הבּט בכל עינייךָ, הבּט

*

תָּמִיד יָקָר הָיּה לִי זֶה תֶל בּוֹדֵד

וְזוֹ גָּדֵר הַמּסְתִּירָה מֵעַיִן

חֵלֶק כֹּה רַב מֵאֹפֶק אַחֲרוֹן.

[ג'יאקומו ליאופרדי, 'אין סוף' (שורות הפתיחה), תרגם מאיטלקית: יוסף רופא, בתוך: לקט משירת איטליה החדשה, ירושלים 1960, עמ' 34] 

*

רשימה שראשיתהּ בפאזל רצפה שהרכיב בני הקט, המשכה בפאזלים התודעתיים שהציב ז'ורז' פרק, וסופה- הרהוּר על הורוּת וילדוּת.

*

   באחד מן הערבים האחרונים היה בני הקט (2.5) שוקד על הרכבת פאזל רצפה גדול של פו הדב וחבריו. הוא היה מרוכז בהרכבת החלקים אלו אל אלו באופן שדמה יותר לקולאז' דאדאיסטי או לציור קוביסטי מאשר לתמונה המקורית (המבוססת סרט האנימציה מאולפני דיסני). אף על פי כן, נראה כי הוא שואב מכך הנאה רבה. מובן שלא רציתי להפריעו ממלאכתו או לתקנו. חשוב שיילמד להתבונן על הדברים מכמה פרספקטיבות, שיבין שאין רק דרך אחת בלבד לפתרון בעיות. הבטתי בו והייתי מרוצה, משום שאמנות לדידי נולדת מנסיון וטעיה, במיוחד ממה שנדמה כפריצת גבולות ומחיצות סגנוניים, ומשלבים שונים ביניהם, היוצרים לבסוף, דבר מה חדש, הנִכָּר לעיניים כויטאלי ומקורי, ביטוי  עצמי ועצמאי של הנפש.

   הפאזל ההולך ומתרקם על הרצפה השיאני לחשוב על הקדמתו של ז'ורז' פרק (1982-1936) לרומן הגדול שלו, החיים הוראות שימוש: רומנים [הוצאת בבל: תרגם מצרפתית: עידו בסוק, תל אביב 2006], בו מופיעה הבחנתו לפיה הפאזל השלם מעניק את הפשר לחלקים המרכיבים אותו—"לא המרכיבים  הם הקובעים את המכלול, אלא המכלול קובע את המרכיבים", כמובן, הדברים עשויים להיות נכונים כאשר מדובר בפאזל המבטא דימוי ציורי מקובע שהטורחים על שחזורו, מנסים לחקותו בדיוק מירבי, תוך הנחה מוקדמת, כי כל חלקיו, אמנם מרכיבים את הדימוי האמור. אך האם הכרחי לצאת מהנחת קיומו של הפקת דימוי אחד ויחיד דווקא, ועל כן, להשיב את חלקי הפאזל אלו על אלו בכדיי שייצרו את התמונה ההכרחית דווקא? נניח, מפרספקטיבה מסויימת, האנושות הלאו היא פאזל רצפה שכל הזמן מצטרפים אליו חלקים חדשים ונפרדים ממנו לעולם חלקים אחרים. איך ניתן אפוא לטעון כי לאנושות יש דימוי קבוע, הלאו היא משתנה והולכת כל הזמן;איך ניתן לטעון כי המכלול כאן הוא זה שקובע את המרכיבים; הלא ה-"אנושיות" (הנגזרת מן הכינוי הכולל "אנושות") עשויה להתפרס לכל מני כיוונים, למשל: הטבה עם הזולת הוא מעשה אנושי; גם קנאה בזולת, גזילה ממנו, גירושו לאלתר– היא מעשה אנושי (למרות שיהיו שיגדירום כמעשים חסרי-אנושיות, ובכל זאת הם משתתפים בה). דברי ימי האנושות מורכבים ממעשים רבים הסותרים לכאורה אלו את אלו, עד שקשה לומר כי השם הכללי "אנושות" יכול לציין דבר מה מדבר מכלול המחשבות, הרגשות והפעולות של המין האנושי מן היווצרו ועד עתה.

   ז'ורז' פרק קבע בראש ספרו האמור את המוטו 'הבט בכל עיניך, הבט'; שורה זו לקוחה מתוך כותרת הפרק החמישי מן החלק השני של הספר מיכאל סטרוגוף (סטרוגוב) לז'ול ורן. במהדורה העברית המחודשת של הספר שראתה אור השנה (ז'ול ורן, מיכאל סטרוגוב, תרגמה לעברית: עדינה בסון, הוצאת כתר: ירושלים 2012) תורגם: "הבט, מלוא עיניך הבט' (עמ' 219). על כל פנים הסיטואציה המתוארת בפרק האמור היא מעמד הטלת עיוורון במיכאל סטרוגוב באמצעות ברזל מלובן, לאחר שהטטרים,  מחליטים להמתיק את עונש המוות שאמרו לגזור עליו כשליחו המיוחד של הצאר הרוסי. כאשר סטרוגוב מובל לקבל את עונשו— יוצאת אימו הישישה לקראתו וכך כאשר הוא נפרד ממנה במבט ממוקד, מוטל בו העיוורון. מאוחר יותר יתברר כי הדמעות שנקוו בעיניי סטרוגוב כאשר זכה לראות את פני אימו בפעם האחרונה, עוד ישמשו בהמשך כאמצעי שיסייע לעלילה כולה להגיע לידי גמר-טוב, ולנסיגתם של הטטרים.

      באחרית הדבר למהדורה העברית של החיים הוראות שימוש: רומנים, מציע ברנאר מאניה לקרוא את ספרו של פרק כיד-זיכרון לאימו של המחבר, צירל פרק, שנעלמה מחייו בגיל 5 או 6 (1942), הובלה על ידי שוטרים צרפתיים למחנה המעצר דראנסי ונשלחה משם לאושוויץ למצוא את מותה. הוא מציע לערוך השוואה בין שני מקורות, האחד, פתיחת החיים הוראות שימוש; האחר, מתוך ספרו האוטוביוגרפי ביותר של פרק, W או זיכרון הילדות: סיפור [תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב ]:

*

'כן, זה יתחיל כך: בין הקומה השלישית לרביעית, רח' סימון-קורבליה 11' [החיים הוראות שימוש, עמ' 20]

'לאמי אין קבר. רק ב-13 באוקטובר 1958 פורסם צו הקובע רשמית שהיא נפטרה ב-11 בפברואר 1943 בדראנסי (צרפת)' [W או זיכרון הילדות, עמ' 46]

*

מאניה מצביע על הזיקה הבלתי מקרית בין הספרות 11,4,3 החוזרות בשני המקורות, לכאורה אפשר צריך היה לקרוא כדלהלן: כן, זה יתחיל כך: בין 1943-1944 בדראנסי ב-11 בפברואר, מחווה מודעת של פרק, שדומני כי לא הפסיק להביט כל חייו במלוא עיניו אל אותו רגע בו נפרד לתמיד מאימו, שמסרה אותו לידי 'הצלב האדום', אוחז חוברת מאוירת של עלילות צ'רלי צ'פלין הצנחן, בגאר דה ליוֹן.

מחווה נוספת, שמאניה אינו מונה, וששמתי לב אליה, הוא תיאור מותו של באראלבות', המשקיע עשרים שנים מחייו בהרכבתם מחדש של אקוורלים ימיים שצייר, ואשר הופקו מחדש בידי גספאר וינקלר, כפאזלים:

*

עכשיו עשרים ושלושה ביוני אלף תשע מאות שבעים וחמש וכבר שמונה בערב; יושב לפני הפאזל שלו, ברטלבות' מת זה עתה. על מפת השולחן, אי שם בשמי הדמדומים של הפאזל הארבע מאות שלושים ותשעה, החור השחור של החלק היחיד שלא הונח עדיין משרטט צללית כמעט מושלמת שלX.אך לחלק שבין אצבעותיו של המת צורה, חזויה זה זמן רב בעצם האירוניה שבה, של W.

[החיים הוראות שימוש, עמ' 600]

*

עיון משווה בעמודים 81-80 מן המהדורה העברית של   W או זיכרון הילדות תלמדנו כי X הוא סמלו של צלב סנט-אנדרה; אנדרה היה שמו הצרפתי של אביו של ז'ורז' פרק; שמו היהודי היה: ייצק (יצחק) יודקו, אך הוא כונה בפי כל: איסי או איזי.  אימו של פרק, ססיליה (צירל) נכלאה בדראנסי בעשרים ושלושה בינואר 1943 (W, עמ' 40); אביו של פרק נהרג מרסיס מרגמה או מרסיס פגז במהלך שירותו בצבא הצרפתי ב-16 ביוני 1940; לפני מותו הוא הספיק ליפול בשבי הגרמנים והובל לניתוח שהתאחר, עד שנפטר מאיבוד-דם (W, עמ' 43). הפאזל ה-439 כולל בתוכו את המספרים: 39' (שנת פרוץ מלחמת העולם השניה, שנת גיוסו של איסי פרק לצבא הצרפתי, W, עמ' 36) ואת המספר 43' שנת מותה של ססיליה(צירל) פרק בדראנסי או באושוויץ.

   בנוסף בספרו החיים הוראות שימוש גספאר וינקלר הוא בונה הפאזלים האמן המפיק לברטלבות' את הפאזלים מן האקוורלים הימיים שצייר; הוא גם חובב גדול של ספרי ז'ול ורן ופטירתו פותחת את הספר כולו (עמ' 21, 56-46). ב-W מופיע גאספר Wינקלר, כבנה של ססיליה Wינקלר, שכמו אימו טבע בים (בן עשר) וגופתו לא נמצאה (עמ' 52).

   אותו X המסמל את האב (אנדרה) ואת העדרם (החור השחור) של האב ושל האם [במקום אחר ב-W כותב פרק כי משפחתו שורשיה במקור מספרד ורק אחר-כך בפולין, ומשמעות "פרץ" הוא "חור" (עמ' 42] הוא החלק החסר בפאזל, שתמיד היה חסר ולעולם יוותר חסר, ועל אף כי תמיד היה ניתן להרכיב את הפאזל באין ספור אופנים וצורות, בכל אופן וצורה, תמיד, כך דומה עליי להבין את פרק, עמדו חייו של W הבן, בסימן אותו חלק-נעדר, אותה אי יכולת להשלים את הפאזל, שבו תמיד יש חלק אחד, שלא יכול לשוב למקומו. דומה כי צורת האצבעות W— אותה תעוזה ויטאלית שאי-פעם הפעילה אותן, הונעה דווקא מתוך הצללים, מתוך המבט במלוא העיניים, אל החלל הריק, הומה כאב וגעגועים, שסימנו X.

*

 * *

בתמונה למעלה: אביגדור אריכא, הרובע ביוני, שמן על בד 1983.

© 2012 שוֹעי רז