*
*
"נראה שדיברנו על כל דבר כמעט פרט לאלוהים. כדאי שנשאיר אותו לשעות הקטנות של הלילה."
"אתה לא מאמין בו, נכון?"
"לא."
"מבחינתי אין לדברים שום משמעות בלעדיו."
"אני לא מוצא משמעות בדברים גם איתו."
[גרהם גרין, האמריקאי השקט, תרגם מאנגלית: יואב כ"ץ, פֶּן הוצאה לאור ומִשֹכּל הוצאה לאור: תל אביב 2012, עמ' 137]
עִוֵּר? חֵרֵשׁ? אִלֵּם?
בִּלְתִּי נִתְפָּס?
הוּא יֶשְנוֹ. הוּא כּוֹאֵב.
[רישרד קריניצקי, נקודה מגנטית: מבחר שירים 2005-1969, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2011, עמ' 52]
1
*
להרצל היה פנצ'ר בגלגל באמצע כביש שש. ללודמילה היה פינצ'ר במושב האחורי במכונית של הרצל. זה היה אז, כשניצב מול הגדר שנועדה להפריד בין הכביש ובין כפר ערבי וניסה להחליף את הגלגל, כשנעור בו הרעיון שעתיד לשנות את העתיד היהודי, מדינה יהודית. העובדה לפיה מדינת ישראל קיימת כבר כשישים שנים ויותר לא הפריעה לו לדמיין את עצמו נוסע בבירות העולם,פוגש מנהיגים,מעצב דגל,מייסד את הקונגרס הציוני הראשון בבזל, תומך בהקמת מדינה יהודית באוגנדה. וכל אותו זמן שרק האויר החוצה מן הגלגל, כחיים אשר עוזבים את הגוף. הכלב של לודמילה גרגר בקולי קולות, כאילו היה שלשה כלבים, או עיבורו של קרברוס, השומר על פתחי האדס. לודמילה טלפנה בסלולארי לחברתהּ סדיג'ה (לשעבר אירינה), שהתחתנה עם ערבי- ישראלי והתאסלמה, לשאול אולי היא מכירה איזה פנצ'ריה טובה בסביבה- לפני שיצטרכו להזעיק גרר.
לפתע נדמה היה להרצל שהוא אינו הרצל עוד.הוא כארון, איש המעבורת, המסיע את ששה מליוני נשמות המתים בסירה על הנהר סטיכס בדרכם אל גדת- האדס. בדמיונו הוא נמשך פתע אל חרטום סירתו, השעין את פלג גופו העליון קדימה והביט בדגים השוחים בתעלה ללא אומר. למחרת היום אמצו הוא ולודמילה, דרך צער בעלי חיים, כלב קטן נוסף, ציוואווה, שמו קרלוס, שהיתה לו סוג של מחלת עור, ושהיה סגי-נהור מוחלט.
'זה בסדר' אמר הרצל 'גם לפלוטינוס ולאבן גבירול היו מחלת עור'. לודמילה שתקה.
'קרלוס זה שם של טרוריסט' אמרה לודמילה בעצב אחרי הפאוזה. 'נקרא לו אפוא, יצחק' הציע הרצל, 'זה שם של קורבן'.
בשעה שישבו הרצל ולודמילה לקרוא את עתוני סוף השבוע, התחיל הכלבלב לחבר בחדר השני ביאור חדש על ספר יצירה.
מלאכים הורידו עליו דמעות אש בשחק.
*
2
*
לאחר גסיסתו הממושכת של הרצל עזבה לודמילה את ארץ ישראל דרך נמל התעופה של לוד בלי לאמר מילה. נטְלָה עימה את הפינצ'ר ונטְשָה הצ'יוואווה. יומיים כבר, היא מעסיקה עצמה במלמול רפה: 'הרצל פנה אל הים בלי כעס; אין מָצוֹפִים לזרועותיו. היום יפנה, השמש יבוא ויפנה, הרצל לא ישוב; אף אני עוד אבוא בּשעריךָ'.
'כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהוֹר אל תאמרוּ מים מים' אומר השלט,והיא עומדת בשער בית הקברות, ודומה שהרוח מנשבת מאת גופה והלאה, כאילו היתה מאוורר ענק, אשר אם מתקרבים היטב שומעים את מנועו מזרים את ההברות 'בִּגְלל מֶשֶך החיים- בגלל מֶשֶך החיים'.
3
*
הספק מכרסם, כמו עכבר בגבינה צהובה עטויית צלופן במרכול שכונתי ישן.המוכר ואשתו בודקים את המלאי. הוא אינו חושב שהיא יפה, ואף היא אינה מעריכה את עצמה ביותר.הספק מכרסם בליבם.אולי יכולים היו להוליך את חייהם אחרת.בלילות,במיטה הזוגית,שכמו מונחת בשלווה דמומה על לוֹע של חיה נאנחת,העיניים לא נעצמות.צרצרים מצרצרים קלושות מרחוק,רעש ירוק,הולך ונמוג.אם מקשיבים היטב ניתן לשמוע את הספק מכרסם, מכרסם.
קראתי הבוקר באיזה מקום,כי הספק כרסם אותם כליל מבלי הותיר זֶכֶר.הוא נפטר ממחלה קשה (יש שאמרו: טבע או טיבע עצמו בים); היא עזבה את הארץ, נוטלת איתה את הפינצ'ר ושוכחת מאחור את הצ'יוואווה.
אימצתי את יצחק, הכלב העוור שלהם, דרך צער בעלי חיים. כעת אנו דרים יחדיו: איש-חתול די-אבוד וכלב עיוור,המחבר בהסתר ספרי קבלה ושירה יפה. יצחק סיפר לי את כל הדרוש לי על מנת שאוכל להמשיך לחוש צער, או חמלה לעתים, על חורבן האדם ועל נחמותיו.
היום הראה לי יצחק שיר ישן שחיבר, אך לא הרחיב האם היה זה בתקופה בה שהה בביתם של הרצל ולודמילה או בתקופה שקדמה לכך. יצחק, החפץ בעילום שמו, ביקשני שהשיר יישאר לעיניי בלבד, אך פתע חשתי לעשות כמעשה מקס בּרוֹד, להציל אוד מוצל מאש, שאין אדם יודע שעתו, מי בקיצו מי לא בקיצו (כל שכן כלב עיוור הסובל ממחלת עור); אני מביא כאן את השיר בראשונה לעיניים רואות (מלבד עיניי שלי)
חתול עומד מול חדר זבל נעול
,מול שער אשפות,
,ביום הכִּפּוּרים,
שִלדוֹן קטן יקר
ואין רחמים עוברים ושבים
מול שער הרחמים
אשר כולו חתום בפניו של
חתול יהודי
מול שער נִסְגָּר
*
קשה היה לשמור על עיניים יבשות מול כלב שעיניו שחורות וריקות, הקורא בהתכוונות-רבה שיר על חתול יהודי מזה-רעב מול חדר אשפה נעול ביום הכיפורים. שיבחתיו, טיפה מזועזע; אחר כך פרש יצחק בלב מבין ללימודיו.
הייתי זקוק לשהות, לאיזה משקה משיב נפש, לאיזו נעימה של שמחה או לשמע צחוק מתגלגל מן הרחוב, כדי להסדיר נשימה; כדי להכריע כי אני מעוניין לפעול כנגד עצת המחבר. לא להותיר את השיר הזה נשכח ונאבד, ככתובת על קיר דוהה עד העלם. לא סיפרתי לו על כך דבר, והואיל ושלום עומד בינינו בימים כתיקונם, איני מאמין שאבקשו ערב יום הכיפורים זה סליחה ומחילה על שהבאתי את שירו-יחידו לעיניכן/ם.
*
מראי מקום והרחבות:
השורה: 'ציוואווה קטן, שמו קרלוס, שהיתה לו סוג של מחלת עור, ושהיה סגי-נהור מוחלט' הוא תרגום שלי לשורות:
had a little Chihuahua named Carlos
that had some kind of skin disease
and was totally blind
השורות לקוחות משירו של טום ווייטס Frank's Wild Years (האלבום Swordfishtrombones משנת 1983). בשיר יורה פרנק, שכיר אמריקאי מן היישוב, במצחה של אשתו הפטפטנית ומעלה את ביתם באש, עליה ועל כלבם העיוור, בעודו צופה בלהבות המכלות את הבית ואת חייו הישנים מבעד לחלון מכוניתו. העילה היחידה למעשה של פרנק הניתנת בשיר היא שהוא מעולם לא סבל את הכלב. כמובן, באיזה אופן, פרנק ועלילותיו מתחברים לדמותו של The Quiet American, מייקל פייל, בספרו של גרהם גרין, שציטוט מתוכו הבאתי בפתח הדברים, או למצער, מתכתב עימה
פלוטינוס ושלמה אבן גבירול, מלבד היותם פילוסופים נאופלטוניים, אכן סבלו ממחלות עור, שהכבידו כנראה על יחסיהם החברתיים.
יצחק סגי- נהור בנו העיוור של ר' אברהם בן דוד מפוסקייר נחשב לדעת רבים כמייסד הקבלה בפרובנס בשלהי המאה השתים עשרה; ספרו היחיד שנשתמר בשלימות הוא ביאורו על ספר יצירה; נדפס במלואו בידי גרשם שלום, בסוף ספרו, הקבלה בפרובאנס.
ספר יצירה מיוחס מסורתית לאברהם אבינוּ (אביו של יצחק). ברם, כבר ר' סעדיה בן יוסף אלפיומי, גאון סורא (רס"ג, 942-880 לערך) ור' משה קורדוברו (רמ"ק, 1570-1522) כתבו כי הוא נתחבר או נערך, כפי הנראה, רק בתקופת התנאים, במאה השניה לספירה. ישנן כמה וכמה הצעות נוספות משם חוקרים שונים. המקדימים גורסים כי מדרש זה נתחבר כבר במאה הראשונה לספירה; דעת הביניים גורסת כי זמן חיבורו הוא המאה השלישית לספירה; ואילו היו שאיחרו את זמן חיבורו עד לעיבוריה של המאה השביעית לספירה לאחר התפשטות האסלאם.
יצחק בנו של אברהם (אבינו), מתואר במדרש בראשית רבא (נערך בקצרין בראשית המאה החמישית לספירה), כמי שנפגם מאור עיניו בעת העקידה, עת אל תוך עיניו הפקוחות נטפו דמעות האש של מלאכי מרום, אשר ריחמו על הנער, העומד לאבד את חייו, וראה: בראשית רבה, פרשת תולדות, פרשה ס"ה סימן י' (האחים ראם והאלמנה: וילנה תרל"ח, דף קכ"ח ע"ב): "בשעה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח בכו מלאכי השרת […] ונשרו דמעות מעיניהם לתוך עיניו והיו רשומות בתוך עיניו, וכיון שהזקין כהו עיניו'.
מלמולה של לודמילה הוא פרפרזה על הנאמר על ידי שליח הציבור והקהל בחזרה על תפילת נעילה של יום הכיפורים: 'היוֹם יִפְנֶה, הַשֶּמֶש יָבוֹא וְיִפְנֶה, נָבוֹאָה שְעָרֶיךָ'
אזהרת המיים המפורסמת דבי ר' עקיבא לנכנסים לפרדס, 'כשאתם מגיעים אל אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו מים, מים', מובאת בתוך: תלמוד בבלי, האחים ראם והאלמנה: וילנה תרמ"ו, מסכת חגיגה פרק ב', דף י"ד ע"ב.
השורה'בִּגְלל מֶשֶך החיים- בגלל מֶשֶך החיים'לקוחה מתוך: דליה רביקוביץ, 'שוכבת על המים',כל השירים, בעריכת גדעון טיקוצקי ועוזי שביט, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב, עמ' 229.
השורה: "מִי בְקִצּוֹ, מִי לֹא בְקִצּוֹ" לקוחה מן הסילוק ונתנה תוקף קדושת היום, הנאמר בחזרת שליח הציבור על תפילת מוסף בראש השנה וביום הכיפורים.
פרנץ קפקא כנודע ביקש את מקס ברוד להשמיד את כל כתביו מלבד המעטים שכבר ראו אור, וגם אותם ציוה שלא להדפיס מחדש. מקס ברוד, למרבה המזל, לא קיים את צוואת רעהו; נוסח הצוואה נדפס בסוף הכרך: פרנץ קפקא, היונה שעל הגג: מכתב אל האב ועוד כתבים מן העיזבון, תרגמה מגרמנית, אילנה המרמן, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007.
"ומה טעם נקראת הנשמה יצחק? מפני שמשחקת ומשתעשעת עם הקב"ה בגן עדן" אלה דברי המקובל יוסף הבא משושן הבירה (למעשה: מן העיר הפרסית המדאן), מקובל מסתורי בן המחצית השניה של המאה השלוש עשרה שהגיע כנראה מפרס לקסטיליה שבספרד ונמנה, ככל הנראה, עם יוצרי ספר הזהר. הדברים לקוחים מתוך: אלכסנדר אלטמן, 'מדרש אלגורי על-פי דרך הקבלה הפנימית על בראשית כ"ד', פנים של יהדות: מסות נבחרות, הוצאת עם עובד: תל אביב 1983, עמ' 72.
השיר Yesterday is Here לקוח מאלבומו של טום ווייטס, Frank's Wild Years, שראה אור בשנת 1987.
*
*שנה טובה, כתיבה טובה וחתימה טובה
*
בתמונה למעלה: Nicolas De Stael (1914-1955), Marine au cap, Oil on Canvas 1954
© 2012 שועי רז
יוּ אַר לַייק א גירל ווִיט' קליידסקופ אַייז !!
נקרעתי מצחוק מהסיפור שלך (בין היתר כי בדיוק קראתי על איזה בחורצ'יק שאני מדמיינת אותו תואם הרצל שכזה, שמשוכנע שהוא מן באטמן/סופרמן יהודי שיורד מהסכך הסוכתי של זיהום האוויר הרוחני והארצי כאחד של גוש דן בואכה ירושלימה לעשות פה סדר במושגים ולהושיע אותנו מן המאכלת,אבל אז החל מכרסם בי הספק שאולי כולנו בעצם עבדקנים ברמת דילול כזאת או אחרת, (כולל לודמילה בדמות השכינה הגולה ,בזמן מפגש חפוז בא"י עם דמות האל משוער הקומה (בשין ימנית ושמאלית כאחת ),לא? . כמו בדרש הזוהרי על משה רבינו שנשמתו צרורה בצרור הנשמות של כל עמישראל: אגודה אחת אנחנו. אגודה ברקיע שכולו יהלומים:
שירלי יקרה,
הדבר הכי-נורא הוא שנדמה לי שמאז פורסמה הרשימה השתנה נוסח תפילת נעילה במחזור ליום הכיפורים אצלי וזו לשונה כעת: "היום יפנה, השמש יבוא ויפנה, לודמילה בשעריךָ". לא יודע איך זה אירע ואיני מצליח להשיבו לתקנתו. אם אמתין עד עלות השחר מי יודע מה עוד ישתנה: תלמוד, בראשית רבה, ספר יצירה. בתוך-תוכי אני מקווה לקום מחר ולגלות כי הלילה נעלם מנהג הכפרות מן הסידורים ומן הזיכרון, וכי אנשים לא עוד יימודו את נפשם לא בתרנגולות ולא בכספים ערב החג (די לסחר האדם), אלא יסתפקו בברכת שלום איש לרעהו או באמירה קצת פחות פורמלית: "הכל סבבה, כפרה?".
כמובן, עם המזל שלי (הכל תלוי במזל, גם ספר תורה שהיכל), אני בטח אתעורר מחר ואמצא כי שדירת כתבי קפקא בספרייתי התאדתה, ואיש אינו יודע מיהו קפקא; אפשר גם כי אתעורר ואגלה נניח, כי בעת שנתי חמק הזמן שעה אחת אחורה.
אגב LSD, היתה איזו תקופה בחיי, בסוף התיכון, שהייתי רזה מאוד עם שיער ארוך מאוד עוטה גופיות ארוכות מאוד, זקנקן טום ווייטסי ונעלי בית משובצות. זה הגיע לזה שמורה ויועצת הפשילו את שרווליי כדי למצוא סימני הזרקה. אבל לצערי, ההזות והתמהונות, הן מצב טבעי לי, ומעולם לא נזקקתי לעידודים מן החוץ. אגב, נודע לי אח"כ כי המורות הנכבדות רק פעלו לנוכח שמועות שרווחו על כך בשכבה שלי,שמעולם לא הובאו לידיעתי (זה היה קצת עצוב וגם קצת מצחיק).
עם זאת, יש לזכור כי כהן גדול היה מכניס לקודש הקודשים שלשה מנים יתירים של קטורת הסמים ביום הכיפורים. כך שאין לי ספק כי בניגוד אליי הוא בהחלט עשוי היה להימצא במצב שבו הוא גירל וויט' א קליידוסקופ אייז, או לוסי אין דה סקיי(ז). יש מצב שבו ענן הקטורת העב גרם לו לאיזה בלבול מגדרי ומבט מזוגג. על כן, בניגוד לשפה העברית אשר על פי ספר יצירה בה נברא העולם, נוצרה היידיש (זאת דעתי) ביום הכיפורים, והמבין (מי שקרא איציק מאנגער ביידיש אחרי שתי כוסיות יי"ש) יבין (-:
שועי, מה זה זה? עגנון פוגש את ג'ויס פוגש את צארה? 🙂
צחקתי, אבל זה טקסט שצריך כמה קריאות. הוא מצחיק מאוד ועצוב מאוד- לא ברור מה יותר.
גמר חתימה טובה.
אליס יקרה, משהו כזה, יותר אנשי המונוקולים (צארה וג'ויס) פחות עגנון, כבד הסבר (לא משורש נשמתי)– יותר הופמן (לפחות בפסקה השניה), אבל אם כבר– דליה רביקוביץ ("עיר ים תכונית מסריחה/איך נקשרה נפשי בנפשך/בגלל משך החיים/בגלל משך החיים" זה הציטוט המלא).
הרשימה/סיפור/שיר למעלה היא בהחלט אחת העצובות/מצחיקות סימולטנית, שהעליתי. אייכשהו היא מתכתבת מעט עם הרשימה הזאת שעלתה לאתר היום לפני שלוש שנים(שימי לב כי מרית בן ישראל מעירה לי שם בצדק כי למרות שפע הצעצועים שפיזרתי אי אפשר להסתיר את העצב):
https://shoeyraz.wordpress.com/2009/09/23/fogtown
אני מאחל גמר חתימה טובה רק בהושענא רבא (שבו נחתם הדין ואנשים הולכים לחפש את צל ראשם לאור הלבנה), אבל בשבילך אני מוכן לחרוג מן המנהג (-:
שועי יקר, אהבתי מאוד את מעשה הלהטוטים הזה שלמעלה ובעיקר את הכלבלב שמחבר בחדר השני ביאור חדש על ספר יצירה. שהזכיר לי מאוד את המדרש משמות רבה
אמר הקב"ה: חייבים אתם לכלבים. שבשעה שהרגתי בכורי מצרים, והיו המצריים יושבין כל הלילה וקוברין מתיהם, והכלבים נובחין להם, ולישראל אינן נובחין, שנאמר 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו' – לפיכך אתם חייבים לכלבים, שנאמר 'לכלב תשליכון אותו'…" (שמות רבה לא,ט).
אין, אין על כלבי מצרים
"היינו כשבעים איש אסירי מלחמה יהודים ב-'קומנדו' של עובדי יערות, בגרמניה הנאצית… מדי הצבא הצרפתי עדיין גוננו עלינו מפני האלימות ההיטלריסטית. אך שאר בני האדם, הקרויים חופשיים, שחלפו על פנינו או שנתנו לנו עבודה או פקודות או אפילו העניקו חיוך – והילדים והנשים שעברו בסביבה והיו נושאים מדי פעם עיניהם אלינו – פשטו אותנו מעורנו האנושי. לא היינו אלא ספק בני אדם, חבורת קופים. הכוח והאומללות של נרדפים, כאיזו רטינה פנימית עלובה, הזכירו לנו פה ושם את מהותנו התבונית. אך לא היינו עוד חלק מן העולם. התרוצצויותינו, סבלותינו וצחוקינו, מחלותינו והתבדרויותינו, עמל כפנו ומכאובי עינינו, המכתבים מצרפת שהיו נמסרים לנו ואלו שמסרנו המיועדים למשפחותינו – כל זה התרחש כמו בסוגריים…
והנה, לקראת אמצע תקופת השבי הארוכה – למשך שבועות ספורים ובטרם יגרשוהו הזקיפים – נכנס כלב משוטט לחיינו. הוא בא יום אחד להצטרף אל הערב רב בעת ששב מעבודתו תחת שמירה מעולה. הוא שרד איכשהו באיזו פינה לא מבויתת בסביבות המחנה. אנחנו קראנו לו בובי – שם אקזוטי, כראוי לכלב יקר לך. הוא היה מופיע בהתכנסויות הבוקר שלנו וממתין לשובנו, מקפץ ונובח משמחה. לגביו – וזה היה ברור לגמרי – היינו בני אדם.
…כקאנטיאני האחרון בגרמניה הנאצית, אף על פי שלא היה לאל מוחו לעשות אוניברסליזציה של הכללים שעמדו ביסוד דחפיו, הוא היה צאצאם של כלבי מצרים. ונביחותיו הידידותיות – באמונתה של חיה! – נולדו מתוך אלם פיהם של אבותיו על גדות הנילוס" (עמנואל לוינס, 'חירות קשה')
דודו יקר, תודה על הכלב בובי, הקנטיאן האחרון בגרמניה [אגב, במקום אחר סיפר לוינס על הקירבה בין מחנה השבויים מס' 1492 בו שהה ובין מחנה השמדה, כך שבוקר אחד נזדמן לו מבעד הערפילים מראה צלליותיהם של ההולכים/ות בדרכם האחרונה].
לנו כזכור היו את תוכידס (עידו סתר) וקופיקו וצ'פופו (תמר בורשטיין-לזר), שהראו אף הם
תבונה לא מועטה ואפילו דיברו עברית (אווירא דארץ ישראל מחכים). לעומת זאת, עזית הכלבה הצנחנית, של מוטה גור, אני לא יודע, אני לא בטוח אם היא מאותה משפחה של הכלב בובי. להתגייס לצנחנים? ללחום בעזה? זה תבוני? יש כאן צו קטגורי? (-:
יש הרבה מדרשים מצחיקים בשמות רבה (במיוחד סביב עניין המכות)… למשל אודות מכת צפרדע שאיכא דאמרי שהיו צפרדעים רבות, ואילו רבי עקיבא אומר כי צפרדע גדולה היתה בארץ מצריים (צפרדע אחת מפלצתית). אחרי שקראתי את זה הבנתי איך היפנים הגיעו לסדרת הסרטים על אודות גודזילה, וגם מקורם של סרטי "הנוסע השמיני" נראו פתאום באור בהיר.
מה שיוצא לנו מכל זה הוא שטוב שר' עקיבא חי בזמן התנאים. לו היה חי אחר הקמתה של תעשיית הקולנוע, היה ודאי עוזב את חיי הישיבה בגיל ארבעים וחצי (קצת אחרי שהתחיל אותם) והולך עם רייצ'ל ביתו של מיליונר אמריקני, יהודי רפובליקני, להרים סדרת פיצ'רים הוליוודי עתירי אפקטים. כמובן עשירי ארה"ב היהודים, הדאוגים תמיד לגורלה של ישראל, היו ודאי פותחים את כיסם ומשחררים איזה סכום כדי שהחייזרים התוקפנים ידברו במבטא אראני כבד הניכר לכל אוזן. אחר כך הם היו קונים עוד עיתון בארץ או ערוץ טלוויזיה. מה שיבוא להם קודם.
אוי שועי
זה כמו ליפול במחילת הארנב,
אני קוראת והראש שלי
מסתובב
ומסתובב,
987 מעלות
סביב סביב,
וואו.
תגיד,
החתול יצחק בוכה?
מיכל יקרה, קיבלתי כבר כמה תגובות בעל פה וגם במייל על הרשימה שלמעלה, שהבהירו לי שישנם/ן מי שאהבו (וגם צחקו), והיו גם מי שגרמתי להם כאב-ראש בעליל, לפעמים מסתמא כאב ראש גדול.
אני עומד בשמחה ולצון מאחורי הטקסט שלמעלה. משום שזה מאפשר לי לומר בעקיפין כמה דברים שקשה לי מאוד לומר,כלומר אחרי כל ההשתקפויות, הבבואות, וקרקס-המראות הזה, הכלב העיוור יצחק המשורר ואיש החתול, שאינו מסוגל להשאיר את יצחק בצער בעלי החיים,כמו שיצחק לא מסוגל להשאיר את החתול עומד מול חדר האשפה הנעול ביום הכיפורים,שניהם חלקים בפאזל המעורבל שאני, ובמידת מה אני מכיר אותם די טוב.
יש לזכור, בסופו של דבר מי שנופל למאורת הארנב פוגש את חתול הצ'שייר די מקרוב. לפעמים קשה להבדיל אצלו בין צחוק ובין בכי. לפעמים קצת קשה לו להבדיל מיהו-מי מיהו-מיאו בעצמו.
מצויין!!!
חזרתי מחו"ל הלילה, חזרתי מ "כל נדרי" לפני שעה
והנה אני קוראת את המצחיקון שלך
חיבורים מוזרים, כמו החיים
יוופי של כתיבה וחתימה טובה, שיהיה…
איריסיה יקרה, ברוך שובך (-:
זה מצחיקון שפנימו עצבות או להיפך.
אני מקווה לכתוב השבוע או בשבוע הבא על מצחיקון אמיתי שנקרה בדרכי וגרם לי לבלות את אחד מערבי ראש השנה בצחוק עד כאב בטן.
אשמח לצחוק ממשהו
(כי לחזור לכאן, ועוד ביום כיפור היה בכלל לא משהו…)
איריסיה, מדובר בספר, אני מקווה שהרשימה שאני מתכוון לחבר עליו תעביר משהו מן הצחוק המתגלגל שהוא עורר בי בראש השנה (-: בכלל למצוא ספר מצחיק, באמת מצחיק, הולך ונעשה נדיר במקומותינו. לפעמים נדמה לי כי סופרים וסופרות עסוקים בסיפור טראומות אישיות וקולקטיביות עם מעט מדיי הומור דק, אם בכלל, כאילו כמה שזה כבד-ראש וחמור-סבר, ולוקח עצמו ברצינות תהומית זה מעיד לכאורה כי לפנינו ספרות יפה. זו חוויה מרעננת לקרוא ספרות ולצחוק.