*
*
*
ערב שקט ובהיר אחד, בסוף חודש אפריל, הצפין סְנוּסְמוּמְרִיקֶן, המכונה סְנוּפּקִין, והגיע עד למקום שנותרו בו עדיין תלוליות שלג מהחורף שעבר.
יום שלם טייל סנופקין ועבר בנופים סבוכים ופראיים, מאזין לצפורים הנודדות הקוראות זו לזו ללא-הרף.
גם הן היו בדרכן הביתה, מן הדרום צפונה.
סנופקין התקדם בקלות, כי תרמיל-הגב היה כמעט ריק ודבר לא העיק על לבו. הוא היה שבע-רצון מהיער ממזג-האויר ומעצמו. יום המחר ויום אתמול היו רחוקים ממנו במדה שוה, השמש זרחה זה עתה, בהירה ואדומה בין עצי הלבנֶה, והאויר היה צח ונעים.
"זהו ערב שצריך להוָּלֵד בו שיר" הרהר סנופקין בלבו, "שיר חדש שיכיל מדה אחת של צפיה, שתי מדות של עצבות אביב, והשאר שמחה ללא סיָג עד שנִתַּן לי לשוטט לבדי בשַלוָה"
ימים רבים שמר את המנגינה בלבו, אך עדיין לא העז להוציאה אל העולם. היה צורך להניח לה שתבשיל ותהיה כה מושלמת ומלהיבה, עד כי ברגע שיִגַּע במפוחית הפה שלו— ינתרו כל צליליה חיש-קל ויתיצבו במקומותיהם.
אילו היה מוציא אותם מוקדם מדי, עלולים היו הצלילים להתעקש וליצור לו שיר בינוני בלבד, ואולי היה הוא עצמו מאבד אותם פתאום ושוב לא קולט אותם כָּראוי לְעולם. מנגינות הן עניין רציני, במיוחד כשעליהן להיות שמחות ועצוּבוֹת בעת-ובעונה-אחת.
אבל הערב היה סנופקין בטוח בשירו. הוא היה ממשי ומצפה, כמעט מושלם— ואף הבטיח להיות טוב יותר מכל שיר שהלחין אי פעם.
*
[…]
*
הוא השתרע על גבו בחלקת האזוב והתבונן בשמיים האביביים. ממש מעליו היה צבעם כחול וצלול, ועל צמרות העצים היה הרקיע ירוק כעין הים, אי שם מתחת לכובעו החל שירו להתנועע, והיו בו מדה אחת של צִפִּיָה, שתי מידות של עצבות אביב, והשאר— שמחה ללא סְיָג על היותו לבדו עם עצמו.
[טובֶה ינסון, 'שיר האביב', בתוך: סִפּוּרי משפחת החיות המוזרות (מעשה בילדה בלתי נראית ועוד סִפּוּרים), תרגמה משבדית: ויויאן ברסקי, בעריכת יחיעם פדן, הדר הוצאת ספרים: תל אביב 1988, עמ' 12-11, 22]
*
*
*
הימים מתכנסים עמוק יותר ויותר לצל ולהתהרהרות. השמיִם נאטמו, נחסמו, גואים בסופת-פלדה מאפילה והולכת. האדמה השרופה והססגונית חדלה להתנשם. ורק הגנים גדלים בלא הרף, שופכים את עליהם, שיכורים וחדלי-הכרה ומכסים כל סדק פּנוּי במהוּתם העלוותית הקרירה (חטטי הנצנים היו דביקים כמו פצעי-שחין, מכאיבים ומעלי מוגלה— ועתה הם נרפאים בירק הצונן, מעלים גלדים על כל עלה ועלה, מפצים את עצמם בבריאות מעולה, למפרע, בלי חשבון ומעבר לכל מידה. כבר נאטמו ונאלמו מתחת לירקוּת האפלה הקריאות האבודות של הקוקיה, נשמע כבר רק קולה הרחוק והעמום מתופר בתוך המרקמים הירוקים, אובד בגאות הפריחה המאושרת).
מדוע מבריקים כל-כך הבתים בנוף מאפיל זה? ככל שמעונן יותר רחש הגנים, כן מחריף לובן הגיר של הבתים והוא מנצנץ בהשתקפות החמה של האדמה השרופה, ססגוני יותר ויותר, כאילו בעוד רגע הוא עומד להתכסות כתמים שחורים של מחלה ברודה וצבעונית כלשהי.
הכלבים מתרוצצים שיכורים, חוטמיהם באוויר. מריחים משהו, מסוחררים ונסערים, מרחרחים בירק הסמיך.
משהו מבקש לחסום מתוך הרחש הסמיך הזה של הימים המעוננים – משהו מסעיר, משהו כביר מעבר לכל מידה.
אני מנסה לשער איזה אירוע יכול לקיים את ההבטחה שמבטיח סכום ההמתנה השלילי הזה הגואה לכדי מטען עצום של חשמל שלילי, ומה הדבר שיוכל להשתוות לשפל הברומטרי הקטסטרופלי הזה.
אי שם גדל ומתעצם זה אשר לקראתו מצפה כל הבריאה— הקוער הזה, התצורה הזאת, המשב הזה ללא נשימה הממלא את הגנים בריח הניחוח המשכר של הלילך.
[ברונו שולץ, מתוך: 'אביב', בית המרפא בסימן שעון החול, תרגם מפולנית: יורם ברונובסקי, הוצאת שוקן: תל אביב 1979, עמ' 147-146]
*
*
אחת "ההוכחות" לקיום האל בקרב הסכולסטיקה של ימי הביניים נקראה בפשטות 'ההוכחה מן התכנוּן'—קרי, בהינתן עולם החיים ובו ישנם חיים פוריים ומתחדשים, הריי ניתן להניח את קיומו של מתכנן, כלומר של מחשבה רציונלית-קונסטרוקטיבית שיזמה את כל אלוּ והוציאתם מן הכח אל הפועל; בו במידה, התנגדה ההגות הסכולסטית לאפשרות לפיה תתכן בריאה שאינה תכליתית או שחלילה נבראה לשווא.
כמובן, הדי-הדיה של 'ההוכחה מן התכנוּן', כעין בת קול המלווה את המחשבה המערבית, הוא הפולמוס בין שני בעלי-שיטות באשר לעתיד היקום. אלו הדוגלים ב"יקוּם הפתוח"— כלומר, בהתפשטותו האינסופית של היקום האינסופי, עד אשר הגלקסיות והכוכבים האצורים בהן יתרחקו כל כך אלו מאלו, יתקררו לחלוטין, וכך חסר-חוֹם, תקפא התנועה וממילא כל צורות החיים יחדלו להתקיים; בני פלוגתא שלהם, הם הדוגלים ב"יקוּם סגור" כלומר, בכך שתנועת ההתפשטות של היקום תסתיים בסופו של דבר בהיפּוּךְ שיוביל להתכווצות הולכת ונמשכת, עד אשר כל הגלקסיות יתמזגו בריסוק גדול בנקודה אחת.
סנוּפּקין חותר להביא את מראות האביב ההולך ומתפשט סביבו להצטמצם בנקודה אחת מתחת כובעו, שם מתחיל השיר להתנועע; מנגד, האביב של שולץ משולל תודעת-אני, הוא כמעט אבסטרקטי ונעדר חום ממשי, הוא אביב אינסופי, הנושא ניחוח לילך, אך הוא מעורר צמרמורת בצינת-ניכורו.
תודעת האני של סנופקין היא גם מינורית יותר; סנופקין יודע שאינו יכול להיות אחד עם האביב. שלא כמו שולץ, אין בו את החתירה לתאר את פניו של כוכב לכת בגלקסיית שביל החלב, אלא הוא הולך מזוג שמחה ועצב, במשעולי אביב (המשמרים עוד מעט משלגי החורף). סנופקין בסך הכל רוצה להשיג מכל המראות, הקולות והריחות, המקיפים את השיר הטוב ביותר אותו יוכל לנגן על גבי מפוחית. שולץ, דרך ההתפשטות ללא סוף שלו, והחום הקוסמי ההולך ואובד, מצפה לאיזה אירוע מטפיסי 'שכל הבריאה מצפה לו'. מבחינה זאת, סנופקין מייצג את המוזיקאי הצנוע, הנהנה מעצם יצירתו; שולץ דומה יותר למקובל, מדען, מיסטיקון או פילוסוף, המבקש כי יצירתו, אפילו עצם התבוננותו הייחודית על העולם, תיצור איזו תגובה-יקומית, איזו היענוּת, איזה אירוע שיגלה דבר מה שעד עתה היה נעלם מדעתו של כל-אדם.
מדענים סוברים כי רק לאחר שיובהר טיבו של החומר האפל ביקום (אם אמנם ישנו חומר אפל ביקום), יוכל להתבהר האם היקום הולך לקראת המודל הסגור או לקראת המודל הפתוח. כדרכן של הבריות, הוצע גם דגם ביניים, המודל השטוח, שבו שורה של איזונים ובלמים, משמרת את קיומו של היקום, וגם עתידה לשמרו ולהמשיכו, אבל תמונה זו אינה עולה עם מה שידוע על טיבם וצפיפותם של החומרים ביקום, ככל הידוע כעת. כך או כך, סגור,פתוח או שטוח, הדהודהּ של "ההוכחה מן התכנוּן" נשמעת כל הזמן באזניי, כאשר אני נתקל במודלים האלה, שהריי אפשר כי הדברים שאינם מחווָרים די הצורך, לא יוָּדעוּ, או יוָּתרוּ כמו כל ידע מדעי אחר, ידע חלקי ויחסי, עד אשר נסיון מחודד ומתקדם יותר יפריך את מסקנות קודמו. ובכל זאת, ביצירה כן במדע, יש להמשיך לחתור בחלל הריק.
עתים, אני קרוב יותר לאינדיבידואליזם-המתבודד של סנופקין, המשמר את חווית "אני" חמה וחיונית; עתים אני קרוב יותר דווקא להפשטה הקרה, מקפיאת עצמות, "חסרת אני" (כמעט חסרת ממשות) של שולץ, שבה האביב מופשט ממחלצות- החומר, עד אשר כל מה שנותר ממנו הוא הניחוח הלילכי, שריד אחרון לחומריות כלשהי שאי פעם שררה בו- אשר הומרה בהתבוננות מטפיסית משוללת כל התפרצוּת או פריחה (וּמסולקת מן החומר). זה וגם זה, ניצבים שקולים במאזניים, ופעם זה הראשון מכריע את הראשון (המשקל חוכך בדעתו) ופעם דווקא האחרון גובר על הראשון (מהוסס ביותר).
איני תר אחר הכרעה סופית, לא לגבי שני אלו, לא לגבי מצבו העתידי של היקוּם, לא לגבי תכנונו של היקוּם, ולא לגבי שרירותה של מחשבה יקוּמית או על-יקוּמית, או מסירת הכל לידי המקרה בלבד; אדרבה, אני מקבל בשמחה דברים בגנות ההכרעה המוחצת, שהביא המשורר הפולני צ'סלב מילוש, בשם זקן יהודי אנונימי וקבעם בראש ספרוֹ הרוח השבויה (תרגמה מפולנית: מירי פז, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012, עמ' 7]:
כששניים רבים ואחת מהם צודק ב-55 אחוזים. הרי זה טוב מאוד ואין טעם להתקוטט. ומי שצודק ב-60%? יפה מאוד, הוא בר מזל, שיודה לאלוהים! ומה ייאמר על 75 אחוזי צדק? אנשים חכמים אומרים שזה חשוד מאוד. ו-100 אחוזים? האומר כי הצדק איתו במאת האחוזים הוא בריון נתעב, גזלן איום, הנבל הגדול מכולם.
מה אומר, כאשר אני פוסע בין עצים מלבלבים-פתאום בשעת בין ערביים, ומתחת לכובעי מתחילה תנועה של שיר, גם 55 אחוזי צדק ניכרים כהפלגה רבה בעיניי, וכל השיח הנחרץ המתחדש תמיד בלשון אדם, על אודות הצדק והאופנים להפכו שריר— נדמים לי כדבר כמעט בלתי-סביר.
*
*
בתמונה למעלה: Umberto Buccioni (1886-1916), April Evening, Oil on Canvas 1908
© 2012 שוֹעִי רז
שועי יקר,
איך שימחתני.
ואיך אני מרגישה הרבה פעמים
בדיוק את הציפיה כמיהה הזו של סנופקין,
ואיך טוב שהחומר האפל
(שקוראים לו חורף)
הולך ואוזל סוף סוף.
ואביב זה טוב לי טוב לי טוב לי.
מיכל יקרה,
מטבע הדברים, ניפגש אצלך באתר ב-35 במאי (-:
שועי יקר,
סנופקין בורא את שירו בתוך העולם ועם העולם.
כאשר הוא לבד הוא לבד אמנם עם עצמו אך יחד ובתוך העולם.
שולץ נמצא באיזשהו אופן מחוץ לעולם וממקום התצפית שלו
בעולם הוא חווה אותו. מבחוץ. ממקום מופרד ומובדל מדהים ומטריף את הנפש.
בוצ'יוני נהדר.
גם אני יכול להצטרף לחברותא ב-35 במאי?
דודו יקר,
תודה על הפרוש היפה, אני מניחו לצד זה שלי…
כמובן שנקודת התצפית שלי נסבה על מקומו של ה-"אני" שאצל שולץ מרוב הפשטה של הכל, הוא הופך אמורפי (אפילו ניחוח הלילך קיים יותר ממנו).
כדאי לך גם לקטע הג'ז המצורף של יוסף לטיף (מגדולי הג'ז אנשי האחמדיה' בעולם; האחמדים
הם כת בשולי האסלאם, הנחשבת לכפירה על ידי רוב המוסלמים בעולם, הטוענים כי רוח הנבואה לא פסקה מעולם. מבחינה זאת, הם דוחים את התפישה לפיה מחמד הוא "חותם הנביאים" אך לא דוחים את היותו נביא גדול). עד כמה שאני יודע ישנם אחמדיים, בהודו, בישראל, ובאירופה. במדינות אסלאמיות מסוכן מדיי להיות אחמדי בגלוי.
בוודאי שאתה מוזמן לחברותא ב-35 לחודש הבא. אני אבוא רכוב על חד-אופן.
תודה על ההזמנה, אבוא רכוב על חד-קרן (קרנף)
והליריות של יוסוף לטיף מלוטשת כמו יהלום ורכה כקטיפה
דודו, אם נוכל לשכנע את מיכל להגיע עם מונוקול, כמו זה של טריסטן צארה, זה יהיה 35 במאי יחידי בסוגו. (-:
שועי, תודה על פוסט מרחיב אופק ולב – מיהרתי להקליק עליו כשראיתי את גיבור הסדרה האהובה עלינו (המומינים חולשים על שולחן הקפה שלנו מזה זמן, מטאפורית ומילולית).
ולגבי שני סוגי היצירה וההתבוננות שתיארת: בין כך ובין כך, החורף גווע…
אביבה יקרה, עד כמה שאני זוכר ח"נ ביאליק כתב בשורות האחרונות של "הקיץ גווע"
צאו והכינו תפוחי אדמה…
מה מכינים כאשר החורף גווע- אבטיחים?
[באופן כללי, אני כבר שבוע גומע ברנדי בכוסיות קטנות; משקה שמתאים לי לעונה הזאת, לפני שהימים הופכים חמים ולחים, שאז חוץ מאבטיחים ושתיה קרה מאוד, חוץ מבירה, שום דבר כמעט אינו נעים לשתות]
איזה יופי. הכל.
מרית קרובתי,
תודה רבה, אם זו היתה יצירה לפסנתר הייתי צריך להוסיף בראשיתה את ההתוויה "בהומור"
או "בצחוק", אבל את כבר יודעת, שככל שאני צוחק יותר כך נדמה שהדברים אצלי נוגעים באיזו
קרקעית, שבה גם הצחוק וגם הדמע הן תגובות תאומות (או: תהומות).
ברור, אני מגיעה על סוסי השחור נגרו קבלו
ועלי המונוקל שלי שקיבלתי במתנה מטריסטאן
שהיה אהובי בשנות העשרים, (אני קראתי לו שמוליק).
רוצי, שמוליק קורא לך
כמה זמן עוד תתני לו לחכות! (-:
[איי, התקופה שבה אריאל זילבר היה עסוק במוסיקה והומור, ולא בפוליטיקה ודת, התרסה וחינוך. איי, התקופה שבה שמוליק צ'יזיק היה כותב לו את הטקסטים]
היי שועי, מצאתי אותך בספאם! יצאתי לטייל לתומי בשדות הספאם הנערמים והנה ידיד מוכר: סנופקין עם כובע מטייל תחת שיחי ורדים ביום מעונן כזה שמסתיר את החור האפל אי שם
והציור שהבאת נפלא!
איריסיה יקרה,
לא יודע, לפעמים הוורדפרס משתגע. הוא כבר ביטל על דעת עצמו מנויים, ופעם מנגנון התגובות שלי השתגע לגמריי… כך שאני מקווה שאם מצאת אותי בספאם לפחות היה לי שם בקבוק בורבון טוב, קלבאדוס או ברנדי, ושרתי בלוז עם מקהלת הצפרדעים של המיסיסיפי.
סנופקין הוא בהחלט קצת דומה לי (היתה פעם מגיבה בשם אפרת שאפילו טענה זאת במפורש), שמא כדאי שאלך למשרד הפנים ואשנה לסנוּפּקין רז?
בוצ'יוני הוא צייר נפלא (גם נהרג בנפילה מסוס בראשית שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה, אבל זה כבר סיפור אחר לגמריי, למרות שאינו מנותק לגמריי מהקשרן של רשימותיי לאחרונה).
אם יותר לי, ציור השמן האבוד ברשימה שלך נהדר, ואם תרשי לי, עוד אעטר בו את אחת מרשימותיי.
כן בטח, אין בעיה
ואולי עכשיו צריך למצוא עוד כמה ציורי שמן אבודים…
וסנופקין יכול להיות שם אמצעי בת"ז. יהיה מעניין…
יש לי שם אמצעי. מעטים יודעים עליו. נתתי אותו לעצמי בגיל 22.
עברו כבר מספיק שנים איתו. יש לי גם שם נוסף ערבי, בן כמה שנים, אבל גם
הוא ידוע למיעוט יודעי חן. אין סיכוי שאפרסם אותם באתר.
טוב, אינני בטוח לגבי ההוכחה מהתכנון(אנושי, אנושי מדי עבורי, אבל אולי הסטנדרטים שלי ביחס לאלוהים מחמירים מדי, בכלל, איך אפשר לדעת למה לצפות ממנו?), אבל מה שמפתיע אותי הוא שיהודים, בחלק מהספרות האירופאית של המאה עשרים, כגון הציטוט שהבאת מספרו של צ'סלב מילוש, או דבריו של אדמון ז'אבס, "מפני שהיהודי עסוק שוב ושוב בהצבת שאלות. אם יש מי שמסוגל לדמיין הכל, להביא הכל בחשבון, להתעסק בכל דבר, הרי זה היהודי. שוב ושוב הוא מנער הכל, דבר לא נעלם ממנו. כל עניין הוא מחזיר בשאלה חמישים אלף פעם ולכן יש ליהודי חשיבות מכרעת בעולם המשתנה של היום", אנו עוד עלולים לחשוב שיהודי וספקן הן מילים נרדפות…לא עלינו. =)
תמהּ יקר, אני חושב שגם גורג' שטיינר עמד על כך יפה בספרו "אראטה: מאזן של חיים" שכשמו כן הוא, התענגות על החירות לטעות, לתהות, ולהטיל ספק. מה שמטריד אותי ביחסה של הספרות האירופית ליהדות במאה העשרים היא התענגות מוזרה על בתי קברות יהודיים בשירה ובספרות
(אפולינר, סנדרר, מילוש, זבאלד, אפילו יהודה עמיחי בימי חורפו), כאילו הדר התרבות היהודית הוא בגעגועים שמעלים "בתי החיים" שלה. דווקא למצוא בספרות אירופית דמויות יהודיות חיות ופעילות הופך חזון נדיר יותר ויותר.
ג'ורג' שטיינר במאמרו 'מעין ניצול' כותב את הדברים הבאים: "…היהודי- בכל מקום שהוא יכול להתקיים, בכל מקום שהוא יכול לבחון מחדש את היחס שבין המצפון וההתחייבות הרעיונית, הוא מקפיד על נאמנותו הלאומית ומתייחס אליה עם זאת בספקנות ובאנושיות- ולכן הוא עשוי לשמש מעין סם גירוי רב חשיבות".
לצערי ישנו מקום אחד בעולם שסם הגירוי רב החשיבות הזה נעלם מהיהודים, במדינת ישראל. היהודי הישראלי (עיין ערך סא"ל שלום אייזנר) הוא נטול ספקות וכולו סימן קריאה מהדהד ומוחלט.
באתר 'כיפה' כתבו את הדברים הבאים על שלום אייזנר שתקף בברוטליות מפגין דני: "הציונות הדתית הרואה במדינה את התגלות ה', מתגייסת לצבא כחלק ממצות כיבוש הארץ. תפקידה של הציונות הדתית ובעיקר, הקצינים הדתיים, הוא להכניס מוסר לחימה יהודי לתוך הצבא, וזה מה שעשה סא"ל אייזנר". סם הגירוי מלא החשיבות שמפעיל את היהודי המוסרי בא"י הוא אלימות. אוי.
דודו יקר, אני לא רוצה לכתוב לגופו של אדם, אפילו שאייזנר לדעתי נהג כפי שהרבה מדיי חיילים היו נוהגים אולי בסיטואציות דומות (אגב, מכת קת לפרצוף היא דבר כואב, כואב מאוד. למזלו של אייזנר יש למפגין הדני גולגולת עבה, אחרת היה עשוי להיות נדון כרוצח). על כל פנים, לא נמצאתי שם ואיני יודע מה קרה בדקות שקדמו למאורע. המכה נראית רע, וגם אייזנר נראה רע,
וזה אכן מקומם מאוד.
אני לא קורא את אתר "כיפה" וגם לא את אתר "מורשת" כבר שנים ארוכות, וגם לא משתתף למיטב ידיעתי, למעט קשרים משפחתיים קרובים, במה שמתכנה במקומותינו "ציונות דתית". את ילדיי איני מחנך להעדיף את נפש היהודי על נפש הלא-יהודי, וגם לא להעריך את הדת היהודית כאמת שאין בלתה, אלא כחלק ממארג של אמונות, פולחנים ותרבויות, המבטא את הנטיה הרליגיוזית-מטפיסית של המין האנושי.
אגב, אליבא דמסכת שבת ופסחים, ועוד בכמה מקומות בס' הזוהר משווים בין מידות הכעס והזעם המביאות לידי אלימות ובין עבודה זרה. מי שמחנך את תלמידיו לחוש זעם כלפי לא-יהודים, ונוקט היתר בפגיעה בגופם או בנפשם, מסופקני האם שותף הוא במה שהייתי רוצה להאמין שהוא לב האתוס היהודי ("לא תרצח" עוד יותר מ"אנוכי ה' אלהיך"), גם אם זקנו מגודל וכיפתו סרוגה/שחורה.