*
בחמישה במארס 1968, נפגשו שני האמנים, הצייר והשחמטאי, מרסל דישאן (1886- 1968) והמוסיקאי העילוי, חובב הזן, ג'ון קייג' (1992-1912), לטורניר שחמט. הראשון ביניהם הסתיים בנצחונו של קייג'; השני הסתיים בלא הכרעה (ללא שח-מט) אך ביתרון נקודות של דישאן. קשה לי להעיד על עצמי כחובב שחמט אך במשחק הזה הייתי רוצה לצפות, מה גם שקייג' התאים ללוח השחמט סנסורים שהשמיעו צלילים, קולות ומקצבים כל אימת שהתרחשה תנועה על הלוח (ראו גם בתמונה לעיל המתעדת את המשחק, את כל אותם חוטי חשמל המשתלשלים מצדי הלוח). איני יודע על פגישות נוספות בין השניים או על ידידות שנרקמה ביניהם. עוד בשנת 1947 הלחין קייג' יצירה כמחווה לדישאן מתוך הערצה לפעילותו האמנותית הדאדאיסטית בעשורים הראשונים של המאה העשרים; היצירה שולבה בפס הקול של סירטו של הנס ריכטר (לשעבר דאדא-ברלין), Dreams–that–Money–Can–Buy, בתוך אפיזודה שנוצרה בהשראת דישאן וכפי הנראה מתוך שיתוף פעולה אמנותי עימו [הקטע כולו נראה כהומאז' לסרטו של דישאן משנת 1928, Anemic– Cinema]. בשנת 1961 הזכיר קייג' את דישאן בהקדמת ספרו Silence כָּדמות החיונית היחידה שנותרה מבין הדאדאיסטים בדורוֹ .–ברם, לב-דבריו המפתיעים הינו דווקא הזיקה האמיצה שהוא מוצא בין דאדא ובין זן, אלו דבריו:
*
מבקרים, לעתים מזדמנות, מפטירים 'דאדא' אחרי שהם נוכחים באחד מן הקונצרטים שלי או אחרי שהם מאזינים לאחת מהרצאותיי; אחרים מרננים על העניין שאני מוצא בזן. אחת ההרצאות מליאות-החיים ביותר בהן נכחתי מעודי, ניתנה על ידי ננסי ווילסון רוס בביה"ס קורניש בסיאטל. היא נקראה: "זן בוהיזם ודאדא". זה בהחלט אפשרי לקשור זיקה בין השתיים, לא זן ולא דאדא הן מערכות מקובעות.הן משתנות; באופנים שונים ובדרכים שונות, במקומות שונים ובזמנים שונים. שתיהן מעוררות לפעילות. מה שהיתה הדאדא בשנות העשרים היא כעת, למעט יצירתו של מרסל דישאן, רק פרק בתולדות האמנות. מה שאני עושה, אין להטיל את האשמה בו בזן, על אף שלולא העיסוק שלי בזן (השתתפות בהרצאות שניתנו על ידי אלאן ווטס וד.ט. סוזוקי; קריאת ספרוּת זן) אני מפקפק האם הייתי עושה את מה שעשיתי. נאמר לי כי אלאן ווטס העלה תהיה בדבר היחסים בין עבודתי ובין זן. אני מזכיר זאת כאן כדי לשחרר את הזן מכל אחריות לגבי פעולותיי. אני אוסיף לעשותן, בכל זאת. אני לעתים נוהג להצביע על כך שהדאדא בימינו כוללת בחובהּ חלל, ריקוּת, שבעבר היתה חסרה בהּ. מה בימינו, באמריקה של אמצע המאה העשרים, הוּא זֶן?
[ג'ון קייג', מתוך הקדמת מאסף מאמריו והרצאותיו: Silence, יוני 1961, עמ' xi, תרגם מאנגלית: שועי רז, 2012]
קייג' ממקד את הזן בחלל, בריקוּת, בתובנה לפיה ההויה כולה מונחת על יסוד הריקות דווקא, וכי מעט העצמים המונחים בה הם שוליים ביחס לריקות המולכת בכל (באותה מידה, מוסיקה היא מיעוט צלילים הבוקע מתוך דממה ארוכה); קו מחשבה זה הוא במידה רבה הופכי-ניגודי לאינטואיציה המערבית לפיה הממשוּת היא מלוֹא היישים המונחים בה. תפישה זו, כפי שהצביע רולן בארת (בספרו מיתולוגיות), מונהרת למשל בספרו של ז'ול ורן, עשרים אלף מיל מתחת למיים (1870), בפרק השלושה עשר, המתאר את פנים הצוללת נוטילוס, כמיקרוקוסמוס-עמוּס (באותה מידה ניתן להבין כך את בית החרושת לשוקולד של וילי וונקה בספרו של רואלד דארל). לעומת זאת מתיאורי חדרי התה ((Sukia או ביקתות ההתבודדות של נזירי זן, עולה דווקא תמונה של חדר או חדרים מרוהטים בצמצום, בפשטות מינימלית, כמעט ריקים לגמריי, כאשר מה שכן מצוי בהם נבחר ומוצב בקפידה רבה.
קייג' כותב כי הדאדא המאוחרת של ימיו הפכה דומה בעקרון הריקות והצמצום שלה לזן, יסוד שהיה חסר לדידו בדאדא המוקדמת (של ראשית המאה העשרים), שכל כמה שיצאה חוצץ כנגד התרבות והאמנות האירופית של זמנה, עדיין פעלה מתוך אותם קריטריונים של חשיבת-המלוֹא המערבית. דומה אפוא כי הוא תולה בעבודותיו המאוחרות של דישאן דווקא ניסיון ליצור שפה אמנותית מופשטת (או סף-אבסטרקטית) חדשה, החותרת באופן מקביל לזן-בודהיזם, לדון בעולם מתוך צמצום,–מתוך שיג-ושיח עם החלל,עם הריקוּת, ולא עם השפע החומרי דווקא.
ביצירה המפורסמת שלו 33'4 הביא קייג' את מגמת הריקות הזאת Ad Absurdum כאשר הושיב פסנתרן מול פסנתר למשל ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות מבלי שינגן דבר. עם זאת, יש משהו ביצירה הזאת של קייג' המגלה את הקלפים מהר מדיי, בעיניי. דווקא ביצירות הרבות שבו הנשמעות כסוג של דיאלוג בין שקט וצלילים, דומני כי הוגשמה שאיפתו של הצייר מרסל ינקו, שתמיד ראה לדבריו בדאדא ניסיון ליצור שפת אמנות מופשטת חדשה (כך טען בראיון בשנת פטירתו, 1984). בבחינה זאת, אמנם מצליחה המוסיקה של קייג' לאחד באופן סינגולרי למדיי, בין שתי אהבות שלו: זן ודאדא.
אפשר ניתן לאתר את אהבת הריקות גם באהבתו הממושכת התבענית של דישאן לשחמט, אותו תיאר פעם כאמנות טהורה לאין-שיעור מן האמנות. השחמט הוא מארג של שתיקות וחללים בהם מתרקמים המהלכים הבאים במחשבותיהם של המשתתפים—זהו אינו משחק של דברים (ושל דיבורים), והוא מאופיין בשהות שבמחשבה, יותר מאשר בפעולות ובמהלכים.
ביצירה מוקלטת, משלהי שנות החמישים, שנישאה כהרצאה בת 45 דקות, ונכתבה ותוזמנה בדיוק רב, מתי בדיוק ייאמרו בה הדברים (בתוך הדקה המסויימת, בתווך שניות מסויים, כאשר ביתר הזמן, קייג' שתק) כתב קייג':
*
אנו נושאים את הבּתים שלנו
בתוכנוּ—
הם מאפשרים לנוּ לעופף
[שם, שם, מתוך: '45 (דקות) לְדוֹבֵר', Silence, 1961, p. 175 (דקה 27 בין השניה ה-20 לשניה ה-30), תרגם: שועי רז, 2012]
*
אם הבית הוא חלל, הוא ריקות, הוא שקט—הוא יכול לאפשר לנו לעופף (ישנם רגעים כאלו). כל זמן שהבית הממשי שמתוכו יצאנו הוא המולת זכרונות, מלוֹא של רעשים, צעקות, ריבים, תקוות שבורות— אי אפשר להתקדם קדימה, כל כך עמוסים בעבר, עד שאין כבר כח להחליט לאן יש לפנות. לא מובן לי איך הצלחתי להקים כך בית ומשפחה משלי.
אני מנסה להקפיד שתהיה בהישג ידי קונכיה (אם לאו קונכיה אמיתית לפחות דמיונית), שאוכל מדיי פעם להטות אוזן לצלילים המועטים העולים מקירבה, מעטים-יחידים מתוך ים-דממה, כי לא רוח נושב מעל ים אני שומע בתוכה, כי אם ריקוּת,חלל. דומני-אז, לו לרגע, מתוך השינוי המהותי (גם אם המדומה) בהגדרות הזמן, המקום, החלל, המלוֹא— אני מדמה את עצמי מעופף בריק, או מדבר בשפה מופשטת הקשורה בחלל (טרם מצאתי לה שותפי-שיח, אבל מצאתי כמה קרובים המנחשים אותה). מעבר לבית שבחוץ, שבמערב, הבית של המלוֹא ששם אשתי וילדיי— אותו מכירים סובביי, דווקא אי-שם, ברחש המועט העולה מתוך הקונכיה, בקשב לריק, בהדהוד הפנימי אל עבר החלל—שם אני חש, נמצא הבית הגלוי-האבוד. שם אני נמצא.
*
*
בתמונה למעלה: מרסל דישאן וג'ון קייג', 5.3.1968, צלם בלתי ידוע.
© 2012 שוֹעִי רז
דווקא זן ודאדא, לפחות במחשבה ראשונה, נשמעים לי מאוד סותרים – זן השואף לשלמות והרמוניה, דאדא הצורם והלא-קוהרנטי. מצד שני, אולי דווקא *מטרתו* של הדאדא אל השלווה – והוא מציג זאת באמצעות הזעקה שהוא זועק, כנגד אי-הסדר וההרמוניה.
מעניין, צריך קצת לעכל את זה.
בכל מקרה, שח-מט ומרסל דושאן – הרשימה הזו מזכירה לי את התמונה המפורסמת של מרסל דושאן משחק שח עם איב באביץ' העירומה :

(בכל זאת, היא יותר מעניינת מג'ון קייג' 🙂 )
א' ארגמן יקר,
הבאתי בכוונה למעלה את דבריו של מרסל יאנקו בראיון מאוחר איתו בעין הוד (1984) בו טען כי לדידו היה הדאדא לכתחילה נסיון ליצור שפת אמנות מופשטת (אבסטרקטית) חדשה. אני לא משוכנע האם טריסטן צארה או ריכרד הולסנבאק היו שותפים למגמה זו (ובכל פנים נראה לי כי המטריאליזם המרקסיסטי שהילך קסם על חוגי האמנים בברלין ובפריס בשלהי שנות העשרים מיתן מאוד את המגמה הזאת), אבל על פי יאנקו, זה מה שלמד מהתרועעותו עם הוגו באל ועם הנס ארפ, שיותר מאשר המחאה כנגד דפוסי האמנות האירופית הקיימת, או כנגד שפת האמנות האירופית, ניסו לדידו ללכת אל מעבר לשפה, אל מקום חדש (באופן מקביל אולי לנסיונותיהם של ויטגינשטיין המוקדם, ושל ולטר בנימין הצעיר).
אשר לתמונה עם אווה באביץ', עוד יגיע היום לדון בה באריכות. מחשבות רבות כבר מלוות אותי איזה זמן ביחס לתמונה הזאת, שהיא הרבה יותר מפרובוקציה או מהלך פרסומי (שימשה ככרזה/הזמנה לרטרוספקטיבה של דישאו בשנת 1963).
לפני שנה לערך, ייחדתי שלוש רשימות לדישאן ולשחמט. איני יודע האם יצא לך לקרוא אותן. אם לאו, אני מניח שתוכל למצוא אותן בקלות.
ואכן התמונה עם באביץ' מסקרנת לאין שיעור יותר מאשר התמונה עם קייג'. אף על פי שהייתי רוצה מאוד להאזין למוסיקה שהפיק לוח השחמט הזה. זה אייכשהו מעניין אותי יותר מהדימוי החזותי של דישאן לצד באביץ (-:
אוי איזו רשימה מעוררת מחשבות שאין לי זמן לחשוב אותן עכשיו כי אני ממהרת לירושלים לפסטיבל הבובות. ובכל זאת:
אנו נושאים את הבּתים שלנו / בתוכנוּ— / הם מאפשרים לנוּ לעופף
זו התשובה הפלאית לאיציק מאנגר http://wp.me/pSKif-hJ5
מרית קרובתי, גם אני חשבתי על מאנגער ולהבדיל על הסיפור "המשורר" מתוך קובץ הסיפורים של קרל צ'אפק, האיש שרצה לעופף. אבל, אני מניח, שהרשימה הזאת היא גם המשך לתכתובת שהתנהלה בינינו לאחרונה (-:
בית יכול לאפשר לעופף אם יש בו מיסוד הקלוּת; ישנם בתים– שהם מיסוד הכבלים והמשקלות.
אני מבין את קייג' חובב הזן-בודהיזם, לפיו במקרה השני רק בניין בית פנימי של חלל וריקות, יכול לשחרר את האדם, לגרום לו לעופף.
אך האם זוהי האפשרות היחידה? (על כך אני עוד רוצה לחשוב).
נפלא, שועי.
כשחקן שחמט, הרחבת דעתי.
עכשיו אתחיל לשחק לצליליו של קייג', ואולי אשפר את רמת המשחק שלי.
תודה על הפוסט.
בבקשה ארנון, בשמחה רבה.
כאמור, יש עוד כמה רשימות על מרסל דישאן והשחמט שפרסמתי לפני שנה לערך.
אם אמנות היא ביסודה פעילות של ההכרה (Mind) ממש כמו השחמט, הרי שביסוד הדברים, צליליו של קייג' עשויים להפרות את משחק השחמט בפרט ובכלל (-:
שועי יקר,
כמים הצלולים באה הרשימה הזאת אל פי
הריקות היא הרוב ביקום – לגמרי או בוא נאמר שלפחות מה שאנחנו לא רואים
כמו למשל מיני גזים שמצויים באויר שמאפשרים את הנשימה שלנו
גם אני מוצאת קשר בין זן לדאדא – הדגש על השינוי, על האבסורד של הקיום
בשחמט גם לי אין מושג אבל כשהייתי קטנה היה לי שכן שאבא שלו שיחק עם מישהו
שח בהתכתבות ואני זוכרת עד היום את ההתרגשות כשהגיעה גלויה עם מהלך
תודה שועי יקר על הפוסט המעניין. מכיוון שאין לך בבלוג לחצן של "לייק" של הוורדפרס, שמקל על החיים, וגם משפיע על אורך החיים של המקלדת, אני נאלץ לכתוב תגובה במקום…
והשאלה הגדולה שעולה מתאורך היפה של דיברי קייג' היא-
מהו "חובב זן"?
והתשובה המדהימה שקיג' נותן היא:
"השתתפות בהרצאות שניתנו על ידי אלאן ווטס וד.ט. סוזוקי; קריאת ספרוּת זן"
ספרות זן וסוזוקי הם דברים שהלכו יופי יחדיו בצעירותי (זן ואמנות החזקת האופנוע), למרות שאני, בניגוד לבני דורי, בחרתי להעמיק את ידיעתי בתרבות המזרחית הרחוקה דווקא בסרטי קרטה נחותים.
ואני חושב, או אפילו במידה מסוימת בטוח לגמרי, שההתעמקות העמוקה שלי במעמקי ודקויות סוג סינמה עמוק זה, מאפשרת לי ללא ספק ובכל הצניעות הראויה, אולי לא להיות "זן מקצועי" אבל לפחות ולבטח להיות אולי סוג של "חובב זן".
ונראה לי שרכשתי בכבוד, בשעות ארוכות של צפייה במחתרת בז'אנר זה, את הזכות להתפלמס עם קיג', עם דושן, ואתך שועי יקר על נושא זה.
אני אוצר בספרייתי סט קומפקט דיסקים (כרגע בידי כדי שאוכל להעתיק את שמו) שמונה במספר, בהם ג'ון קייג' רק מדבר… זאת אומרת- רק מדבר… הסט נקרא:
John Cage: Diary – How to improve the world (you will only make matters worse)
וכמובן שמעולם לא שמעתי את הסט, למרות שהוא אמור להיות מצחיק מאוד, וכמובן שגם אין בכוונתי לשמוע אותו אף פעם… ויש בזה גם מן הזן וגם מן הדאדא. באי ההקשבה ובאצירה בעת ובעונה אחת.
לעומת זאת לדעתי אין בגון קייג' לא מן הזן ולא מן הדאדא. הוא כולה היה מוזיקאי. גם כשכתב שקט (יש לי כמובן בספריה גם את היצירה הזו בסי די… וכמובן גם כמה ביצועים של יצירות מוזיקאיות שכתב דושן, והם מנגד ממש דאדאיסטיות… (באחת מהן משתתף גם ג'ון קיג'))
למרות שלכאורה ביצירות מסוימות גם אצל דושן וגם אצל קייג' המקריות היא הבסיס של היצירה, הרי הם יוצאים מנקודות מוצא שונות, ולכן הקשר ביניהם הוא מלאכותי.
זרמים באמנות שורשם דווקא לא בחזותיות או בחיצוניות שלהם, אלא ברעיונות התאורטיים שלהם (שרצוי מאוד שלא האמנים יבהירו אותם) ובזמנם. איש לא בנה במאה התשע עשרה ארכיטקטורה גותית, למרות שחיצונית יש דברים שנראים כך, והירונימוס בוש לא היה אמן סוראליסטי למרות שמי שלא מכיר יכול לטעות כאן…
ונראה לי לכן גם כל ניסיון היום ליצור דאדא הוא מאולץ, ואפילו מגוחך, ונראה יותר כאילו מצאו את הפטנט הפשוט לאמנות… שלא להזכיר את האמירה המופרכת באופן מביך שהבאת כאן של ינקו על מטרת הדאדא…
באופן כללי אני נשאר נאמן בסגידתי למשפט האלוהי של אלי וואלך:
איף יו הב טו שוט- שוט! דונט טוק…
במיוחד בתחום האמנות, ואפילו אצל קייג' ודושן שהיו יחסית לאמנים אפילו אינטליגנטים במידה מסוימת יחסית…
חולי יקר, אני תמיד מתחייך לגבי פרשנותך המפליאה לטריניטי (בלי במבינו) המחליפה את האב, הבן ורוח הקודש ב- הטוב, הרע והמכוער. מה שיפה בתמורה התיאולוגית הזאת היא פקודתה של רוח הקודש להימנע מדיבור, בחיי: מייסטר אקהרט, חואן דה סנטה קרוז, וגם תרזה דה-אבילה היו
מפזזים כנגדך. וסימון וייל גם היתה קושרת לכך כתרים באומרה כי מה שנדמה כמכוער בעולם הזה הוא למעשה החסד השלם.
טוב, בירברתי דיי, אני לא בטוח האם אני מנסה לייסד ניאו-דאדאיזם, כמו שאני מנסה להעלות קווים למחשבתם של אנשים שהשתתפו בפרקים/לפרקים בתולדות הדאדא, או שלמצער חשו זיקה עמוקה (כמוני) כלפיו.
העובדה לפיה מועדון הלילה הזה, קברט וולטר, שפעל חצי שנה בדיוק, ונסגר מחמת סעיף מנהלי, לפיה בעת המלחמה יש לסגור מקומות בילוי עד השעה עשר בלילה– השפיע על כל כך הרבה יוצרים, הוגים, מייצגנים וכיו"ב, היא תופעה פלאית. ראה הרשימה "הקרנבל המתגלגל הזה פורץ אל הרחוב"– אני סובר כי כוחו של הקרנבל ההוא שהתחיל בכלל בחבורת הולנדים אנונימית וכנראה שהדביקה בשמחה את הוגו באל (שהיה גם לפני כן וגם אחרי כן יוצר די מלנכולי, שלא לומר דכאוני) יפה גם מאה שנים אחר כך.
מה גם ששמעתי היכנשהו במעמקיי, כי "הטוב הרע והמכוער" של סרג'יו ליאונה היה רק רימייק לסרט שנעשה עוד ב-1916 בקברט וולטר (ולא שרד) בו את המשפט: איף יו וונט טו שוט שוט! דונט טוק… אמר טריסטן צארה (-:
ולגבי סרטי פעולה הונג-קונגים.. אני זוכר רק במעומעם את ברוס לי ואת הסרטים על נזירי שאולין, וגם את סדרת הטלויזיה "קונג פו" עם קאראדין פספסתי. אבל יש לי איזו חיבה מדודה
לאמנויות לחימה, אבל פחות ל- Show-Off שבסרטים… באופן כללי, אני רואה את עצמי משתתף ביתר קלות בטקס תה יפני, או בערב עם הרבה סאקה.
חני יקרה, תמיד התלהבתי מאנשים המסוגלים לשחק זה עם זה שחמט במחשבות, ללא לוח וכלים, כאשר המשחק משתרע לעתים על כמה ימים.
המיטב אליו הגעתי היתה בסידרה של שיחות על ספר מורה הנבוכים עם המנחָה שלי באוניבריסטה שהתבססו על אזכור החלק ומספר הפרק, נאמר: א, נ"ד; כאשר האחר עונה, נניח: ג',נ"ד. לפעמים באופן זה, ניתן ללמוד בחינות חדשות ופרספקטיבות שונות בחיבור כולו. זה בפני עצמו היה אורך פעם כמה וכמה מהלכים,כמשחק שחמט. אבל במשחק האינטלקטואלי הזה מעולם לא אותרו מנצחים/מפסידים.
ואני חושבת על נשימה,
על החלל שנוצר בנשימה תוך הדיבור,
ועל אמנות הדיבור/שירה של לורי אנדרסון,
עם שתיקות ונשימות, ועל איך
כשאני שומעת זמר/ת לוקחים נשימה
זה מרגש.
ולשאת את הבית בפנים כדי לעוף
זה בשבילי הנשימה הזו גם.
מיכל יקרה, ראה אור כעת ספר ששמו "נשימה" מאת פריה הרט, העוסק בתרגילי נשימה ביוגה
ובמחשבות על הטכניקות השונות ומשמעותן. עוד לא קראתי. הרט אמנם אינה אשת אקדמיה אבל היא מלומדת גדולה ברוחניות ההודית.
נשימה היא בעצם המוסיקה הפנימית שלנוּ. אצל מחיי א-דין אבן ערבי המיסטיקון הסוּפי מן המאה השלוש-עשרה מהווה "נשימת הרחמן" את האופן שבו האל מתגלה, מסתתר ומנהל את כל הדברים (קצת כמו אוקיינוס רחב לבלי סוף); לפעמים נדמה לי שהוא נוחר (אבל רק בשעה שאנחנו ישֵנים).
שועי יקר, נסיונותיו של ג'ון קייג' אכן מעוררת הערצה. נסיונות די אבודים בעצם. פעם הייתי חוקרת אותו, מנסה להבין, פעם גם "הסתובבתי סביב" הזן. היום הכל נעלם (בטח זמנית) אי שם בערפל העבר, שגם הוא ראוי להערצה:)……
איריסיה יקרה, אני קצת יותר צעיר, אבל לדעתי, כל אדם יוצר, כל הזמן נע על התווך שבין למצוא את עצמו (למצוא מחדש את קולו) ובין ללכת לאיבוד. פעם נשאלתי מה אעשה כשאמצא את עצמי ועניתי: אלך קצת לאיבוד. השינוי לעולם נע בין האיבוד ובין ההתמצאות המחודשת ואז שוב הולכים לאיבוד. אבל, קשה מאוד לוותר על הנטייה שיהיה בכל זאת דבר-מה קבוע ויציב בראייתנו את העולם. אני לפעמים אפילו קצת מצר שבאגפים מסויימים של עצמי אני עדיין מתבונן על העולם באותן עיניי ילד שהייתי לפני זמן די רב.
הוי שועי מאז משחק השח של מקס פון סידוב נגד המוות בחותם השביעי לא שוחק כמשחק הזה. וכמובן שכאשר ג'ון קייג' בונה את הכלוב שסביב למשחק הכל נעשה הרבה יותר פתוח.
כאשר ג'ון קייג' ומרסל דושאן שיחקו את המשחק ב- 5.3.1968 בתאריך הזה הייתי בחדירה ללבנון וגיליתי את צלילו החלול של המוות יום אחד נהיה מספיק קרובים כדי שאוכל לספר לך על כך.
וכל זה מתחבר בתולדות חיי באופן מופלא לריק לחלל לאלוהים שהוא אין ולא יש של הרמב"ם ולמוות.
דודו יקר, 68' זה לא מבצע כראמה (חדירה לעומק ירדן, שהסתיימה ככה-ככה)? אני בתאריך הזה אפילו טרם עליתי במחשבת הוריי, וכנראה הייתי ריקוּת או אינוּת מעופפת-מרחפת, הנתקלת אי-בזה, בין שמים וארץ, בעזית הכלבה הצנחנית, מה שהינדס אותי קוסמית באגף חתולי הצ'שייר לתמיד (-:
לפעמים קצת קשה לי עם יהודה עמיחי (הוא כתב כמה וכמה שירים מעולים, ועוד שירים רבים מאוד שהם הרבה פחות) אבל זהו אחד משיריו המאוחרים הנפלאים יותר:
פַּעַם אָמַרְתִּי בְּחָפְזִי: הַמָּוֶת הוּא הָאֳלֹהִים
הַשִנּוּי נְבִיאוֹ. עַכְשָו אֲנִי כְּבָר רָגוּעַ וְאוֹמֵר
הִַשנּוּי הוּא הַאֳלֹהִים, הַמָּוֶת נְבִיאוֹ.
[פתוח סגור פתוח, עמ' 62]