**
בשנת 1967 כתב ההוגה הפוליטי ומבקר התרבות הצרפתי, גי ארנסט דבור (Guy Ernest Debord, 1994-1931), הרוח החיה בתנועת האוונגרד הסיטואציוניסטית האירופית (Situationist International), ומן האידיאולוגים שהשפיעו על מהפכת הסטודנטים הפריזאית שנערכה שנה אחר כך (1968), דברים על אודות הזרמים האמנותיים אשר בישרו לדידו את קץ האמנות המודרנית:
*
הדאדאיזם והסוריאליזם הם שני זרמים המסמנים את קץ האמנות המודרנית. הגם שמודעותם לכך יחסית בלבד. הרי שהם בני-זמנה של המתקפה הגדולה האחרונה מטעם התנועה המהפכנית של הפרולטריון – וכשלונה של תנועה זו, שהותיר אותם כלואים בשדה האמנות שעל פי הכרזותיהם פג תוקפו. הוא הסיבה הבסיסית לשיתוקם. הדאדאיזם והסוריאליזם קשורים מבחינה היסטורית ומנוגדים זה לזה בעת ובעונה אחת. בניגוד הזה – המהווה עבור כל אחד משני הזרמים את החלק רב-ההשלכות והרדיקלי ביותר של תרומתו – נגלה את טבעה הבלתי מספק של הביקורת שפיתח כל אחד מהם באורח חד צדדי. הדאדאיזם ביקש לחסל את האמנות מבלי לממשה: והסוריאליזם ביקש לממש את האמנות מבלי לחסלה. העמדה והביקורתיות שפיתחו לאחר מכן הסיטואציוניסטים, הראתה שהחיסול והמימוש של האמנות הם היבטים נפרדים של אותה חריגה מהאמנות.
[גי דבור, חברת הראוה, תרגמה מצרפתית והוסיפה הערות: דפנה רז, הוצאת בבל: תל אביב 2001, ללא מספור עמודים, פסקה 191]
*
הדיכוטומיה לכתחילה שנוקט דבור, המפרידה ומבחינה את הזרמים הדאדאיסטים והסוריאליסטיים מכלל האמנות המודרנית, כסטייה או כחריגה ראויה לביקורת בעיניי באשר מחשבתו החברתית-פוליטית הניבטת מספרו חברת הראווה מתעלמת מן הפנים האינדיבידואליסטיות-סינגולריות באישיותו של כל אמן; הרי נקל יותר לצייר את עולם האמנות על ידי חלוקה (לא ממש הכרחית אגב), בין אמנים-משמרים, אוּמנים של אידיאות אמנותיות [אני שואל את המונח "אומנים של אידיאות" מהגותו של ז'ק שלנגר, שדיבר על מורים וחוקרים בפילוסופיה כאוּמָנִים של אידיאות המשמרים ומורים מחדש ובהרחבה אידיאות קדומות יותר מאשר פילוסופים-מחדשים] שנוצרו במאות שלפני-כן על ידי אמנים שהוכרו כקלסיקאים, ובין אָמנים-מחדשים, אמנים של אידיאות אמנותיות חדשות, המבקשים לפרוץ דרכים חדשות, אפיקי ביטוי ויצירה חדשים; מובן, כי אלו ואלו יביאו לידי ביטוי ביצירתם מוטיבים, השפעות וטכניקות שנודעו גם בעבר, אבל המינונים בין שימוּר, חידוּש ושיפּוּר ובין פריצת הגדר אל נתיבות חדשים תשפיע על מידת ההבחנה ביוצר כממשיך דרך ובין פורץ דרך. בעיניי, אגב, לא תיתכן הבחנה חדה שכזאת, שכן אמן הולך ומתפתח כל ימיו, ואמנותו נתונה תמיד ביחסים פנימיים הדוקים שבין רצף ותמורה.
**
*
אבל ההבחנה של דבור באשר לדאדא אינה מדוייקת אף מבחינה היסטורית-ביקורתית (לטעמי, דבור גם אינו מדייק באשר לתנועה הסוריאליסטית, אבל לא אכנס כאן לביקורת דבריו אודותיה). למשל, בדאדא של ציריך (קברט וולטר) הוו טריסטאן צארה (שמואל רוזנשטוק) וריכרד הולסנבאק כוחות ניהיליסטיים-ליצנים-חצופים (כך גם לעדות חבריהם), שניסו לשים את כלל מאפייני של החברה הבורגנית (בכללם: טעם אמנותי) ללעג ולקלס— ולא פעם תרמו לכך שכל מיני דיפלומטים וסוחרים שטרחו להגיע לחזות במופע בקברט וולטר המדובר— הסתלקו בזעם. עם זאת, קשה לומר את אותם הדברים על הוגו באל, אמי הנינגס, מרסל ינקו, האנס ארפ וסופי טאובר— שניכר כי ראו את עצמם כאמנים יוצרים חדשניים, אם כי בהכרח, פועלים במסגרת התנועות האמנותיות בנות זמנם. כולם היו גם במידה זו או אחרת, קוראים/ות נלהבים/ת, ובאל עסק כנודע לא בתולדות האמנות בלבד, אלא גם בפילוסופיה, ספרוּת ומחשבה פוליטית ודתית.
יתר על כן, דומה כי דבור מביא בחשבון בדבריו אודות הדאדא, אך ורק את הדאדא בציריך, שאמנם נפסק במידה ידוע בשוך מלחמת העולם הראשונה, אבל חבריו הפעילים המשיכו וייסדו את דאדא-ברלין (הנס ארפ, סופי טאובר, אוטו דיקס, מקס ארנסט, חנה הוך, קורט שוויטרס, אוטו בורכהארדט, ראול האוזמן, יוהנס באדר ועוד) ששגשגה עד עליית הנאצים ואף המשיכה זעיר-פה וזעיר-שם אחר המלחמה; וכן דאדא ניו-יורק בהנהגתם של מרסל דישאן ומן ריי (עמנואל רדניצקי), שניהם היו אמנים פעילים עוד בשנות השישים של המאה העשרים ומעולם לא חזרו בם מהשתייכותם לתנועה הדאדאיסטית— אף על פי שהיו מעורים כטריסטן צארה גם בהלכי הרוח הסוריאליסטיים; דבור אף מתעלם מדאדא עין-הוד (ישראל) בהנהגת מרסל יאנקו, שעל אף שאימצה מאפיינים ציוניים אדוקים, עדיין נשמרה בה רוח אמנותית חופשית למדיי. דומה כי דבור מבקש להתבונן בדאדא בעיקר דרך פרספקטיבת פרישתו של הוגו באל מן התנועה והתכנסותו יחד עם זוגתו אמי הנינגס בהתבודדות באזורים כפריים של שווייץ; כמו כן, הוא נושא עיניו, לחבירתו של צארה לאנדרה ברטון ולתנועה הסוריאליסטית בפריס. צארה גם הפך מאוחר יותר כברטון, כדובר-למען-הקומוניזם-העולמי, מה שכנראה מוכיח אליבא דדבור את קיצן של הדאדא ושל הסוריאליזם כתנועות-מהפכה-אמנותיות בין-לאומיות ואת חבירתן של המהפכה-הפוליטית גריידא. כל אלו כנראה שימשו את דבור בשנת 1967 בציירו את הדאדא כתנועה מתה שנכשלה— שהריי שמה לה לדבריו כמטרה "לשים קץ לאמנות המודרנית", ואילו זו האחרונה המשיכה לשגשג עוד הרבה אחרי שהדי הדאדא שככו לכאורה.
*
*
בשנת 2009 פורסם הדימוי המרשים מאת Adrian Ghenie, המציב לכאורה בסלון הגלריה של אוטו בוכהארדט בברלין, בו התקימה התערוכה הבין לאומית הראשונה של הדאדא (30 ביוני 1920) זאב בודד אחד בלבד. הפוטומונטאז' מביא בחשבון כמובן את זכרונם של הצופים, הזוכרים ומכירים את התמונה שצילם רוברט סנקה, באותו אירוע באבּהּ של 1920. אותם יוצרים שישבו מבודחים בסלון, ממתינים לקהל שיבוא לצפות ביצירותיהם, כמו נבלעו בבטנו של הזאב הרעב, שאפשר שמסמל את מוראותיה של המאה העשרים. ברם, אפשר כי כמו בשלהי אגדת כיפה אדומה (האחים גרים), ייכנס מיד לסלון הצייד, לץ עוטה מסכה אפריקנית, חמוש במספריים ענקיות, וייגזור במספריו (כלי אמנותי הכרחי בקולאז'ים של ראול האוזמן וחנה הוך) את בטן הזאב. אזיי ייצאו-ויעלו מתוכה כל אנשי הדאדא מחדש. וסלון הגלריה של האוזמן שוב לא יהיה זיכרון אמנותי שכוח שזאבי-שלגים מהלכים בּו בין חורבות. אלא מקום חי, ויטאלי, בועט, פורה-ומפרה. אני בוחר להתבונן בפוטומונטאז' הזה כקריאת-תיגר וכאתגר, להשּיב שוב את רוח הדאדא בינינוּ. אני רואה בקרקעית האמירה הקודרנית של האמן— אופטימיות וצחוק, ואולי פשוט עוד לא ויתרתי על הדאדא.
*
והנה דניאל קאהן במופע שנערך בבונקר נאצי לשעבר בוינה של ימינוּ.–קאהן כדרכו מפליא לשזור במופעים שלו בין יהדוּת קוסמופוליטית-סוציאליסטית ברוח הבּוּנד,בין יסודות דאדאיסטיים,ובין שירה בדחנית יידישאית, שלדאבון לב, דומה שהפכה, גם כן, לאמנות ההולכת ונעלמת מן העולם.
*
*
בתמונות: Raoul Hausmann and Hannah Höch at the opening of the First International Dada Fair, 30/6/1920, Photographed by Robert Sennecke 1920
The First International Dada Fair in Berlin, 30/6/1920, Photographed by Robert Sennecke 1920
Adrian Ghenie, Dada is Dead, Photomontage 2009.
© 2012 שוֹעִי רז
דניאל עם פסוי שיר של ציונים
תודה שועי יקר על המאמר.
ידעתי שאחרי הסוראליזם תכתוב על הדאדא, וממש חיכיתי, ואכן לא אכזבת…
אני חושב שביטוי המפתח במאמר שלך, מפתח להבנת הדאדא ולכישלוננו היום להמשיכו בדרכו הוא:
"ללא מספר עמודים"
זוהי הצהרה!
אולי אפילו הצהרה פוליטית ברוח הזמן, המחאה החברתית והמחסור בדירות להשכרה, שרומזת שלעמודים אין, למרבה הצער, ואולי כתוצאה של חוסר, מספור. דבר פשוט, שכל אזרח פשוט מקבל פשוט ממשרד הפנים, הדבר המינימלי הזה, נמנע מעמודי הספר. ולא שנגיד שיבוזבזו כאן יותר מידי ספרות מיותרות ללא צורך, ספרות שנחוצות אולי במקומות חשובים מספר זה, כמו אולי דו"חות של מבקר המדינה, כי הרי ברור שספר תאורטי פילוסופי שזכה ותורגם לעברית הוא דל עמודים, ולא נזקקו עורכי הספר לבזבז ספרות רבות ומספרים רבים על חשבון רווחת הציבור, ורק מספר ספרות מועט נזקק כדי לסמן את עמודי הספר, וברור לנו שלא הן המעטות, הספרות הבודדות שיציינו את מספר העמודים, לא הן תשפענה על גורלו האקולוגי של העולם.
אולי זו גם הצהרה חברתית! הספר רומז שכולנו יכולים לחיות יחדיו ללא היררכיות מספריות, בקומונות אנרכיסטיות, בהן כולנו שווים לכולנו, כמו עמודי הספר. אבל אז רואים אנו שבכול זאת יש מספור, אמנם לא של העמודים, אבל של הפסקאות. האם יש כאן רמז לגבולות האנרכיזם? לגבולות שוויוננו?
ואם מספור של פסקאות, זה הרי ממש מזכיר את מספור עשרת הדיברות. האם יש כאן הצהרה דתית? האם העורכים רומזים לנו שמספור עמודים אמנם רווח אצלנו בחברה אבל הפסקאות הן החשובות? שהדברות כולן הן החשובות באמת, ולא מספר הלוחות (שהיה ללא ספק רב יותר משניים, לפני שנשברו…)?
לכן ברור שיש כאן יותר. ונראה לי שזו הצהרה אולי גם פוליטית, אולי גם חברתית, אולי אפילו גם דתית, אבל נראה לי שזו גם ללא ספק ובראש ולראשונה- הצהרה דאדאיסטית. דאדאיסטית לא מבחינת המסר האמנותי אלא מבחינת הניג'וס לקהל. עורכי הספר חמדו אולי לצון ברוח הדאדא, ומצאו דרך לרדת לחייהם של הקוראים, למרר אותם, לגרום להם לכתוב טוקבקים מיותרים, כפי שהדאדאיסטים עשו בזמנם לקהלם.
אבל איזה הבדל ברמה, איזה הבדל!
בעוד הדאדא במקורו דרש אינטליגנציה גבוהה באמת (ראו שוויטרס או דושן) הרי היום טועים האנשים וחושבים שדאדא זה רק חופש כללי ללא מחשבה כלל, וחוטאים במעשי שובבות כמו אי מספור עמודים תוך השלייה שיש בכך מעשה דאדא. ולא היא.
אבל למרות זאת אתה צודק שועי שהדאדא לא מתה אז. היא גם לא מתה היום. הדאדא לא יכולה למות כי המוות הוא תכונה של בני אדם. תנועות אמנותיות לא יכולות למות כפי שאינן יכולות לחיות. הן קיימות ללא הצורך הבן תמותי לנשום, ללא הצורך לאכול או לשתות, ואפילו ללא הצורך בקהל או בבן שיחה, הן מטפיזיות, ובכך עולות על בן האנוש בכל תחום עשרות מונים.
חולי יקר, תודה רבה על המניפסט הדאדאיסטי הברלינאי המחודש, העונה על כמה מבעיות השעה ומשובותיה.
הספר של דבור אינו עומד כרגע לנגד עיניי ומה שהבאתי למעלה הבאתי מתוך מובאה שציטטתי מתוכו היכנשהו (בחלל הבלתי-וירטואלי), כפי שכתבתיה מתוך הספר לפני כמה חודשים. אני תקווה שמאז לא זחלו מספרי העמודים בחזרה לספר דווקא כדי להרגיז. בכל מקרה, אחת התחפושות הידועות של באל בקברט וולטר היתה למספר 13 חובש מגבעת (אני חושב שאת המסכה הגדולה עיצבו או מרסל ינקו או הנס ארפ).
בכל אופן אשר ליחסה הממספר של המדינה ואושיותיה, הריי כבר העמידנו על כך כריסטיאן מורגנשטרן (איי, ברור לי שאם היה חי רק מעט אחרי 1914 והיה קצת יורד מן האנתרופוסופיה של שטיינר, הוא היה יכול להיות אחד מגדולי הדאדא בכל הדורות):
מן המשטרה לפני שבוּע
שאלון חריף לקורף שֻגר:
מיהו וכיצד הוא ומדוע.
מה מספר הבית בו הוא גר.
אם רַוָּק, נשוי, ואם- אז למה,
שנת לדה, ויום, ועיר או כפר.
אם בכלל מֻתָּר לוֹ, ועד אנה,
פֹּה יגור ואיך (נא לדיֵּק)
מה אמוּנתוֹ, וכסף כמה,
שאם לא כן, יעוף הרחק
למעצר. עד כאן,
חתומים: בורובסקי, הֶק.
קוֹרף משיב קצרות, ולעניין:
"לידיעת הדרג העליון:
על יסוד בדיקה אישית מוּכן
המוּצר דלהלן לטְעֹן
שאינו קים על פי כללֵי
המדינה הזאת, ובנידון
הוא מביע (בשולי
האגרת) צער ויגוֹן.
קוֹרף. (לכבוד משטרת וכולֵי)".
המנהל קורא בתִמָּהוֹן
[כריסטיאן מורגנשטרן, 'המשרד הממשלתי', הגרזן הפורח: מבחר שירה גרמנית מודרנית, תרגם וערך שמעון זנדבנק, הוצאת כתר: ירושלים 1985, עמ' 27-26]
חוץ מזה, לעניינים חשובים, ניסיתי להשאיר לך כמה וכמה תגובות על שתי הרשימות האחרונות אצלך. במיוחד על הנחש ישעיהו הותרתי חמשירים וסונטות זה"ב. משום מה התגובות שלי לא נקלטו (כלומר לא הסכימו לקלוט את הקוד הדרוש) פעם אחר פעם. בדוק מה קורה שם (-:
הי זאב, ברוך הבא.
תודה רבה על השיר. כמובן שכאשר כתבתי את הדברים מעלה בדבר השקפתו הקוסמופוליטית-בונדיסטית של דניאל קאהן לא התכוונתי לכך שהוא אנטי-ציוני, או מביע עמדות אנטי-ציוניות בשיריו. אדרבה, הוא מנסה לבטא את מכלול התרבויות וההשקפות שרווחו בתרבות היידיש המזרח אירופאית. אבל, באמירותיו בהופעות ובשירים יש הדגשה רבה על הקוסומופוליטיות והאקס-טריטוריאליות של היהודי מה שאינו עולה ודאי עם עמדותיה הרשמיות של הציונות המדינית. זאת ועוד, מן הבתים שהם שרים באנגלית עולה ביקורת חדה כלפי הציונים החושבים על ירושלים וארץ ישרואל ומתעלמים מסבלם של הפועלים, עובדי הכפיים.
אגב, זה הזכיר לי את ברנאר לזר, ההוגה והעתונאי היהודי-צרפתי, שהטיח ביקורת קשה בהרצל על שנפגש עם הסולטאן ועושי דברו בשעה שהצבא התורכי נשלח לטבוח בארמנים. לזר הציג את הרצל באור מגוחך של מי שעושה הכל כדי לקדם פתרון טריטוריאלי ליהודים בעטיים של הפוגרומים ברוסיה, ובאותו זמן מתאמץ ככל יכלתו שלא לראות את הטבח של העות'מאנים בארמנים.
אגב, הייתי שואל את סבי וסבתי שהיו ליטאים-ציונים-חילונים אם הכירו את השיר הזה ביידיש במקור, אבל אין לי כבר את מי לשאול.
וואללה איזה הפסד…
תוכל להעלות את התגובות שוב?
שיניתי משהו בהגדרות שם, וכעת זה עובד לפי ניסיון קצר.
היו מלן ספמים בזמן האחרון… מקווה שכעת זה בסדר ותודה על התגובות וכל ההודעה…
חוּלי, לא שמרתי אותן, אנסה לשחזר.
אני לא מבין מדוע אבל גם כאשר מקישים שם את הססמא אין אישור, ויוצאת הודעה כאילו הוקשה סיסמא שגויה וכך זה חוזר שוב ושוב.
שועי יקר, בוא נתחיל מזה שקראו לי דודו ע"ש דאדא.
מעבר לכך אלה הם אבותי, לטוב ולרע, הם רוחות השבט
שלי, הם נשמת אפי, ובעיקר הם מייצגים בעיני איזשהו תום
נלבב שלא ישוב להיות עוד כמוהו.
דודו, מכאן אני חושש נובעת אבחנתך לפיה הופרדנו בלידתנוּ, בחדר הלידאדא, בהפרש של עשרים וכמה שנים (-: ואם לא ישוב… זאת שאלה גדולה, אני באמת משתדל להמשיך, ותום
בכלל הוא דבר שחשוב לי מאוד. אם אכתוב פעם רומאן אולי יקראו לו: "תום ולצון" במקום
"שכול וכישלון" הברנרי. שגם אני גם איני מסתדר עם ארץ ישראל הזאתי, אבל עם תום ולצון
ורוחו של סמי (טריסטאן צארה) המרחפת על פני הכבישים המהירים, אני אייכשהו תמיד שב לנסות.
אני מעדיף את סמי מ'ארץ לעולם לא'
דווקא 'פיטר פן' לא היה אף פעם מחביביי; בגיזרה הזאת של הכובע המשולש הירוק והקשת הייתי עם רובין הוד והחברה מיער שרווד, עם זורו בקליפורניה שנשלטה על ידי הספרדים, וגם
עם נתנאל במפו ידידם של האנדיאנים (אצל ג'ימס פונימור קופר). כך זה כשאין לך שודדי ים במשפחה אבל יש פרטיזנים– אתה לומד ללכת עם הרזיסטנס עוד לפני שלמדת ללכת.
לעזאזל שועי מאיפה אתה מכיר את פנימור קופר?
מבחינתך להגיע אליו זה להיכנס ללולאה בזמן
למה ומדוע, עד כמה שאני זוכר היתה הוצאה של כל הסדרה בהוצאת כתר בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים (לפני כשלושים שנה). אני חושב שלמדתי את המילה "פוזמק" מן הספר "פוזמק העור" שבו נתנאל במפו כבר בן שבעים או שמונים. עוד אני זוכר את "פרש בלי ראש" של מיין ריד, שבו משום מה תורגמו אנדיאנים כ"הודים"… (-:
גם וינטו ויד הנפץ של קארל מאי כלולים בילדות שלך?
קצת דודו, פחות מהספרים. אני חושב שקראתי רק שניים או שלשה בסידרה (אני זוכר איזה תרגום שבו יד הנפץ כונה: אולד שטרהנד, או משהו כזה), יותר מאיזה הפקת טלויזיה צרפתית שהיתה בילדותי בטלויזיה החינוכית בחופש הגדול. כמובן אני זוכר גם את "מכרות המלך שלמה",
ספרי ז'ול ורן (במיוחד סטרוגוב והארכיפלג בלהבות), דיקנס, סטיבנסון, קונן דויל, "אייבנהו" ו-"סקרלט פימפרנל". את ספרי מרגנית (במיוחד סדרה של ג'ואן אייקן שאני לא מצליח להשיג שכללה שלשה חלקים: "הזאבים מאחוזת וילוביי, "מזימות אפלות בבטרסי" ו-"ציפורי לילה בננטקט"]. הילדים של היום כבר קוראים דברים אחרים בתכלית. מכל מה שהזכרתי הילדים שלי מחבבים רק את שרלוק הולמס, כל היתר מבחינתם התיישנו.
שועי יקר,
גם לי מוזר מאוד כל הדיבור הזה על זרם שלם באמנות שנכשל בגלל הצהרה שהצהיר ולא עמד בה. כל חידוש נובע במידה מסויימת מחיסול הישן או לפחות מרצון לצאת כנגד זרם התקופה, והרבה פעמים אין זהות של אחד לאחד בין התכוונות לבין מימוש. זה שמתממש דבר מה אחר מכפי שהוצהר לא אומר שהיוצר או הזרם נכשלו, ובכלל מוזר בעיניי לייחס כישלון לזרם אמנותי כאילו מדובר באיזה מבצע צבאי.מזכיר לי את ההקדמה של בודלר לסיפורים קצרים בפרוזה שם הוא מספר לידיד שהקדיש לו את הספר, שיצא ספר שונה ממה שהתכוון והדבר גורם לו צער…ומדובר בספר נפלא.
ותודה מיוחדת על דניאל קאהן, שלא היכרתי, הזכיר לי קצת אותך…:)
חני יקרה, שיריו של דניאל קאהן כבר התארחו כאן במספר הזדמנויות; אני מאוד מחבב את דרכו המוסיקלית-אמנותית, אבל חושש שאני אמן במה הרבה פחות מוצלח. הבאתי את הקטע של דבור כי הוא פתאום דיבר אליי מאוד, דווקא לנוכח המחאה החברתית במקומותינו. אני חושש שאיני שומע אצל מנהיגי המחאה איזו תיבת תהודה תרבותית ו/או אינטלקטואלית יוצאת דופן, מה שמעורר בי חשש שהפוליטיקאים של העתיד יהיו בדיוק בצלמם של הפוליטיקאים הנוכחיים. גם מעט צורם לי כי המחאה כורכת צדק חברתי בקריטריונים כמותיים מדידים (שכר חודשי, שכר דירה, יוקר מחייה)– אבל אינה אומרת דבר על הוגנות ועל הגינות, שנדמה שהם ערכים ההולכים ונעלמים מן השיח במקומותינו, כאילו היו סוג של קללה (אגב, בניפוץ חלונות בנקים אני רואה גם כן דבר שרחוק מהגינות). דומה כי מעט מדיי מדובר ביחס הוגן של מעסיקים כלפי עובדיהם, ביחס הוגן של המדינה כלפיי אזרחיה וכיו"ב. אני מאוד חושש שאחרי שריפת הענק הבאה ימשוך ראש הממשלה שיכהן אז בכתפיו ויאמר: אבל הפרטנו את שירותי הכבאות, והואיל ומחירי המיים והדלק התייקרו, סביר הוא שהזכיינית שלחה פחות כבאיות לשטח. איך זה קשור לדאדא? הדאדאיסטים בחרו במחאה נוקבת אבל בלתי אלימה. הדאדא גם היתה קרוב לודאי הזרם האמנותי הראשון בו התייחסו לנשים אמניות כשוות מעמד (לא כך בפוטוריזם האיטלקי, או בסוריאליזם הצרפתי). הדאדא מבחינתי הוא דוגמת מופת לאמנות מהפכנית שבאה מתוך מחאה נוקבת כנגד ממסדי הזמן, והפכה לכח יוצר, מפרה ומעשיר את חיי הנוגעים בו. יש מעט מאוד מהפכות פוליטיות (כולל מהפכת הסטודנטים ההיא ב-68') שהיה להן אפקט כה מחייה. אין בימינו דאדאיסטים רבים. אבל מבחינתי הג'ז, הדאדא, המיצג/מופע (פרפורמנס ארט) והאבסטרקט (בציור ובקולנוע)== הן המהפכות האמנותיות הגדולות באמת של המאה העשרים (המהפכה החברתית הגדולה באמת: מתן זכות הצבעה ושיויון זכויות לנשים).
שועי יקר,
אני חוששת שלא הבנתי היטב את דבריו של דבור וגם את דבריך שלך בקריאה הקודמת. משום מה קראתי את דבריו של דבור כביקורת כנגד הפער בין ההתכוונות ליישום אצל הדאדא,
ואת דבריך שלך כביקורת על כך (שאיתה הזדהיתי). מוזר איך דברים מתפרשים לפעמים, כנראה עניין של מצברוח, אבל עכשיו אני מבינה טוב יותר גם את כוונתו וגם את כוונתך, אז תודה רבה לך על ההסבר וגם שבת שלום.
חני יקרה,
דבריו של דבור פתוחים למספר פרשנויות, ושלך בהחלט אפשרית וקבילה בעיניי.
שבת שלום (-: