Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for מאי, 2012

*

'סבך של אילנות קיץ, מעט מן הים, ירח חיוור של ערב'  [קוֹבּוֹריֶ אֶנשוּ, האיקו, מתוך: אוקאקורה קאקוזו, ספר התה, תרגם מאנגלית: יורם קניוק, סדרת עֹפר האילים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1996, עמ' 65]  

*

 אלומת אור שהליל מתמהמה מלקצור עוד נאחזת בשדה; נדמית לי כסולם של מלאכים, עולים ויורדים, מנבכי ההכרה אל העיניים; ציפורים מצייצות, נאחזות גם הן, כאילו בכח קולן, הן מבקשות להתגבר על הכובד המתאחז בכנפיהן הקטנות. ראשי מונח על אבן. שעה ארוכה וסגולה מונח על אבן; והרוח בוחשת את הכל.

   ואולי אנו ספל תה המותקן למענה של הלוגמת, חסרת השפתיים. אי אפשר לראות דבר, רק לנחש, אצבעות מכוסות בצבעי מים, כחולים-ירקרקים, שהכתימו בתנועותיהן את ההויה הזאת.

   אני מזמן את עצמי לדו קרב, עם שחר, לכבודה של נערה שכבר חשבתי ששכחתי. וכאשר אני ניעור באשמורת השניה כבר איני זוכר מהו דו קרב, מה כלליו, מה יש להגיד, מה יש לעשות— רק שעליי להשכים אל גורלי ועם שחר לצאת אל השדות.

   בשדה הרחק, ודאי נאבקת עדיין אלומת אור שהליל לא יכול להּ. ורוח כמו להט כּפית מתהפכת, מקישה בדפנות הספל, מערבלת תָּכנוֹ— משפתיו עד המצולות.

 *

בתמונה למעלה: דליה אמוץ, שדה אור עם גדר, תצלום, 1984.

© 2012 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

*

לֹא עוֹד סַחַר הָאָדָם

לֹא עוֹד

לֹא עוֹד!

לֹא עוֹד סַחַר הָאָדָם

מֵתוּ אֲלָפִים.

 

לֹא עֹוד סֵבֶל וּמַכְאוֹב,

לֹא עוֹד

לֹא עוֹד!

לֹא עוֹד סֵבֵל וּמַכְאוֹב,

מֵתוּ אֲלָפִים.

[מתוך: ספיריטואלים כושיים, תרגם מאנגלית: נחומי הרציון, הוצאת עקד: תל אביב 1970, ללא מספור עמודים] 

*

   ההפגנות בדרום תל אביב; תצלום של ישראלית צעירה לבנה, בין עשרים לשלושים, עם חולצה צחורה ועליה כיתוב כּצרחה: "מוות לסודנים" שולחת אותי עם כאב גרון מתעורר לחלוץ את הפקק מבקבוק הברנדי במקרר. אפשר כמובן לפטור זאת ולהגיד כי מדובר בתופעה עולמית. תופעת הגירה עולמית ותופעת שנאת-מהגרים עולמית, אבל הדהודים למראות שכוחים כמו אלה המתוארים בשיר   Strange Fruit מאת אייבל (הבל) מירופול (המתאר מעשי לינץ' באפרו-אמריקנים בדרום ארצות הברית, זכה לביצועים נודעים ונוקבים של בילי הולידיי ונינה סימון) או כמו המתוארים בפרשות רצח מאת מנפרד פרנקה (המתאר שורה של מעשי לינץ' ביהודים וביזה בגרמניה בליל הבדולח), לא נותנים מנוח. אני ער לסבלם של תושבי דרום תל אביב. הצפת הרחובות שם בפליטים ומהגרי עבודה, לא תיתכן שתבוא על חשבון איכות חייהם, באופן הולך ומחריף. ובכל זאת, קבלנים, ושורה של אנשים המחפשים עובדי כפיים, בבחינת: "כח עבודה זול" במיוחד, נהנים תדיר מהעסקתם בתנאים מחפירים, שבהם ניתן להלך אימים על העובד, כי אם רק לא ינהג כראוי יוסגר ויגורש. בעיניי ראיתי במהלך השנים האחרונות, מהגרי עבודה כלואים באסבסטונים באתרי בנייה שהתחננו למיים; בעיניי ראיתי גם מהגרי עבודה ופועלים פלסטינים מחכים בוקר-בוקר ברחובות בשולי העיר בני ברק או בצומת גהה, למכוניות חולפות שיאספו אותם כשכירי יום, או למנהלי עבודה שיאספו אותם במשאית. ליד חנות משקאות, מדבר הבעלים הישראלי עם מהגר עבודה שחור-עור; 200 ₪ במזומן הוא מציע לו תמורת 12 שעות העמסה ופריקה. אין משא ומתן—זהו מחיר ראשון ואחרון, קח או לך. אני מניח כי פועל ישראלי  היה זוכה לשכר כפול לכל הפחות; וכן, סחר בנשים, שגור כל-כך, מצוי כל-כך, עד שנדמה כי מחוץ לועדה בכנסת אחת לזמן או לכנס אקדמי המתכנס אחת לזמן, איש לא ממהר להפסיק את הפשע הזה המתחולל בפתח עיניים.

   כמובן— בסופו של דבר תידרש חקיקה להסדרת כניסת פליטים ולהסדרת זכויותיהם; כמובן, זכותה (אולי אף חובתה) של מדינת ישראל להפחית מאוד את מהגרי העבודה השוהים בתחומה ומתפרנסים כאן. אך אפילו עוד לפני כן נדרשת מדיניות, הסדרה וחקיקה של זכויות הפליטים (המוכרים כפליטים וזכאים לשהות כאן על פי החוק הבין לאומי), וכן הסדרה וחקיקה של זכויות מהגרי העבודה— הכולל איסור הונאת שכרם ותנאי עבודתם ומחייתם, וכמובן הגנה על השוהים כאן מפני תופעות של סחר בבני אדם.

   ציבור, כל ציבור, כולל בתוכו יסודות עברייניים וגם יסודות הרסניים; ברם, אין ללמוד מזה על אופיו הקיבוצי, שכן לעולם יימצאו בו כנגדם גם כוחות חיוניים ובונים. יש להניח גם כי ציבור שחלק גדול ממנו אינו נהנה מביטחון כלכלי, חברתי וקיומי, אמנם יגיע כדי עבריינות רכוש; אדם החש עצמו מנודה ומופקר בכל חברה אליה הוא מגיע— סביר שיהיה נואש; אצל בני אדם אחדים ייאוש מוביל לדיכאון; אחרים הוא מוביל כדי זעם כבוש, ולעתים—  כדי זעם מחלחל ואלימות מתפרצת.

   אין להתעלם כמובן ממצוקתם של הישראלים הותיקים בשכונות דרום תל אביב או בשכונות מצוקה ברחבי הארץ (המקומות היחידים שבהם ידם של של הפליטים ומהגרי העבודה מאפשרת להם לשלם שכירות). מדינת ישראל הפכה אותם שלא בטובתם לקולטי עלייה, שאין באפשרותם לקלוט עלייה. ההתמקדות באי אלו תופעות קיצון של מפגינים הקוראים "מוות לסודאנים" הנה הסחת דעת מתמשכת מן המדינה המתעלמת והולכת מזכויות האדם של כלל אוכלוסיה (אזרחיה, תושביה, וכלל השוהים בה), ובמיוחד מהתמודדות ישירה עם העוני, ושלל בעיות חברתיות הנוצרות מחמת מחסור ואי ודאות הנוגעים בתנאי המחיה הבסיסיים ביותר (קורת גג, מזון ומשקה, עבודה, שירותים חברתיים ושירותי בריאות). מבחינה זאת, התלונות על אלימות בקרב "אוכלוסיית הזרים" בדרום תל אביב הנה חלק מן האלימות החברתית הפושה במקומותנו; אנשים הצריכים כדי מחייתם ואינם מצליחים להשתכר די הצורך מגיעים לעתים לגנוב; אנשים הזוכים תדיר ליחס משפיל והייררכי; ליחס תדיר הרואה בהם ספק בני אדם או בבחינת "פועלים" ותו-לאו, שספק אם מחזיקים תכונות אדם, סביר, או למצער, בלתי משולל מציאות, כי יהפכו תסכול ופגיעה בכבוד האדם שלהם לתוקפנות. אלו תופעות הקיימות בכל שכונת עוני, זוהי תופעה עולמית. ברם, כאשר היא מתרחשת ברחובותיה של מדינת ישראל היא נזקקת למדיניות התערבות ממשלתית ישראלית מיידית, בטרם יתדרדר המצב לתהומות ונתעורר קודרים, מסוייטים ונכלמים.

*

*

בתמונה למעלה: Felix Valloton, Seated Black Women, Oil onCanvas 1911

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

*

1

*

בספרהּ ספר היצורים כותבת המשוררת רחל חלפי:

*

היקום יונק את שביל החלב

שביל החלב יונק את מערכת השמש

מערכת השמש יונקת את הארץ

הארץ יונקת אותנו

אל תוכהּ

*

אנחנו יונקים את הארץ

הארץ יונקת את מערכת השמש

מערכת השמש יונקת את

את היקוּם

*

וכלנוּ

שוכבים ופועים בחיק

אלהים

[רחל חלפי, ספר היצורים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב תשע"א, עמ' 270]

 *

   שתי תנועות של יניקה מתרחשות. כמו שאיפה ונשיפה. נשימת היקום. בנשיפתו משמיע היקום את קול פעיית יצוריו. כולנו, אליבא דחלפי, צאן; כבשים בנאות הדשא האלהי למרחביו האינסופיים, שוכבים ופועים בחיקו של אלהים. התמונה החותמת את השיר גורמת לי לצחוק. היא אינה צפויה. חלפי דיברה עד אז במרחקים עצומים, בתנועות קוסמיות ענקיות, במונחים השייכים לשדה האסטרונומיה, האסטרופיזיקה, ולהבדיל— מספרות הקבלה (יניקה, עיבור, מוחין דקבלת האר"י וממשיכיה—בספרהּ של חלפי ישנם כמה שירים המעידים על העניין שהיא מגלה בספרות הקבלה). יניקה הלאו אינה אך ורק יניקת תינוק או גור, אלא גם יניקת מנוע, או יניקת עשן סיגריה, ואמנם התמונה המצטיירת עד לבית החותם היא של מכניזם עצום מימדים המתנהל במעגל שבו היונקים בתורם הם המניעים את תנועת היניקה, כולם מקבלים אלו מאלו ומעניקים אלו לאלו. התמונה החותמת של שכיבת כולם בחיק האלוהי; הפעייה הזאת המשותפת-המדבקת— כמו מחזירה את האלהים הקוסמי המרוחק אל דימויו התנ"כיים, כאלהיהם של רועי צאן, המדמים את אלהיהם לרועה צאן, המחולל את העדר ותנועותיו בחמלתו, כבקרת רועה עדרו, או שמא כטלאים הפועים לאימם הגדולה שתיניק אותם בעת מחסור ורעב. עם זאת, בניגוד לאלהי התורה, המוליך את האבות, את יוסף ואחר כך את משה ובני ישראל, יש כאן את תפישה פחות פרטיקולרית של ההשגחה האלהית לפיה אין מדובר באלוהי ישראל בלבד (שאין כמוהו בקרב האלים), אלא באלוהי היקום, כלומר האל המוביל ומנהל את היקום כולו לא כפועל יוצא של תולדותיהם של בני ישראל, אלא שבני ישראל נתונים הם בעולמו משפיעים ומושפעים, יונקים ומוּנָקים, כמו כלל בריותיו. לא זאת בלבד, אלא שקיוּמם תלוי הוא בהיותם מקבלים מבני האדם האחרים ונותנים להם משלהם; היות ביחד של הנבראים כביכול, בני אדם ובעלי החיים כולם באשר הם, הנם התנאי-הבסיסה להמשך פעימת החיים; נכון יותר, פעייתם הנמשכת.

*

2

*

   אני מניח כי ציורו של פיליפו קרקַנוֹ, המובא לעיל, עדר האנושות, הוא נסיון לצייר תמונה ברוח הפסוק המובא בספר יחזקאל ל"ו (פסוקים 38-37):

*

כֹּה אָמַר, ה' אלהים, עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית-יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת לָהֶם, אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן, אָדָם כְּצֹאן קָדָשִׁים, כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ–כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת, מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם; וְיָדְעוּ, כִּי-אֲנִי ה'

*  

   קרקנו צייר את הציור בשנת 1906. ציור מלא חמלה, מלא תקווה. אני משער שהואיל וקרקנו היה איטלקי- קתולי, כי הוא ודאי התכוון לעתיד האדם תחת מלכות שמים ברוחו של ישוע (אצל פאולוס ואילך הנוצרים הם ישראל האמיתי, ישראל שברוח); מנגד, פרשן רבני, היה ודאי מפרש את אותם פסוקים על תקומת עם ישראל; בבתי כנסת של ברסלב (למשל, זה שבפאתי העיר העתיקה של צפת) נוהגים לקרוא בשמחת תורה בקולי-קולות "צאן קדושים" (כמקרא הפסוק לעיל) ולפעות כל הקהל (במיוחד הילדים), כאילו שאמנם כולנו פועים בחיק האל ומכוונים לעתידו הגדול של ישראל בעת הגאולה.

   כאן מתכרכמים פניי, הואיל וקרקַנוֹ צייר את התמונה הזאת בשנת 1906. בפתח המאה העשרים— שבה משטרים פוליטיים רבים מדיי הובילו בני האדם כצאן לטבחה. הדבר הבטוח ביותר לומר על האדם המאה העשרים בכללה, ובמיוחד בחמישים שנותיה הראשונות, כי דומה כי כי יצר האלימות האנושי השתכלל בה והפך סדיר ומתוקן, "כצאן ירושלים במועדיה" (=הכוונה לקורבנות שהוקרבו מדיי יום ובמועדים המיוחדים על מזבח הזהב בבית המקדש כשהיה קיים), כלומר יותר מדיי בני אדם הוקרבו על מזבחות של אמונות אידיאולוגיות, לאומיות ודתיות—ותחת שלטונות של דיכוי, כיבוש וטרור יום-יומי. אנו בפתח המאה העשרים ואחת, ובכל זאת, דומה כי עדיין לא סר מעימנו הרצח, רצח העם, שנאת הזר. גם אם ציוויליזציות פורחות, עדיין דומה כי הכל שביר ומאוים בכל עת, וכי חירויות הפרט תמיד תלויות על בלימה, וגם במשטרים הדמוקרטיים הליברליים, עתידם עדיין לא נמצא מעל לכל ספק. ציד אדם, הרג המונים, סחר באדם, עינויים וכיו"ב הם עדיין חזונות מצויים, מצויים מדיי; דיווחים של חולין במהדורות חדשות. לעתים דומה כי אנו פועים ופועים, אבל הפעיות אינן מרחיקות את המאכלת, כי המאכלת עודנה מונפת.

 *

3

*

   הסוּפים (בתעתיק מערבית: צוּפים, נהגה: סוּפים) נהגו לעטות על גופם מלבוש עשוי צמר כבשים; מכך, כפי הנראה, נגזר כינויים, שכן צַוְּף בערבית הוא צמר כבשים. קשה אף לדמיין אדם העוטה צמר כבשים לגופו בעת נדודיו במדבריות ערב, ובכל זאת סוברים החוקרים, כי דווקא לבוש זה ציין את ראשוני הסוּפִים, אולי מפני שביקשו לסגף עצמם, כדרכם של פּרוּשִים, מתבודדים ונזירים.

   עם זאת, לאחרונה קראתי חדית' קדסי (מסורת שבעל-פה מן הנביא מחמד ותלמידיו) שאולי תוכל לתת למנהגם המשונה של אחוות החווים הרוחניים הזאת פשר נוסף:

*

אמר הנביא: כל אחד מכם רועה וכל אחד מכם אחראי לצאן מרעיתו. האמיר (=הנסיך, ש.ר) רועה, והגבר רועה לבני ביתו, והאישה רועה לבית בעלה ולילדיו. כוכם רועים, וכולכם אחראים לצאן מרעיתכם.

[עולמו של הנביא מחמד: חברה ודת על פי החדית' מתוך אוסף המסורת של אל-בוח'ארי, ערך ותרגם: עמנואל קופלביץ, הקדמה מאת מאיר בר אשר, הוצאת כרמל-ירושלים 2011, עמ' 191]

*

הסוּפים ראו בעצמם במידה רבה ממשיכיו של הנביא בהיותם נהנים מקירבה מיוחדת לאללה. ברם, נחשבו תחילה על ידי חוגים אסלאמיים נרחבים כמור(ד)ים בהוראת מורי-האסלאם (במיוחד בתיאולוגיה הסונית-האורתודוכסית) את חוגיהם אכלסו צעירים ממשפחות רמות-יחס, שזנחו את מקומם החברתי בשירות הצבא והמדינה, והצטרפו לשורותיהם מתוך מחאה חברתית ורצון לשנות את פני החברה הערבית ואת מצב האדם; נשים זכו למעמד של חוזות מן השוּרה (ראביעה' אלעדוּיה, המשוררת והחוזה, חולת האהבה לאל, נחשבה לדמות מייסדת קאנונית, אף על פי שהקדימה את ההתארגנות הסוּפית); היו בהם מתבודדים, סגפנים, חוזים, וחולמי חלומות שביקשו את קירבת האל קודם כל דרך נפשם ואחר כך בעד ההתארגנות החברתית הממוסדת הייררכית (מקצתם לא הביאוה בחשבון). מן הבחינה הזאת, אפשר כי לבושם המקובל של אותם סוּפים/ות ראשונים/ות בא להבהיר כי הסוּפי/ת רואה עצמו/ה כשה לפני אללה, שהוא הרועה היחיד שאין בלתו; מבחינה זאת, אפשר שראו עצמם כהתגלמותו של צאן האדם כמתואר בספר יחזקאל; או כפועים וכפועמים בחיק האלוהי יחד עם הברואים כולם, באי שמים וארץ. על כל פנים, החל במאה האחת עשרה, ובמיוחד במאה השלוש עשרה ואילך החל תהליך של התמסדות הסוּפיוּת בעולם האסלאמי, שכללה התמסרות לארגון חברתי, מסדרים, שיח'ים המבקשים את הציות העיוור של תלמידיהם; כך בהתאמה לעולם השרעי (ההלכה האסלאמית), חל פיחות מהותי במעמד הנשים בעולם הסוּפי (אף על פי שהיו מיסטקוניות צופיות עוד במאה התשע-עשרה, למשל: את המסדר השאד'ילי-ישרוטי של עכו ייסדה, ככל הנראה, אשה), שנדרשו למלא את חובותיהם בבתי-האב הערביים. עם זאת, אני חושב, כי משהו באותם חוזים ומתבודדים יחידים, שהטיפו לשוויון בין בני האדם בפני אללה, ולהתמסרותם, אך ורק, למרות אלהים (ולאו דווקא למתיימרים להיות נציגיו הארציים), נותר אתגר בעיניי גם בימינו, לא בפני דתיים בלבד, אלא גם בפני יוצרים ואמנים, השואפים ליצור ללא מגבלות של אוטוריטות, המבקשות (בדרך כלל מבקשים)  לכאורה לכוון אותם בדרכם, אך למעשה מצרים את צעדיהם ואת אופקיהם המחשבתיים, ומנסים להתאימם לדפוסים יצירתיים קיימים ושולטים, המתאימים להם. פרדוקסלית, דווקא ההתמסרות לרועה-האלהי בלבד, כלומר לתנועת הפעיה בחיק האלהי שכולנו שותפים שווים בה, אם יש אלהים, ואם אנו רק פועים ופועמים בפני הנעלם מאיתנו, שאינו אלא נהיה בתוכנו למשהו, שקיים אי-שם, אפשר: זעקה למשמעות), היא המבטיחה את יצירתיותו החופשית של האדם.

 *

*

 חג שמח של נביעה, יניקה, קירבה והתחדשות לכולן ולכולם

*

בתמונה למעלה: Fillipo Carcano, The Herd of Humanity, Oil on Canvas 1906

© 2012 שוֹעִי רז   


Read Full Post »

*

בְּנֵי אָדָם זְהִירִים,

נֶחְבָּאִים בַּבָּתִּים

וְחַיִּים בְּלִבָּם.

*

בָּלֵּילוֹת

קְרֵבָה אֶל הַחַלּוֹן

אֶצְבַּע ארֻכָּה וְרָזָה

ודוֹפְקָה בַחֲשָאִי.

[דוד פוגל, מתוך: כל השירים, בעריכת אהרן  קומם, מהדורה שניה ומתוקנת, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב עמ' 74]

*

   כל תופעה אמנותית פורצת דרך או פותחת צוהר חדש של מחשבה ותנועה נתפסת על ידי הגווארדיה השלטת, התופסת את מעוזי האמנות ומנהלת את הפוליטיקה הממסדית ביד רמה, כפורצת גדר וכחושפת את באי ההיכל (המוזיאון) לרוח פרצים העלולה להמית או למצער להטיל בנחשפים אליה דלקת ריאות. חשבתי על כך הלילה כאשר נתקלתי בדברים שהביא דן פגיס (1986-1930) אודות קבלת הפנים הצוננת בה קיבל ח"נ ביאליק (1934-1865) את ספר ביכוריו המופתי של המשורר והסופר דוד פוגל (1944-1891), לפני השער האפל (וינה 1923), הנה הדברים; זו לשונם:

*

לפעמים יש לי הרושם כאילו איזו מגיפה של רוח תזזית אחזה את העולם. והוא הדין בציור שקוראים לו אבסטרקטי

[צטוט של שיחה בין ביאליק ובין אשר ברש כפי ששמע הסופר אביגדור המאירי; מצוטט מתוך: דן פגיס, 'דוד פוגל', מחוץ לשורה: מסות ורשימות על השירה העברית המודרנית, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2003, עמ' 31]

*

   יש משהו מעורר עצב בדכּאנוּת שהשורות המיוחסות לח"נ ביאליק מהלכות על נפשו של הקורא, המכיר ומוקיר את שיריו של פוגל. כל שכן, הואיל ופוגל אסף פרוטה לפרוטה (הוא חי בדלות בוינה) כדי להדפיס את ספר ביכוריו. כמה עצוב שאין בו במשורר ותיק ומעמיק (אין ספק כי ביאליק כתב כמה שירים נפלאים כשלעצמם) כדי להתיר לעצמו להתבונן ולראות את יופייה האקספרסיבי של שירת פוגל, תחת זאת שומעים בעד דיבורו את השורה 'כולם נשא הרוח, כולם סחף האור…' ואת הבעת שמא ייפגע מעמדו, שמא יינטש על ידי קוראים בלתי נאמנים— שייסחפו אחר הרוח האמנותית הסוערת בחללו של עולם, משברת ודורסת את גדרי הטעם הטוב.  מה איכפת לו לביאליק,ליתן  לקול החדש ויוצא דופן להדהד בהיכל השירה העברית, קול שאינו מהדהד את בת קולו של ביאליק עצמו, אלא תלוי יותר במשוררים כגון: גיאורג טראקל, אלזה לסקר שילר, הוגו פון הופמנסטאל ואברהם בן יצחק?

אולי, יותר מאשר יוצרים נותרים מהפכנים וחדשנים במחשבתם (והמה יחידים); הריהם מרביתם, כרובינזון קרוזו של דניאל דפו—מיד כאשר הם יוצאים מכלל סכנה— הם מתחילים להקים קווי ביצורים וחומות מגן לביצור מעמדם; כאילו מעולם לא עסקו ברוח אלא בנו היו ארכיטקטים של חומר ולבנים; חומות וגדרות, אסור ומותר, מי בפנים מי בחוץ, מי עדיין בחוץ, וברוך שהגיענו כדי היכולת לשלוט ברשימת ההמתנה.

   משורר אחר, אברהם שלונסקי (1973-1900), בן דורו של פוגל, אשר נתפס כחדשן-לשוני וכמורד באוטוריטת דור הותיקים (ביאליק וטשרניחובסקי) העניק אף הוא לספר שיריו הראשון של פוגל קבלת פנים המשתמעת לשתי פנים; דן פגיס דן בה מאוחר יותר כאירונית ועוקצנית, ואילו שלונסקי הגיב כי דווקא ככל הזכור לו הוא כתב בתום לב והתכוון לכתחילה לשבח את שירתו התמונתית של המשורר העברי החדש, המהווה כעין סוכן-תרבות של שירה גרמנית-אוסטרית אקספרסיוניסטית, בת הדור; הנה דבריו:

**

"לפני השער האפל"… ברו: כריכה שחורה. ותוכו: "ארונות שחורים", "צפורים שחורות", ,הספינה השחורה", "עוגב הלילה השחור", "יין אפל", "כתב אפל", "יער אפל", ולילה-לילה-לילה. גם לאבא "מעיל שחור" ו"זקנו שחור" הה אבא! אבא! "ככוכב בודד ידד עתה אבא נוגה שם בין הריו". וכולנו, הן כולנו תועים אנו עצומי עיניים ושחוחים על שבילי סתיו מרופדים שלכת. איש לעברו, איש לעברו. אך פעם הן ניפגש. כולנו ניפגש. – "כל השבילים הולכים אל הערב". והערב קרוב-קרוב. והנה גם הליל.— עוד מעט! רק עוד מעט! — — — אך מי אשר לא יחוש על פניו "רפרוף דגלים שחורים מפרפרים ברוח" – אל יפתח את הספר. בעיניים הפתוחות לרווחה יש פקחות יותר מדי. רק המגששים שאצבעותיהם ארוכות ודקות-דקות ינהו אחריו וימושוהו – את ה"שער האפל".

[מצוטט מתוך כתב העת  הדים, ב' (תרפ"ג-תרפ"ד), בתוך: דן פגיס, 'דוד פוגל', מחוץ לשורה: מסות ורשימות על השירה העברית המודרנית, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2003, עמ' 31]

 **

יצוין, כי שלונסקי עצמו היה אז משורר צעיר מאוד, המבקש אחר מקומו בזירת השירה העברית. קשה שלא לחוש בדבריו, כפי שציין פגיס (ושלונסקי הכחיש ברבות הימים) איזו אירוניה דקה, כמעט פארודיה שהוא עורך על הלכי נפשו של פוגל ועל שימושי הלשון בשירתו. גם הסיומת "רק המגששים שאצבעותיהם ארוכות ודקות-דקות ינהו אחריו וימושוהו", נראית כאילו נכתבה על ידי משורר צעיר בן "גדוד העבודה", המבקר את שירתו של פוגל כאילו איננה "גברית" דיהּ ואינה כובשת ובועלת בונה וסוללת, כנדרש. אפשר נתפס כאן שלונסקי לכך שפוגל העניק מקצת משירי לפני השער האפל קול נשי ,דמות אשה, כעין-שולמית, המצפה מאוהבת ונוהה לדודהּ. על כל פנים, נדמה כאילו שלונסקי הצעיר מתקשה למצוא את מעלותיו של פוגל, ורואה בו משורר "נשי" וסנטימנטלי, המתאים בעיקר לקהל המעודן-מדיי בערי אירופה, אשר מקומו לא יכירנו בארץ ישראל, מקום התחייה, הבניין והעבודה.

   שלונסקי כאמור דחה את ביקורתו של פגיס, וטען במכתב ששלח אליו, כי הוא אמנם אינו זוכר את הרשימה הנדונה, אבל זכור לו כי דווקא כיוון לקבל את פוגל בברכת "ברוך הבא", ולטעון כי מדובר במחבר אינדיווידואליסט ומופנם, ועל כן, לכך ששירתו ודאי תישבה את ליבותיהם של קוראות/ים בודדות/ים, שישימו ליבם לאיכויותיו. מכתב זה נשלח כאמור, לאחר ששירתו של פוגל שבה ונתגלתה על ידי נתן זך ודן פגיס בשלהי שנות החמישים ובראשית שנות הששים של המאה העשרים. גם גורלו הטראגי של פוגל שנרצח ככל הנראה במחנה המעצר בדרנסי או בדרך מדרנסי לאושוויץ (1944), אף הוא אולי שיחק פה תפקיד בהפיכת הלב של שלונסקי— אבל דומני כי את קבלת הפנים שזימן שלונסקי לפוגל ברשימתו בכתב העת הדים יש להבין מתוך שימת לב לגילו הצעיר של שלונסקי אז (כבן 24), חיפוש דרכו בשדה השירה המקומי, והשתייכותו ל"גדוד העבודה" ולחוגי העבודה של דורו, שהדגישו מאוד את ההתנתקות מן הגלוּת ומן ההשפעה האירופאית הדקדנטית, ויצירת תרבות עברית חדשה ומקורית (גם אם בלתי רגישה ל"אחר"); דומה בעיניי כי באותה שעה עוד פיעמה בשלונסקי חדוות ההשתייכות לקולקטיב הציוני-העברי-העובד, וכי פוגל נתפס בעיניו כמשורר מיופייף מדיי ובעיקר וינאי (כלומר בורגני-אירופי-גלותי).

    על כל פנים קל מאוד לזהות למצער את השניוּת שבדברי הביקורת של שלונסקי על לפני השער האפל. במיוחד לנוכח השוואתם לדברים שהקדים הסופר והעורך אשר ברש (1952-1889) בפתח המהדורה הראשונה של הנובלה של פוגל בבית המרפא(1928)— בהם התייחס לשירתו המוקדמת:

*

יש בהם משהו לא מצוי עד עתה בשירה העברית: סגנון דק ומכסיף, כמעט פיליגראני, ריתמוס נמשך, כמעט מופשט, והסתכלות מתדפקת תמיד על הנעלם. בקיצור— שירה עדינה ומיסוד הצער.  

[שם, שם, עמ' 33]

 *

ברש מצייר כאן בעצמו תמונה לתמונה, מושך מכחול ומתמסר להביע; הוא רואה בשיריו של פוגל מלאכת צורפות עדינה להפליא. לא ייפלא שכעבור זמן לא רב הוציא לאור את הרומן של פוגל חיי נישואים (1931-1929).  לעומתו נדמית ביקורתו של שלונסקי, כפרודיה לעגנית משהו, על מה שנחווה בעיניו כסוג של כתיבה סנטימנטלית בעלת מוטיבים קבועים, ותמונות החוזרות ושונות— ובמיוחד כלפי אותם מאפיינים נשיים, רגשיים ומיוסרים, ההומים לדידו בעיקר טשטוש. במקום שבו שלונסקי הצעיר בחר להדגיש את הישנות השחור והאפל הדכאוניים-גלותיים, האנטי-גבריים, כביכול, ביכר ברש להדגיש דווקא את הסגנון הדק והמכסיף, כמו אדווה שקופה של דמע. שלונסקי הצעיר עוד חוזר לאספסת של גדוד העובדים; ברש אולי כמו גנסין וברנר, אינו פוחד מן הרגש ומן העצב (או מן השיגעון של היות אינדיבידואל שאינו מוצא את מקומו בחברה) ואינו חושש ממה יגידו. הוא אינו חושש להרגיש.

*

*ראה אור "מקף— כתב עת לספרות" בעריכת חני שטרנברג ויואב איתמר, בלווית יצירות מאת האמן, יעקב פורת, ובהשתתפותם של משוררים, מתרגמים וכותבים, ותיקים גם צעירים. כתב העת כולל שני קטעי תיפוף על גבי מקלדת (אצבעות על גבי מקלדת) מאת חתולכם הנאמן: המאמר, את לבי אכל הברק: קריאה בשיר מעזבונו של אברהם סונה בן-יצחק לנוכח שיח ההעדר עימו של אליאס קאנטי ולאה גולדברג  וכן, הסיפור/מונולוג, איש מרחרח את אדמת הירח,  שהוא כעין שיח העדר עם הסופר היהודי צרפתי ז'ורז' פרק (1982-1936)

*


בתמונה למעלה:  Osvaldo Licini, Rebel Angel on Blue Background, Oil on Canvas 1954

© 2012 שוֹעִי רז


Read Full Post »

*

 לאחרונה אני יותר ויותר מהרהר בחוסר התוחלת שבפירוש חלומות וביאורם על פי מפתחות של סמלים רעיוניים נתונים; מעניין אותי לאין שיעור לחשוב על מרכיביו של החלום, ומהיכן עשוי אני לשאוב את מראוֹת החלימה, אם מרשמים החולפים לפני העיניים בזמן העירות, אם מדברים שקראתי או חוויתי, שהותירו בי רישומים עמקניים  מעט יותר; כמובן, בפני ההצעה לפיה החלום מורכב מרשמים בלבד המתרכבים אייכשהו כדי חלום—יש להעמיד את החלומות הנדירים יותר, המופשטים-אבסטרקטיים, שבהן ניכרת תנועה בלתי פוסקת של גופים גיאומטריים וצבעים שלא חזיתי שכמותם בהיותי  נתון בעירות.

   לפני כמה ימים העירה לי ידידה על נטייתי לדבר "על הדברים" יותר מאשר "את הדברים"; זה נכון גם לעניין החלומות. כלומר, בשעה שאנשים נוטים לתור אחר תכליתו של החלום (פשרו/השפעתו האפשרית), אותי מסקרנות לאין-שיעור המתודה והסטרוקטורה של החלום—כמובן, לא אטען, כי בחקר אלו אפשר להבין את החלום לעומקיו, אבל לכל הפחות, ניתן כאן להציע התחלות חדשות ויסודות חדשים מהם ינבעו אפשרויות-פרשניות חדשות, שאינן מבוססות מפתחות-ידוּעים-קדוּמים.

   בספרו הנפלא של הסופר הגווטמלי, אאוגוסטו מונטרוסו (2003-1921, בילה את רוב ימיו דווקא במקסיקו), מופיע הסיפור הקצרצר הבא, המבקש להציג בפנינו את המציאות כולה כחלום אלהי שמבטרם-בריאה:

 *

אלוהים עוד לא ברא את העולם; הוא עוד מדמיין אותו, כמו מתוך חלום. לכן, העולם מושלם. אבל מבולבל.

[אאוגוסטו מונטרוסו, הסימפוניה הגמורה, תרגמה מספרדית: טל ניצן-קרן, הוצאת הקיבוץ המאוחד/הספריה החדשה: תל אביב 2003, עמ' 74]

 *

דווקא מפתה מאוד לחשוב כי אנו-כולנו רשמים בחלום אלהי, או דמיון אלהי. האלוהות עצמה אינה מצליחה לפענח מהם הרשמים הללו המתרוצצים בחלומהּ. והחלום, כמו כל חלום, תמיד נושא בחובו את המימדים: מושלם ומבולבל.

   אבל זה נעשה מושלם ומבולבל עוד יותר, כאשר מסתבר כי אליבא דנזיר הזן והמשורר שוֹטֶטְסוּ (1459-1381) חייהם של האלים מתרכזים בליבו של האדם ולא ידוע האם הם נהנים מחיים חיצוניים-ממשיים היכנשהו לבד מאשר מלבבותיהם של בני האדם. גם אם כן, הרי שתלותם בהשתקפותם-בבואתם בלב האדם, עושה את קיומם לתלוי לגמריי בלבבות האנושיים הפועמים:

 * 

אין אלוהים

בָּנמצא

זוּלתי! –

שכּן האלים

עצמם יודעים

כי בלב האדם בלבד

עשויים להימצא אלוהים

[תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז]

 *

   לבסוף בלילו מוצא אדם מעט פנאי לשבת לכתוב. כל היום הזדחל כתולע וכעת הוא נדמה לעצמו על יד השולחן עם מנורת הלילה בבית החשוך ועם כוסית הברנדי המשמחת שמזג לעצמו בנדיבות, כאילו הוא סוף-סוף אפשרות של פרפר, ראשו הומה מחשבות, זכרונות, רגשות—הכל זע ונע בתודעתו כל העת כים שחור וגועש. מחושיו מתעוררים. הוא מרים עוגן ומפליג קצת. כעבור זמן, ראשו הומה מדיי, גופו עייף; הוא קצת מבוסם (מצב שבו הכל, בו זמנית, מושלם ומבולבל).

הוא מכבה את המחשב ואחר כך גם את האור בדירה (כולם כבר מזמן ישֵנים), מסיר את משקפיו, וניגש לחלום חלומות משלו, שהם אולי חלומות בתוך חלום. הוא חושב על שתי שורות משל רישרד קריניצקי:

 *

פּרפּר לילה עִקֵּש, איני יכול לעזור לךָ

אֲנִי רק יכול לכבּוֹת את האוֹר

[רישרד קריניצקי, 'איני יכול לעזור לך', נקודה מגנטית, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2011, עמ' 30]

 *

כבר לא ידוע מי הפרפר, מי אלוהים, מי החולם, האם זה חלום? הוא לא באמת חושב שזה עתיד להתבאר לו ביום מן הימים.

בחלומותיו— נטול כנפיים, מחושים, או כתרים אחרים, הוא מעופף תמיד עם הידיים לאיטו (לא ברור מהיכן להיכן, מאיפֹה לאיפֹה).

בתמונה למעלה: Osvaldo Licini, Night. Oil on Canvas 1932-1933

*

©2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

*

בְִּגְנֵבָה, בְּאֹרַח דִיסְקְרֶטִי

אֲנִי מֵרִים מֵהַשְבִיל אֶת אָחִי הַבְּכוֹר,

הַחִלָּזוֹן,

בַּל יִדְרֹךְ עָלָיו אִיש.

 

מְבֻגָּר מִמֶּנִי לָבֶטַח מִילְיוֹנֵי שָנִים.

אָח לְאִי הַבִּטָּחוֹן שֶל הַקִּיּוּם.

שְנֵינוּ כְּאֶחַד אֶינֶנוּ יוֹדְעִים,

לְשֵם מָה נוֹצַרְנוּ.

שְנֵינוּ כְּאֶחַד רוֹשְמִים שְֵאלוּת אִלְמוֹת,

כָּל אֶחַד בָּכְּתָב הָאִינְטֶימֶי בְּיוֹתֵר שֶלוֹ:

 

בְּזֵעָה שֶל פַּחַד, בְּזֶרַע, בְּרִיר.

[רישרד קריניצקי, 'בגנבה', נקודה מגנטית: מבחר שירים 2005-1969, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2011, עמ' 67] 

*

   לפני חמש מאות שנים בדיוק הוצג דימוי בריאת האדם הנודע של מִיכֵּלאנג'לוֹ מעל גבי תקרת הקפלה הסיסטינית ברומא (1512), לאחר שציור התקרה הושלם. האלוהות והאדם הוצגו בו כפי שעומדים תמיד על סף מגע; לעולם ללא מגע; ואף על פי כן בזיקה ובממשק, שאולי מגיע עדי נקודת השקה דמיונית, התלויה אי-שם בחלל, קיימת ובלתי קיימת. שנה אחר-כך ראה אור ספרו של ניקולו מקיוואלי הנסיך (1513), מבשרן של המדינות המודרניות, ושל המשטרים הכלכליים הקפיטליסטיים. האדם בו מוכפף למרות החילונית של המונארך, היודע מה טוב עבור נתיניו; מבחינה זאת, ודאי היתה בספרו של מקיאוולי תגובת-נגד לכנסיה ולהפחדות האינקוויזיציה; מצד שני, הבשורה החילונית של מקיאוולי היה בה (לפחות בהתבוננות לאחור מן הפרספקטיבה ההיסטורית-פוליטית) בכדי ליתן משנה-תוקף אידיאלוגי להשתררותו של היחיד-האמביציוזי על חייהם ועל חירויותיהם של עמיתיו, אם ביושרה אם בהונאת-דברים, הנסיך צודק תמיד— משום שלו נתונה האחריות המהותית להולכת החברה, הכלכלה והתרבות, והוא מתווה אותן כפי רוחו, באשר שלטונו וממשלו מזוהים עם טובת המדינה ועל כן עם טובת נתיניו.

    דווקא אלהיו של מיכֵּלאנג'לו אינו ניכר כמשעבד, וניכר כמי שמרותו אינה מכבידה במיוחד, ואף מקיאוולי במקום שיימצא ליברטור גדול של חירויות-אדם, נתן תוקף לשיעבוד האדם, כאשר הכביר בסמכותם-מרותם של אידיבידואליסטים-אמביציוזים- יחידים. אני זקוק כאן לאינקוויזיציה הכנסייתית, מחד גיסא; ולמקיאוולי, מאידך גיסא— על מנת לקרוא את הדימוי המפורסם-מדיי של מיקלאנג'לו כסוג של נסיון להביע איזה מתווה של חירות אנושית (ברוחו של ההומניזם האיטלקי) המצביע כלפי אלהים, חותר למגע עם אלהים, אך לעולם אינה מגיעה בפועל עדיו.

   לא בטוח כי לכך התכוון מיכלאנג'לו. יש שיגידו כי הצבתו של האל המצביע אף היא סוג של שיעבוד. האדם מכוון הוא אל האין-סוף או אל שלימות של ידע ודעת— הוא אינו זקוק לאלהים בתוך המשוואה הזאת; דיי לו בטבע ובפיענוח איטי של רזיו על ידי המדע ו/או על ידי אינטואיציות גאוניות של יחידים/ות, המקדמים את המין כולו בהשערותיהם המשונות על אופיים ומהותם של הדברים.

   באופן אבסורדי, יש הרבה מן הדמיון בין הדימוי של מיכלאנג'לו, ובין הגותו של המסדר הקתולי-ישועי, שנוסד בשנת 1535 בצרפת, על ידי הספרדי, איגנסיו דה לויולה ושישה מחבריו. הישועים, היו זרם שניסה ליתן מענה-נגד הרפורמציה (ג'ון קאלווין, מרטין לותר), וכנגד האנדרלמוסיה הדתית שניעורה באירופה, וכוונה כנגד קריעת הסמכות האפיפיורית והדוגמה הקתולית באשר-היא. דה לויולה וחבריו נשבעו להפיץ את האמונה הנוצרית בכל חלקי העולם, ולקדם את הכנסתם של המדעים החדשים תחת כנפי הנצרות. מבחינה זאת, איש הרוח הנוצרי מכוון תמיד אל עבר ההשתלמות בדעת עליון, ולעבר השלימויות האנושיות, אך לעולם אינו שוכח את מקומו בצל הצלב והאמונה במשיח (בן-אלוהים, בן דמותו של אדם הראשון) העומד לשוב אל עולמו, ולכונן בו את מלכות שמים. דומה כי מסר זה חודד בעיקר כנגד הקאלוויניסטים שראו באדם יצור חוטא ומוּעָד, רחוק מאוד משלימוּת, ומאלהוּת. לעומת זאת, הישועים רואים במלומד הקתולי נברא החסר רק במעט מאלהים; כלומר אינו אלהי, וגם לא ייעשה בן-אלוהים, ובכל זאת שוררת ביניהם איזו קירבה, כמעט מגע.

   ממשיכיו של דה לויולה בספרד ובפורטוגל הצליחו להעמיד בתוך כמאה שנה כח פוליטי-דתי מהותי, שלא פעם חטא ממש בשאיפות אימפריאליות. למשל, בעיבורי המאה השבע-עשרה הפכה פרגוואי אשר בדרום אמריקה, לארץ-נחלה ישועית, והישועים שלטו שם ללא מיצרים, ויד קשה כלפי אותם "עובדי אלילים" שלא הצטרפו למיסיון וקיבלו את מרותם; קשה היה לאותם כובשים להבין את האינדיאנים הכופרים המפנים עורפם לאמת האלהית. בכפיית הדת הם ראו כמו שמצילים את הנשמות החוטאות ומביאים אותם כדי קירבת אלהים; המרתם בכפיה של האינדיאנים גם סימלה עבורם את הגדלת כוחה הפוליטי של הנצרות הקתולית, אות המבשר כביכול, את ביאתו השניה של ישוע הקריבה לבוא.

    באופן פרדוקסלי לא פחות, מצטיירת הקירבה הממשית בין  הגותו של מקיאוולי ובין הלכי הרוח של ההומניסטים האיטלקיים בני הדור הקודם לו, ג'ובני פיקו דלה מירנדולה, ומרסליו פיצ'ינו, שראו דווקא בחכמה האנושית בכל מקורותיה ואופניה, אמצעי העשוי לקדם את האדם עבר שלימותו האינטלקטואלית, המוסרית והדתית. דומה כי מקיאוולי שאב מלוא-חופניים מן הרוח ההומניסטית ומן המקום שהיא העניקה לתהליך הקידמה וההתפתחות של האינדיבידואל ושל החברה האנושית בכלל. כמובן, גם פיקו וגם פיצ'ינו ראו את הנצרות כאמת העילאית, הניכרת מכל הדתות ומכל ההגויות הרבות שהם קראו ופירשו. מקיאוולי כמו עשה צעד נוסף חילוני-פוליטי, ואצלו אמנם הפכה היזמה הפרטית, ההתקדמות, והחכמה המדינית-פוליטית, לעיקר גדול המאפשר את ההתקדמות האנושית בכלל.

      לעתים צאצאיהם וממשיכיהם-פרשניהם של הגויות קודמות מתחקים אחר נדבכים רחבים של דברי קודמיהם אבל מתרחקים מאוד מן הרוח המקורית שציינה אותם; הישועים קיבלו עליהם לבסס את מלכותו של ישוע הנוצרי. הם השתלמו במדעי תקופתם ולמעשה ניסו לבסס סוג של נצרות נאורה, של דת פתוחה ומזמינה את כל באי עולם, ההולכת לכאורה לאורו של ישוע של האוונגליון. עם זאת, הם לא נרתעו מעוולות, רצח, גריפת הון, כיבוש, ומהשררת יד-ברזל לשם הגשמת מטרותיהם הפרוגרסיביות ולהשגת יציבות קתולית באירופה (כחלק מפעילותם נגד כוחות הרפורמציה). מקיאוולי, כהוגה סקולארי (חילוני), ביקש ליצור תורת מדינה יציבה, שבה יש מנהיג ומושל על נתיניו, ותכליתו להוביל את היחידה הפוליטית בראשה הוא עומד, להישגים המבטאים לא רק את האינטרס האישי שלו, אלא את טובת כל האזרחים; עם זאת, הכח העודף המוענק לשליט-הגאוני במשנתו, הוא פתח לאי-צדק ולהשתררותו של המנהיג על נתיניו, הכפופים ליזמותיו, כמעט בלא אפשרות ריאלית להצר את צעדיו. מבחינה זו האדם-השלם אליבא דמקיאוולי הוא בן-דמותו של האל האומניפוטנטי-המחוקק-מצווה, שכל נתיניו כפופים למרותו, וכל מעשיו נכונים (גם אם פסולים מבחינה מוסרית) מלכותו שלימה וכיסאו נכון, ואין לערער על פעולותיו, גם כאשר ניכרת טעות שאין להשיבהּ.

    איני יכול שלא להיזכר בדבריו החדים של האנארכיסט מיכאיל באקונין, שכוונו כנגד קרל מארקס ומשנתו: "חירות ללא סוציאליזם היא אי-צדק, ואילו סוציאליזם בלי חופש—הריהו עבדוּת". דברים אלו יפים לדידי לכל מגוון המשטרים הפוליטיים ולכל הדתות, גם בימינו, ודומני כי הן מהוות פרשנות נאה גם למהות היחסים בין המדינה ואזרחיה, ובין קהילה דתית ובין ראשי הקהל, וגם למתווה היחסים שבין אדם ובין אלהיו ו/או בין אדם ובין ערכיו.

   יותר מכך, אני מהרהר, אולי ניתן לפרש את הדימוי של מיכלאנג'לו ברוח דבריו של באקונין. כך, שהחירות והסוציאליזם (מגמות הליברליזם, אינדיבידואליזם והשיתוף חברתי) מצביעות זו על זו, יוצרות בינותיהן נקודה אידיאית, מבלי געת זו בזו;  משום שכאשר החירויות והרווחה (המתגלה כאשר האדם מגלה אחריות חברתית) חוברות אלו אל אלו ומשפיעות אהדדי, האדם אכן יכול לראות בעצמו כמי שזכה לראות עולם, לנשום אוויר.

   גם ככלות חמש מאות שנים, בני האדם ממשיכים לחוש זה בקיומו של זה: מצביעים, מדברים, מביעים, מקלידים, מקליקים; בסופו, של דבר תחולתן של חירויות האדם ושל הרווחות (החומרית והרוחנית) בקרב כל באי עולם— היא עדיין האתגר הגדול מכל העומד בפני המין האנושי בכל אשר ייפנה.

בעקבות קריאת הרשימה לעיל, חיבר ידידי, המשורר והצייר, דודו פלמה,  שיר נהדר, והעלה אותו  לאתר שלו: "יורים ובוכים ואחר כך אומרים שירה"

*

*

בתמונה למעלה: Michaelangelo di Lodvico Buonarroti Simoni, The Creation of Adam, Between 1508-1512

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

*

*

באחד מסיפוריו המאוחרים כלל וולפגנג בורכרט (1947-1921) את הטקסט המהפנט הבא:

*

אבל הקוקייה, הקוקייה בחודש מאי, מי מאיתנו יכול לשאת בלילות ההבילים של מאי, בצהרי מאי, את צעקותיה הנרפות, הנרעשות, המשגעות? מי מאיתנו התרגל אי-פעם לקוקייה שלו במאי, איזו נערה, איזה איש? שנה-שנה, לילה-לילה, היא נוסכת פראוּת בנערות הנושמות בלהט, בגברים האילמים, הקוקייה, הקוקייה של חודש מאי, אותה קוקיית מאי. גם במאי צועקים קטרים וספינות וחתולים ונשים וקלרינטים— הם צועקים אליךָ כשאתה שוהה לבד ברחוב, אבל אחר כך כשכבר מחשיך, הנה מתנפלת עליךָ הקוקייה. שריקת קטרים, צפירת ספינות-הקיטור, יללת חתולים, יבבות הקלרינט ויפחות הנשים – אבל הקוקייה, הקוקייה צועקת כמו לב דרך הלילה של מאי, כמו לב חי פועם, ואם באופן לא-צפוי מתנפלת עליךָ צעקת הקוקייה בלילה, בלילה של מאי, אז לא יעזרו לךָ עוד שום ספינת-קיטור, ושום קטר, ושום קולות של חתולים או של נשים, ולא קלרינט. הקוקייה מוציאה אותך מן הדעת. הקוקייה לועגת לך כשאתה בורח. לאן? צוחקת הקוקייה, לאן בעצם בחודש מאי? ואתה עומד לך שם, משתגע מן הקוקיה, עם כל משאלות העולם שלךָ, לבד, בלי לאן, כל-כך לבד, ואז אתה שונא את מאי, שונא אותו בגלל האהבה הנכספת, בגלל צער העולם, שונא אותו עם כל הבדידות שלךָ, שונא את הקוקייה הזאת במאי, הקוקייה—

ואז אנחנו רצים עם גורל הקוקייה שלנו, אהה, איננו נפטרים מגזֵרת הקוקייה התלויה ועומדת מעלינו, אנו מסתובבים איתה בלילות המוטללים. צְעַק בּן-הקוקייה, צְעַק את בדידותךָ אל תוך אביב מאי, צעק בן הקוקייה, ציפור כאח לנו, נטוש, דחוי, אני יודע, אחי בן-הקוקייה, כל צעקותיךָ הן צעקות של אם שנטשה אותךָ בלילות מאי, נידתה אותךָ כזר בין זרים, צְעַק בן-הקוקייה, צעק את ליבך אל מול הכוכבים. אתה אחי הזר, חסר אֵם, צְעק… צְעַק, בודד ציפורי, הָטל דופי במשוררים, חסרות להם ההברות המשוגעות שלךָ ומצוקת בדידותם מתפטפטת, ורק כאשר הם נאלמים הם עושים את המעשה הגדול שלהם, בודד ציפורי: כשצעקתךָ-לְאֵם רודפת אותנו דרך לילות ללא-שינה של מאי, אז אנחנו עושים את מעשה הגבורה שלנו, אז אנו חיים את הבדידות שלא תתואר, הכפורית והגברית,  ואנו חיים אותה בלי ההברות המשוגעות שלךָ אח ציפור, כי את הדבר הסופי, הסופי והאחרון, המילים אינן מוסרות.

[וולפגנג בורכרט, מתוך: 'בחודש מאי, בחודש מאי קראה הקוקייה', הרבה צרות היו לו עם המלחמות,  תרגם מגרמנית: גבריאל צורן, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2007, עמ' 118-116]

*

   הטקסט מלא בתנועה ורעשים, הומה צעקה, קולות, הליכה ורדיפה. זהו אביב של מלחמת קיום, של ניסיון להיוותר בעולם, דווקא כאשר אין כל סיבה להיוותר בעולם, דווקא לכאורה כאשר האש פסקה. בורכרט, ממיטת חוליו בהמבורג (מחלת כבד קשה נתגלתה אצלו בשנת 1944), או על ערש דווי בשווייץ, בימים שלאחר שוך מלחמת העולם השנייה, בימים שבהם גרמניה שבגדה בעצמה, הרוסה וחריבה, חי את מאי, החודש הקלנדרי אחר המלחמה, ואינו יודע את נפשו; חש הוא כבן-קוקייה, שהוטל כגורל-גוזל-הקוקייה לכתחילה בקן של צפור פונדקאית, ננטש בידי אימו (והוריו) וחבר לצפורים שאינן בנות מינו, גדל בקירבן, מעולם לא הצליח לשוב ולחבור אל הקוקיות (הקוקייה שבה לנדוד עם קוקיות בבגרותה), וגם לא הצליח להיפטר מן המשפחה הזרה בתוכה הושם. יותר מאשר שאלגוריית הגוזל שאימו נטשתו בקן של צפור אחרת (שמא קן נשרים) הוסב אל תחושת התלישות והזרות של בורכרט בגרמניה, שעדיין לא חדלה מלהיות ארצם של הנאצים; דומני, כי בורכרט חש סוג של ייאוש תהומי כלפי המין האנושי בכללותו השב וחוזר כמו עונות השנה ומעגל הטבע, כמו תדירות קריאות הקוקייה בכל שנה במאי, אל מעגלי דמים ורצח מתחדשים, הגורפים בהם גם את בניו ובנותיו העדינים של המין האנושי, החפצים להוציא את ימיהם בשקט ובשלום, אל שדות הקרב או אל מחנות המעצר או  אל מחנות המאסר או אל מחנות המוות.

   הלך רוח שכזה מאפיין למשל את שירו האחרון, ככל הידוע, של המשורר והסופר העברי דוד פוגל (1944-1891), ממחנה המעצר בדרנסי או מעט לפני כן:

*

שעטת צבאות במלֹא תּבל,

כּלם יצאו לקרב.

רוּח קטל בָּעולם תתהולל –

ואני עוד רגע נשארתי פֹּה.

גם עלָי ידעתי לא תּפסָח,

ולֹא על אשה וילד,

על מה אמית ואוּמָת?

[דוד פוגל, 'שעטת צבאות', כל השירים, בעריכת אהרן קומם, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1998, עמ' 209]

*

   האנושות כולה, כך אליבא דפוגל, מתנודדת על פי תהום, וכבר נכונה בנקל לאבד את עצמה לדעת, בהיות השלום וההשקט בהם אנו נתונים, רעועים מדיי, פרוצים מדיי מפני אפשרות התחדשות קטל ההמונים; בורכרט ששרד את מוראות המלחמה אינו שוכח (בן דורו, היינריך בל, הירבה באותן שנים ובשנים הבאות למחות כנגד הקלות הבלתי נסבלת את השיכחה וההשכחה בגרמניה; ובדור אחריו—הצטרף אליו וו"ג זבאלד), ויודע כי סכנת ההשמד והאבח, לעולם אינה מתחסרת מן המין האנושי, וכי המין האנושי לא במהרה (אם בכלל) עתיד לקפדה.

   תנועה רעיונית כזו ניתן למצוא בסיפורו הנודע ביותר של בורכרט, שן הארי (ראה אור בשנת 1947 עוד בחיי המחבר), בו תאר את תקופת המאסר שריצה בבית מעצר של השלטונות הנאציים, לאחר שנידון למוות בעטיין של דעות ביקורתיות על פעילותו של הרייך השלישי במכתבים אישיים שכתב מבית החולים (הוא קיבל חנינה לבסוף והושב ללחימה בחזית הרוסית). הסיפור הוא וידויו של בורכרט על עלילותיו ההכרתיות (דחפים, דמיונות ומחשבות) בעת הטיולים קבוצתיים קצובים— אליהם הוצאו האסירים הפוליטיים שנגזר עליהם להקיף שוב ושוב את אותה תלולית, בה הנץ לבסוף פרח שן ארי אחד ויחיד- אותו חמד  בליבו. ככל שהזמן נוקף הוא חש שרעיו מאיימים עליו משום שאף הם חומדים אותו ועלולים להפריע אותו ממזימתו לקטוף את הפרח בהינף יד ולקחת אותו לתאו. העינוי הבלתי נתפס של המצעד השב ונע באופן סירקולרי ואחיד מזכיר כמובן את סיזיפוס המגלגל את האבן.

   הגיבור הרעב, הנתון מרבית שעות היממה בבידוד בתא- אפל, כבר אינו מצליח ליהנות מן האושר הראשוני של היציאה לחצר, הוא אחוז שנאה ומחשבות אלימות כלפי הסובבים אותו, הוא חש מנוכר מן החברה האנושית שהדירה אותו, מחבריו לתאי הצינוק, שצועדים מתוך פחד מדוד מן הסוהרים המקיפים אותם, העשויים לפתוח באש מחמת כל אירוע חריג. בסופו של דבר, את תפישתו הפציפיסטית ערב כליאתו שוב אין בורכרט מצליח להפגין, משכבודו האנושי וזכויותיו כאזרח מן השורה נרמסו בגרמניה הנאצית. משקודמו בטור קורס ומת שוב אין הוא מסוגל לחוש חמלה. ריק מכל רגש הוא ממשיך לצעוד; נצחונו, האמיתי או המדומיין, קטיפת פרח שן הארי, הינה כעין שלל קרב יותר מאשר ניסיון להזכיר לעצמו שיש בעולם תום. החוויה שהוא חווה כשהוא שואף אליו את הפרח הקטוף באפלת תאו היא של מי שנערמת עליו אדמה ממנה פורחים ועולים פרחים חדשים, קרי לדידו: המוות הוא כעין ישועה, פתח-ניסים, ממנו עולים ומתחדשים חיים, שאף הם בשבריריותם, ניתנים בכל עת למרמס או קטיפה שאין ממנה חזור, וידיעה מבעיתה לפיה מעגל החיים המתחדש הוא בד-בבד גם מעגל המוות.

*

*

  דבר אחר שיש לתת עליו את הדעת, הוא השימוש הנעשה כאן בקריאת הקוקייה, כמבטאת דבר-מה עמוק וטמיר בטבע (ובהיות טבע האדם חלק מן הטבע, גם באדם). בדרכו לאוקו בחולפו במאצושימה, כלילת-היופי, נבע מאת המשורר ונזיר הזן מאצואו באשו (1694-1644) ההאיקו הבא:

*

במאצושימה

לבשי בגדי עגוּר-

הקוקיה!

[מאצואו באשו, בדרך הצרה לאוקו (אוקו נו הוסומיצ'י), מהדורת תרגום יעקב רז, חרגול הוצאה לאור והוצאת עם עובד: תל אביב 2006, עמ' 51]

   אם העגוּר היא מידתו של חכם ההארה, משיג הסאטוֹרי, הריי הקוקייה היא מידתו של המתלמד בדרכי הזן, המלמד עצמו להתבונן בטבע, ביקום. כאן דווקא הנוף המרהיב ביופיו כמו מעורר בבאשו הרואה בעצמו חסר, דל ופגום, לראות את הדרך שעוד לפניו, להרהיב עוז מפריטת היופי על נימי נפשו, שלא להתייאש, ולהחליף כח, כי הוא עוד אמנם עשוי להיהפך לעגוּר.

   כמובן, קשה להניח כי הטקסט של באשו שימש לפני בורכרט בכתבו את הסיפור. עם זאת, ישנה זיקה אמיצה (גם אם חלקית) בין באשו ובין בורכרט. בורכרט חש את האנושות כשבורה ללא תקנה, אחר שנתגלתה בכל אכזריותה במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים; ניתן לחוש אצלו כעין שבר מטפיסי החורץ את ההויה ואינו עתיד לתקון עד עולם; על כן הקוקייה, הממשיכה לזמר בחודש מאי מוציאה אותו מדעתו, ומשבשת עליו את רוחו. עולם כמנהגו נוהג והדברים מתמשכים במסלולם גם בחודש מאי שלאחר המלחמה. שום דבר לכאורה לא השתנה במערך הטבעי, הקוקייה עדיין מזמרת את שירהּ, על אף שדות הקטל, מחנות ההשמדה ורצח ההמונים. אם באשו עוד מנסה למצוא בשירו את האחרית האפשרית המעולה המצפה למתבונן, עבור בורכרט—העולם, שהוא מקום המוות והטירוף, חדל להיות עולם שתיתכן בו שלימוּת, שתיתכן בו הארה. אין עוד מאצושימה, אך חורבות הירושימה—באות על מקומהּ. מבחינה זאת, הטרים כאן בורכרט הצעיר, מבחינת הגנאי שהוא מגלה כלפי המשוררים,  את האמירה הנוקבת שהשמיע אדורנו בשנת 1949, לפיה שכתיבת שירה אחרי אושוויץ היא מעשה ברברי. לדעת בורכרט, המשוררים עלולים רק להוסיף ולפטפט, הם אינם יכולים להעביר ולו מקצת מן הזעקה היקומית החודרת בכל—את הזעקה הזאת יש להשאיר לקוקייה או לאחיה, הכותב המשתגע ממראה עיניו, אבל גם הברותיו המשוגעות-המיוסרות, אינן מצליחות למסור את הדבר הסופי והאחרון, את הרעיון המגולם בחוק המוות. הבדידות הציפורית, חוויית הנטישה, והזרות, וגם אותן הברות משוגעות בנגינתן יוצאת הדופן עתידות היו להישמע אצל בורכרט, המתנודד בחיים בגוזל קוקייה שהושלך מקינו, כל עוד נותרה בו רוח חיים.

   איך ניתן לעודד, ככלות השנים, את בורכרט חולה-הכבד, חסר-הנחמה, או אותנו קוראיו- אשר נפשו הדווה מכאיבה עד אלינוּ? אולי לדמות מפגש דמיוני בינו ובין אריך קסטנר (1974-1899) בבית החולים, שם קורא לו אריך קסטנר הדמיוני את סוף הפרק השלישי מתוך ספרו פצפונת ואנטון:

*

אחרי זמן מה נעמדה פצפונת במקום, אחזה בבטנהּ ויבבה: "אנטון, אנטון ניקר, לוחץ לי בפנים. כנראה שגם לי יש גִּדוּל. בטח גדל לי בבטן עץ אשוח. אני כל-כך אוהבת עצי-אשוח."

"לא, אין לך עץ אשוח בבטן", הוא אמר, "יש לךְ צפורים בראש." 

[אריך קסטנר, פצפונת ואנטון, תרגם מגרמנית: מיכאל דק, איורים: ולטר טריאר, הוצאת אחיאסף: נתניה 1999, עמ' 46] 

*

אפשר כי ספרו של קסטנר, אשר ראה אור לראשונה בגרמנית בשנת 1931, אמנם היה אחד הספרים שקרא בורכרט בימי הילדוּת.

*

*

בתמונות: 1. Gino Severini, Spring in Montmartre, Oil on Canvas 1909

           2.  zhang Ji (1082-1135), Cuckoo ,Handscroll, ink and Colors on Silk

© 2012 שועי רז


Read Full Post »

*

*

1

השכם-השכם בבוקר בתור לרופא ילדים עם ביתי הגדולה (חום גבוה, כאב גרון);אני מתבשר על הרחבת הקואליציה, "ממתיק" את הבוקר בחיוכיהם המרוצים-נמרצים של בנימין נתניהו ושל שאול מופז,הזורחים מעל מסך הפלסמה, בקופת-החולים.שעתיים, אחר כך, בדרך הביתה מקניות, בפתח הרחוב בו אני דר, משאית-אשפה חונה, מנועהּ מטרטר,מעלה תמרות אבק אל פתח הרחוב.שני פועלים עומדים;האחד חובש את חברו שנפצע בזרועו בכל הידידות והחיבה.אני מתבונן בהם;חושב על כך שיש להם יותר השפעה מהותית על גורלי וקירבה מהותית לחיי מאשר השניים שבכנסת.מי בכלל צריך כמנהיגיו:תליין ודברן ועושי דברם.ידידוּת,דאגה וקירבה הן מידות נדרשות הרבה יותר.

*

2

 ביום ראשון התגלגל לידיי גיליון של היומון "ישראל היום" בעמוד 9 שם הובאה ידיעה שכותרתהּ: הרב עובדיה לא יסכים שש"ס תיפגע מדרעי"מאת יהודה שלזינגר, הכתב לענייני דתות של העתון. בידיעה קטנה יותר בהמשך לידיעה הגדולה שכותרתהּ היתה: "יהדות התורה נגד ליברמן" צטט שלזינגר כך:

בביטאון החרדי "יתד נאמן" המקובל על הזרם הליטאי מבית "דגל התורה", פורסם מכתב של אחד הרבנים הבכירים ובו נכתב כי "הגזירה שרוצים לבטל את הפטורים ויחייבו את לומדי התורה לעזוב את הישיבה ולהיכנס לרשותם תחת עול הצבא, כמוה כעקירת הדת. ברור שבני הישיבות לא ילכו לצבא וברור גם להם (=לחילונים, י"ש).

נאמן עליי הצטוט של שלזינגר. אני רוצה להאמין כי הציטוט אינו מפוברק, ובפרט כי כבר שמענו רבנים וגם פוליטיקאים חרדיים מתבטאים ברוח זו, לא אחת, בעבר. ובכל זאת הדהד בי זכרו של ר' ישראל מאיר בן אריה זאב הכהן מראדין (1933-1838, המכונה: החפץ חיים), מגדולי פוסקי ההלכה בדורות האחרונים, ופוסק הדור (ערכאה הלכית עליונה) בדורו, בין היתר: מחברם של הספרים משנה ברורה, חפץ חיים, ושמירת הלשון, ספרים הנמצאים בספרייתו של כל תלמיד חכמים או בן תורה. ישראל מאיר מראדין חיבר ספר מעט פחות נודע לשם בשם מחנה ישראל וזוהי כותרתו:

ספר מחנה ישראל מיוסד על ההלכות וההנהגות השייכות לאנשי הצבא כל ימי היותם בצבא גם הרבה ענייני מוסר ומדות שראוי כל אדם להתנהג בהן בימי חלדו וגודל שכרן מאת מרן רבנו ישראל מאיר ב"ר ארי זאב הכהן זלה"ה בעל "החפץ חיים" זצוקללה"ה.

כמובן, הצבא שהתכוון אליו החפץ חיים היו בעיקרו צבא הצאר—אליו גויסו יהודים, לעתים בכפיה, ועל פי מכסות. עם זאת, ספרו שימש גם לפני חיילים יהודיים (גם יהודיים דתיים וגם חרדים) שנלחמו בצבאות שונים בימי מלחמת העולם הראשונה והשניה (למשל, סבא רבא של  אשתי היה הרב הצבאי הפולני בתקופת מלחמת העולם הראשונה). ולא אתפלא (אך איני יודע) האם אין רבני/מפקדי הנח"ל החרדי נעזרים בו גם היום.

בין הדברים שמציין בעל "החפץ חיים" בהקדמת חיבורו הוא את אחריותו כפוסק לכך שיימצא חיבור שיוכל להורות לחיילים האדוקים דרך לבל תישחתנה מידותיהם, ובלשונו:

גם שמתי עיניי על המדות הנצרכות לכל אדם ובפרט לאנשי הצבא ישראלים (=כאן במשמעות יהודיים מבני ישראל, ש.ר) שכשמידותיהם נשחתות הוא חילול השם גדול.

בין היתר מזהיר המחבר את החיילים להרחיק ממעשי גזל, אינוס, מחברת אנשים רשעים (לאו דווקא מחללי שבת, לדידו, אלא כל המתאכזרים לבני אדם, ואלו שליבם גס בחבריהם או בפקודיהם), ממסיבת שִכרוּת, מהימוּרים; הוא גם מזהיר את החיילים להיות חברים נאמנים וקשובים לחבריהם—כגון, שאם ביקש מהם חבר  לכתוב מכתב לאנשי ביתו (=של החבר), לא התעצל לכתבו, על אף שיאבד זמן פנוי— כי בכך הוא מועיל גם לחבר וגם להוריו ולבני משפחתו. בנוסף, מעמיד ישראל מאיר מראדין, על עקרון השלום, ועל החתירה לשלום האמורה לאפיין את מידתו של 'איש ישראלי'; כלומר, על החייל היהודי להכיר ולדעת כי גם בעת מלחמה הוא אינו חותר להחריב ולמחות את אויביו, אלא מטרתו ארוכת הטווח היא להסיר איום, להגן, וכל העת גם לשמר את תקוות השלום בין בני האדם בליבו—לא את דרך החרב והנקם, כי אם את דרך השלום והחסד.

 "החפץ חיים" כאמור אינו רב שולי. אדרבה, איני מעלה על דעתי תלמיד-חכמים רציני ומעמיק (אשכנזי/ספרדי וכיו"ב) שיתייחס לדבריו בכל אתר כבלתי רלבנטיים לפסיקת הלכה בדורנוּ.מה חבל, שקולו של המחבר בספרו זה מוסתר ומכוסה מן הציבור החרדי בכללותו.והרבנים המורים לתלמידיהם לקרוא בספריו אינם מורים להם להקפיד לקרוא גם בספר מחנה ישראל. קודם כל משום שהתורה אמורה להיות תורת חיים (ולהתמודד עם מצבי החיים בכללותם, בכללם מלחמה והגנה). דומני כי אותם רבנים אשר ודאי היו מוקיעים את כל הלומד תורה באופן סלקטיבי כ"רפורמי" או "כופר בסמכות התורה שבעל פה", וחבים אותו לנידוי או לחרם, נוהגים כך בעצמם. על כל פנים, העובדה לפיה איש ממנהיגי הציבור החרדי, כל שכן ממנהיגי הציבור הליטאי (החפץ חיים היה גם ממיסדי "אגודת ישראל" ההיסטורית), אינו מצטט מתוך ספר מחנה ישראל בהתבטאויותיו הפומביות, גובלת בגניבת דעת של ציבור שלם (חילוני, דתי, מסורתי וחרדי כאחד). אי ציטוטו של "החפץ חיים" בנקודת אפשרות הגיוס והשהות במחנה הצבא מדרבנת את הציבור החרדי הבלתי-מתגייס לצבא למחלוקת ולמלחמה עם בני ישראל אחרים, היא כשלעצמה (המחלוקת), אליבא ד"החפץ חיים" היא חילול השם גדול, ובכתביו הוא מבקש את תלמידי החכמים להיזהר בדבריהם, משום שכל המטיל מחלוקת בין יהודים, הוא לדידו, מחלל השם.

הערה: הציטוטים מתוך ספר מחנה ישראל מתוך: כל כתבי חפץ חיים השלם, ניו יורק תשי"ב (1952), ושם נדפסו חיבוריו: שמירת הלשון, קונטרס שפת תמים, חובת השמירה, קונטרס מאמר כבוד שמים, חפץ חייםספר המצוות הקצר, בית ישראל, אהבת ישראל, מחנה ישראל, מאמר תורה אור, ומאמר צפית לישועה.

*

רשימות ל"ג בעומר: כאן וכאן

*

 *

בתמונה למעלה:  Laszlo Madnyanszky (1852-1919) , Old Rabbi, Oil on Canvas 1900

Read Full Post »

*

GK

על אהבה, חברוּת, ויצירי-תעתוּעים. 

*

לפני כמאה שנים (1912 לערך) לערך כתב ריינר מריה רילקה (1926-1875) את השיר הבא:

 *

תָּמִיד מֵחָדָש, כְּכָל שֶאֶת נוֹף הָאַהֲבָה נֵיטִיב לְהַכִּיר

וְאֶת בֶּית-הַעָלְמִין הַקָּטָן עַל שְמוֹתָיו הַקּוֹבְלִים

וְאֶת גֵּיא-הֶהָרִים הַמָּשְתִּיק-נוֹרָאוֹת שֶבּוֹ יִכְלוּ

אֲחֵרִים; תָּמִיד מֵחָדָש נֵצֵאָה בִּשְנַיִם

אֶל תַּחַת עֵצִים עַתִּיקִים, נִתְפָּרְקֵד תָּמִיד מֵחָדָש

בֵּין הַפְּרָחִים, לְנֹכַח פְּנֵי הַשָּמַיִם.

[ריינר מריה רילקה, ללא שם, בתוך: נטוש על הרי הלבב, תרגמה מגרמנית והוסיפה הערות וסיכומים: עדה ברודסקי, הוצאת כרמל: ירושלים 1999, עמ' 166]

 *

   אתמול עלה בי שיר הזה; פתאום אחרי שסיימתי לשוחח עם חברה קרובה ללבי משנים ארוכות. היא אמרה שפגשה לאחרונה צעירים בגיל תיכון ולנוכח הביטחון המתפרץ שלהם בכך שהם עומדים לשנות את העולם ולהצליח בכל מה שהדורות הקודמים כשלו, היא לא יכולה היתה שלא להיזכר בנו, ובתקוות הגדולות שלנו לשָנוֹת, להוֹעִיל, לִיצוֹר, להיות משמעותיים, כאשר היינו בני גילם, ומשהו בנו אחר כך כבר נעצר ואולי גם מעט דעך, כי גילינו שישנן הרבה מאוד התמודדויות הקודמות לתיקון עולם, להותרת חותם. שנינו הסכמנו ודאי כי המשמעות (במידה שישנה משמעות) היא להיטיב ככל הניתן עם הסובבים אותנו ועם החיים כולם, אבל כנראה עם הגיל פשוט אנחנו הופכים להיות יותר ויותר מינורים; פחות מצפים, פחות אמביציוזים. מעדיפים את המעגלים הקטנים של אנשים קרובים, את השיח הקרוב של מעטים, שיש בו כמדומני יתר קירבת לב וחברוּת; אינטימיות של שיח שנעקרת לחלוטין משעה שנוכחים בה רבים מדיי. היא חושבת שהכל נמצא במקומו, מי שנועד לחיים פוליטיים נמצא במקום הפוליטי, מי שנועד להיות אמן— נהיה אמן, אני חולק— אני חושב שהכל קצת מקולקל ומעוקם, וכדוגמא עולה בי להגיד לה שעם השנים מירב האמנים שאני ממש אוהב מתחומי היצירה השונים אינם מוּכּרים כמעט, או נחשבים דמויות שוליות. עתים זכו לפרסום אחר חייהם, עתים—גם זה לא. אותו הדבר לגבי כל מיני דמויות היסטוריות— אני מזהה איזו תבניתיוּת, סכמטיוּת במחשבה האנושית, הנמשכת תמיד אחר הרטוריקה, הכריזמה, הכוחניות והטלת הפחד. כמו ב-WorkingClass Hero של לנון, כדי לגור עם העשירים והמפורסמים על ההר, צריך ללמוד לחייך ולנופף לקהל בשעה שאתה הורג את יריביך במסתרים. וכן, לא איכפת לי, אני אוהב את הצל, את תחושת השוליים, מנסה תמיד לברוח מלהידחף בדלתות, גם מפני הנימוס, וגם מפני שאם איני מוזמן פנימה בנימוס ובידידות, זוהי דלת שאיני רוצה להיכנס בהּ.  מנסה שלא להזיק אפילו לזבוב (במובן המילולי ממש); חושב שאני משרה את התחושה הזאת על כל מי שמתבונן בי.

   היא שואלת אותי על הדוקטורט שלי. אני יודע שעליי לסיים אותו. מסביר לה שדווקא כאשר רוב לבי ומאמציי היו מרוכזים בפעילות אקדמית באו עליי הדברים שגרמו לי להבין כי אני נמצא במקום לא-נכון. היא בעצמה כותבת כעת דוקטורט ומתמודדת עם אותן דילמות של דאגה עתידית לפרנסה, גידול ילד, חשבונות והתרוצצויות המעייפות את הנפש; תחרות של יותר מדיי חתולים רעבים על אותו כד-חלב.

   אני נזכר באוסיפ מנדלשטאם (1938-1891) שהקדיש רשימה (1928) לחבר נעורים, אחד סרגיי איוואניץ', אותו הוא מתאר כמי שהיה עילוי בימי לימודיהם התיכוניים בפטרבורג, הכתיב עבודות מעולות בנות מאות עמודים בהיסטוריה מדינית, בישל שוקולטה מעולה, ששמהּ הלך לפניה, שימש כמורה-בית של כל חבריו וסובביו כמפיץ ידיעות, באשר למהפכת 1905 שהתחוללה באותה עת (ונתבררה לבסוף כמהפכת נפל, שסימנה את תחילת נפילתו של בית רומאנוף), ובמיוחד סחף את חבריו באישיותו הכאריזמטית האקטיביסטית, ובתחושה שהותיר— לפיה נועד לגדולות; והנה כעבור שנים כאשר החברים נתקלים שוב זה בזה, דווקא מנדלשטאם הוא משורר נודע לשם ואילו חברו איוואניץ', 'דהה כליל ופניו נפלו כלא היו עוד. צל חיוור של שאט הנפש והסמכותיות של ימי העבר. התברר שמצא לו משרה והוא משמש כעוזר במצפה הכוכבים של פולקובו'.

   חשבתי על כך שמנדלשטאם כתב את הרשימה הזאת בהיותו כבן 37, בימי שיא הצלחתו, כמו-גם, בימים בהם זכה לאהדת הקהל הסובייטי, ויותר מכך לאהדת השלטונות הסובייטיים. אפשר כי מעבר לתחושתו של מנדלשטאם כי זוהרו של החבר הבלתי-נשכח הועם לגמריי ברבות הימים, עומדת גם הכרתו המעמדית של מנדלשטאם כמי שמצא את מקומו כמשורר ואיש רוח במדינה הקומוניסטית, ואילו קומראד איוואניץ' הלך בה דווקא לאיבוד. איני משוכנע, האם מנדלשטאם היה חוזר לכתוב את הרשימה הזאת בנוסח זה גם בעיבורי שנות השלושים של המאה העשרים, אז הועם מעמדו בעיניי סטאלין ועושי דברו, הוא נרדף והוגלה; נאסר שוב בשנת 1938 ונשלח לסיביר לחמש שנות עבודת-פרך, שם נפטר.

   אפשר כי באותה תקופה של רדיפות ופחד, דווקא ברך מנדלשטאם את גורלו הטוב של ידיד נעוריו שידע להיזהר להיהפך עוזר במצפה הכוכבים, רחוק מן העשייה הפוליטית ומן הביקורת הפוליטית.

   את דבריו אודות איוואניץ' סיים מנדלשטאם במלים: 'אילו נהפך ללוגריתם טהור של מהירות-הכוכבים או לפונקציה של המרחב, לא הייתי מתפלא כלל; אנוס היה להסתלק מן העולם, עד כדי כך היה סרגיי איוואניץ' יציר-תעתועים'.    

   יש המותירים אחריהם שירה יפה; יש המותירים אחריהם בעמל וביגע משוואה מתמטית או היפותיזה בפיסיקה או באסטרופיסיקה. יש מי שמטפלים בחולים, נדכאים ועזובים; ויש מי שעושים עסקים גדולים, או משפיעים במחי דבריהם או כתיבתם על המונים. אני חושב שאני מוכן להסתפק בכמה חברות וחברים טובים ובמשפחה שלי, בידיעה הזאת, המבזיקה לעתים שאיני אלא פונקציה של האהבה שאהבתי ושעודי אוהב ועתיד לאהוב: כל זמן שהנפשות האהובות עליי פה, כל זמן שניתן לאהוב וליצור, לא ממש איכפת לי אם אתגלגל נניח, להתקדם בקריירה ולזכות בהכרה, או נניח, אגלה להיות עוזר במצפה כוכבים בפולקובו (או אשאר כותב-שוליים, המוכר למעטים). כך או כך, זה בסדר גמוּר.

הערה: הציטוטים ממנדלשטאם לקוחים מתוך: אוסיפ מנדלשטאם, 'סרגיי איוואניץ', שאון הזמן, תרגמה מרוסית והוסיפה הערות ואחרית דבר נילי מירסקי, הוצאת עם עובד: תל אביב 1988, עמ' 46-43.

*

*

בתמונה למעלה: Nikolai NIkolaevich Galakhov, July on the Volga River. Oil on Canvas 1983

© 2012 שועי רז

Read Full Post »