסקו גויה, צייר:
באמצע הציור, גבוה, בינות עננים ושמים, תצייר ספינה. לא תצייר אותה על פי צורתה של ספינה אמיתית, אלא כאילו היה זה חלום, חיזיון או כימרה. משום שהיא תהיה סך כל האניות שהשיטו את אנַשי בימים נעלמים לעבר חופים רחוקים ותהומות אינסופיים של אוקיינוסים; והיא תהיה סך כל החלומות שחלמו אנַשי בעומדם על המצוק של הכפר שלי הפונה אל הים; ויהיו אלה המפלצות שהיא יצרה בדמיונם, והאגדות והדגים והציפורים המסמאות, האבל וחזיונות השווא. ויחד עם זאת היא תהיה אף ספינת החלומות שלי, אלה שירשתי מאבותיי, והטירוף החרישי שלי. בקדמת הספינה הזאת יעמוד פסל שצורתו אנושית ואתה תעניק לו תווי פנים שנדמים כחיים, שיזכירו במשהו את פני. עליהם יוכל לנוח חיוך, אך עשה שיהיה חיוך מהוסס או מעומעם. כמו הנוסטלגיה המעודנת וחסרת התקנה של מי שיודע שהכול לשווא וכי הרוחות המנפחות את מפרשי החלומות אינן אלא אוויר, אוויר, אוויר.
[מתוך: אנטוניו טאבוקי, האישה מנמל פים ועוד סיפורים, תרגם מאיטלקית: אלון אלטרס, אור יהודה 2004, עמ' 176-175. כמובן, המכתב הוא פרי דמיונו היצירתי של טאבוקי שכן בין דון סבסטיאן (מלך פורטוגל האגדי שתנועות משיחיות נקשרו בשמו ובביאתו העתידה) ובין פרנסיסקו גויה עומדות כמאתיים שנה]
טאבוקי אפוא הוא הומניסט מחד גיסא, וסקפטיקן-אגנוסטי מאידך גיסא (ואולי שני הצדדים דווקא מתיישבים יפה). האדם יקר לליבו, ויצירתו של האדם, ואף על פי כן יודע הוא כי הרוחות המנפחת ומסיעה את מפרשי החלומות של האדם, אינה אלא אויר אויר אויר, וכי האדם מסוגל לכל טוב אף לכל סוג של רשעוּת.
טאבוקי היה מתרגמם של ספרי פרננדו פסואה לאיטלקית, כהן כפרופ' לספרות בסיינה. נפטר ב-25 במארס השנה ממחלת הסרטן.
דברי פרדה מאת מתרגמו לעברית וידידו של טאבוקי, אלון אלטרס, כאן.
*
*
בתמונה למעלה: Umberto Buccioni, Young Man on a Riverbank, 1902
©2012 שוֹעִי רז
שועי שועי,
הספינות מפליגות ברשומות שלנו היום,
קו האופק יציב ומתעתע באותה מידה,
אני כל כך אוהבת את צירופי המקרים האלה.
ואת הספר הזה אחפש ואקראהו.
מיכל יקרה, אני מוצף ספינות לאחרונה. בכל אשר אני קורא מופיעה פתאום ספינה.
פעם היתה קיימת אמונה עממית לפיה המדוכאים, המיוסרים והנוטים להשתגע צריכים לצאת להפלגה. [זוהי התפישה ששימשה בסיס לספינות השוטים של ימי הביניים, ואפשר למצוא לה הד גם בעמוד הפתיחה של מובי דיק שם מציין ישמעאל את הסיבות המביאות אותו לצאת לים]. כפי שהעיר מישל פוקו ברוב-טעם, כנראה שההפלגות הללו שימשו בעיקר להרחיק טיפוסים כאלו מן החברה.
פתאום חשבתי על הסדרה המיתולוגית, Love Boat, עם גופר, ג'ולי ואייזיק. פתאום לא ברור לי האם זאת לא היתה גרסא מודרנית לספינת השוטים (תמיד היה מגיע המפנה בחניה באקפולקו).
אני לא בטוח האם עליי לצאת להפלגה. אבל ללכת להתבונן קצת בים ובגלים, אני צריך-גם-צריך (-:
שועי אוהב מאוד לקרוא אותך!
שועי יקר, הציור של בוצ'יוני מרהיב (אתה כבר יודע את סטייתי הידועה אחר הפרגמנטים המופלאים שלך). וטאבוקי, הוי טאבוקי, הוא מעצים את התחושה שמתפתחת בי לאחרונה שכל כך הרבה אנשים טובים נטשו אותי בזמן האחרון עד שאני תוהה אם אני קיים בצד הנכון…
צור יקר,
תודה רבה. ממליץ מאוד על "חוט האופק" אם לא קראתָ. זה סיפור שהוא ספק סיפור בלשי, ספק פילם נואר, ספק משל אקזיסטנציליסטי, ואחד החיבורים המלבבים יותר שקראתי בין פילוסופיה וספרות. אם הייתי משוכנע ביכולתי לכתוב ספר באיכות כזאת, כבר הייתי מתמסר
למשימה.
דודו יקר,
כמדומה, קיומו של הצד האחר הוא מבנה-תמך די רעוע מכדי לסמוך עליו ביום סגריר (כל שכן ביום אביב)… בכלל, באחרונה עלעלתי בי"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם וראיתי שמצבי אינו מזהיר כאשר אני שם את עצמי לידם (שמתי עצמי על יד מאמר העיקרים של רמח"ל ונבהלתי עוד יותר). בוצ'יוני, אני חושש, עתיד לעטר כמה וכמה רשימות, במיוחד מאז התוודעתי ליצירות שלפני הפוטוריזם (כמו זאת שלמעלה) או ביצירות האבסטרקטיות יותר שהוא הרשה לעצמו מדי פעם בפעם בימיו כפוטוריסט. ודודו, אנחנו עדיין כאן ובתנאים מספיקים כדי ליצור. זה אף פעם לא דבר מועט.
כמה יפה כתבת שועי. מרגש עד דמעות. המילים של טאבוקי, השיר שלך, המילים שלך, המילים שלו – אתה יודע שהציור שצירפת מזכיר אותך? ואת הספר הזה – חוט האופק – אחפש גם אחפש
שועי יקר, מסכימה עם התגובה שהתחריט(?) שצרפת מזכיר אותך, למרות שלא ראיתיך מעולם. יפה השיר שלך. במיוחד הצירוף "מעילי מילים" מילמולים כה יפים מתמלמלים בפוסטים שלך. והים, כן, הים. טוב ללכת לפעמים
תודה שועי, hanist צודקת, הציור באמת דומה לך. גם אני לא קראתי, אחפש בספריה.
חני יקרה, אני חש קירבה גדולה לשפינו של טאבוקי, אני חש כי משהו מזה הצליח לעבור בכתיבתי. הציור של אומברטו בוצ'יוני קצת מזכיר אותי, זה נכון, ולמרות שאפשר לתפוס אותי לעתים עם כובע רחב שוליים, כמו זה שבציור, כל שכן על גדת נהרות, קשה לי להניח כי אי פעם אמצא ענוב בעניבה, ולו גם בעניבת פרפר
טאבוקי כמו דנילו קיש וכמו ז'ורז' פרק וסמואל בקט, הם אתגר גדול לכתיבה שלי. קשה לי לומר שהושפעתי מהם (את חלקם הכרתי רק הרבה אחרי שהתחלתי לכתוב), אבל לכולם יש לי איזו קירבה, זיקה, מוליכות חשמלית, בין התימות הרעיוניות המוליכות את הכתיבה שלי, ובין אלו שלהם; כולם כותבים מתוך חווייה של העדר– אם געגוע למה שאינו, ובין אם תהייה גדולה להבין מה קיים, מי קיים, האם יש אני, בכלל, ואיזו הנחה בדבר התעלומה המהדהדת והבלתי ניתנת לפתרון שהיא האדם.
איריסיה יקרה, זה אמנם ניכר כתחריט וספק כרישום, אבל לא הצלחתי לברר מה הטכניקה ששימשה את בוצ'יוני בעבודה המרשימה הזאת. זה קצת דומה לי, נכון.
הבת הגדולה שלי (12.5) תמיד אומרת, שאם היה צריך לצייר אותי, היא היתה שמה אותי
בטבע מהרהר שעות אחר שעות. השיר למעלה, נכתב בבת-אחת. כלומר, התחלתי לכתוב
רשימה מהוקצעת לזכרו של טאבוקי, ואז חשבתי שלמעשה אין לי חשק לכתוב רשימה מהוקצעת לזכרו של טאבוקי, הוא חשוב לי מכדי שאפטור אותו, ברשימה אינפורמטיבית.
עברתי לשיר.
והים, הים הוא מרחב שבו אובדים הגבולות. נהרסות כל ההייררכיות. אנרכיה בינינו. מזל שיש ים.
אליס יקרה, הייתכן כי נתת לי רמז עבה במיוחד באשר לזהותך הנעלמה? (יש לי מן אינטואיציה כזאת שמגרדת). אם טרם קראת את "חוט האופק" כדאי מאוד לקרוא.