*
*
אחד המשוררים העבריים האהובים עליי ביותר הוא ע' הלל (הלל עומר, 1990-1926), הנודע בעיקר בספרי הילדים שלו, קצת פחות כאדריכל גנים, ולבסוף דווקא בשל שירתו למבוגרים (כלומר, לכל גיל, לאו דווקא לילדים). בעבר הקדשתי כמה רשימות לשירתו הנהדרת (שיריו: בסבוב כפר סבא ,חסד ו-במעלה עקרבים), וכזאת תהיה גם הרשימה להלן. לפני כחודש הצלחתי לרכוש עותק מספר ביכוריו, ארץ הצהרים (מהדורה שניה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב תש"ך), לאחר שחיפשתיו זמן רב, והנה מצאתי שם את השיר הבא, שאינו משיריו המוכרים. למיטב השגתי לא נדפס מעולם במאספים ובאנתולוגיות שכללו משירתו. לנוכח ענני המלחמה המתכנסים ומתקדרים מדי ערב מעל מסכי הטלויזיה (מי ייתן שיתפזרו) ישר בעיניי להתחיל בשיר הבא את השנה החדשה:
*
שִׂים שָׁלוֹם
מַה צֹּועַקִים תַּרְנְגֹלִים מִתְהוֹמוֹת-לָיִל? –
קוֹל צְרִיחָתָם יוֹרֶה בִּי כְּחִצִּים.
אֲסוּף זְנָבוֹ, נָס עֶדֶר הַתִַּנים
נִבָּא רָעוֹת.
קַר-עַז
חֲמוּץ-דָּמִים,
נִבְעַת בְּחַלוֹנִי בְרַק חַרְדָּל.
אֵלִי,
מָה הָאֹותוֹת עָל סֵפֶר-לָיִל?
בַּלַּיְלָה בַּלַּיְלָה בְּאַשְׁמֹרתֶ שְנִיָּה בִּדְמָמָה
נִבְעָת אֲנִי מִשְׁנָתִי אֶל הַחוּצוֹת,
רָץ-נִלְפָּת אֶל הַחַלּוֹנוֹת הַכְּבוּיִים
לִשְמוֹעַ אֶת נְשִׁימַת הָאָדָם.
מְלֹא עֹמֶק הַרְגָּעָה נוֹשְׁמִים הָאַנָשִים, נוֹשְמִים עֲדֶנָה,
אֶפֶס חָלוֹם רוֹבֵץ עָל חֲזוֹתָם
אוֹ הִיא הֶמְיַת הָרוּחַ בּאָזְנַי ? –
אִם הַאִוְשָׁה הַסְּתוּמָה שֶלַּעֲצֵי הַמַּחַט ? –
נִדְמֶה, הִיא נַהֲרַת הַסַּהַר הַכּוֹשֶׁפֶת כְּתָלִים גַּגוֹת וּדְרָכִים? –
אַךְ אֲנִי הַדָּרוּךְ מִתָּא אֶל תָּא, עָד קְצֵה עֶצֶב,
נֶחֱרַד כָּל בְּשָׂרִי לִשְמוֹעַ!
הָאֲנָשִים חוֹלְמִים מִפַּחַד הַבָּאוֹת,
כָּל הַנּוֹשְׁמִים חַיִּים עֲדֶן, רַק חלוֹמָם רוֹחֵף סְתוּמוֹת.
יֵש אִשָּה הַנּוֹשֶׁקֶת לְאִישָהּ הָנִרְדָּם
נִבְעֶתֶת פֶּתַע לִרְאוֹתוֹ שָב סוּמָא מִלְחָמָה,
הֲלוּם אֵימִים אוֹ שׁוֹטֶה, קִטֵּעַ רַצְחָנִי,
אוֹ שֶׁאֵינוֹ שָׁב עוֹלָמִית.
יֵש אִישׁ הַמַבִּיט אֶל חֶשְׁכַת תִּקְרָתוֹ
לִבּוֹ, פֶּתַע מְלַחֶשׁ:
בְּנִי, אַבְשָׁלוֹם, בְּנִי, בְּנִי, בְּנִי אַבְשָׁלוֹם –
וְיֵש נַעֲרָה הַנִדְמֵית פִּתְאֹם, צוֹנַחַת חִוְּרַת לֵב
לְמַרְאֶה שֵׁם אַלּוּף אַהַבָתָהּ
שֵׁם אַלוּפָהּ בְּמִסְגֶרֶת הְַשחוֹר בְּעִתוֹן הַבֹּקֶר,
וְהִנֵּה חוֹלָה מֻכַּת-נֶפֶש.
נִכְנָף אֲנֲי בַּלַּחַש הַנִּפְעָם, הַגָּח מִיַּרְכְּתֵי לָיִל –
הוֹ, הַאָנָשִׁים, הָעַמִּים, גֶּזַע הָאָדַם,
הַקְשִיבוּ כֻּלְכֶם, כָּל הַנּוֹשְמִים עֲדֶנָה ;
אִישׁ עַל יְצוּעוֹ וּבִשְׂפַת הוֹרָתוֹ
הִנֵּה תְּפִלָּה עַל נֶפֶשׁ :
אַל תָּבוֹא
אַל תָּבוֹא בָּנוּ הָרָעָה.
כְּבֵדַה צַעֲדַת הַנוֹטְעִים,
רְחָבָה רִנַּת קוֹצְרִים,
נֶהְדָּרִים שְׁרִירֵי גֶּבֶר בְּהִדָּרְכָם לְמַשָׂא,
נִפְלָאִים אָשְרֵי אִשָּׁה בְּאָהֳבָהּ,
לְעֵת חָמָס, כְּאֵפֶר מִמְרוֹמִים, יֵרֵד נוֹף לֹא נוֹדָע עַל כָּל אֵלֶּה,
יִפּוֹל כּבַלְהַת הָרֵי הַגַּעַש הַסּוּמִים
יְרוּשָׁלַיִם, עִיר דָּוִד, קִרְיַת תְּהִלִּים
תַּהֲפֹך מִדְבַּר אֶבֶן.
אֵין פֵּשֶר לַתְמוּנָה;
כּעַיִט עַל פְּנֵי מַיִם רוֹחֲפוֹת הַמִלִּים עַל הַבִּינָה.
רָק צִלָּן מַחֲרִיד מְנוּחוֹת קַרְקַע.
הוֹ, אַתָּה,
תִּהְיֶה אֲשֶר תִּהְיֶה,
עֲשֶֹה בְּכָל גְּבוּרָתֶךָ –
כְּשֹׁף אֲבַק הַשּׂרֵיפָה לְקֶמַח,
הַתֶּךְ הַתּוֹתָחִים לִמְצִלּוֹת עֵדֶר וּגְדָיִים,
חֹן מִפְלָצוֹת הַפְּלָדָה לְעֶגְלוֹת טַף וְצַעֲצוּעִים,
הָפֵץ הַצְּבָאוֹת הַמִּתְגוֹדְדִים אִישׁ לִשְֹפָתוֹ וּלְנָחֲלָתוֹ.
אֶרֶץ, עֲשֲי מַעְגְּלוֹתַיִךְ שָׁלוֹם,
גְּאֵה נָא הַיָּם הַגָּדוֹל לְשָׁלוֹם,
שָׁמַיִם רְבוּ כּוֹכָבִים לְשָׁלוֹם,
הוֹ אַתָּה,
שִׂים שָׁלוֹם
שִׂים שָׁלוֹם!
[ע' הלל, 'שים שלום', ארץ הצהרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, הדפסה שניה, תל-אביב תש"ך, עמ' 82-80]
*
*
שנה טובה ובריאות טובה לכולכן/ם; שנה שנתבשר בה על אי גירושם של ילדי מהגרי העבודה ועל הטבת תנאיהם של מהגרי העבודה ובני-משפחותיהם החיים כאן; שנה שתתקבל מדיניות ממשלתית ברורה שיסודה כבוד האדם באשר לשהותם של מהגרי העבודה בינינו.שנה שיחדל בה סחר האדם.שנה שבהּ ניתן כבוד לזקננוּ,לחולינוּ ונכֵינוּ ונספק להם כדי מחסורם,סעדם ורפואתם.שנה של צמצום פערים חברתיים וכלכליים.שנה של הגברת יסודות השוויון בין כלל אזרחיה,אזרחיותיה,תושביה ותושבותיה של המדינה. שנת גשמים.שנה שנאיר פנים מעט יותר אלו לאלו.שנה של אופק מדיני והסכם שלום עם הפלסטינים ועם המדינות אשר סביבנוּ.שנת יצירה פוריה והפריה הדדית. שנת סקרנות ותקווה,שנת קשב וקירבה.*ע
בתמונה למעלה: Imre Amos (1907-1944), Waiting for Dawn, Oil on Canvas 1939
© 2012 שועי רז
איפה השיר?
אה. הנה הוא. עד שהאינטרנט הזה זז…
הי עידו, לפעמים לוקח לי איזה חמש דקות להכניס את כל התוספות לרשימה (מוסיקה, הודעות וכיו"ב) אני חושש שזה מה שגורם לעיכוב.
מאחל לך וליקרים/ות ללבך שנה טובה; שפע וויסקי, הרפתקאות ימיות ואלף בבונים כלקפיטן האדוק (-:
שועיקי, את ע' הלל (של הגדולים) הכרתי רק בזכותך. והוא פלא, מלא חיים ועדין. לפעמים הוא מזכיר לי אותך. אמן ואמן על כל הברכות שלך ואני מוסיפה הרבה צחוק וקלות וריפוי פנימי וחיצוני ודלתות נפתחות.
מרית קרובתי, תודה תודה.
לפעמים אני תוהה האם כאשר הדלתות ייפתחו לי מעצמן האם אבחר להיכנס בהן? (אני יודע שקפקא אינו משורש נשמתך, אבל מה שלמדתי מ"לפני שער החוק" זה שצריך להסתלק משער כזה לכל הרוחות, רק לא לצפות להיכנס בו). צחוק יש בי, עתים מתגלגל, לאחרונה קצת משתעל (יהיה בסדר). כללית, אני מעדיף לישב לפני שער הצחוק (ואף פעם לא אצליח כנראה להבין מה מצחיק אצל קפקא).
השנה הגעתי לחגיגה לכבוד הולדתו של תינוק בשם הִלל (גם לי יש בן העונה לשם זה,כזכור); אביו, קרא לקהל את "בסיבוב כפר סבא" (כמה בתים) ואמר שהכיר את השיר מהאתר שלי. זה מאוד משמח להפגיש אנשים עם פלאים. זה נחמד בעיניי להיות מתווך-פלאים (יותר נחמד מלהיות מתווך דירות או כונס נכסים, לבטח).
שנה טובה מקרב לב לך ולכל היקרות/ים לליבך.
מתווך נכסים יוצר רווחי.
יותר רווחי כמובן
עידו, זה נכון, ונכון שהעוסק בשירה חש בכיסו, מה שכן אני מהרהר לאחרונה במטבע הלשון: מרבה נכסים מרבה דאגה. אין לי הרבה נכסים, חי כובעי, ובכל זאת אני מלא דאגה.
יש משהו פשוט וישיר בשיר הזה,
והוא הולך טוב עם פשטות הברכה,
תודה שועי.
שועי יקר,
יפה איך שע. הלל מזכיר את פגעי המלחמה וגם שאתה מזכיר אותו. אני מבינה גם את תחושת חוסר הישע שגורמת לו לפנות לאלוהים, למרות שאלה אנשים שמאיימים ופותחים במלחמות וצריך לפנות אליהם ולהגיד להם הו אתם, שימו שלום, שימו שלום!
היה מעניין לראות ולשמוע את קט סטיבנס הזכור לטוב בשמו ובלבושו החדשים,
גם אהבתי את הציור, ואני מצטרפת בכל לבי לאיחולים שלך לשנה החדשה, אמן ואמן.
שועיקי, הדלתות הנפתחות מהברכה שלי לעולם אינן נסגרות, לא בפניך ולא אחריך, ואם משהו לא יישא חן – גם מתוכו ייפתחו דלתות חדשות לעברים חדשים ואפשרויות חדשות. קפקא לא הכיר את הדלתות האלה.
מיכל יקרה, את כבר היטב יודעת שבשירה אני תמיד בעד פּשטוּת עמוקה (-:
חני יקרה,
איני יודע האם האלוהות שאליה פונה הלל בשיריו היא אלהי התיאולוגיה הרבנית (על אף שבשיר הזה הפניה לאל, מייד אחר אזכורם של ירושלים וספר תהלים, מאוד מקשים על הבנה אחרת). לעתים דומה כי הוא מדבר על סוג של אידיאה יותר מאשר על ממשות. לעתים, בשירת הטבע הסוחפת שלו (מעין ורסיה ישראלית של וולט וויטמן) דומה הוא שאלהיו היא האלהות בריבוי פניה האין סופיים, כפי התבטאותה בטבע.
את יוסוף אסלאם אני מעדיף בבצוע הזה על פני ביצועי קט סטיבנס הישנים שהיה בהם משהו תזזיתי מדיי (מצד ההגשה) ומתקתק מדיי (מצד הלחן), אפילו בשירים מלודיים מלנכוליים כמו Sad Lisa. נראה שמשהו בו התמתן לטובה.
שנה טובה לך ולכל היקרות/ים ללבך.
מרית, הואיל ואת ממילא בחזקת הפיה הטובה, הריי שממילא לא חששתי מטריקת הדלתות שנפתחו לי מברכתך. תלמידי האר"י הביאו בשם רבם מסורת לפיה בשמים יש 13 שערים דרכן עולות התפילות מעלה, אחת לכל שבט ושבט משבטי ישראל, ואחת נוספת לכל מי שאינו יודע לאיזה שבט הוא שייך (כולן ביחד עולות כנגד 13 מידות הרחמים, או 13 עלי השושנה היא השכינה), או שנספח לעדת מתפללים. כנראה שישנן דלתות רבות נוספות שהאר"י לא ידע לשער אותן (חלקן למרומים חלקן לתהומות). וקפקא, אלוהים יודע למה,החליט שאפילו להיכנס בשער אחד זה הרבה יותר מדיי בשבילו. אגב, קפקא היה אדם זהיר נורא. הוא למשל עמד כנראה במקום עבודתו (חברת הביטוח) מאחורי הוראה לחייב פועלי כפיים וסדנאות בחבישת קסדת מגן על ראשם (שלא ייפלו להם השמיים על הראש?) (-:
פעם חלה בן המלך ולא נמצאה לו תרופה. טובי הרופאים הוזעקו מכל רחבי הממלכה, ישבו סביב מיטתו של הנסיך ולבסוף קמו ופסקו שהנסיך יתרפא מיד אם רק ילבש כותונת של אדם חסר דאגות.
מיד קרא המלך לאיש העשיר במדינה. "אתה בוודאי חסר דאגות", אמר לו המלך ,"אני מצווה עליך לתת את כותנתך לבני כדי שיתרפא".
"אני חסר דאגות?" , תמה העשיר. "הרי בכל פעם שאני שולח ספינה מלאה סחורה למרחקים אני דואג שמא תטבע, פתאום מחיר התבואה יורד דווקא כשקניתי תבואה וכאן העובדים מבקשים עוד תוספת שכר. יש שומרים חמושים שמלווים אותי יום וליל כדי שלא יחטפו אותי ותמיד אני חושש מפשיטת רגל של הבנק שבו הכסף שלי מופקד. חסר דאגות? לא אני הוד מעלתך, תמצא מישהו אחר".
מיד קרא המלך לאיש העני ביותר בממלכה, "אתה בוודאי חסר דאגות", אמר לו המלך. "הרי אין לך כמעט רכוש לדאוג לו."
"וזו סיבה להיות חסר דאגה?" התמרמר העני,"אינני יודע מתי יבוא מזון אל פי ואם אצליח להלביש נעליים לילדים שלי שגדלים כל הזמן, התקרה דולפת בחורף והבגדים שלי קרועים , חסר דאגות? לא, בהחלט לא אני".
אובד עצות יצא המלך למסע ארוך כדי להתרחק קצת מהארמון שם שכב בנו החולה והנה על שפת הים ראה לפתע איש עירום כביום היוולדו.
"מה אתה עושה כאן ומדוע אתה מהלך עירום?" תמה המלך.
"פרשתי מהתרבות החומרית ואני חי לי בטבע ", השיב האיש ,"דגים אני דג עם החכה שלי, אש אני מדליק באבני צור, ישן לי במערה שעליה אני לא משלם שכר דירה. אין לי מעסיק שדורש ממני לעבוד בשבילו ולא רעיה שצריך להשיג לה תכשיטים ושמלות ותאמין לי ," סיכם האיש "אין לי שום דאגה בעולם"
"לעזאזל", רטן המלך, "הנה פגשתי איש חסר דאגות ואין לו אפילו כותונת".
עידו, אתה ודאי מכיר את הסיפור הידוע על דיוגנס ועל אלכסנדר מוקדון שהגיע לבקר אותו בחבית שבה הוא היה דר ושאלו מה אפשר לעשות למענו, ענה לו דיוגנס: זוז, אתה מסתיר לי את השמש.
יום אחד הגיעו הקבלנים לשפת הים, ואחר כך בעלי החניונים, ולפני שהדייג המאושר שם לב הוא כבר הפך דייג בשביל מסעדת תיירים שהשאירה בסוף היום שכר מינימום, לב שבור וקצת סרדינים. קשה לברוח בעולם. הוא התנחם בכך שאפשר לו עדיין להיות אצל הים,איכשהו-כלשהו. הרבה יותר היה לו קשה לו רק היה צריך להעביר את ימיו כפקיד באשנב, או כמוכר במגרש מכוניות משומשות, או כסדרן ברשת מזון גדולה.
הזכרת לי את הרשימה הזאת, 'אנשים כמונו': http://wp.me/pJa8q-hKT
מעניין מה שכתבת על הקסדות (העובדה וגם הפרשנות שלך). זה מזכיר לי את א. א. מילן. כריסטופר רובין (הבשר ודם) מספר באוטוביוגרפיה שלו שאביו אסר עליו להחזיק את המזלג והסכין בניצב לשולחן בטענה שאם מישהו יפול מהתקרה זה עלול לפצוע אותו.
מרית, אני חושב שקראתי על העובדה לפיה קפקא הצליח להביא לחבישת קסדת מגן במפעלים
ובמקומות בו הופעל מיכון חקלאי בספר "הפצע של קפקא" מאת גלילי שחר. את השמיים הנופלים על הראש שאלתי מהאמונה הגאלית השורשית לפי השמים יום אחד ייפלו לנו על הראש (יותר נכון, שאלתי זאת מסדרת הקומיקס הצרפתית "אסטריקס" של גוסיני ואודרזו).פעם שמעתי סיפור מפי קרוב משפחה על כך שאביו היה אוסר עליו לאכול בכפית, שכן כפיות עלולות לשמש להוצאת גלגל העין. זה סיפור שבאמת הותיר אותי המום ופעור פה. ישנם הורים שהחרדות שלהם מגיעים למקומות בלתי בריאים וכך ילד היושב על גבי נדנדה ישמע תוכחות על כך שהוא עומד ליפול ולשבור את עמוד השדרה שלו ולהיוותר משותק לכל חייו; אם הוא ייתגלש במגלשה, ודאי יישברו עצמותיו ושום טיפול לא יועיל; כל טיפוס עצמאי על כסא, מסתיים בשורה של צעקות שבר מצד ההורה על כך שהילד מסכן את חייו באופן נואל. פעם אפילו שמעתי סיפור של אדם מבוגר שכילד הוריו נהגו להוביל אותו ואת אחיו ברחוב קשורים בסוג של חבל אליהם (מדובר באירופה של שנות החמישים), כדי שחלילה לא יברחו לכביש. אני לא יודע האם נוירוזות כאלה מצויות יותר אצל יהודים, אבל מה שבטוח שפוגרומים, גירוש, וג'נוסייד לא בדיוק סייעו פה.
וואו, מזעזע הכפית.
אבל אצל א. א. מילן זו לא היתה החרדה, אלא גיוס הפנטזיה להצדקת נימוסי השולחן היובשניים.
ובאשר לרתמה/רצועה להובלת ילדים – בארצות הברית רואים את זה כל הזמן…
שועי יקר, שנה טובה מכל לב לך למשפחתך המעתירה ולכל הבאים בצל קורת בלוגך.
ע' הלל הוא משורר שנדחק לקרן זווית של שירה. וכמו כל אלה שאתה מוצא שם בקרן זה עושה לו רק טוב.
אני זוכר שסיפר פעם, בעקבות העובדה שבקיבוצי השומר הצעיר אסור היה לקרוא להורים אבא ואמא אלא בשמותיהם הפרטיים (פרט למיכאל קובנר שהיה הילד היחידי שמותר היה לו לקרוא לאבא שלו אבא), ואמא של ע' הלל, בהיותה על ערש דוויי, פקחה את עיניה וביקשה ממנו רגע לפני שהיא מסתלקת מן העולם שיקרא לה לפחות פעם אחת אמא. הלל עומר התבונן בה חזרה התאמץ נורא ולא היה מסוגל לעשות מה שבקשה.
הדבר השני שנוגע לע' הלל ובמידה מסויימת לשירו "שים שלום", ביתו נולי עומר עזבה אותנו לפני כמה זמן לאנחות הרוח והלכה לפריז, ואני באמת לא יודע אם בפריז היאוש יותר נוח מאשר בלונדון, אבל אני, כמי שמודד את הכאב בחברה הישראלית, הרגשתי חבטה קלה בכנף הימנית והיה קשה לי מאוד לעוף ישר באותו היום.
ואחרון חביב קפקא ודלתות. לקפקא ישנו אפוריזם על סטודנט שמסתובב בחדר ולומד. לחדר ישנו חלון דמוי דלת שפתוח אל החלל הפעור, והסטודנט מתקרב כל העת אל סף החלון ומעביר את כף רגלו על הסף אל התהום כמי שמלקק משהו מתוק (מי שמפחד מטיסות אסור לו לקרוא את האפוריזם הזה לפני טיסה). שנה טובה באמת
מרית, כן, סיפור הכפית, סייע לי להבין מה כל כך תופס את העין (ומחריד) בסצנת הפתיחה של "כלב אנדלוסי" למרות ששם לא מדובר בכפית אלא בתער.
אניד בלייטון גם כן סופרת חרדתית, עד כמה שאני זוכר במיוחד השביעיה (אבל גם החמישיה) עוצרים בכל שעה בערך לשתות תה, ביסקוויטים, אפיפיות, לימונדה ועוד כהנה וכהנה. יש שם יותר סעודות מאשר עלילה. זה נדמה כאילו היא חרדה שאם הם רק יפספסו ארוחה אחת הם יתנדפו באויר המתוק של אנגליה. הם בודאי היו ילדים אנגלים שמנמנים למדיי, עם כמות גדולה מדיי של טריגליצרידים בדם וכולסטרול. אבל למרבה המזל, עוד לא היה בתקופתם פאסט-פוד.
לא יודע, הריתמות האלה, מזכירות לי מכשירי עינויים, או טור של עבדים הקשורים זה לזה בשלשלת. לא הייתי מתייחס כך לילדים. אני מניח שהיו גם כמה ג'נטלמנים שיצאו כך מביתם, ביד אחת השוט וביד שניה הגזר.
דודו יקר, תודה על האיחולים, אם אתה בקשר עם נולי אשמח אם תוכל לשלוח לה את כתובת המייל שלי או אם תוכל לשגר אליי את כתובת המייל שלה(איננו מכירים). רציתי לברר האם היא תהיה מוכנה לתת לי אישור להדפיס שיר של אביה בכתב העת ההוא שאני קצת עסוק בו (אני מניח שהזכויות על הכתבים שייכות לבני המשפחה, ואיני רוצה לפרסמו בלא רשותם/אישורם). פריז היא חג לאוהביה (אשית, התחברתי יותר לבורדו, אבל אני פרובנציאלי), ואני מניח שאפשר להתייאש שם בנוחות רבה, במיוחד אם דוברים היטב צרפתית ויודעים להנות מאמנות, תרבות,וגם ממטבח מוקפד ויין.
אשר להצצה על התהום אצל קפקא כך תמיד הבנתי את השורה 'שעמדתי בלי החלטה על יד חלוני" בשירו של יהודה עמיחי "אל מלא רחמים"…. גם בשנה טובה במיוחד ישנם ימים הדומים לתחרות הנפת משקלות כאב (אלבר קאמי מגלגל אותן כמו אבן על יד סיזיפוס).
שנה טובה לך ולכל היקרות/ים לליבך.
לא, הכפית יותר מחרידה, כי בצורה ובגודל היא כאילו נוצרה בשביל העין.
כמו המגדל של רפונזל, להבדיל, שנוצר כהד לצמה.
ואני איתך בעניין הרתמות.
ודודו, זה מאד מאד עצוב מה שסיפרת על ע הלל ואמו. וקפקא, הוא קיבל (או אולי לקח) את הדלתות הרעות. שלי הן מזן אחר.
מרית, על פי ההגיון הזה צריך לערוך פעם מחקר מדעי האם זוגות הנוהגים לישון "כפיות" עתידים להיפרד (אם הם נפרדים) בכך שהם מוציאים זה לזה את העיניים [טוב, זה קצת מקאברי, לשעת צהריים נינוחה זו]. אני דווקא חושש כי עיצבו את הכפיות למידתן של ביצים קשות, שהריי עוד לפני שיוצרו מעדני שוקולד, גלידות ודומיהן, כבר אכלו ביצים קשות. למשל, הן זכו לפופולריות גדולה אצל האחים מארקס, במיוחד כאשר הם היו נוסעים סמויים, כפי שניתן ללמוד מכאן:
[תמיד העין שלי בוכה מרוב צחוק עד תום הקטע].
תודה על השיר והברכה. מעניין, לידי מונח ספר: "דרישת שלום: דרשות על התורה ברוח השלום והצדק". שנזכה לאהבה, בינינו, בני האדם. שנה טובה ושבת שלום.
הי תומר (תומר ממעלה גלבוע?), שנה טובה מטוב, הכותרת של הספר קצת אניגמטית, כלומר מיד דגדג אותי לשאול אותך האם מדובר בדרשות על התורה ברוח השלום והצדק או דרשות על השלום והצדק ברוח התורה (זה כמובן תלוי במינונים, ובפרט בשאלה האם הכותב מבחין איזו הבחנה בין מושגים אוניברסליסטים כמו שלום וצדק ובין התורה). הרמב"ם כזכור הדגיש כי הצדק הוא הישועה האמתית (מו"נ א', ל') ועיין גם בפרק י"א מהחלק השלישי שם, ובחתימת החיבור כולו. שנה טובה לך ולכל היקרות/ים לליבך ושבת שלום.
שועי יקר מפז, מצטרפת לברכתך. צמד המילים 'קשב וקרבה' כמו חובקים לתוכם את פרוט ברכתך, את השלום .הכיסופים לשלום.
ותודה רבה שפרסמת את ההזמנה לביצוע יצירתי.כדאי לציין שהיצירה תושמע כחלק מקונצרט שלם בו יושמעו יצירות של מלחינים נוספים,כל זה במסגרת חג המוסיקה הישראלית.
קרבה וקשב
עדיה
שנה טובה שועי יקר
פעם היינו שולחים אותן בדואר עם בול, או במייל, אבל כשיש למישהו בלוג אפשר ממש להיכנס לביתו ולאחל לו אישית. אז מי אמר שאנחנו מתקדמים לחושך? להפך, הרבה אור אצלך, הרבה מרפסות לחדרים, עם נופים שאף בית מלון יוקרתי לא היה מתבייש להתהדר בהם, והרבה מאד אורחים, שקטים, חלקם קבועים, עסוקים בתגליותיהם השקטות שלהם, והכי חשוב בעל הבית, שתמיד מסביר פנים ומחייך, והכל הכל חינם, אבל לא באהבת חינם.
אז שוב, שנה טובה מלאה באור ושפע יצירה, אהבה והרמוניה במשפחתך
איריסיה
עדיה יקרה, בבקשה. עוד איני יודע אם אוכל בעצמי להגיע אבל מקווה שזה יתאפשר (ימי שישי אצלנו לאחרונה דורשים את שני ההורים בסביבה). שנת יצירה פוריה ובכלל קשב וקירבה בכל (-:
איריסיה יקרה, כמו שכתבתי כבר פעם, אני תופס את האתר הזה כבית מרזח רעיונִי השוכן (קצת בַּצֵּל) לחוף ימים, אני מוזג, ומדי פעם משתעשע עם הפסנתר החלוד בפינה, כל מי שרוצה יכול לתפוס כלי ולנגן, זוהי מהותו של ג'אם סשן הגון המבקש לקיים את הַנּגּוּן (באשר הוא נגּוּן) (-: תודה מקרב לב כרגיל על ההשתתפות שלך בזה, ושנה טובה מטוב לך ולכל היקרות/ים ללבך.
שועי יקר, רציתי לומר שכיף שאתה כאן. גם האתר וגם השיחות שמתחתיו, ושתמיד כנראה אראה אותך כבן דוד אבוד של ז'ורז' פרק. שנה טובה.
אליס יקרה, טוב לקבל ממך דרישת שלום (-:
אני לא יודע איך היה פרק, אבל לא הייתי מתנגד לקבל אותו כדוד (נניח, כמו דודי שמחה).
גם השנה אני אמשיך פה בשביל קפיצות הקנגורו.
שנה טובה לך ולכל היקרות/ים ללבך.
שועי יקר,
שנה טובה , שלום וברכה, חן וחסד ורחמים!
ואם תרנגולים-
אז תרנגולי סוכריה, אדומי כרבולת וגוף, מאדימי לשון מחדווה מתוקה ולא מחזיונות ביעותים.
שניפגש, לא רק באדר, ולא רק בכפר סבא, בריבוא הסיבובים!
שירלי יקרה, תודה מקרב לב. סוכריות התרנגולת האדומה תמיד היו מתוקות מדיי בשבילי, Wild Turkey (תרנגול הודו פראי ובורבון מקנטקי, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו), זה כבר הרבה יותר הכיוון שלי.
אני מניח שיהיה לפחות איזה ערב השקה תל אביבי בחודשים הקרובים שבטח ניפגש בו (-: , אבל תמיד אפשר לגוון (חוץ מזה, למרית יוצא עוד מעט קט ספר חדש על אגדות. אולי כדאי ליזום איזה כינוס?).
שנה טובה לך ולכל היקרות/ים לליבך.
כל מה שכתבת כי אין מה להוסיף הרבה. וגם שנה של יצירה טובה!
נטלי יקרה, שנה טובה מטוב לך וליריב. שנת יצירה טובה. שנזכה להיפגש בקרוב.