*
הנה הרצאה שלי שהועלתה על הרשת היש"ר במחוגו: פעילותו של היש"ר מקנדיאה בליטא במכלול הגותו [מתוך הכנס הבין לאומי הקבלה בליטא שנערך לאחרונה מטעם מרכז שלמה מוסיוף לחקר הקבלה באונ' בר אילן],הדנה בכתביו של האינטלקטואל,הפילוסוף והרופא יוסף שלמה דלמדיגו (1655-1591),יליד כרתים, תלמיד יהודי של גלילאו גליליי, שהרבה לנדוד וביקר בין היתר באיטליה, מצריים, תורכיה, ליטא, גרמניה, הולנד ובוהמיה (צ'כיה של ימינו); בין היתר,אסף כתבים קבליים ודרושים לוריאניים (למרות ששאלת יחסו החיובי כלפי הקבלה עומדת בסימן שאלה). ההרצאה דנה בכתבי היש"ר שנוצרו בימי שהותו בליטא ובזיקתם העירה לספרות הבארוק בת-תקופתו,וכמו כן מציעה ראייה חדשה בדבר זיקתו של המחבר כלפי כתבי הקבלה, ובפרט כלפי הקבלה הלוריאנית שהחלה להיוודע באירופה בימיו, וכמו כן מעניקה פשר ומובן קוהרנטי למכלול כתביו, ולאינטואיציה הסינתטית של יש"ר, הכורך יחדיו עולמות ידע שונים לאחד.
אחרון חביב, הגמגום שלי. לאחרונה יצא לי לחזות בשני סרטוני יו-טיוב שכללו דברים שלי בפני קהל. ביום יום, אני כמובן שומע את עצמי, אבל מטבע הדברים לא רואה את עצמי מדבר. לא תמיד זה קל. אבל נדמה לי שאיכשהו אני מתמודד די טוב עם קהל. אפילו די אוהב את זה. יצא לי לדבר בשנים האחרונות לפחות עשרות פעמים לפני קהלים שונים. תמיד כמובן יש איזה מתח לפני, אבל לרוב אני מאוד נהנה. כאשר אני מנסה להתבונן על עצמי מן החוץ, יש לי איזו הערכה כנה כלפי העזתי לדבר את עצמי כפי שאני, לא להתחבא, לא להסות; לדבר את עצמי כפי שאני ברגע הנתון, עם הייחוד שלי והשונות שלי. במידת מה, דווקא מה שעלול להיתפס אצל אחרים (אני מכיר כמה וכמה) כפגם, מעורר אצלי שביעות רצון. לא רק משום שאיני מוותר לעצמי, אלא משום שאיני מוותר על עצמי. זוהי הבחנה דקה וחשובה מאוד.
*
©2012 שועי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
שועי יקר,
נכנסתי וראיתי אותך דובר
וכרגיל נהניתי והתרגשתי מאוד.
נהדר.
מיכל יקרה,
תודה על התגובה המרגשת (-: הדבר היחיד שעוד חסר לי הוא רק החד אופן שלי. תמיד רציתי לדבּר לציבור רכוב על גב חד אופן.
שועיקי, הגמגום הוא חלק ממך. הוא קשור בין השאר לרצון שלך להשתהות ולא לרוץ למטרה כמו כולם. הוא משקל כנגד מהירות המחשבה שלך, וכבר דיברנו על משיכתך לשורשים כפולים ומרובעים, המכרכר והמהרהר והממלמל אל אדמת הירח, שפעם התבלבלת (עוד שורש כזה) ואמרת עליו מרחרח את אדמת הירח, שזה עוד יותר מוסיקלי וגם קצת מצחיק. אצל רוברט וילסון הגמגום כבר היה הופך למוסיקה. מכיר את "אמילי לייקס טי וי" – שלו?
מרית קרובתי,
אני לא מכיר את רוברט ווילסון (צריך לעשות שיעורי בית) אבל מכיר היטב את רוברט גו'נסון…
לגבי הגמגום,איני יכול לתאר את עצמי בלעדיו. אגב, כל השיטות הקיימות לטיפול בגמגום עובדות על טכניקות מסוימות של צמצומו והסתרתו, אני מכיר כמה מהן, אבל איני רוצה להסתתר מאחורי מסכים— אני מעדיף את הנפש שלי רוקדת ונאבקת, על פני כל אפקט שלה שאינני מכיר. מי שבאמת הופכת את הגמגום לאמנות-עלית היא ויקטוריה חנה, שיצרה שיטת הגיה שלימה, והפכה אמנית-קול מופלאה בשל הגמגום בילדותה.
שועי יקר,
אתה צפיחית בדבש, אתה והגמגום הרך שלך (אתה מזכיר לי את פרידם משמורת קאפאמה), עכשיו אני באמת משוכנע שהופרדנו בלידתנו, אתה כל כך אני (וכמה שאתה לא). בכל אופן כיף לראות אותך במלוא הדרך.
רוברט וילסון הוא אמן ובמאי יחיד ומיוחד (שעבד לא מעט עם פיליפ גלאס). לא מצאתי את הסרטון עם הדקלום (המקסים), אבל כאן מסופר על זה קצת
http://www.dggb.org/articles.php?type=articles&cid=46
שועי יקר, כאן אתה עף, ודיבורך הכביכול קטוע הוא כמו המוסיקה של ג'ון קייג': ההפסקות בונות את הצלילים, המעוף.
תודה על השיתוף המרגש
דודו יקר, תודה, תחושת ההשתייכות למשפחה הביולוגית לא היתה מעולם הצד החזק שלי (-:
מרית, לא הצלחתי להגיע עד לצפיה בלינק. האתר המקושר עולה אבל נתקע אצלי בכל פעם מחדש. יצא לך לראות את ויקטוריה חנה מופיעה? אם תהיי עוד פעם מעורבת בהפקה של פסטיבל שירה-פרפורמנס כמו "קולה של המילה" אל תוותרי עליה, היא יחידה במינהּ.
איריסיה יקרה, תודה מקרב לב ההפסקות בונות את הצלילים, כלומר: החלל קובע את מידת הדברים. זה עיקרון דאואיסטי פשוט (-: עוד יותר תודה על שקשרת את הדיבור למעוף. אני כבר שנים מעופף בחלומותיי בנפנוף ידיים (מה שמסביר אולי את חיבתי לצפורים) אבל אף פעם לא קישרתי בין זה ובין דיבור.
מעניין מאוד. בייחוד ההערה על הסופר\אדם שמנסה לבטא את האינטואיציה הבסיסית שלו, שמתחוורת עליו כברק באוגוסט, שוב ושוב. אם אינני טועה ראיתי את "השערת הספר האחד"(ההנחה שכול סופר נושא עימו את יצירתו האידיאלית, וכול ספריו אינם אלא ניסיון לצקת אותה לפחות או יותר עמודים) לראשונה אצלך, יש בה מן הקדרות ההחלטית אך גם חוט של חמלה, מה גם שאינני בטוח שלהשיל את עורך כול פעם מחדש זוכה להערכה רבה, למשל, מי שמצפה לספר של פרנזן רוצה להרגיש שאכן מדובר בפרנזן, ובין ה"תיקונים" ל"חירות" אין הפרש מלבד השנים…
תמהּ יקר, אני מניח שישנם סופרים (לא כל הסופרים/ות) שבאמת מצליחים לבטא בחדות איזו אינטואיציה קיומית חדה: קפקא, בקט, קאמי, לורקה, פרק, קוובטה, גם חנוך לוין במחזותיו. מבחינה זאת, אם הבנתי נכון את הסיפא של תגובתך, ישנם יוצרים בהם מקננת איזו "ראשית" (Arche), איזו אינטואיציה יסודית בדבר הקיום בעולם, החוזרת שוב ושוב בכתביהם, ומהווה לדידם מפתח לכל הדברים. מי יודע, אולי לכך התכוון בורחס באשר לנקודת האל"ף הנמצאת על המדרגה התשע עשרה במרתף בבואינוס איירס…
וטרם הצלחתי לקרוא את פרנזן… גם ישן גם חדש (-:
שועיקי, מכירה היטב את ויקטוריה חנה. היא השתתפה כבר בקולה של המילה הראשון לפני עשר שנים או יותר, בסעודת יוצרים שערכנו, ושהיתה בעצם המודל לסעודת הפיות. היא שרה שיר צועני עד כמה שאני זוכרת, וגם צ'יקי ארד השתתף דרך אגב. אני ממש לא זוכרת מה הוא עשה, רק הפלסתרים הירוקים שהיו מודבקים על פרצופו נחרתו.
ורק עכשיו קראתי את חילופי הדברים עם תמה. את חירות אני ממש לא חושבת שנחוץ לך לקרוא, אבל בהתיקונים יש כמה עמודים טעונים ומזוככים לפליטי ילדות של ילד שמסרב לאכול אף שהאב מנסה להכריח אותו.
מרית, לצפות בויקטוריה ולהבין איזה מסע היא הצליחה להוביל ממקום הגמגום, זה פלאי. לגבי רועי ארד, אני פחות מוקיר אותו ככותב או כיוצר ויותר כלץ חסר מורא (מה שכפי שאת יודעת אינו קטן בעיניי כלל וכלל) לפעמים זה מוצלח מאוד, לפעמים קצת מייגע- אבל הרבה יותר פשוטה לי התקשורת עם ליצים חסרי מורא מאשר עם אמנים-יוצרים החסרים קורטוב הומור-עצמי. ומה שאת מתארת אצל פרנזן… ברררר… זה לקח אותי ישר לארץ הזכרונות הטעונים.
שועי יקר
לפעמים כשאני קורא אותך (ועכשיו סופסוף שומע… יום אחד אף נתראה!!) נדמה לי שאתה מין פסנתרן, אתה מאתר תווים, טונים, אוקטבות ופורט עליהם, המוסיקה תמיד מפתיעה, מוסיקה של שוליים פאות ושכחות… ועוד מעט תכיר גם את וילסון, איזה כיף.
עמנואל יקר,
במקור הייתי פסנתרן (לא מחונן במידה יוצאת דופן, שלא לומר בינוני– אבל נסיון לאלץ אותי לפרוט קלאסי ולא ג'ז או בלוז ועוד פטירה בטרם עת של חבר שהיה השותף שלי לדואטים בארבע ידיים הדירו אותי מן הפסנתר), ומוסיקה היא עד היום אולי המקור המניע עולמי.
אני חושב שלואי ארמסטרונג אמר פעם: "אל תנגן את מה שאינך יכול לשיר" אני מבין את זה במובן של נסיון להתקשר עם איזה קול פנימי המתרונן בתוכנוּ (כך אני חושב שרו אנשי הבלוז הראשונים; וכך תיאר לורקה את זמרי הקאנטו חונדו).
אגב, שאלה לי אליך, נסיתי לשלוח מייל לפני כמה זמן והוא אולי לא הגיע ליעדו, האם תוכל לשלוח אליי מייל (לכתובת הרגילה או דרך האתר)?
פשוט מקסים. ל אצלך זה קל מאוד מאוד, ואפילו חתיכי וחינני. שרון גליק
שרון יקרה,לרוב האנשים אין המודעות להבין שגמגום הוא לפעמים סוג של לימבו, אתה לא שם ולא שם, אנשים מתייחסים אליך כאילו אתה בעל-מום (במקרה שלי, רוב מכריע במשפחה הביולוגית שלי) ואתה יודע שאינךָ– בעיקר בגיל ההתבגרות זה סיוט, שם כל תגובה חברתית חיובית היא מאוד-חשובה (כמו העסקה בעבודה). אני זוכר שפעם חברה של חבר אמרה לי (הייתי בכתה ט') שאני האדם הכי חמוד שהיא הכירה רק מה חבל שאני מגמגם וזה הרס לי חופש גדול שלם. לא בכל המקומות האמינו בי. והמשכתי להיתקל שנים על גבי שנים בתמיהות לגבי העובדה שאני מופיע מול קהל. זה הולך ושוכך עם השנים (בקליפ למעלה, שצולם ב-2012, אני מגמגם יותר מאשר ביומיום). אבל עדיין נמצא. למעשה, הגמגום כמעט ולא נמצא בתודעה שלי היום, יש לי כל כך הרבה דברים אחרים להתמודד איתם, שאם בגיל הנעורים חשתי שזה ה-Issue המרכזי, חייב הבוגרים הפכו את זה לגורם נלווה בלבד.
עוד יותר, המון אנשים מסתכלים עליי כמנצח, היו לי בחיים התמודדויות הרבה יותר מהותיות מאשר הדיבור (למשל: בית הורים מהגיהנם; שני טיפולי החיאה ועוד ועוד), ובאמת כמו שאמרה לי פעם ידידה, עצם העובדה שהגעתי לאן שהגעתי בחתיכה אחת הגיונית שהצליחה לעבור את הכל היא נס גדול, אבל אני לא מרגיש כך. אף פעם לא ניצחתי. אני זוכר הכל.
שועי. זה מרגש. ומקסים. מה בית הורים מהגיהנום? אתה נראה חייכן ומתוק כאילו גודלת בחממה עם טפטפות מזינות ואבקת פיות! לא ראית איך כל הדודות החמודות התרגשו והסמיקו ממך כשדיברת על " ברק אוכל את לבי" של בן יצחק? טיפולי החייאה? אבוי. נראה בריא כמו שו ר מקפץ באחו. מה טיפולי החייאה. תודה על התגובה.
שרון, לא לטעות בי, רוב האנשים רואים בי איש שקט (זה נוסף עם הגיל), מצחיק (פעם בצעירותי גם הייתי סטנדאפיסט ובהצלחה) וחייכן (חיוך של חתול צ'שייר), אבל יש בי גם
צד של סמוראי (יפני-מחמיר שנכון לקצץ בחרבו או ליפול עליה). הצד השני הוא פרי של הרבה מאוד מצבים הישרדותיים שבהם הייתי נתון מילדות, ובמיוחד של הרבה כאב עימו התמודדתי בגילאים שבהם ילדים נהנים מילדותם ונערים מנערותם.