*
בְּנֵי אָדָם זְהִירִים,
נֶחְבָּאִים בַּבָּתִּים
וְחַיִּים בְּלִבָּם.
*
בָּלֵּילוֹת
קְרֵבָה אֶל הַחַלּוֹן
אֶצְבַּע ארֻכָּה וְרָזָה
ודוֹפְקָה בַחֲשָאִי.
[דוד פוגל, מתוך: כל השירים, בעריכת אהרן קומם, מהדורה שניה ומתוקנת, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב עמ' 74]
*
כל תופעה אמנותית פורצת דרך או פותחת צוהר חדש של מחשבה ותנועה נתפסת על ידי הגווארדיה השלטת, התופסת את מעוזי האמנות ומנהלת את הפוליטיקה הממסדית ביד רמה, כפורצת גדר וכחושפת את באי ההיכל (המוזיאון) לרוח פרצים העלולה להמית או למצער להטיל בנחשפים אליה דלקת ריאות. חשבתי על כך הלילה כאשר נתקלתי בדברים שהביא דן פגיס (1986-1930) אודות קבלת הפנים הצוננת בה קיבל ח"נ ביאליק (1934-1865) את ספר ביכוריו המופתי של המשורר והסופר דוד פוגל (1944-1891), לפני השער האפל (וינה 1923), הנה הדברים; זו לשונם:
*
לפעמים יש לי הרושם כאילו איזו מגיפה של רוח תזזית אחזה את העולם. והוא הדין בציור שקוראים לו אבסטרקטי
[צטוט של שיחה בין ביאליק ובין אשר ברש כפי ששמע הסופר אביגדור המאירי; מצוטט מתוך: דן פגיס, 'דוד פוגל', מחוץ לשורה: מסות ורשימות על השירה העברית המודרנית, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2003, עמ' 31]
*
יש משהו מעורר עצב בדכּאנוּת שהשורות המיוחסות לח"נ ביאליק מהלכות על נפשו של הקורא, המכיר ומוקיר את שיריו של פוגל. כל שכן, הואיל ופוגל אסף פרוטה לפרוטה (הוא חי בדלות בוינה) כדי להדפיס את ספר ביכוריו. כמה עצוב שאין בו במשורר ותיק ומעמיק (אין ספק כי ביאליק כתב כמה שירים נפלאים כשלעצמם) כדי להתיר לעצמו להתבונן ולראות את יופייה האקספרסיבי של שירת פוגל, תחת זאת שומעים בעד דיבורו את השורה 'כולם נשא הרוח, כולם סחף האור…' ואת הבעת שמא ייפגע מעמדו, שמא יינטש על ידי קוראים בלתי נאמנים— שייסחפו אחר הרוח האמנותית הסוערת בחללו של עולם, משברת ודורסת את גדרי הטעם הטוב. מה איכפת לו לביאליק,ליתן לקול החדש ויוצא דופן להדהד בהיכל השירה העברית, קול שאינו מהדהד את בת קולו של ביאליק עצמו, אלא תלוי יותר במשוררים כגון: גיאורג טראקל, אלזה לסקר שילר, הוגו פון הופמנסטאל ואברהם בן יצחק?
אולי, יותר מאשר יוצרים נותרים מהפכנים וחדשנים במחשבתם (והמה יחידים); הריהם מרביתם, כרובינזון קרוזו של דניאל דפו—מיד כאשר הם יוצאים מכלל סכנה— הם מתחילים להקים קווי ביצורים וחומות מגן לביצור מעמדם; כאילו מעולם לא עסקו ברוח אלא בנו היו ארכיטקטים של חומר ולבנים; חומות וגדרות, אסור ומותר, מי בפנים מי בחוץ, מי עדיין בחוץ, וברוך שהגיענו כדי היכולת לשלוט ברשימת ההמתנה.
משורר אחר, אברהם שלונסקי (1973-1900), בן דורו של פוגל, אשר נתפס כחדשן-לשוני וכמורד באוטוריטת דור הותיקים (ביאליק וטשרניחובסקי) העניק אף הוא לספר שיריו הראשון של פוגל קבלת פנים המשתמעת לשתי פנים; דן פגיס דן בה מאוחר יותר כאירונית ועוקצנית, ואילו שלונסקי הגיב כי דווקא ככל הזכור לו הוא כתב בתום לב והתכוון לכתחילה לשבח את שירתו התמונתית של המשורר העברי החדש, המהווה כעין סוכן-תרבות של שירה גרמנית-אוסטרית אקספרסיוניסטית, בת הדור; הנה דבריו:
**
"לפני השער האפל"… ברו: כריכה שחורה. ותוכו: "ארונות שחורים", "צפורים שחורות", ,הספינה השחורה", "עוגב הלילה השחור", "יין אפל", "כתב אפל", "יער אפל", ולילה-לילה-לילה. גם לאבא "מעיל שחור" ו"זקנו שחור" הה אבא! אבא! "ככוכב בודד ידד עתה אבא נוגה שם בין הריו". וכולנו, הן כולנו תועים אנו עצומי עיניים ושחוחים על שבילי סתיו מרופדים שלכת. איש לעברו, איש לעברו. אך פעם הן ניפגש. כולנו ניפגש. – "כל השבילים הולכים אל הערב". והערב קרוב-קרוב. והנה גם הליל.— עוד מעט! רק עוד מעט! — — — אך מי אשר לא יחוש על פניו "רפרוף דגלים שחורים מפרפרים ברוח" – אל יפתח את הספר. בעיניים הפתוחות לרווחה יש פקחות יותר מדי. רק המגששים שאצבעותיהם ארוכות ודקות-דקות ינהו אחריו וימושוהו – את ה"שער האפל".
[מצוטט מתוך כתב העת הדים, ב' (תרפ"ג-תרפ"ד), בתוך: דן פגיס, 'דוד פוגל', מחוץ לשורה: מסות ורשימות על השירה העברית המודרנית, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2003, עמ' 31]
**
יצוין, כי שלונסקי עצמו היה אז משורר צעיר מאוד, המבקש אחר מקומו בזירת השירה העברית. קשה שלא לחוש בדבריו, כפי שציין פגיס (ושלונסקי הכחיש ברבות הימים) איזו אירוניה דקה, כמעט פארודיה שהוא עורך על הלכי נפשו של פוגל ועל שימושי הלשון בשירתו. גם הסיומת "רק המגששים שאצבעותיהם ארוכות ודקות-דקות ינהו אחריו וימושוהו", נראית כאילו נכתבה על ידי משורר צעיר בן "גדוד העבודה", המבקר את שירתו של פוגל כאילו איננה "גברית" דיהּ ואינה כובשת ובועלת בונה וסוללת, כנדרש. אפשר נתפס כאן שלונסקי לכך שפוגל העניק מקצת משירי לפני השער האפל קול נשי ,דמות אשה, כעין-שולמית, המצפה מאוהבת ונוהה לדודהּ. על כל פנים, נדמה כאילו שלונסקי הצעיר מתקשה למצוא את מעלותיו של פוגל, ורואה בו משורר "נשי" וסנטימנטלי, המתאים בעיקר לקהל המעודן-מדיי בערי אירופה, אשר מקומו לא יכירנו בארץ ישראל, מקום התחייה, הבניין והעבודה.
שלונסקי כאמור דחה את ביקורתו של פגיס, וטען במכתב ששלח אליו, כי הוא אמנם אינו זוכר את הרשימה הנדונה, אבל זכור לו כי דווקא כיוון לקבל את פוגל בברכת "ברוך הבא", ולטעון כי מדובר במחבר אינדיווידואליסט ומופנם, ועל כן, לכך ששירתו ודאי תישבה את ליבותיהם של קוראות/ים בודדות/ים, שישימו ליבם לאיכויותיו. מכתב זה נשלח כאמור, לאחר ששירתו של פוגל שבה ונתגלתה על ידי נתן זך ודן פגיס בשלהי שנות החמישים ובראשית שנות הששים של המאה העשרים. גם גורלו הטראגי של פוגל שנרצח ככל הנראה במחנה המעצר בדרנסי או בדרך מדרנסי לאושוויץ (1944), אף הוא אולי שיחק פה תפקיד בהפיכת הלב של שלונסקי— אבל דומני כי את קבלת הפנים שזימן שלונסקי לפוגל ברשימתו בכתב העת הדים יש להבין מתוך שימת לב לגילו הצעיר של שלונסקי אז (כבן 24), חיפוש דרכו בשדה השירה המקומי, והשתייכותו ל"גדוד העבודה" ולחוגי העבודה של דורו, שהדגישו מאוד את ההתנתקות מן הגלוּת ומן ההשפעה האירופאית הדקדנטית, ויצירת תרבות עברית חדשה ומקורית (גם אם בלתי רגישה ל"אחר"); דומה בעיניי כי באותה שעה עוד פיעמה בשלונסקי חדוות ההשתייכות לקולקטיב הציוני-העברי-העובד, וכי פוגל נתפס בעיניו כמשורר מיופייף מדיי ובעיקר וינאי (כלומר בורגני-אירופי-גלותי).
על כל פנים קל מאוד לזהות למצער את השניוּת שבדברי הביקורת של שלונסקי על לפני השער האפל. במיוחד לנוכח השוואתם לדברים שהקדים הסופר והעורך אשר ברש (1952-1889) בפתח המהדורה הראשונה של הנובלה של פוגל בבית המרפא(1928)— בהם התייחס לשירתו המוקדמת:
*
יש בהם משהו לא מצוי עד עתה בשירה העברית: סגנון דק ומכסיף, כמעט פיליגראני, ריתמוס נמשך, כמעט מופשט, והסתכלות מתדפקת תמיד על הנעלם. בקיצור— שירה עדינה ומיסוד הצער.
[שם, שם, עמ' 33]
*
ברש מצייר כאן בעצמו תמונה לתמונה, מושך מכחול ומתמסר להביע; הוא רואה בשיריו של פוגל מלאכת צורפות עדינה להפליא. לא ייפלא שכעבור זמן לא רב הוציא לאור את הרומן של פוגל חיי נישואים (1931-1929). לעומתו נדמית ביקורתו של שלונסקי, כפרודיה לעגנית משהו, על מה שנחווה בעיניו כסוג של כתיבה סנטימנטלית בעלת מוטיבים קבועים, ותמונות החוזרות ושונות— ובמיוחד כלפי אותם מאפיינים נשיים, רגשיים ומיוסרים, ההומים לדידו בעיקר טשטוש. במקום שבו שלונסקי הצעיר בחר להדגיש את הישנות השחור והאפל הדכאוניים-גלותיים, האנטי-גבריים, כביכול, ביכר ברש להדגיש דווקא את הסגנון הדק והמכסיף, כמו אדווה שקופה של דמע. שלונסקי הצעיר עוד חוזר לאספסת של גדוד העובדים; ברש אולי כמו גנסין וברנר, אינו פוחד מן הרגש ומן העצב (או מן השיגעון של היות אינדיבידואל שאינו מוצא את מקומו בחברה) ואינו חושש ממה יגידו. הוא אינו חושש להרגיש.
*
*ראה אור "מקף— כתב עת לספרות" בעריכת חני שטרנברג ויואב איתמר, בלווית יצירות מאת האמן, יעקב פורת, ובהשתתפותם של משוררים, מתרגמים וכותבים, ותיקים גם צעירים. כתב העת כולל שני קטעי תיפוף על גבי מקלדת (אצבעות על גבי מקלדת) מאת חתולכם הנאמן: המאמר, את לבי אכל הברק: קריאה בשיר מעזבונו של אברהם סונה בן-יצחק לנוכח שיח ההעדר עימו של אליאס קאנטי ולאה גולדברג וכן, הסיפור/מונולוג, איש מרחרח את אדמת הירח, שהוא כעין שיח העדר עם הסופר היהודי צרפתי ז'ורז' פרק (1982-1936)
*
בתמונה למעלה: Osvaldo Licini, Rebel Angel on Blue Background, Oil on Canvas 1954
© 2012 שוֹעִי רז
דחייה גורמת להרבה כאב לב, אבל גם קבלה בזרועות פתוחות סכנותיה עמה. ואיש מרחרח את אדמת הירח, זה מקסים.
מרית קרובתי, זה פורסם פעם באתר שלי בשם אחר ואפילו הוקדש לך ולסידרה "כתוב בגוף" שהביאה אותי לראשונה מזה שנים לחשוב על/את הגוף (אני חושב שבכתב העת ירדה ההקדשה, כי אז היה לי המון מה להסביר; אם אדפיס אותו פעם בספר משלי ההקדשה תחזור למקום). בכל אופן, הכותר הוא כנראה מחווה נסתרת ליוצר אחר שמאוד אהוב עליי, יו מקדרמיד הסקוטי, שהפואמה הגדולה שלו נקראת: "איש שתוי מתבונן בברקן", אז אצלי זה הפך ל"איש מרחרח את אדמת הירח" (אולי כדרכי זה גם ניסיון להתכתב עם צארה, באל, ינקו, הנינגס והחבר'ה) . אגב, ספוילר, האיש המרחרח לא מוצא באר נפט בסוף וגם באר הנפט לא מוצא אותו. חוץ מזה, הגיע פעם אסטרונום תורכי לכנס וטען כי צפה באיש מרחרח על אדמת הירח אך בשל התרבוש שלו איש לא האמין לו (-:
לא בטוח ששלונסקי אירוני או פארודי. סגנונו עז, דרמטי, ומה שהיה יכול להיחשב כפארודי אצל אחר ("הה אבא! אבא!" נניח) אצלו הוא צעקה אמיתית. קטונתי מלהתווכח עם פגיס, אבל אולי בהיותו בעצמו משורר אירוני מאד, הוא קצת מיהר לייחס אירוניה לזולתו.
גם השיוך של שלונסקי לערכים של אנשי גדוד העבודה, שוללי הגלות, חלקי ובעייתי. לפחות לפי ארי אופנגדן, "ההיעדר בשירתו ובהגותו של אברהם שלונסקי", הוא קרוב יותר ברוחו (אם כי לא בהכרח באמצעיו האמנותיים) לאפילה ולדקדנס של פוגל מאשר לשירה הארצישראלית של אז.
אגב, מסתבר שפוגל מצדו תקף בחריפות את שלונסקי (ולא רק אותו):
http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1620416
שועי יקר,
לא ירדה ההקדשה למרית. היא מופיעה ואפילו באותיות גדולות. הדפסנו עם כל ההערות, ככה שגם מרית איתנו, ובהשקה הבאה שבה תהייה איתנו ממש נציג את זה. אולי אפילו מרית תעזור 🙂 גם המאמר שלך מקסים. לא זכור לי שאי פעם התרגשתי כל כך ממאמר כמו מהמאמר שלך על אברהם בן יצחק. לכבוד הוא לנו לארח אותך עם קטע המיצג – פרוזה המיוחד ועם המאמר. לא יודעת אם ראית, אבל התפרסם ראיון איתנו ביקום תרבות, וכנראה לא במקרה הוא מתכתב עם הרשימה הזאת שלך, הנה כאן
http://www.yekum.org/2012/05/%d7%9e%d7%a7%d7%a3-%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%aa-%d7%94%d7%94%d7%a9%d7%a4%d7%a2%d7%94/
דודי יקר, תודה על ההרחבות המשמחות. שלונסקי הוא משורר נהדר כשלעצמו (אבל פוגל, כמו אברהם בן יצחק וכמו אלזה לסקר שילר, זלדה, ופגיס עדיפים בעיניי בכל יום על פני שלונסקי, אלתרמן גורי, זך ואבידן) ,אבל יש לזכור כי בעת כתיבת הרשימה על ספרו של פוגל היה רק בן 24, שלוש שנים אחר עלייתו וחבר בגדוד העבודה, עדיין לא המשורר התל אביבי הבוהמי של ימי כסית. אני בכל זאת חש את האירוניה החדודה אצל שלונסקי. כשכתבתי את הרשימה רציתי להותיר זאת ללא הכרעה ולא הצלחתי.
חני יקרה,
תודה רבה. במיוחד על האומץ שלך ושל יואב להעז להוציא כתב עת לספרות באטמוספרה שבה
הספר הולך ונתפס כמותג וכטרנד, יותר מאשר כמציע בפני האדם את האפשרות להפרות את מחשבתם, את חייהם הרגשיים ואת עולמם החוויתי.
אשמח מאוד לעזור בגיליון הבא. אני לא בטוח איך אני מרגיש ביחס לדיאלוג עם אלהים (גם בתפילה אני לא בטוח האם אני מדבר איתו או אליו), אבל הואיל והאלהות היא מן הנושאים המעסיקים את מחשבתי (אפשרות האלהות), אני מאמין בדיאלוג בין בני אדם, מאמינים ושאינם מאמינים, על המושג/מונח הזה, למשמעותיו השונות והמשתנות (בין דתות, בין תרבויות), אשר עדיין, מסעיר את ימיהם של חלק ניכר מבני המין האנושי.
ושימחת אותי כפולה ומכופלת על שהשארתי את ההקדשה למרית
(-:
מזל טוב שועי. מסקרן כתב העת. בהצלחה.ותתחדש על תמונת הבלוג. יפיפייה. ציור נהדר.
של מי? נראה כמו מראה של יפו מחוף תל אביב
השיר של פוגל מרטיט
איריסיה יקרה,
ציור של צייר אנגלי-צרפתי, ריצ'רד פארקס בונינטון (אם אני זוכר נכון), משנת 1826, המתאר שייט על הים האדריאטי, כנראה אי שם על יד ונציה (יש שמכנים את התמונה הזאת 'שיט על האדריאטי' ויש המכנים 'שיט במפרץ ונציה', כך או כך זה הים האדריאטי, שמשום מה נכנס לאחרונה לחלומותיי); התמונה מחליפה את ואן גוך שהיה תמיד למעלה (מאז שאני בוורדפרס). את צודקת, זה קצת נראה כמו יפו בשעת ערב של סתיו. אולי לכן זה כל כך מדבר אליי. אני גם-כן סקרן לגבי כתב העת. עוד לא ראיתי אותו. זאת הפעם הראשונה ששלחתי חומרים שלי לכתב עת ספרותי אחרי כ-17 שנים לערך. כנראה שהידידות עם חני, שנרקמה בסביבה האינטרנטית, גרמה לכך שאצליח לצאת מקונכייתי סוף-סוף.
שועי יקר, לגבי דוד פוגל אני רואה איתך עין בעין את רוח שירתו. וכואב גם לי היחס של ביאליק אליו. עם זאת אני חושב שמאחר שההוויה קובעת את התודעה, הרי שביאליק מדבר מתוך התודעה שלו.
ולעיתים חשוב מאוד ששירה מסויימת לא תתקבל, כדי שתקבל בסופו של דבר את מקומה המיוחד לה. התרבות אם כל הנטיה שלה ליצור דרך מרכזית רחבה, היא גם נוטה להיתחיות מהשוליים. ואתה יכול לראות איך התת תרבות זוחלת כמו באסקיאט ונכנסת מהרחוב אל המוזיאון. כך נוצרת התפתחות, או דילוג תרבותי. וזה תמיד כואב, וללא כאב זה לא יושג. ככה זה. כמו בלידה…
"הה שועי! שועי!"
אם אתה אוהב את שלונסקי אולי שווה לך לקרוא את ספרו של אופנגדן. הוא מוצא את אותה כמיהה אל ההיעדר, אל האפל, גם אצל שלונסקי הצעיר, בגדוד העבודה ואפילו בשירי בוסר מנעוריו ברוסיה. אם כי יש להודות שהוא מחפש את ההיעדר הזה ביסודיות רבה. עולה מהספר שהמחויבות של שלונסקי לציונות היא כמעט משנית למחויבותו למהפכה הקומוניסטית, והמחויבות למהפכה הקומוניסטית כמעט משנית למחויבות לסוג מסוים של מודרניזם – והמודרניזם מחבר בינו לבין פוגל, ובינו-עצמו בגדוד העבודה ובשירי הגלבע לחיי הבוהמה בת"א (ובפאריז).
שכחתי לאחל הצלחה ולהביע שמחה על כתב העת. איפה בעצם משיגים אותו?
ועוד חידוד קל: "במקום שבו שלונסקי הצעיר בחר להדגיש את הישנות השחור והאפל הדכאוניים-גלותיים, האנטי-גבריים, כביכול, ביכר ברש להדגיש דווקא את הסגנון הדק והמכסיף, כמו אדווה שקופה של דמע." – אולי שניהם חיוביים, אבל כל אחד מדגיש את הקרוב יותר ללבו ולסגנונו שלו.
דודו יקר,
אני רואה את דבריךָ, אבל כבר זמן רב תמהּ בלבּי מדוע ישנם הרבה מאוד אמנים נפלאים שלא זכו בחייהם הכרה יוצאת דופן ולעתים גם לא מתגלים ברבות הימים. אפשר, שהדברים נוגעים
בטעמי הסובייקטיבי (כלומר במגבלות טעמי האישי והתבוננותי החלקית על העולם) אך יותר מכך
כמי שעשה בצעירותו קצת בחוגי ספרות תל-אביביים (לא זמן רב מדיי) וכמי שעושה כמה שנים בעולם האוניברסיטאי, אני אט-אט מגיע להכרה כי גם בנוגע לאמנוּת וגם בנוגע לדת או פוליטיקה (עוד פעם אני והקישורים המשונים שלי) מעטים הם הבריות המפתחים חוש עצמאי ביקורתי (המבוסס על למדנות בתחומים). חלק גדול מדיי מן הבריות נמשכים אחר אוטוריטות בתחומם, כמייצגי הטעם הטוב- ומה שצריך לחשוב/להרגיש/לחוות…
כבר הזכרתי באחת מתגובותיי אליך, כי לאחרונה קראתי את "הרוח השבויה" ספרו המופתי של צ'סלב מילוש (1951) שראה אור לאחרונה בתרגום מפולנית של מירי פז. מילוש מתאר שם את חייו הבלתי אפשריים של אינטלקטואל בחברה הפולנית-הקומוניסטית (תחת אימת הסובייטיים).
אני לא משוכנע עד כמה מצבו של איש הרוח המערבי, כל שכן הישראלי, טוב בהרבה (מצפים ממנו להיות מחויב פוליטית, לאומית וגם אמנותית בכל אשר הוא הולך– כללו של דבר, אמן שבאמת מבקש ליצור בחופשיות (ולא להתכנס תחת בתים אידיאולוגיים, פוליטיים, לאומיים), צריך לעולם לשלם על כך מחיר…
החברה הישראלית קרובה לחברה הפולנית שתיאר מילוש בכך שהיא סומכת על תפישה "חמולתית" של אנשי-שלומנו. כלומר, אם ראשי הקבוצה תופסים אותך כאיש-שלומם ייפתחו בפניךָ השערים, אם לאו תישאר לישב בפני שער החוק או בפני השער האפל הגדול.
(אני אגב חושב כמובן שאין להישאר לשבת ולהמתין שהשער ייפתח, אלא יש לפתח יצירתיות אלטרנטיבית).
דודי, לא קראתי את ספרו של אופנגנדן (יצאו לאחרונה כמה ספרים על שירת שלונסקי אם איני טועה, ועדיין לא קראתי אף לא אחד מהם)– אבל יש לי שני כרכים עתיקי יומין של שירי שלונסקי בספרייתי, ואני דווקא מוצא אותו משורר אפוליני יותר מדיוניסי, אם אלך רגע לדיכוטומיה ההיא הגסה-קצת של ניטשה (הרי הוא עצמו טען בהולדת הטרגדיה כי המבוקש הוא המזיגה המשותפת של שני היסודות). אבל אם אלך צעד אחד נוסף, שלונסקי בעיני הוא אמן-המלהּ החידוּד, וההברקה כמו בשירת ביאליק, טשרניחובסקי ואלתרמן יש בשירתו משהו מאוד מז'ורי-מואר, נהנה מאור. אצל פוגל יש משהו מינורי, חשוף-סדוק, תמונות המופיעות רגע כמו קרחונים הצפים על פני ים אפל ןשבות ומתכסות. הוא חסר גם את המוסיקליות ההרמונית הסדורה אצל כל אחד מן המשוררים לעיל. לי כנראה נוח יותר בחושך.
אגב, לשלונסקי ישנם שירים נהדרים (שלא ישתמע כאילו איני מוצא בו דבר חלילה), כמדומני גם ציטטתי בעבר כאן, שיר או שניים משיריו, ואני מקפיד להביא כאן (באתר) דברים הקרובים ללבי בלבד.
תודה על הברכות. אם הבנתי נכון ניתן לרכוש את כתב העת במחיר 20 ש"ח דרך האתר של יואב איתמר (או שהאפשרות הזאת עוד בשלבי עשייה); אפשרות אחרת היא להגיע לאחד מערבי ההשקה המתוכננים (כנראה שיהיה אירוע הקיץ בפסטיבל בת ים לתיאטרון רחוב ובו אעלה את הסיפור שלי/מחזה קצר/ מיצג מן הגיליון ב-Live).
עוד לא ראיתי את כתב העת (אני יודע שהעבודה עליו נמשכה זמן רב). אני מקווה מאוד שהוא משמח לפחות כמו התחושות שהתעוררו בי למשמע בשורת הדפסתו.
מז'ורי כן – מואר (לפי אופנגנדן) לא בהכרח, למשל השורות החזקות על הכריכה האחורית: "אם תבל כלב שוטה\ אני הריר משפתיו נוטף\ אני הריר".
אם כן לפי זה שלונסקי מצא בפוגל את הצד שלו שבפוגל, ופגיס האירוני מצא אירוניה בדברי שלונסקי על פוגל, ואנחנו…
אם יעלו התוכניות לאירוע בבת ים, מקווה מאד להגיע!
דודי, כן נכון, לשלונסקי יש גם שירים כאלו, כמו שציינת (שנראה כמתכתב עם שירת "הארורים" קרי: בודליר, וורלן ורימבו; ואולי גם עם יסנין ומנדלשטאם) וכיו"ב; עם זאת, חשים בשירת שלונסקי בשנות השלושים ואילך את הנימה הלאומית-קולקטיבית, "שירה גדולה" שמתכתבת עם שירתם של ביאליק וטשרניחובסקי ואחר כך גם עם אלתרמן. זוהי שירה של משוררים המודעים למעמדם הפוליטי-חברתי בקהיליית המשוררים/הסופרים העברית. לא לחינם היו שלונסקי ואלתרמן מחובשי ספסלי "כסית". אני סובר שהם היו אנשי-מעמד שהיו מוכרחים לשוב ולאשר יום אחר יום את מעמדם כמשוררים חשובים ולאומיים, שעיני המשוררים הצעירים נשואות אליהם. הם נהנו מאוד מהפעלת כוחם והשפעתם הפוליטית בכל הקשור לספרות העברית.
אגב, מן המפורסמות הוא ששלונסקי דאג להדפסת ספרה הראשון של לאה גולדברג "טבעות עשן". מה שפחות נודע הוא שהספר יצא תחת מכבש הדפוס רצוף שגיאות דפוס קשות, ולאה גולדברג עד כמה שאני זוכר כתבה או אמרה היכנשהו שכאשר ראתה את הספר הפך לה יום החג ליום נהי. איני רוצה לומר דבר בגנות שלונסקי, ובכל זאת– זה סיפור לא קל לעבור באם מדובר במשוררת צעירה, המקווה זמן רב לצאת ספרהּ כדי שתוכל להציג שירתהֹ לעולם, ולבסוף יוצא דבר משובש. אולי פועל הדפוס היה רשלן– ובכל זאת הייתי מצפה מעורך ומשורר ותיק לגלות קצת יותר רגישות.
שועי יקר, אפשר לענות על השאלה שאתה שואל באמצעות סיפור (בדוי) שבוא ונקרא לו "הכלב של ליאונרדו":
בשנת 1502 פגש ליאונרדו דה וינצ'י את השליט העריץ והאכזר, צ'זארה בורג'ה, דוכס רומאניה וולנצ'יה, מפקד כוחות הכנסייה, ובנו הלא חוקי של האפיפיור, ששמו נודע לשמצה בשל עורמתו, רצחנותו ואורח חייו המופקר. ואלה היו הנסיבות שבעטיין הם נפגשו.
לצ'זארה בורג'ה היה כלב מאוד אהוב. יום אחד הכלב נעלם וצ'זארה שלח את משרתיו לחפשו בכל העיר. יצאו בבוקר וכששבו לעת ערב ללא הכלב ציווה מיד להרוג בעינויים שניים מהם לעיני חבריהם.
למחרת בבוקר הזכיר להם את המחיר של שיבה ללא הכלב והם נפוצו מבוהלים לחפש אחר הכלב. בערב שבו כשהם רוטטים מפחד וכל עצמותיהם רוחפות אך ללא הכלב. צ'זארה הנזעם הורה להרוג שלושה מהם והיתרה בכל השאר לבל יעזו לשוב מחר לאחר החיפושים בלי הכלב "עדיף לכם שתתאבדו ולא תשובו בלעדיו" אמר להם בקול שקט כשהו נועץ בהם את מבטו המרושע והקר.
השכם השכם בבוקר יצאו המשרתים שנותרו בחיים לחפש את הכלב. בסוף היום כאשר החלו לדמיין לעצמם באיזה אופן ישימו קץ לחייהם הבזויים והעלובים, לגמרי במקרה הם נמצאו ליד האטלייה של ליאונרדו דה ווינצ'י ושמעו נביחות עליזות של כלב מבפנים.
בנשימה עצורה פרצו אל האטלייה וראו את הכלב האהוב של צ'זארה בורג'ה רובץ על כן וליאונרדו מצייר אותו. עד שסיים לצייר הם התבוננו על סביבותיהם וראו את עבודות הציור המופלאות של ליאונרדו ואת הרישומים האנטומיים שלו ונתמלאו פליאה. בערב הלכו והכלב בידיהם וסיפרו לצ'זארה בורג'יה על הצייר המופלא שנקרא ליאונרדו דה ווינצ'י שבאטלייה שלו נתגלה הכלב. מיד הזדרז צ'זארה והזמין אצלו עבודות וכך יצא שמעו של ליאונרדו למרחוק ועד קצה קצהו של הרנסנס הגיע.
העניין הוא שמול ליאונרדו היה אטלייה של צייר שהיה טוב מליאונרדו בכל תחום – ברישום, בציור, בפיסול, בכתיבת סונטות ובהמצאת כלי לחימה וגשרים ניידים, אך איש אינו יודע מיהו עד עצם היום הזה, משום שהכלב של צ'זארה הגיע לאטליה של ליאונרדו במקום לאטליה שלו…
דודו יקר,
סיפור/מיתוס נהדר; מזכיר את רוחם של "האפוקריפים ההולנדים"
של זביגנייב הרברט. אין ספק, שהכלב הזה הוא קרוב רחוק של
הכלב בובי, אוהב האדם, במחנה השבויים 1492– עליו סיפר עמנואל לוינס
שהוא היה ככל הנראה הניאו-קנטיאן האחרון בגרמניה (-:
[…] של שועי רז – https://shoeyraz.wordpress.com/2012/05/21/abstract/ האתר של יעקב פורת – […]