*
*
על הספר סיפורי מלחמה לילדים מאת אקיוקי נוסקה
*
למרגלות ההרים שבפאתי העיר, במקלט קטן, גרו יחד ילד ותוכי. לילד מלאו בדיוק שמונה שנים, ואילו גילו של התוכי לא היה ידוע. שלוש שנים קודם לכן קיבל הילד את התוכי כמתנה מאביו, מזכרת ממסעותיו לארצות הדרום. את ראשו של התוכי עיטר כתם צהוב דמוי כתר ובסיס נוצותיו היה אדום, כצבעו של דם ניגר. לבד מאלה עטה התוכי על כל גופו פלומה רכה של נוצות ירוקות.
לפי רגליו המקומטות והמכוערות של התוכי היה אפשר לחשוב שהוא זקן מאוד, אך מראה פניו היה שובבי כשל ילד קטן. מכיוון שתוכים חיים לעתים גם עד גיל מאה. לא היה אפשר לנחש את גילו המדויק. הילד, בהיותו בן יחיד, החליט שהתוכי יהיה לו לאחות קטנה. במשך חמישה עשר יום הסתתרו הילד והתוכי לבדם במקלט חשוך.
[אקיוקי נוסקה, סיפורי מלחמה לילדים, תרגם מיפנית: ארז יוסקוביץ, משׂכּל— הוצאה לאור: תל אביב 2012, עמ' 23]
*
בחמישה עשר לחודש השמיני, השנה העשרים לקיסר שווה (או: שוואה, שמו הרשמי של הקיסר הירואיטו שישב על כסאו עד פטירתו בשנת 1989), יום אחר שיגור הפצצות האטומיות על הירושימה ועל נגסקי, הוברר כי הקיץ הקץ על החזית האסייתית המתמשכת של מלחמת העולם. על הסכם הכניעה חתמו היפנים, כשבועיים אחר-כך, בתאריך 2.9.1945 (השבוע לפני 67 שנים) על גבי משחתת נושאת מטוסים אמריקנית.
תאריך הפך להיות לתאריך משמעותי מאוד בחייה של יפן המודרנית והוא חולף בין סיפורי הספר שלפנינו כמנטרה-מהדהדת, פיר הומה זעקות- רפאים של המוני אזרחים יפניים אנונימיים שאיבדו בשנת 1945 את חייהם, באימה ופחד, ובתחושת אכזבה עמוקה, שהעניקו לארצם הכל, ושילמו במות כל היקר להם; סיפור של דור של ילדים שאיבד את ילדותו או את נעוריו, בחמת ההפצצות האמריקניות, שברובן המכריע, הובערו ערים יפניות בפצצות קונבנציונליות שהושלכו מתוך מטוסי הפצצה, או למצער נפגעו בהן באורח חמור. יפן שוקמה, הקיסר היפני נותר על מכונו, אם כי סמכויותיו הצבאיות נלקחו ממנו. הנערים בודדים, שאיבדו את אחיהם ואת אבותיהם בשדות הקרב, נותרו להיות מפרנסים עיקריים של שרידי משפחותיהם, כאשר כל אחד ואחד מהם, איבד במלחמה עתים גם אמהות, אחים, אחיות ואת טובי חבריו.
סיפורי מלחמה לילדים מאת אקיוקי נוסקה (יליד 1930), הוא סיפורת זיכרון ריאליסטית-פנטסטית, שבו הפנטסיה כמו מאפשרת את דיבוב-זיכרון התבוסה היפנית, ובעיקר מנסה למסור את אווירת הרעב והחורבן של ערב הפצצת הירושימה ונגסקי, ההולכות ונדחקות מזכרונם של הצעירים ביפן. אותם ימי מסה, מתוארים על ידי המחבר, כשואה אנושית, הואיל והמוני יפנים מצאו את מותם בחודשי המלחמה האחרונים כתוצאה מהבערת ערי יפן הגדולות, וכתוצאה ממחסור מתמשך בכל יפן במזון ובתרופות, שגרם למשבר הומניטרי עז, כאשר אזרחים יפנים רבים, ביניהם ילדים רבים, מצאו מותם ברעב, בצמא ובמגפות.
נוסקה, בן עיר הנמל הגדולה קובה, המודה כי גורלו באותם חודשים שפר עליו בהשוואה לגיבורי סיפוריו (אך חווה את הרעב הגדול), כותב כי החזרה על התאריך "חמישה-עשר בחודש השמיני, השנה העשרים לקיסר שווה", הנם כעין פתיח וסוגר המעניקים לסיפורי האגדה שלו מימד של זמן ומקום (אחרית דבר, עמ' 157), חיבור בין המימד ההומניסטי-האוניברסלי האצור בהם, ובין הזכרון הלאומי היפני הפרטיקולארי. לדבריו, הוא לא הקדיש מחשבה לגילו של הקורא וכיוון לכתוב בסגנון פשוט, המתאים לכל גיל. הוא גם כותב כי ניתן להבין את סיפוריו בקונטקסט של סיפורי מעשיות יפניים לילדים שלעולם לא נעלם מהם מימד האכזריות. עם זאת, לדבריו, גם בעולם "סיפורי הילדים" המערבי האכזריות היא בת בית מצויה. ההשּׂאה הספרותית אל האגדה תכליתהּ לדידו לרשום את החיים מבלי לברוח אל החלומות, ויחד עם זאת, לדעת כי לא ניתן לתאר את האסון למי שלא נכח בו, אלא דרך "ריחוק מן המציאות", הפער מן הריאליזם, עליו מושתת המיתוס. הצמא למיתוס, לאגדות, לסיפור-המעשה, אינם התחמקות מן הדווי והסבל, אלא הדרך הנגישה יותר לדעתו, למסור את חוויות השכול, הרעב, הפצע והמחלה— לדור שלא ידען.
נוסקה שוזר בסיפוריו מוטיבים ותימות השבים ונשנים: חברות אמת בין אדם ובעל חי (פיל, תוכי, סוס)—וגויעתם האטית המשותפת; ילדים הנותרים אחרונים בעולם עד שביום האחרון של המלחמה אף הם גוועים, רק לעתים רחוקות הם מוסיפים לחיות אחר-כך. לוויתן דחוי המתאהב בצוללת יפנית ומשוכנע שהיא לוויתנית חריגה כמותו הופך בסיפור אחר לבלונים תמימים למראה (לכל ילד בלון) המרחפים מעל הים, אלא שלמעשה מדובר בנשק סודי יפני, בלוני נפץ הנועדים לפגוע בספינות אמריקניות. בסיפור אחר טייס-מתאבד יפני מנחית את מטוסו על אי שומם כי נכמרים רחמיו על תיקן שגידל ושלקח עימו למשימתו האחרונה.
דומה כי נוסקה מנסה להמחיש את הרס הילדות שבמלחמה, מצב אנושי החורג מכל תמימות וכנות ותכליתו: הרס נכלולי-צמא דם. הוא בוחר דווקא לא להתעכב בסיפוריו על ה"חיה שבאדם", משום שהאדם והחיה לדידו הם מינים שונים החבורים בסדר הטבע. ייצוג המלחמה מתבטא אצלו לרוב בהפצצות, הנדמות לעתים לאיזה כח על-טבעי (לא מן הטבע, ולא מן החיה) שלא ניתן לשכך את חמתו; הוא מבכר להתעכב על העולם הרגשי המשותף שבו חולקים בעלי החיים בכלל (גם בעלי החיים אצלו הם בלי ספק, קורבנות מלחמה). אחד הרגעים הנוגעים ללב בסיפוריו של נוסקה היא תמונה בו תוכי-מדבר המסתתר במחבוא יחד עם ילד שאיבד את כל משפחתו ושכניו בהפצצות, ואיבד את יכולת הדיבור שלו, המנסה לשעשע את הילד ולגרום לו לדבר מחדש, קטע המגלם לכאורה את "האדם שבחיה". האדם, בעלי החיים, והצומח הם לדעת נוסקה חבורים במערכת אחת, וכולם אחראים אלו לאלו. המלחמה חורגת מן הסדר הטבעי; היא קריאת תיגר על הטבע, כוח הרסני על-טבעי, שמגמתו לאבד את הכל. מבחינה זאת, איני יודע האם מה שמניע את התבוננותו של נוסקה היא תפישה שינטואיסטית (האלוהויות השינטואיסטיות מגלמות את כוחות הטבע והגורל), תפישה זן-בודהיסטית (השואבת מן הדאואיזם; או משירת ההאייקו והטאנקה הקלאסית, המתבוננת בטבע כמכלול בו נתון האדם), או משתיהן גם יחד. דומה כי דווקא מצד ההשמד הקיצוני הגלום במלחמה הוא הדוחף ומחבר בין הנמצאים השונים והמינים השונים, המנסים לשרוד, לעמוד על נפשם.
קשה שלא לחוש בשורה מקורות ספרותיים יפניים ומערביים העומדים ביסוד סיפוריו של נוסקה. ראשית, זיקתו כלפי המיתוסים היפניים, העמוסים דמויות של בני אדם ההופכים לחיות וחיות ההופכות לבני אדם. דומה לעתים, כי בסיפוריו של נוסקה, בעלי החיים ובני האדם, הם כעין יישות כפולות פנים (פני חיה ופני אדם), כאשר גוויעת אחד מהם מבשרת בהכרח על מותו של האחר. על אף הפערים בינו ובין עמיתיו, סופרים יפניים מודרניים כגון: יוקיו מישימה (במיוחד בהמלח שחטא לים וב- מקדש הזהב) וקזואו אישיגורו (במיוחד בספריו הראשונים: אמן של העולם הצף, ו-נוף גבעות חיוור), או קולונען אפי-פיוטי כמו אקירה קורוסאווה. דומה כי אצל כולם מתקיימת השניוּת שבין ההכרה בחורבן הגדול הגלום במלחמה (שבר בלתי ניתן לאיחוי), ובין געגוע-ישן לאיזו יפן אידיאית-לירית של סמוראים-לוחמים, נזירי זן, אמנים ומתבוננים, החיים עם הטבע, כדרך הטבע, שעה שהמודרניזם, התיעוש, הטכנולוגיה, מירוץ החימוש והמלחמות— רק היגלו את האדם ממקומו, זרקוהו והיטילוהו לתוך סיטואציות שהרחיקוהו מן הטבע, מן היושר— ומן הכבוד האנושי שהיה גלום בדרך החיים והמוות של הסדר הישן. זאת ועוד, דומה כי בסיפור מעשה בלוויתן גדול מדי שהתאהב בצוללת קטנה יש משום הדהוד-מה למובי דיק מאת הרמן מלוויל, רומן המופת האמריקני. נוסקה כמו הופך את היוצרות. הלוויתן הענק מתגלה כיצור רגיש מאוד, בעל לב, הנכון להקריב את חייו למען מי שהוא חש כי היא אהובתו. פצצות העומק של הגנרל מקארתור (בן דמותו של קפיטן אחאב) אמנם משיגות אותו, אך במותו הוא מציל כמה וכמה לוחמים יפניים ממוות, ואת בני משפחותיהם שנותרו על החוף מן השכול. דומני כי כאן לא התאפק המחבר מלהצביע על כך כי יפן הקטנה עדיין נהנית מאיזו חיבה בלתי-מדודה של הטבע ושל אלי השינטו, בשעה שהענק האמריקני פועל דווקא מתוך ניכור והזרה לכל מה שטבעי (אנושי, חייתי, רגשי), ומגמתו השררת תועלתם של יחידים-חמדנים על הכל, מתוך העלמת-פנים מן החיים ומן הסביבה [ניתן כמובן לבקר את המחבר על שהוא בוחר לפסוח על האכזריות של צבא יפן במלחמה ובמיוחד בתקופה בה שלטה בסין ובדרום מזרח אסיה]. דומה כאילו מאחורי הסיפורים מנסה נוסקה להעמיד מיתוס יפני-שינטואיסטי חדש.
לבסוף, מקצת סיפורי הקובץ הזה רוחשים גם בשוך זמן מאז קראתי אותם. סיפורים כגון: מעשה בלוויתן גדול מדי שהתאהב בצוללת קטנה, מעשה בתוכי ירוק ובילד שרזה מאוד, מעשה במאלף פילים ובפיל שהצטמק, האם שנהפכה לעפיפון, שפירית ותיקן, בלון פורח של אוגוסט, ו-סוס וחייל, ראויים מאוד לקריאה בלגימות קטנות, אחד ביום (לא יותר. יש להניח שהות ביניהם). אין בהם כח רפואה גם לא כח שיכרון, אך הם מותירים אחרים הדהוד של מחשבה ורגש עדין, ובכלל יופי שלא תמיד קל להתעכב עליו, בהיותו כורך יחד פיוט וחלום, חלל והעדר, אכזריות ואבדן— זוהי יצירה מימטית, מחווה לטבע, הכורך כדרכו את מכלול האופנים הללו כאחד.
אקיוקי נוסקה, סיפורי מלחמה לילדים, תרגם מיפנית: ארז יוסקוביץ, משׂכּל— הוצאה לאור: תל אביב 2012.
*
*
הודעות:
הגיעה אליי פניה מאת כתב עת ספרותי תל-אביבי חדש, המבקש סיוע בהבטחת הוצאת הגליונות הבאים. לקריאת הגיליון הראשון במלואו ולהתרשמות, ראו: הבא להבא. לתרומות למימון הוצאת הגליונות הבאים, הנה כאן. הגיליון הראשון מזכיר לי קצת ביומרתו החללית, את האוונגרד הרוסי של ולימיר חלבניקוב ושל ולדימיר מיאקובסקי, בראשית המאה העשרים (האחרון העניק לראשון את התואר יושב ראש היקום, וחלבניקוב ביקש כי התואר יעטר את כתובת קיברו)– קצת מטורללים, אבל מלאי הומור. אם כי חלבניקוב לקח את עצמו לגמריי ברצינות.
השבוע נגרעתי, לבקשתי, מפרוייקט "רשימות" (www.notes.co.il). הפרידה נעשתה ברוח טובה בתום ארבע שנים. עדכונים על רשימות חדשות לא יופיעו מעתה בדף הראשי של הפרויקט שם. לכל המעוניינות/ים בקבלת עידכונים על רשימות חדשות באתר זה ניתן להצטרף אל רשימת המנויים. אני ממשיך לכתוב כרגיל, ולעתים, לאור הלבנה, יוצא לסיבובים על חד-אופן.
*
בתמונה למעלה: Kitano Shigemasa (1739-1820), Boys Masquerading as Daikoku and Ebisu, Ink and Color on Paper 1780. [אביסו הוא אל המזל והאוקיינוס ועל כן פטרונם של הדייגים; דאידקו, השמנמן טוב הלב,הוא הממונה על האדמה ועל שפע-היבולים, ולפיכך מהווה את פטרונם של החקלאים].
© 2012 שועי רז
תודה רבה שועי יקר!
בשמחה איריסיה, בהצלחה מחר ובשבת (-:
"איש שומם"?
שועי יקר אני רץ להשיג, לוויתן שמתאהב בצוללת,
לעזאזל איך הוא כתב את זה לפני
עידו, תודה על חדות העין, אני ניגש לתקן (כל זמן שהאיש שומם ניתן לתקן).
דודו יקר, יש גם סיפור (אך לא בספרו של נוסקה) על שני עמים שמיים שהתאהבו באותה כברת ארץ והחלו מקיזים זה את דם רעהו בשם האהבה. תאר לך עד היכן מגיעים הדמיונות.
היה פעם גפילטע פיש שהתאהב בטנק מרכבה. הצריח המסתובב כהן בתפקיד הגזר (-:
שועי, לברנרד מלמוד ישנו סיפור על יהודי שנכנס לצוללת ויורד למצולות וניצל משואה גרעינית אבל רק הוא וקופת שימפנזה (אם זיכרוני אינו מטעני) נותרים בחיים מכל המין האנושי. הוא מתאהב בה ומתחיל את האנושות מחדש. גם הוא לקח לי סיפור טוב
דודו, אני חושב שהתכוונת לרומן "חסד אלוהים" שראה אור לפני שלושים שנה בהוצאת עם עובד. השבוע קראתי אוסף סיפורים קצרים של מלמוד שהתפרסם השנה בשם "חבית הקסמים". אני חושב שהיית מחבב את הסיפור "המלאך לווין" המדבר על מלאך אפרו-אמריקני
המתערב למענו של חייט יהודי ספקן בעולמות עליונים ובעולמות תחתונים. החייט היהודי מנישביץ' כמובן לא מאמין לכך שיכול להיות דבר כזה מלאך יהודי שחור, ומגלה שהעולם הזה
מלא יהודים נסתרים.
שועי היקר, מ"חבית הקסמים" התענגתי לפני כל כך הרבה זמן ואת "המלאך לוין" כתבנו ביחד אני וברנרד. ודרך אגב עשו עליו סרט לפני כמה שנים.
דודו, כנראה "החבית" יצאה בהוצאה מחודשת או בתרגום חדש. את "המלאך לוין" הייתי מצלם
בעיירת פיתוח בדרום, אולי בעיר אשקלון. דמות התופר (אפשר להסב לעובד במפעל טקסטיל) ואשתו הנוטה למות ישוכנו בשכונה בה מפעילים הסתה שלא להשכיר דירות לשחורי עור (יהודים אתיופים ומהגרי עבודה אפריקניים). והנה עובד הטקסטיל מנשה (במקום: מנישביץ') לומד שישנם גם מלאכים שחורים. שנרוץ עם זה לקרן החדשה? (-:
אחת העובדות ההיסטוריות שלא ידועות לרבים היא שההפצצה הזוועתית של הירושימה ונאגאסקי הייתה החלטה של טרומן שנועדה בעיקר להראות לסטאלין מי הוא השורר החזק בתבל, כשראיתי את הסרט התיעודי "אור לבן, גשם שחור" הרהרתי באותם ילדים שנמחו מעל פני האדמה רק בגלל שהם היו פיונים שוליים בתחרות בין המעצמות הטריות…אינני זוכר איפה אבל וולטר בנימין פעם תהה בייאוש כבד על כך שמדענים לא טרחו להמציא במאה הקודמת פצצה שבמקום לזרוע מוות תצמיח חיים(על ידי זה שהיא תהפוך לפוריים אזורים מדבריים), או לפחות לחקור בכיוון הזה, וגם היום נדמה לי שמחשבתם של רבים עודנה קלה על ההדק. ואת הספר הזה אקרא אחרי שאסיים את משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם.
תמהּ יקר, בן עמי שילוני הקדיש בספרו האחרון, לפי שעה, "יפן במבט אישי" פרק לנסיבות ההפצצה האטומית של יפן בראי המחקר של השנים האחרונות. לטענתו, האמריקנים פחדו מכניסתה של רוסיה לחזית האסייתית לאחר נפילת ברלין וסיום המלחמה באירופה. היה להם נחוץ לסיים את המערכה כמה שיותר מהר לפני שסטאלין ידהיר כוחות למזרח באמתלה של מלחמה כנגד היפנים. גם לאמריקנים וגם לרוסים היה ידוע כי יפן עומדת בפני התרסקות, וכי העוני והרעב השוררים שם הפכו בלתי אפשריים בעליל.
לגבי ולטר בנימין, בהתכתבות שלו עם גרשם שלום אי שם ב-1936 הוא מעלה את הטענה לפיה יש לברר מי מן המעצמות עומדת בעצם מאחורי המרד הערבי כנגד הבריטים בפלסטינה (גרמניה או ברית המועצות). זוהי התבוננות פוליטית-ריאליסטית מפתיעה, אבל יש לזכות כי בנימין עצמו עבר בשנות העשרים איזו הפיכת-לב שקירב אותו למארקסיזם (למגינת ליבו של שלום שביכר בלי ספק את המטפיסיקן של הנעורים). אחד מחבריו הקרובים היה ברטולד ברכט, שאפילו אירח אותו, לא אחת, בביתו לפרקי זמן ארוכים.
את פוסטר-וואלאס החדש טרם הזדמן לי אפילו לראות (-:
קודם כל,
עוד ספר לרשימה.
הקטע הקטן שהבאת להתחלה צובט את הלב,
וכשמתווספת לו האינפורמציה שמיד אחר כך,
הופכת הצביטה לאגרוף.
והתמונה למעלה
העלתה במחשבתי את המילים:
געפילטע פיש.
לא אוסיף…
מיכל יקרה,
אני מניח שהגפילטע עלה בראשך לאור יחסי הקירבה בתמונה בין הקרפיון ובין הפטיש? (-:
חסרות כמה אצות וסיר אורז וניתן היה לגלגל סושי. אלו פשוט הסמלים של אביסו (דג) ודאיקוקו (פטיש).
אני דווקא חשבתי על ראש השנה– כלומר, על ראש הדג ועל הפטיש של בית הדין (כי ראש השנה הוא גם יום זיכרון וגם יום דין).
מומלץ מאוד לראות את "קבר הגחליליות" ,אנימציה שתגרום לכם לפרוץ בבכי חסר שליטה,שם הגחליליות ממלאות את תפקיד החיה בסיפור מזעזע וצובט לב מתחילתו ועד סופו,שמציג אהבה מדהימה כמסירות שקטה ונוגעת ללב בין אח לאחותו הקטנה בזמן ההפצצות על יפן,שניהם כמובן גוועים מרעב בסופו של דבר.
זה לא נחשב לסרט אנטי מלחמתי משום מה
לפחות לא על ידי יוצריו
אבל הוא בטח מעורר לא מעט שנאה כלפי כל האנשים המבוגרים והחשובים בעולם
הי ארנסה, תודה רבה על ההמלצה, למרות שכבר מקריאת התקציר שהצגת אני קרוב לפרוץ בבכי חסר שליטה.
באלימות האנושית המתפרצת בטרור ובשדות הקרב איני רואה שום דבר בוגר או חשוב. אני רואה בזה הפרעות של חוסר שליטה בכעסים, כמו אצל גברים מכים (שקודם יכו, יהרסו ויישברו, ואח"כ יחשבו שאם ידברו דברי חלקות וייקנו מתנה הכל יישכח להם), רק בקנה מידה הרבה יותר גדול.
ברור שאינך רואה זאת כך,ויתכן שגם מכך אפשר ללמוד שהגעגועים הם לא לעבר אלא לקשר איתו,כי דרך הזיקה החייה שלנו לילד,לחיה,לצמח,לדומם ולכלום שבנו אנחנו מחיים מרחב שחותר תחת הסמכותיות והכחניות וההחלטיות הבטוחה בעצמה שמזוהה עם הפסוודו בגרות,פסוודו גבריות,כשיח מתמיד שמחייה את הסביבה ככמיהה לגעת בסיבה,אגב,גם בכל הסרטים של מיאזאקי התמה הזאת מאוד נוכחת משום מה,
מצד שני כדאי לזכור שהיפנים הם הגרמנים של המזרח ואלה לא האמריקאים שפתחו במלחמה ואלה לא היו האמריקאים שאיבדו צלם אנושי למען חזון קולקטיביסטי והיררכי,ביפנים יש שניות מאוד קשה,גם בסרט המוזכר,הילד האוהב והמדהים מבכה את אבדן הכבוד היפני במלחמה ומתבאס מהעובדה שיפן נכנעה (אביו משרת על אניית קרב)
בעיית יחסי האדם עם המרחב שסביבו עדיין מאוד רחוקה מפתרונה
לצערנו הנורא
ולכן במידה מסויימת גם הרוצחים הם קורבנות
ארנסה, אני אוהב מאוד את ספריו של יסונארי קוובטה ("אלף עגורים" ,"יופי ועצבות", "האגם" ועוד) וגם חלק מספריו של יוקיו מישימה (במיוחד, "מקדש הזהב" שגיבורו הוא ילד מגמגם, אבל גם את "המלח שחטא לים"). אצל שניהם ובמיוחד אצל קוובטה יש מזיגה בלתי אפשרית בין יופי, עדינות, כאב, ואכזריות בלתי נתפשת והרוצחים כקורבנות היא תפישה שאם חושבים עליה לעומק מגיחה מכל אחד מספריהם.