*
[מסלול נדידה של ציפורים, סתיו]
הַזָּמִיר מְזַמֵּר זְרִימָתוֹ
מוּזָר שֶיִשָּמֵט
כְּמוֹ כֹּל צִפּוֹר
[בית קברות, אביב, מן החוץ]
עֲצֵי הַבְּרוֹשִׁים- בְּכֹחַ עֲלֵיהֶם הַמְּרַשְׁרְשִׁים
מְצַיְּרִים שָׁמַיִם חֲדָשִׁים
עַל נְיָר עָנָן
[יער, חורף, לילה]
בָּחֲשֵׁכָה הַזֹּאת
אֲנִי הַיָּרֵחַ –
לְעוֹלָם אֵינִי מָלֵא
*
השירים הקצרים הללו נכתבו לפני שמונה עשרה, ושתים-עשרה שנים הנופים המתוארים בהם לא חדלו להיות משמעותיים עבורי בחלוף הזמן. כאילו הם מתארים אילו מראות שתיה או זכרונות קדומים; משהו השתנה, אם בכלל, רק מעט, עם שינוי העונות וגלגול מחזורי השנים, כאילו לכל מקום אליו אני פונה, יש בו משהו מרושמם של הנופים.
אסוציאטיבית נלקחתי מזה לג'ז של ת'לוניוס מונק בגלל הלילה, הלבנה והחשכה[Round Midnight]; אולי הודות לספר שקראתי לאחרונה [סטאדס טרקל,–ענקי הג'ז,–תרגם מאנגלית:דניאל פרידמן,–עריכה מדעית: שלומי גולדנברג,הוצאת בבל:תל אביב 2006)]–שהביא מזכרונותיו של לואי ארמסטרונג (1971-1901), לדבריו הוקמו מועדוני הג'ז הראשונים של ניו אורלינס על יסוד תזמורות שליוו שיירות אבלים בדרכן אל בית העלמין של העיר וממנו בדרך חזור. בדרך הלוך נוגנה מוסיקה הקרובה לנהי, שהיוותה את יסוד הבלוז, ובדרך חזור- נוגנה מוסיקה שמחה יותר, משיבת נפש. אלו היו אלתורי הג'ז הראשונים.
**
*
בתמונה למעלה: Archip Kundzhi, Night on the Dnieper, Oil on Canvas 1881
© 2012 שוֹעִי רז
מבין השלושה התחברתי במיוחד אל השלישי – אולי בגלל הטוויסט בסוף, או סתם חיבה לירח.
מסור לשועי שמלפני תריסר וח"י שנים את הערכתי 🙂
א' ארגמן יקר, אף אני ממוכי הלבנה.
המפגש המחודש עם הנופים הישנים האלה (המבוססים על נופים ממשיים) החל אמש מקריאת קטע מתוך "ספר המספיק לעובדי ה" [כתאב כפאיה' אלעאבדין] לר' אברהם החסיד (1237-1186), בנו של הרמב"ם, שם מובא:
…שיהא אדם יודע בזיונו, ומתבונן בפגימותו לגבי מי שהוא שלם ממנו, ואמרו חכמים כי הגאוה והאהבה העצמית ענינן בכך שהכח השכלי באדם רואה עצמו נעלה מכפי שהוא. ומכאן מובנת הגדרת הענוה, היפוכה של הגאוה, שעניינה בראיית הכח השכלי את עצמו פחוּת מכפי שהוא. אם יראה האדם את עצמו פחות ממצבו בעולם או כפי שהוא באמת, בלי הוסף ובלי טעות, ויכוון לבו אל המדות התרומיות, שאינן עדיין בהשג-ידו, ולפיכך ישבר לבו בקרבו– כמו שאמר דוד "ולבי חלל בקרבי".
קראתי את זה ומיד הדהדו בי המלים: "בָּחֲשֵׁכָה הַזֹּאת/אֲנִי הַיָּרֵחַ -/ לְעוֹלָם אֵינִי מָלֵא" [מכאן הדרך עד העלאתן אל האתר היתה קצרה].
הקדמה- צילום, שלושה נופים משמעותיים, יפים, סוף- מוזיקה (מעולה), שנה טובה שועי
שרון יקר, תודה מקרב לב, שנה טובה לך ולכל היקרות/ים לליבך.
שועי יקר,
גם אני התחברתי במיוחד לירח, הזכיר לי גם את הירח שלך שהופיע ב"מקף", נראה לי טוב גם יחד עם הכותרת שכמו משלימה את השיר
יער, חורף, לילה
בָּחֲשֵׁכָה הַזֹּאת
אֲנִי הַיָּרֵחַ –
לְעוֹלָם אֵינִי מָלֵא
חני יקרה, ראי תגובתי לא' ארגמן למעלה, השיר הזה הוא מה שבסופו של דבר הביא את הרשימה לאתר. יש לי חולשה ואולי משיכה בלתי מבוהרת ללבנה. כזכור, לקוראי/ות "מקף"
עתים אני גם חש בריחו של הירח. לא דומה לשום דבר אחר, אבל ריחו של הירח (-:
שועי, שירים נפלאים! קראתי לא מעט שירי זן, ויוצאי עפרונך לא נופלים מהם, מסתבר, ששורש נשמתך, הוא גם מיפן…עד מתי נחכה לאנתולוגיה?!
לא יצא לי לאחל לך בזמן האמת, אז, בהקלדה זו, שתהיה לך שנת יצירה ומי ייתן שתמשיך לגלות את אינסוף האפשרויות הגלומות במציאות. אינני יודע אם אתה זוכר או מכיר את הספיישלס, שפעלו בתחילת שנות השמונים, ושאחד הסינגלים שלהם(ghost town) התלכד, במקרה או שלא, עם המחאות החברתיות הקשות שהתרחשו בבריטניה באותו זמן(1981), בכול מקרה, הגרסה הזו, היא כול כולה ניו אורלינס, אמרת ירח, אמרת ניו אורלינס…
שועי יקר,
אולי יש בכך משהו חצוף,
אבל אני בהחלט מרשה לעצמי
לראות את שלוש תמונות האלה
כשיר אחד,
מעין שיר-מחזה,
שבו אתה וכוחות הטבע
משחקים בתפקידים מתחלפים,
צייר ומצוייר,
כותב ונכתב,
משורר ושורה.
הסצנה בה אתה מגלם את הירח והוא אותך,
יפה במיוחד.
אני מאוד אוהבת את השיר-מחזה הזה.
(ואם תתעקש, אוהב אותו כשלוש תמונות,
עדיין.)
תמהּ יקר, תודה על המברשות והנשיפות– מצוין. אשר לרפאים המיוחדים הללו עד כמה שאני זוכר הביצוע המקורי היה מעט יותר איטי ונשמע ג'מייקני משהו. הזכרת לי שיר של Madness הדגולים, שפתע הבנתי עד כמה הוא מושפע מן הספשיאלס:
(שים לב לצפרדע)
אם הבנתי נכון את דבריך אודות אנתולוגיה. אני עדיין מהסס לשלוח חומרים שלי לכתבי עת ספרותיים או להוצאות ספרים. אולי זה ייקרה יום אחד. אני רחוק מלהיות פרפקציוניסט, אבל אין לי אף פעם את התחושה שהדברים מוכנים ושיותר מכך: אני מוכן. אצטרך אולי בשנה הקרובה לעשות קצת עבודה כדי שאהיה קצת פחות שבור לב, אם בבחינת: 'לבי חלל בקרבי' (ראה תגובתי לא' ארגמן נילי והצטוט מר' אברהם בן הרמב"ם), אם בבחינת 'את לבי אכל הברק' (אברהם בן יצחק). אני כבר עובד כמה חודשים על כך שאצליח לשחרר את הדוקטורט שלי יבנה ויכונן, ומגלה עד כמה הידיים רועדות והראש מגדל נרקיסים למלכוּת הספק. יש אנשים שפרסום יצירתם קל להם יותר ממני, בלי ספק. אני עדיין מעדיף בראש ובראשונה את הכוך האפל והמוצל הזה, השוכן לחוף ימים.
שנה טובה לך ולכל היקרות/ים ללבך.
מיכל יקרה, בפעם האחרונה שגילמתי את הירח חצי יפן נבלעה תחת גל צונאמי, ארה"ב שקעה בשפל כלכלי.יש אומרים כי חתולי העולם החלו להשתעל, ואוהבים ברחבי העולם החלו לשיר שירים שבורים בקול צרוּד בליווי קסילופון במקום סרנדות וגיטרה (מוטב להימנע מתפקידי שררה קוסמיים).
כשכתבתי את הנופים האלו חשבתי בכל פעם על ציור/רישום בהנף יד אחד. כאילו שכל שיר עברי כזה הוא פיקטוגראמה (כתב ציורים/ציור בכתב). כך שהמכלול הוא באמת סוג של רצף בן שלוש תנועות (של התבוננות בהכרה ושל ציורים).
ותודה על הקריאה של זה כשיר מחזה. אהבתי. פתאום חשבתי על סוף השיר "לשפויים הבטיחו מעט גשם" כצד הרביעי והחותם של המחזה (סוף הקיץ, מעוו לפגועי נפש, מבּט מן החוץ): "אל חצר בית הַמְשֻגָּעִים הִביאוּ טווסים// ולשפוּיים-/הִבטיחוּ מעט גֶּשֶם" (-:
שועי יקר, אני רוצה לקרוא את שלוש הנופים (ההתבוננות בנופים), כתזה, אנטיתזה וסינתזה.
הראשון עוסק בתנועה המתמדת של החיים הנפסקת בבת אחת במוות
השני עוסק בנסיון למצוא נחמה בתנועות אחרות שיתמידו מעבר לחיים שנגמרו.
השלישי הוא המסתורי מכולם. האם כיוונת לכך שבחיים, יש משהו שעל אף יופיים ואחדותם, תמיד מתקיים בהם דבר-מה פגום (וואבי-סאבי), או נטייה להיגרע. האם התמדת החיים היא התקדמות לקראת השלימות אבל בד-בבד גם התחסרות (פגימה) הולכת וגוברת?
אליס יקרה, תודה על קריאה פרשנית מעמיקה. כבר איני זוכר מה הביא אותי לחבר בין שלושת דמויי-ההאייקו הללו מלבד היותם תולדה של התבוננות בשלושה נופים קונקרטיים. קריאתך יפה בעיניי ומאוד מסתברת. אני אכן חש את השניות הזאת בהויה [השתלמות וגריעה, התמד והפסד (וגם הספד)] בכל רגע ורגע. למעשה השניות הזאת קיימת גם בי. אני מאני ודפרסיבי בעת ובעונה אחת. פעם אמר לי חבר קרוב שככל שאני יותר מצחיק, כך הוא יודע שאני גם יותר עצוב מבפנים. ולהיפך, לעתים שמחה פנימית רבה מלווה אצלי בארשת מלנכולית.
יפה מאד, כל השלושה שהם אחד.
הראשון הזכיר לי את הציפור הירוקה המזמרת זמירות מתוקות נוסכות שיכרון שמתהפכת לציפור מתוקה עם זמירות ירוקות, ממשלי השינה (כלומר המוות) של פנחס שדה.
ומעניין (כלומר מפתיע, ומושך בשולי השמלה) שכתבת בכח עליהם המרשרשים, עליהם הלא לא מרשרשים, ולעומת זאת צורת המכחול המובהקת שלהם מכוונת כלפי מעלה.
וכולם פורטרט עצמי אבל השלישי הכי צרוף.
לא, לא לשנות! (מרחשים זה כמו צ'יפס במחבת). זאת לא היתה בקורת אלא תיאור. מוזרויות ושיבושים אינם גורעים מחינם של שירים ואנשים. להפך. גם אני חשבתי על ואן גוך, אבל הוא כל כך לא מצייר על נייר ענן…
מרית קרובתי,
זה לא ממש רשרוש, יותר תנועת מברשת… אולי כדאי שאשנה ל"בכח עליהם המרחשים" (כי המברישים, מפספס קצת את הרחש שאני מעוניין שיהיה בתמונה). ושוב חזרנו לחיבתי הידועה לשורשים מרובעים (רשר"ש).
הראשון הוא קצת אני בתקופה שבה לקחתי את השירה יותר מדיי ברצינות, ועוד לא הפכתי למשורר שנתפס לו הגב.
פעם נדמה לי הנוף שציירתי (שיר II) דומה קצת ל-Sternnacht (ליל כוכבים) לוינסנט ון גוך; אבל לא כתבתי בהשראתו אלא שמתי לב לדמיון רק אחר-כך.
השיר השלישי הוא באמת אני, והוא גם מזכרת מכמה לילות בהם טיילתי לבדי ביערות באזור ירושלים והצפון. כמובן הייתי אז קצת יותר לבד וקצת יותר צעיר.
מרית יקרה, הוא בהחלט לא מצייר על נייר ענן (-: השנה יצא לי ללגום מעט אבסינת,האלכוהול שאליו כנודע היתה לון גוך התמכרות. אבסינת הוא סוג של ליקר לענה והוא מר ממוות. ידועה לך חיבתי לאלכוהול, אבל לא ניתן לשתות את זה. גם אם זה היה האלכוהול הזול של התקופה (עד כמה שאני יודע ג'ין הוא סוג של פיתוח פחות מריר של האבסינת, ועם מי-טוניק כבר סרה המרירות כמעט קליל), אדם צריך להיות מיואש מאוד כדי להתמכר לזה. לכן דומני כי ון גוך לא ראה שמיים חדשים המצטיירים על נייר ענן, אלא מערבולות והוריקאנים העומדים לבלוע את הנוף הכפרי השליו (פסטוראלי, זאת אומרת, חשוף ומאוים). ובכלל, אחרי לגימה אחת של אבסינת הבנתי עד כמה היו השלווה והשמחה מון-גוך והלאה.
שועי יקר, זה מדהים איך השירים שכתבת מלחימים עצמם (כמו בפעמים אחרות) לרוסים הנידחים האלה שאתה שולה שוב ושוב בחכתך מאגם ניסתר בלילות ירח מכסיפים.
השיר השלישי מחזיק בתוכו אמת באופן מאוד מהודק ושלם (הזכיר לי שורה של עופר פניגר, מתוך מכתב שכתב לחברתו, שקראתי מזמן "באותו רגע הייתי בתוך העולם והעולם היה בתוכי")
ובאשר לבדידות, כדאי לקרוא את דבריו של הרב סולובייצ'ק שהגדיר כל כך יפה ונכון את בדידותו של האדם, זו העולה מתוך חווית קיומו בעולם: "אופייה של הדילמה מונח בשתי מלים: אני בודד, אולם כאן מקום להדגיש, כי בשעה שאני אומר: "אני בודד" אינני מתכוון לומר שאני חי לבדי. ברוך השם, אני נהנה מאהבתם ומידידותם של רבים. אני מדבר, מטיף, מתווכח וטוען. בכל זאת אין בזה להפיג את הסבל והבדידות המלוות אותי תמיד. מדי פעם חש אני שנעזבתי על-ידי כולם, אפילו הקרובים ביותר. דברי משורר התהלים (כז, י) "כי אבי ואמי עזבוני" מצלצלים באזני כקולו העצוב של התור. החוויה הזאת מולידה בקרבי כאב צורב מחד ותחושה מזככת מאידך. יש לי הרגשה שחוויה זו של בדידות דוחקת אותי כולי לעבודת הבורא. מתוך בדידותי גוברת בי ההכרה, אם ללכת בעקבות הפתגם של פלוטינוס על התפילה, שהעבודה הזאת, שאני, איש בודד וגלמוד, מתמסר אליה, מתקבלת לרצון לפני ה' בבדידותו ובקדושתו האינסופית"…
דודו יקר, לא ברור לי האם הרוסים האלה הם נידחים הוא שמא אנו הם הנידחים על שאת שמעם לא שמענו מנעורינו (אני מעמיק מזה כשנתיים ויותר בנבכי הציור, במיוחד במה שנוגע לציורי טבע ולציור אבסטרקטי במאות התשע עשרה והעשרים, אחרי שהגעתי למסקנה, כי אם לא אשנס מותניים, לא אדע הרבה מאוד יופי, שיאבד מאתי, משום שהספרות על ציור כמו כל ספרות עיון נוטה מראשיתה להדגיש איזה קאנון, להבליט את "החשודים המיידיים" ולהשכיח אחרים; אני לא חובב תפיסות קאנוניות, גם אם למרבה הצער, איני חף מזה בעצמי).
קל מאוד לתת ל"איש האמונה הבודד" של סולוב'ייצ'יק להלך קסם (מוריי הגדולים לגמרא היו בריסקאים, תלמידים של ר' יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, שהעריצו כל מילה שיצאה אי פעם מפיו), במיוחד משום שזהו אחד מן החיבורים היחידים שניסו למזג בין אורתודוכסיה יהודית ובין נימה אכזיסטנציאליסטית. עם זאת, הגרי"ד (כך הוא מתכנה בפי תלמידיו) היה בסופו של דבר, יהודי אורתודוכסי שמרן ודוגמטיקן, מנהיג קהילות, שמעולם לא סטה כמלוא-הנימה ממחוייבותו כפוסק הלכה וכתלמיד חכמים; המרד שלו הוא המרד במציאות החילונית כביכול, ובסופו של דבר, את תפישתו הקיומית אפשר לסכם, במה שצטט פרנץ קפקא ב"מחברות האוקטבו" משום הוגה שנשתכח ממני שמו: "התורה– קדושה ואור; העולם– חרא טהור". אני כמובן רחוק מאוד מן העמדה הגנוסטית הזאת. ועד היום מהדהד באזניי קולו של אחד מתלמידיו הקרובים, מורה שגם היום אני מוקיר את השעות שלמדתי איתו, עת תפסני מעיין בספר פילוסופי יהודי ימי ביניימי ולא נותן חיילי לש"ס ופוסקים, "שועי מתי תלמד כבר קצת תוֹיְרֶה?". דומה כי גם הרמב"ם, אבן גבירול ואבן עזרא היו לו כדברים שלומדים בשעה שאינה מן היום ואינה מן הלילה. לו היה נניח קורא את רשימותיי על הדאדא, אין לי ספק שהיה משבר את לוחות הברית על ראשי. אני מאמין כי כך היה נוהג גם רבו, הרב סולובייצ'יק(-: