כלבים וחתולים

*

*

"נראה שדיברנו על כל דבר כמעט פרט לאלוהים. כדאי שנשאיר אותו לשעות הקטנות של הלילה."

"אתה לא מאמין בו, נכון?"

"לא."

"מבחינתי אין לדברים שום משמעות בלעדיו."

"אני לא מוצא משמעות בדברים גם איתו."

[גרהם גרין, האמריקאי השקט, תרגם מאנגלית: יואב כ"ץ, פֶּן הוצאה לאור ומִשֹכּל הוצאה לאור: תל אביב 2012, עמ' 137] 

עִוֵּר? חֵרֵשׁ? אִלֵּם?

בִּלְתִּי נִתְפָּס?

הוּא יֶשְנוֹ. הוּא כּוֹאֵב.

[רישרד קריניצקי, נקודה מגנטית: מבחר שירים 2005-1969, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2011,  עמ' 52]   

 

1

*

להרצל היה פנצ'ר בגלגל באמצע כביש שש. ללודמילה היה פינצ'ר במושב האחורי במכונית של הרצל. זה היה אז, כשניצב מול הגדר שנועדה להפריד בין הכביש ובין כפר ערבי וניסה להחליף את הגלגל, כשנעור בו הרעיון שעתיד לשנות את העתיד היהודי, מדינה יהודית. העובדה לפיה מדינת ישראל קיימת כבר כשישים שנים ויותר לא הפריעה לו לדמיין את עצמו נוסע בבירות העולם,פוגש מנהיגים,מעצב דגל,מייסד את הקונגרס הציוני הראשון בבזל, תומך בהקמת מדינה יהודית באוגנדה. וכל אותו זמן שרק האויר החוצה מן הגלגל, כחיים אשר עוזבים את הגוף. הכלב של לודמילה גרגר בקולי קולות, כאילו היה שלשה כלבים, או עיבורו של קרברוס, השומר על פתחי האדס. לודמילה טלפנה בסלולארי לחברתהּ סדיג'ה (לשעבר אירינה), שהתחתנה עם ערבי- ישראלי והתאסלמה, לשאול אולי היא מכירה איזה פנצ'ריה טובה בסביבה- לפני שיצטרכו להזעיק גרר.

לפתע נדמה היה להרצל שהוא אינו הרצל עוד.הוא כארון, איש המעבורת, המסיע את ששה מליוני נשמות המתים בסירה על הנהר סטיכס בדרכם אל גדת- האדס. בדמיונו הוא נמשך פתע אל חרטום סירתו, השעין את פלג גופו העליון קדימה והביט בדגים השוחים בתעלה ללא אומר. למחרת היום אמצו הוא ולודמילה, דרך צער בעלי חיים, כלב קטן נוסף, ציוואווה, שמו קרלוס, שהיתה לו סוג של מחלת עור, ושהיה סגי-נהור מוחלט.

'זה בסדר' אמר הרצל  'גם לפלוטינוס ולאבן גבירול היו מחלת עור'. לודמילה שתקה.

'קרלוס זה שם של טרוריסט' אמרה לודמילה בעצב אחרי הפאוזה. 'נקרא לו אפוא, יצחק' הציע הרצל, 'זה שם של קורבן'.

בשעה שישבו הרצל ולודמילה לקרוא את עתוני סוף השבוע, התחיל הכלבלב לחבר בחדר השני ביאור חדש על ספר יצירה.

מלאכים הורידו עליו דמעות אש בשחק.

*

2

*

  לאחר גסיסתו הממושכת של הרצל עזבה לודמילה את ארץ ישראל דרך נמל התעופה של לוד בלי לאמר מילה. נטְלָה עימה את הפינצ'ר ונטְשָה הצ'יוואווה. יומיים כבר, היא מעסיקה עצמה במלמול רפה: 'הרצל פנה אל הים בלי כעס; אין מָצוֹפִים לזרועותיו. היום יפנה, השמש יבוא ויפנה, הרצל לא ישוב; אף אני עוד אבוא בּשעריךָ'.

'כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהוֹר אל תאמרוּ מים מים' אומר השלט,והיא עומדת בשער בית הקברות, ודומה שהרוח מנשבת מאת גופה והלאה, כאילו היתה מאוורר ענק, אשר אם מתקרבים היטב שומעים את מנועו מזרים את ההברות 'בִּגְלל מֶשֶך החיים- בגלל מֶשֶך החיים'.

 

3

* 

הספק מכרסם, כמו עכבר בגבינה צהובה עטויית צלופן במרכול שכונתי ישן.המוכר ואשתו בודקים את המלאי. הוא אינו חושב שהיא יפה, ואף היא אינה מעריכה את עצמה ביותר.הספק מכרסם בליבם.אולי יכולים היו להוליך את חייהם אחרת.בלילות,במיטה הזוגית,שכמו מונחת בשלווה דמומה על לוֹע של חיה נאנחת,העיניים לא נעצמות.צרצרים מצרצרים קלושות מרחוק,רעש ירוק,הולך ונמוג.אם מקשיבים היטב ניתן לשמוע את הספק מכרסם, מכרסם.

קראתי הבוקר באיזה מקום,כי הספק כרסם אותם כליל מבלי הותיר זֶכֶר.הוא נפטר ממחלה קשה (יש שאמרו: טבע או טיבע עצמו בים); היא עזבה את הארץ, נוטלת איתה את הפינצ'ר ושוכחת מאחור את הצ'יוואווה.

אימצתי את יצחק, הכלב העוור שלהם, דרך צער בעלי חיים. כעת אנו דרים יחדיו: איש-חתול די-אבוד וכלב עיוור,המחבר בהסתר ספרי קבלה ושירה יפה. יצחק סיפר לי את כל הדרוש לי על מנת שאוכל להמשיך לחוש צער, או חמלה לעתים, על חורבן האדם ועל נחמותיו.

היום הראה לי יצחק שיר ישן שחיבר, אך לא הרחיב האם היה זה בתקופה בה שהה בביתם של הרצל ולודמילה או בתקופה שקדמה לכך. יצחק, החפץ בעילום שמו, ביקשני שהשיר יישאר לעיניי בלבד, אך פתע חשתי לעשות כמעשה מקס בּרוֹד, להציל אוד מוצל מאש, שאין אדם יודע שעתו, מי בקיצו מי לא בקיצו (כל שכן כלב עיוור הסובל ממחלת עור); אני מביא כאן את השיר בראשונה לעיניים רואות (מלבד עיניי שלי)

 

חתול עומד מול חדר זבל נעול

,מול שער אשפות,

,ביום הכִּפּוּרים,

שִלדוֹן קטן יקר

 

ואין רחמים עוברים ושבים

מול שער הרחמים

אשר כולו חתום בפניו של

חתול יהודי 

מול שער נִסְגָּר

*

   קשה היה לשמור על עיניים יבשות מול כלב שעיניו שחורות וריקות, הקורא בהתכוונות-רבה שיר על חתול יהודי מזה-רעב מול חדר אשפה נעול ביום הכיפורים. שיבחתיו, טיפה מזועזע; אחר כך פרש יצחק בלב מבין ללימודיו.

    הייתי זקוק לשהות, לאיזה משקה משיב נפש, לאיזו נעימה של שמחה או לשמע צחוק מתגלגל מן הרחוב, כדי להסדיר נשימה; כדי להכריע כי אני מעוניין לפעול כנגד עצת המחבר. לא להותיר את השיר הזה נשכח ונאבד, ככתובת על קיר דוהה עד העלם. לא סיפרתי לו על כך דבר, והואיל ושלום עומד בינינו בימים כתיקונם, איני מאמין שאבקשו ערב יום הכיפורים זה סליחה ומחילה על שהבאתי את שירו-יחידו לעיניכן/ם.

*

 

מראי מקום והרחבות:

השורה: 'ציוואווה קטן, שמו קרלוס, שהיתה לו סוג של מחלת עור, ושהיה סגי-נהור מוחלט' הוא תרגום שלי לשורות:

had a little Chihuahua named Carlos
that had some kind of skin disease
and was totally blind

השורות לקוחות משירו של טום ווייטס Frank's Wild Years (האלבום Swordfishtrombones משנת 1983). בשיר יורה פרנק, שכיר אמריקאי מן היישוב, במצחה של אשתו הפטפטנית ומעלה את ביתם באש, עליה ועל כלבם העיוור, בעודו צופה בלהבות המכלות את הבית ואת חייו הישנים מבעד לחלון מכוניתו. העילה היחידה למעשה של פרנק הניתנת בשיר היא שהוא מעולם לא סבל את הכלב. כמובן, באיזה אופן, פרנק ועלילותיו מתחברים לדמותו של The Quiet American, מייקל פייל, בספרו של גרהם גרין, שציטוט מתוכו הבאתי בפתח הדברים, או למצער, מתכתב עימה

פלוטינוס ושלמה אבן גבירול, מלבד היותם פילוסופים נאופלטוניים, אכן סבלו ממחלות עור, שהכבידו כנראה על יחסיהם החברתיים.

יצחק סגי- נהור בנו העיוור של ר' אברהם בן דוד מפוסקייר נחשב לדעת רבים כמייסד הקבלה בפרובנס בשלהי המאה השתים עשרה; ספרו היחיד שנשתמר בשלימות הוא ביאורו על ספר יצירה; נדפס במלואו בידי גרשם שלום, בסוף ספרו, הקבלה בפרובאנס.

ספר יצירה מיוחס מסורתית לאברהם אבינוּ (אביו של יצחק). ברם, כבר ר' סעדיה בן יוסף אלפיומי,  גאון סורא (רס"ג, 942-880 לערך) ור' משה קורדוברו (רמ"ק, 1570-1522) כתבו כי הוא נתחבר או נערך, כפי הנראה, רק בתקופת התנאים, במאה השניה לספירה.  ישנן כמה וכמה הצעות נוספות משם חוקרים שונים. המקדימים גורסים כי מדרש זה נתחבר כבר במאה הראשונה לספירה; דעת הביניים גורסת כי זמן חיבורו הוא המאה השלישית לספירה; ואילו היו שאיחרו את זמן חיבורו עד לעיבוריה של המאה השביעית לספירה לאחר התפשטות האסלאם.

יצחק בנו של אברהם (אבינו), מתואר במדרש בראשית רבא (נערך בקצרין בראשית המאה החמישית לספירה), כמי שנפגם מאור עיניו בעת העקידה, עת אל תוך  עיניו הפקוחות נטפו דמעות האש של מלאכי מרום, אשר ריחמו על הנער, העומד לאבד את חייו, וראה: בראשית רבה, פרשת תולדות, פרשה ס"ה סימן י' (האחים ראם והאלמנה: וילנה תרל"ח, דף קכ"ח ע"ב): "בשעה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח בכו מלאכי השרת […] ונשרו דמעות מעיניהם לתוך עיניו והיו רשומות בתוך עיניו, וכיון שהזקין כהו עיניו'.

מלמולה של לודמילה הוא פרפרזה על הנאמר על ידי שליח הציבור והקהל בחזרה על תפילת נעילה של יום הכיפורים: 'היוֹם יִפְנֶה, הַשֶּמֶש יָבוֹא וְיִפְנֶה, נָבוֹאָה שְעָרֶיךָ'

אזהרת המיים המפורסמת דבי ר' עקיבא לנכנסים לפרדס, 'כשאתם מגיעים אל אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו מים, מים', מובאת בתוך: תלמוד בבלי, האחים ראם והאלמנה: וילנה תרמ"ו, מסכת חגיגה פרק ב', דף י"ד ע"ב.

השורה'בִּגְלל מֶשֶך החיים- בגלל מֶשֶך החיים'לקוחה מתוך: דליה רביקוביץ, 'שוכבת על המים',כל השירים, בעריכת גדעון טיקוצקי ועוזי שביט, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב, עמ' 229.

השורה: "מִי בְקִצּוֹ, מִי לֹא בְקִצּוֹ" לקוחה מן הסילוק ונתנה תוקף קדושת היום, הנאמר בחזרת שליח הציבור על תפילת מוסף בראש השנה וביום הכיפורים.

פרנץ קפקא כנודע ביקש את מקס ברוד להשמיד את כל כתביו מלבד המעטים שכבר ראו אור, וגם אותם ציוה שלא להדפיס מחדש. מקס ברוד, למרבה המזל, לא קיים את צוואת רעהו; נוסח הצוואה נדפס בסוף הכרך: פרנץ קפקא, היונה שעל הגג: מכתב אל האב ועוד כתבים מן העיזבון, תרגמה מגרמנית, אילנה המרמן, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007.

"ומה טעם נקראת הנשמה יצחק? מפני שמשחקת ומשתעשעת עם הקב"ה בגן עדן" אלה דברי המקובל יוסף הבא משושן הבירה (למעשה: מן העיר הפרסית המדאן), מקובל מסתורי בן המחצית השניה של המאה השלוש עשרה שהגיע כנראה מפרס לקסטיליה שבספרד ונמנה, ככל הנראה, עם יוצרי ספר הזהר. הדברים לקוחים מתוך: אלכסנדר אלטמן, 'מדרש אלגורי על-פי דרך הקבלה הפנימית על בראשית כ"ד', פנים של יהדות: מסות נבחרות, הוצאת עם עובד: תל אביב 1983, עמ' 72. 

השיר Yesterday is Here לקוח מאלבומו של טום ווייטס, Frank's Wild Years, שראה אור בשנת 1987.

*

*שנה טובה, כתיבה טובה וחתימה טובה

*

בתמונה למעלה: Nicolas De Stael (1914-1955), Marine au cap, Oil on Canvas 1954

© 2012 שועי רז