Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for יוני, 2012

**

אָבִי עָל מְלָאכְתוֹ, כְּחוֹם הָיּוֹם, שׁוֹקֵד

לִבּוֹ מָסוּר כּלוֹ לְצָו הָמְּפַקֵּד,

מַעֲלֶה עֵצִים, נִלְהָב,  עוֹבֵד וּמְרָקֶּד

וְהַכְּאֵב—עָל בְּגִידָתוֹּ, נוֹקֵב, אוֹתִי נוֹֹקֵב

 

רַכֶּבֶת אוֹ אֹרְחָת גְּמָלִים, קְחוּ אוֹתִי מִכָּאן

כְּבַר לֹא אֵזְכֶּה לִגְדוֹל, גַּם לֹא—בְּחָתִימַת זָקָן

אִמִי- הִיא מַחְרִיבָה אוֹתִי, אבי— אוֹתִי עוֹקֵד,

וּכְקָרְבָּן תָּמִים אֲנִי עוֹלֶה  עָל הַמּוֹקֵד

 

וְגָם הָאָיִל הנראה הַרְחֵק

, אֲבוּד ומתפּרְקֵד,  

איני רוֹצֶה כּי יעלה אֶל חֵיק-

הָאֵל, אֶרְצֶה שיִזדָּקֵּן 

 

מן הפּסגה אֵי-שָם נִשְקָף לוֹ שדה חִטָּה

אינִי רוֹצֶה בָּאֵבֶן, אין לי צוֹרֶךְ בִּשְחִיטָה

הִוָּתְרוּ אפוא, זְקֵנִים, לשִׂיחֲכֶם המפֹאָר

אֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת; לָרֶדֶת מִן הַהָר!

[שועי]

*

*

הערות:

'אמי, את מחריבה אותי':  צטוט מאחד משיריו של ריינר מריה רילקה בין השנים 1922-1913 בתרגום עדה ברודסקי. כאן הובאו הדברים בפרפרזה שלי.

'איני רוצה באבן' הכוונה לאבן השתיה היא על פי מסורת חז"ל האבן עליה התקיימה העקידה.

*

ראו גם: חסר בית על ספסל צבורי שח לחברו (על העקדה)

 

*

בתמונה למעלה: איריסיה קובליו, ללא שם, שמן על בד 2000.

© 2012 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

* *

*

על הקו של דוד הנדלר בעיניי בת-זוגו, הציירת אביבה אורי כפי שנדפס במאמר שלה שראה אור בשנת פטירתו מן העולם (1984)– ועל יחסו לאדם, לכבוד האדם ולאפשרות השיויון בין בני האדם.  *

*

לציירת אביבה אורי (1989-1922) יש מאמר יפהפה, הקו שמו. הוא פורסם בחלקו ואחר-כך במלואו לפחות שלוש פעמים, בכתב עת, ובשני ספרים שהוקדשו ליצירתה של אורי (1984, 1986 ו-2002). להיבטיו המטפיסיים או הסף-מטפיסיים של הקו ביצירתה של אורי אני מקווה להתייחס בקרוב במקום אחר. כאן, רציתי להביא דווקא מחלקו האחרון של המאמר האמור, את התייחסותה הנוגעת ללב של אביבה אורי לרישומיו של בן זוגה, מורהּ לרישום, הצייר דוד הנדלר (1984-1904), אותו היא מזכירה בכפיפה אחת עם רישומיו של רב-האמן ההולנדי רמברנדט הרמנסזון ואן רין (1669-1606):

*

 נגענו נגיעה קלה ביותר בחייו המסתוריים המשתנים של הקו. לא הזכרנו עדייין את רב- האמן הענק רמברנדט, שלצד יצירותיו המונמנטאליות הִרבה לרשום ולחרוט; אך זו משימה למעלה מכוחי— הוא האנושי, האוהב, הגאון שיודע את עוצמתו, אך מעמיד עצמו כאחד מתוך רבים.

וכן למעלה מיכולתי לעמוד על הקו של הנדלר –  הקו של הנדלר ספוג חום ואהבת אנוש למעלה מכל אמן אחר שאני מכירה, כמוהו כרמברנדט שצייר את פושטי היד, את פליטי הגירוש, שהיה עצמו פליט החברה, נוגע אף מכחולו של הנדלר ביד חמה ובטוחה במטאטאי הרחוב, באמהות הנושאות את ילדיהן ונאבקות על קיומן, בנושאי המשא הכבד על גבם, משא תרתי-משמע; את האשה הוא מצייר ברגעים של חסד ואור, חסד של אהבה; הרישום שלו הוא כלהבה חמה ומאירה בתולדות ימי הרישום.  

[אביבה אורי, 'הקו', בתוך: גליה בר אור וז'אן פרנסואה שווריה, אביבה אורי, הוצאת אבן חושן, גבי ועמי בראון ומשכן לאמנות, עין חרוד: רעננה 2002, נספח, ללא מיספור עמודים]

כמובן, אביבה אורי נסחפת קמעא כאשר היא קושרת בין אמנותו יוצאת-הדופן של רמברנדט ובין אישיותו. כפי שהראו מומחי רמברנדט, ביניהם הרסטורטור, דורון לורייא; היה רמברנדט אישיות מורכבת רבת-פנים; כך אשפז בכפיה את אחת מנשותיו, ואיבד את הונו כתוצאה מבזבזנות בלתי מבוקרת והוצאות מרובות על כל מיני חפצי חן שמילאו את חדרי ביתו. את קרבתו של רמברנדט אל פליטי-החברה ניתן לייחס, בין היתר, לכך שככל שנקפו השנים, אנשי החברה הגבוהה באמסטרדם ומחוץ להּ לא הירבו להזמין אצלו יצירות או פורטרטים, וכך יש להניח, יצא לצייר את שהסכימו לשתף עימו פעולה, ולהיכלל בין תמונותיו.

*

*

   כמו רמברנדט, כך סיפר לי האספן ואוצר האמנות בנו כלב, היו אביבה אורי ודוד הנדלר במשך שנים קשי-יום. הנדלר שלא נהנה מהכרה אמנותית עניפה אך ציוריו ורישומיו זכו לפופולריות דווקא מחוץ לקהילת האוטוריטות באמנות המקומית, היה טורח לעבור מדלת לדלת בשכונות מסוימות בתל-אביב ולחזר אחר קונות וקונים ליצירותיו. ישנם כנראה אנשים אשר כנראה מחזיקים גם כיום בביתם ציור של הנדלר, בלי דעת מי הצייר ומה ההיסטוריה שלו.

   הנדלר מעולם לא זכה לתהילה שליוותה את אורי (גם אם לא רבים הכניסו ציורים שלה לאוספם או לביתם, ועל אף פרסים אחדים בהם זכתה לאורך הקריירה, תערוכת היחיד הראשונה שלה במוזיאון תל אביב התקיימה רק בשנת 1977, במלאת לה 55 שנים, לאחר כשלושים שנות ציור ויותר). מדובר היה בבעל מלאכה צנוע, השוקד על ציוריו גם שלא באטלייה, וגם שלא לפני פלטת צבעים. לעתים דומה כי הקו של הנדלר הוא קו של צייר שגם אמצעיו המוגבלים, גם טוש ונייר, מספיקים לו כדי ליצור, וכדי לחוש בעד התבוננות ברישום המהיר, את העין החומלת ואת חדוות הציור.  עתים דומה בהביטי ברישום של הנדלר לשמוע בו את הדהוד קולו של דיוגנס הפוסע בלילות לאור עששית ומחפש את האדם. שכן, הקו של הנדלר לא הבחין בין יהודי ובין שאינו יהודי, בין עשיר ובין עני, בין אשכנזי ובין מזרחי, ובין לבני עור ובין שחומים. גם כעת, דומני זקוקה האמנות, ובעצם כולנו, לאותם יוצרים ויוצרות, שייצאו אל השכונות לצייר את מה שנעלם מן העיין, ובתנועתם ומגעם נמצא כולנו מעט קשב וקירבה יתירה אל האדם, ואל כבוד האדם. גם כעת אנו זקוקים ליוצרות וליוצרות שידובבו את האדם באשר הוא אדם וקווי רישומיהם יהיו בחינת קווים המשווים בין בני האדם; כעין תגובת נגד כנגד חברה שקברניטיה מעדיפים שנחזה עד בלי די בעולמם של היהודים-העשירים, המצליחים והמפורסמים בעיקר; וכי אוכלוסיות אחרות, החיות כאן בינינו, יודרו ויורחקו מן התודעה, בבחינת מה שסמוי מן העין, סמוי גם מלב.

*

*

בתמונות למעלה: עבודות מאת דוד הנדלר (שנת יצירה לא נודעת)

דוד הנדלר, אביבה אורי, אקוורל על נייר.

דוד הנדלר, נשים בסמטא, טוש על נייר.

דוד הנדלר, אמהוּת, טוש על נייר.

*

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

*

על ספרו של הדס עפרת מציאות רבה מדיי: על אמנות המופע, קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, 160 עמודים.

*

1

*

  טקסט חוייתי עשוי להפוך בתודעת הקורא לעין מרצדת בתנועות אישונים מהירות, לחויה המשתקת את הגוף (כלומר את כשרים המוטוריים), ופוקחת את העין הפנימית להביט אל תמונות שבמחשבה. ספר יכול לדובב את תודעתו של יוצרו—כלומר, ליצור מציאות שמקומה אי-שם במרחב שבין מציאות ובין חלימה; בין החיים ובין המוות; בין הפרסונות (מסכות) של הקומדיה דל'ארטה שכולנו עוטים בכל עת שאנו נכנסים למשחק תפקידים חברתי (כהורים, כילדים, כעובדים, כעמיתים, כחברים, כמכרים, כזרים) ובין האני-החשוף, הניצב פגיע ונדיר בעולם . המופען (אמן/ית המופע, מה שמכונה גם: מיצג), בבחינת מושא התבוננות, הוא כל מה שספר עשוי להיות ועוד— הוא נסיין גבולות, המתעקש לבקש את גבולותיו, לגנוב אותם ללא אישור, ללא תעודות מתאימות—ללא ידיעה מוקדמת מה יארע אחר כך; כמשורר המבקש להרחיב כל העת את שימושי השפה ואת כושרה למסור את החוויות העומדות בתשתית עולמו בפנימי, מבקש המופען כל העת להרחיב את תחומיה הנודעים, המוכרים לעייפה, של הממשוּת שאנו שוהים בה. למשל, יש להניח כי בלכתו הימהּ כמופען, לא יבקש המופען לרחוץ, או להשתזף על כסא נוח, לא לבנות ארמונות עם הילדים, אלא למשל, להעמיק לחפור בור, ולחפור ולחפור, עד ייתקבץ קהל שיתהה מדוע הוא נתקל בפעילות כל כך לא-שגרתית; האם יש לה סיבות; מה היא מבקשת להביע. המקום שבו המופע הופך בתודעתו של המופען כמו גם בתודעת צופיו לרצף שאלות הוא המקום המבהיר עד כמה אנו מהלכים סוּמים וכסויי-עיניים, מורגלים-מסתגלים, בתוך הממשוּת. מעשה-המופע בא להציב בפנינו מראה המלמדת גם על העזתנו לפרוץ את גבולותינו, אבל מעמידה את חלקנו דווקא מול מגבלותנו. המופע אפוא הוא מחוז של אפיפניה, הופעה, התבוננות מחודשת במציאות, בעולם, מתוך פרספקטיבות שעד כה לא שיערנו.

   הדס עפרת משנה לכתחילה בכותר ספרו את המונח העברי מ-"מיצג" ל-"מופע" ובכך יוצר תמורה בין השתמעות-תיאטרלית (הצגה, כלומר עטיית-פרסונה), ובין השתמעות אקזיסטנציאלית-ופנמנולוגית (הליכה חשופה ופגיעה, כנות של תופעה הקורנת את יישותה כלפינו ומעורר בנו דבר מה). מי שמתבונן במופע מתבונן בהופעתו של דימוי, אבל בד-בבד בהופעת הממשוּת, זהו דימוי הנטוע בעולם הממשוּת. המופע מעורר למחשבה, פוצע את הרגש, טורד מנוחה. הוא אינו מבקש את התיאטרליות דווקא, הוא מתהלך ברחוב (כמו שהשירה מהלכת ברחוב אצל פדריקו גרסיה לורקה— מה שמתנועע, מה שמשוחח, מה שישנו, הוא נושא לשירה), בניגוד לשחקן המחלץ בסיום הטרגדיה את פגיון-הגומי-המתקפל שננעץ כביכול מליבו, וצועד בשמחה עבר קדמת הבמה להשתחוויה; המיצגן הנופל על חרבו, אינו קם עוד, חרבו היא חרבו, חייו הם חייו, דמו הוא דמו; הכל נתון בכל עת בחדווה של ניסוי ותמיהה, תלוי על בלימה, אינו משחר לתשואות. אבל משחר אחר עוררות חדה וחרידה גם יחד. כמוהו כגלאי קוטב, גלאי קטביו של האדם; הוא בבחינת מי שאינו יכול לשאת את ההתנהלות השגורה, היום-יומית, המרדימה ומאלחשת את עירנותו של האדם (גם בשנת חלימה המוח עירני כמעט לגמריי, בכל הנוגע לפעילותו), ומחלץ את האדם מן הרדימה  הסוגרת ומרתיעה מפני פתיחות והתנסות חדשים. על כן, אמנותו של המופען אינה מבקשת להעמיד מבנים תרבותיים בני-קיימא-מסורתיים, שגורים לעייפה, אלא להתקדם דווקא דרך הערעור המתמיד על הנומוס ועל המוסכמה.

   מימד נוסף אליו מתייחס המופען הוא היופי הגלום במקום ובזמן ספציפיים-חולפים מתוך התפישה לפיה הכל ממילא נתון בהשתנות כל העת, ואין לצורה או לדימוי להחזיק מעמד, אלא להוות דווקא דבר חולף ומתכלה. יתירה מזאת, המופען אינו מבצע בלבד. הוא יוצר-ומאלתר את מופעו, וכל הכנותיו הגופניות והנפשיות לקראת המופע, גם החזרות, אינן אלא מבואות לרגע יחיד שבו פעולה חריגה בסדר הדברים, מאירה את הדברים באור חדש. בבחינה זאת, דומה המיצגן לפילוסוף אפיקוראי, המערער על סדרם הקבוע של הדברים, על זרמם הקבוע התימטי-סדור בהכרח (כפי שצייר דמוקריטוס את סדר האטומים). דווקא החריג, היוצא מן הכלל, הסִפִּי והבלתי מובן מאליו— הופכים ללבהּ של ההתרחשוּת, המביאות על המתבונן תובנות חדשות והתייחסויות חדשות שלא שיער אותן בלבו עד אז.

 **

2

*

*

   אני מעוניין להדגים את ההתרחשות, ואת ההבחנה בין ההכרחית בין הצגה וביצוע ובין מופע, מתוך המופעים הרבים (הפנומנות, והאפיפניות) שפורשׂ עפרת בספרו:

*

במהלך הצגת התיאטרון בין הספירות, הצבתי מדורה מאפר ומגחלים שאספתי משרידי מדורות כבויות. למופע המדורה יש קיום עצמאי, מעין טקס פרטי המתקיים במרחב ההצגה במקביל למונולוג שמבצעת נעמי יואלי, אבל פועל אחורה בזמן: במדורה נבנית מהשרידים שלה.  

לראשונה נדרשתי לבצע את אותה פעולה בכל ערב מחדש. אחרי מספר הצגות התחלתי להרגיש שאני מאבד משהו, שהפעולה הופכת לשגרה, שהיא מתקבעת בתוך תבניות עיצוב, שהיא לא יותר מהפגנה של כישורים טכניים כ"פָסל מדורות". כבר עמדתי להודיע לבמאית ולצוות ההצגה שמיציתי ואין לי עניין להמשיך להופיע בהצגה, ואז החלטתי לשנות גישה. אפשרתי לנשימות שלי להוביל את המהלך. הנשימות שלי מוגברות ומושמעות באמצעות רמקול בס התלוי מעל המדורה. צליל הבעירה של המדורה מיוצג באמצעות רחש הנשימות שלי בזמן אמת..

אחרי שתיים או שלוש הצגות נוספות

 בערך בהצגה השלושים, זה קרה. בניית המדורה חדלה להיות הפעולה המרכזית של המופע שלי. הפעולה התמקדה ב"כלי" המוסיקלי שהמצאתי.

אני נושם.

אני נשימה.

גיליתי מנעד רחב של צלילים. אלתרתי כמו נגן ג'ז. הנשימות הפכו לטקסט, למאוויים רגשיים, השלכה של אברי הגוף הפיזי שלי על כל חלל הבמה. נעמי קלטה אותי די מהר וענתה לי בהעצמת הנשימות שלה. המופע נולד מחדש.

[הדס עפרת, 'נשימה', בתוך: מציאות רבה מדי, על אמנות המופע, קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, עמ' 22]  

 *

 עפרת מתאר פה מופע המתרקם בהדרגתיות אך גם בספונטניות במהלך הצגת תיאטרון סדירה. למעשה סוחף אחריו המופען את השחקנית במונודרמה, לדיאלוג של נשימות. זוהי אינה רק התערבות בהצגה או חריגה מן המבנה הקבוע של ההצגה, אלא מהלך שאליבא דעפרת יוצר מציאות חדשה, יוצר מתוך אלתור, ספונטניות, השראה, או טירוף— את מה שמאיר באור חדש ליוצרי ההצגה עצמם את הטקסט ואת המופע.

   זאת ועוד, הבערת המדורה מתוך רמצי מדורות אחרות שכבו, כמו מזכיר את העשייה האמנותית, ואת הפעילות האינטלקטואלית, שתמיד דומה כי הן מאירות את אורותיהן החדשים מתוך רמצי אורות קודמים ומגוונים, שעדיין עומדים לרשותם של היוצרות/ים החדשות/ים. עם זאת, ההצתה המחודשת מתוך מאורות קודמים הופכת עד-מהירה לפעולה טכנית ריקה-מהתלהבות, אזולת להט-פנימי, ואהבה לדבר. מה שהופך בסופו של דבר מופע ליצירה חדשה הוא דווקא היסוד החתרני, המאלתר, המלהט יש מאין; מתערב ומכניס יחסים חדשים וזיקות חדשות בין המערכת הסדורה, המוכרת לעייפה, של הדברים.

  במאמרו 'אקסטזה וביטוי' תיאר הפילוסוף הדיאלוגי מרטין בובר (1965-1878) את חוויית האקסטזיס, כהתלקחות שבה מתמזגים העולם והאני, בבעירה אחת. בסופו של דבר, באופן בלתי תלוי, מתאר כאן עפרת את המופע כסוג של אקסטזה יצירתית, המעלה אור, מבעירה אש, מפיחה חיים באמנוּת, הנוטה במהירות רבה  מדי להתקרר ולהתקבע (קרי באמצעות אימוץ תבניות מוסדיות, פורמטים וסטרוקטורות נכונים, נצפים ורווחיים). המופען לדידו של עפרת הוא אדם פרומתאי, שתפקידו לשוב להצית את האש המחייה המפרה של האמנות ולמנוע במו אמנותו החתרנית את דעיכת רוחו החופשית בעלת שאר-הרוח (או שאר-האש הלוהבת) של האדם.

   ברם, לא על הפן הפרומתאי, המורד-הענוש, לבדו יישען המופען. הדס עפרת הקפיד לשלב בין הפרגמנטים הרגישים, שעליהם ייסד את ספרו, מן בת-צחוק העוברת, שוזרת-חורזת, את דפי ספרו, בבחינה זאת, המופען אינו אך פרומתאוס או בן דמותו של האדם-המורד של קאמי האקזיסטנציאליסט, אלא גם כעין בן דמותו של הלץ הגרמני, טיל אולנשפיגל, כפי שסיפר אריך קסטנר (שרל דה קוסטר הציג את אולנשפיגל כגיבור לאומי פלמי דווקא), שדימהו ללץ שהסתלק מן הקרקס, מתערב עם הבריות במקומותיהם, ומהתל בהם. אלא שהמופען אינו מבקש להתל ואינו מבקש לצחוק על הבריות, אלא שמעשיו, הנתפשים על ידי כבדי-ראש כמשונים, נועדו לעוררם, להציב מראה לנוכח שמרנותם, סגירותם, צרות-אפקיהם.

המופען אפוא אינו אדם המורד בלבד; גם אינו אדם החושב בלבד או האדם האינטואיטיבי בלבד; אלא הוא גם (ובעיקר)— האדם הצוחק, השב ומעורר להבין כי לעולם ניתן לנער או לטלטל מצחוק את המבנים התרבותיים אמנותיים הרדומים; וכי יש בפעולה זאת (למשל: באמצעות אלתור נשיפות ג'זי סוחף) כדי להפיח בהם רוח חיים.

הדס עפרת, מציאות רבה מדי: על אמנות המופע, קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, 160 עמודים.

תודתי למרית בן ישראל על שהביאה את דבר ספרו של המרתק של הדס עפרת לידיעתי

*

בתמונות: Giacomo Balla, A Child Runs Along the Balcony, Oil on Canvas 1908

Francis Picabia, Sunrise, Oil on Canvas 1924

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

*

*

אִלּוּ הָיָה הַנּוֹף הוֹפֵךְ לְיוֹנָה

הָיָה הַיָּם טוֹרְפוֹ לִפְנֵי רֶדֶת הַלַּיְלָה

אוּלָם הַיָּם מִתְכּוֹנֵן לִטְרֹף סְפִינָה

וּמַחְשְבוֹתָיו נוֹדְדוֹת לְעִנְיָנִים אֲחֵרִים

[ויסנטה אוידוברו, אלטסור, תרגם מספרדית: מנחם ארגוב, רימונים הוצאה לאור: רמת גן 2011, עמ' 136] 

*

   מן החלון של מלון האורחים משתרע נוף גלילי-הררי, הרים גבנונים מדושאים. אלמלא הכרתי היתה חייבת מעט יציבות וביטחון, כבר הייתי מתאר את הרעד החרישי ואת התנועה ההומה לבקוע העומדת בתוכם. הר מירון— שם ניצבו, בשחר ימי הביניים, שני גלי אבנים שעליהם ערכו תושבי המקום טקסי פריון, ושזוהו אחר כך כציוניהם של ר' שמעון בר יוחאי ושל בנו אלעזר: הצוק מעל עין עכברה— שם, כתב המקובל נפתלי בן יעקב אלחנן, בספרו עמק המלך, נגנזו אוצרות בית המקדש; הרחק נכחי, מתאר צוקיו של הר ארבל, ומפסגתו ימהּ, קרני חיטין, שם נלחמו לוחמיו של צלאח א(ל)דﱢין האיובי בלוחמיו של ריצ'רד לב הארי מלך אנגליה, על השליטה באדמה, ועל עתיד הדת, וכרגיל, גם על ירושלים— דליה רביקוביץ' הקדישה לקרב שיר על ערבים כחולי-עין. מתחתיי,  תחת גג רעפים, בית כנסת צפתי של קהל טוניסאי, וקולות שירה של ערב שבת מתמרים ממנו, אמן ואמן, והדהודם נבלע בהרים.

   השעה הסגולה האחרונה של היום. אני חושב על הנוף הזה. על האופן שבו זה-עתה נתתי בו סימנים על תנועת העין, על המיתוס, ההיסטוריה, הספרים והשיר. לו היה אדם אחר עומד אצל החלון ודאי היה מתבונן בנוף הזה אחרת, מבין אותו אחרת, פורט בו הגיונות אחרים— אולי רק משתהה רגע, ואומר לנפשו נוכח השמש השוקע— הרים הם רק הרים.

   כל מקום, כל בית, כל פנים צופנים בחובם אין ספור זכרונות. אנו מתבוננים ונזכרים; אדוות זיכרון שוטפות, כסירה המִטּלטלת בין גלים; מאופק עד אופק רק גלים משוטטים וצפורים מכסיפות. אני בוחר לעצמי נתיב אצל החלון, נתיב אפשרי בין מכלול נתיבים, להוסיף לנוּד.

   ההרים שמנגד כבר נדמים לי בחושך כצילו האפל של-El Coloso (הענק, לפרנצ'סקו גויה), המטיל חתיתו על הארץ; אולם, כאשר עיניי הולכות אחר מתווה האור שמציעים פנסי הרחוב הצפתי, הנוהרים על עדת מתפללים המתפזרים לסעודת שבת, מחשבתי נודדת אל דמותו הערטילאית המעורפלת של היהודי, לובש הקפוטה הבלויה, הענק גוליבר, גיבור אלמוני, מציל חרישי של יהודים, לוחם צדק כנגד הנאצים, שאת קורותיו הסודיים תיאר פרידריך דירנמט בספרו Der Vardacht (החשד)—מה שמשיאני רגע אל זכר האזרחים הסורים, הנרצחים בחומס, ובערים אחרות, לא הרחק מכאן, ולפתע קרוב; על צִפּוֹרִים כּבוֹת מעל הים האפל, המכסה כדרכּוֹ את הכל.

 *

*

בתמונה למעלה: Felice Casorati, Green Ladscape, Oil on Canvas 1947

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »