*
*
הוֹי שׁוֹשַנָּת הָעמֲקִים לִבְנַת בֹּשֶת
[אברהם בן-יצחק, שורה מן העזבון, נדפס: כל השירים, עריכה ואחרית דבר: חנן חבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, תל אביב 1992, עמ' 33]
*
תמונה זו, הַמְּקֻבָּל–(1938), מאת הצייר היהודי-הונגרי, אימרה אמוש (=עמוס, 1944-1907), מהלכת עליי מסתורין כבר זמן רב; יותר נכון, רוקמת מסתורין, שכן טיבעו של מיסתורין להיוותר מיסתורין גם בשוך פירושו. מסתורין— חידה לפנים מחידה, חידה הולכת ומתרקמת לכיוונים חדשים בשעה שחשבת שפיענחת אגף מאגפיה. רקמי מסתורין מתרבים-הולכים כמו קורי עכביש. אתה לכוד בהם כזבוב ואינך יודע איך לפדות עצמך. אף אם היית זוכר לנטול עימך חוט-אריאדנה, עדיין דומה היה כי משהו במבוך היה נותר בלתי פתיר. אפילו אינך יודע האם רשאי היה להתבונן בשלווה ובעיון, או שמא עליך לחשוש כי בכל רגע יתנפל עליך המינוטאור, או עירין אחרים מתוך תיבת פנדורה פתוחה.
בתמונה— פני המקובל קורנות או מכוסות מסווה מבהיק (נדמה גם כאילו המקובל מחזיק את המסווה או את פני האור הקורן בידו האחת ומרחרח באפו האנושי פרח המוחזק בידו האחרת) כאילו היה המקובל משה רבנו המדבר אל העם. נהיר למתבונן כי מתחת לפרסונה (מאיטלקית: מסכה) המקובל הוא אדם ככל בני האדם; אך הפרסונה מליאת המסתורין, "מקובל", כמו הופכת אותו בעיניו של הילד המסתיר פניו מפני היראה או מפני הבוהק, לסוג של פנומן מקודש, המעורר בלב צל של אימה ואור גדול של התפעמות— כך שהלב מאבד את סדרו ויוצא לחלוטין משיווי המשקל. דומני כי הילד, המכסה את פניו, אחוז פחד ותדהמה, כמשה המתבשר בנקרת הצור (שמות ל"ב) כי לא יראני האדם וחי"; חרדה מאחזת את פני הנער; הוא פוחד להתבונן ישירות בפני המקובל, הדימוי-הקורן הפונה אליו הוא של אדם שהתעלה מעל לגדר האנושי. זהו אדם רק בצורתו; במהותו— ככל שאני מבין את היראה האוחזת בנער.
לכך נותנים תוקף גם שני הכלייזמרים שברקע (במעלה התמונה), שנדמה כאילו תקיעתם בכלי-הנשיפה, הנה מוסיקה מסחררת, שקיצבה הולך ומתגבר, עד שהכל מתערבל והולך, הראייה פוגשת את הריח, השמיעה את המגע, הטעם את השמע (סינסתזיה], זוהי כמו סיטואציה האומרת להוציא את הילד מן הגבולות הידועים לו כדי שדה התנסות חווייתי אחר. המסכה, המוסיקה (שאיננו שומעים אך אני מדמה אותה כמהירה ורועמת), דמותו של המקובל, קצב פעימות ליבו המואץ של הילד, יוצרת פה רושם תיאטרלי-ריטואלי עז, כאילו שהמקובל הוא גם אברהם העומד בכל רגע לשלוף את המאכלת השוכנת תחת גלימתו, וגם המלאך הזועק "אל תשלח ידך אל הנער".
לתגבורת החידה יש להוסיף את פרח הזכריני (Forget–me–not) שאוחז המקובל בשמאלו (אולי אף מרחרח אותו אם אכן תחת הפנים הקורנות יש פנים אנושיות נוספות שחוטמן מרחרח את הפרח). אם מפני הסיבה הפרוזאית שהוא מבקש להשלים אמירת מאה ברכות בשבת באמצעות ברכה על ניחוח הפרח, ואם מפני שפרח הזיכריני פונה אל תודעת הילד המתבונן דרך חרכי אצבעותיו במקובל, כמו גם אל תודעתו של הצופה בתמונה, שכמו מצווה 'לא תשכח'. לא תשכח את מורשתך, לא תשכח את יהדותך, לא תשכח את אמונתך התמימה בכך שסתרי תורה מבטאים את הסדר הפנימי שנטע הקב"ה בבריאתו, לא תשכח אותי המקובל הזקן, שייחד את כל ימיו לעבודת הבורא, עד שזכה לקלסתר הפנים המבהיק הזה, שיעורר את הסובבים אותו לצאת מאדישותם, להתגבר על חבלי-הנשיה, ולא לשכוח.
אימרה אמוש דומני הולך כאן אחר מגמה מסויימת באמנות האירופית בת זמנו להציג את המקובל היהודי, איש המיסתורין, כבעל כוחות בלתי רגילים בכל קנה מידה. כך הוצג המהר"ל בסרט של פאול וגנר, Der–Golem [דמותו של המהר"ל כמאגיקון שם מבוססת במידה רבה על הספר, נפלאות המהר"ל, למספר הסיפורים והפסיאודואפיגרף המחונן, יודיל רוזנברג (1936-1860), אבל אין לה כל אישוש היסטורי אחר] ועל הספר Der– Golem לסופר האוסטרי גוסטב מאיירנק, המתאר בספרו אף-הוא דמות של מקובל, בן פראג, האוחז ידיעות וכשרים שמעבר לחוק הטבעי, גם כאן דמות המקובל עשויה היתה להיות מופת של קולנוע אקספרסיוניסטי. ייצוג נוסף של המהר"ל כמאגיקון יודע-סתרי-עולם, מופיע בספרו של הסופר היהודי בן וינה, ליאו פרוץ, בלילה, מתחת לגשר האבן (ראה אור בגרמנית בשנת 1953, ארבע שנים לפני פטירת המחבר; אחר עלותו למדינת ישראל). סטפן צוייג תיאר בממואר שלו העולם של אתמול את וינה של שנות העשרים והשלושים כחברה הגועשת נסיונות רוחניים וקבוצות בעלי נהייה מיסטית או מאגית,כלומר כחברה שסופרים בהּ יכולים היו למצוא בנקל קהל קוראים לעלילות מתח הכוללת אלמנטים מאגיים וקבליים. עם זאת, אפשר כי ביסוד היצירה של אימרה אמוש עומד דווקא זיכרון ילדות עמום, מפגש של אמוש-הילד בבית הכנסת או ברחובה של עיר או עיירה עם דמות של מקובל, שנחשב עושה נסים בעיני סביבתו, ועל כן הטיל עליו מורא גדול ורושם עז, שהביאו ליצור את התמונה הזאת ככלות שנים,משום שאליבא דאמוש-הילד, היה זה אירוע בלתי נשכח.
איני יודע על הרקע היהודי של אמוש כמעט מאום. למיטב ידיעתי הוא לא היה יהודי דתי, וחי חיים עירוניים יצירתיים בוהמייניים למדיי בין הונגריה, אוסטריה ופריס (בת זוגתו היתה הציירת מרגיט אנה, שהאריכה ימים הרבה אחריו). אפשר כי "הציור היהודי" הזה, הוא תולדה של ההתעוררות ההולכת וגדילה של ביטויים אנטישמיים, ושל חקיקה אנטי-יהודית באוסטריה-הונגריה לאחר האנשלוס. אפשר כי הוא ביטוי של מחנק של מי שיהדותו מוטחת בו פתע בכוח ככורח. של אמן שפתע מתבשר כי לעולם לא יצליח לחמוק מיהדותו (לאומית, דתית,תרבותית) הבלתי-וולנטרית (עמוס גורש עם יהודי הונגריה ונרצח במחנה ריכוז בגרמניה בשנת 1944).
על כל פנים, תיאורו של אמוש את פני המקובל הבורקות יש בהן זיקה מעניינת כלפי אחת מן הדרשות ס' הזהר [דפוס וילנה ומהדורות הצילום המבוססות עליו: חלק ב' דף קס"ג ע"ב] בו מתואר המפגש עם הצדיקים הבודדים שבכל דור כמפגש עם פני-השכינה, משום שהשכינה מעניקה להם את פניה. הואיל והיא שוכנת בתוכם. היא קורנת מפניהם. יתירה מזאת, עולה שם כי העיון בשכינה המתגלמת בפני הצדיקים, כמוה כשער הנפתח להתייחסות כלפי המלך העליון שבמרומים.
עם זאת, איני חושב כמובן כי תמונתו של אמוש מבטאת איזו כמיהה או ערגה לעולם התורה, ההלכה או הסוד (שימו לב, לייצוגה של העיירה היהודית מעט מעל ראשו של הילד, שיש בה קונקרטיות של דלות,המנוגדת למחזה רב ההוד עליו מיוסדת התמונה),אבל כן חשים בה את תחושת המסתורין העזה,והבלבול,שדמותו של המקובל (כייצוג של היהדות)–מעוררות אצלו;שניוּת שבין התפעמות ובין חרדה עזה.–אני חושב שאני בוחר להתבונן בתמונה, כייצוג של יהדותו של אמוש, זהות שפתע נחתה עליו, וכל מה שאומרת לו יהדותו היא דמותו של המקובל האוחז פרח אל-תשכחני, מוסיקה של כלייזמרים, ותמונת עיירה חשוכה. אימרה אמוש לדידי יודע כי הוא כבר אינו הילד, וחרדתו מפני דמותו המפעימה של המקובל, כבר חשוכת תום ילדות. במידה רבה,נדמים לי פני המקובל בתמונה,שלא כפי שמצייר אותם ס' הזהר: שער להתבונן במלכו של עולם,אלא כמיוצגים מתוך שניות שבין שער שיש לפתוח (מסכה)ותהום רבה (שלא ניתן לשער את קיצהּ).זוהי סוג של מחילת ארנב,נפילה אל ארץ-פלאות (טרנספורמציה מעוררת אימה),אולי גם פתח מילוט יחידי בתוך עולם הולך וצר.
ועדיין נותרתי עם תחושה קשה של קסם ומצוקה,המלווה במועקת מה בכל עת בה אני מציץ בתמונה הזאת של אמוש. אולי אני רק משליך על תמונתו של אמוש מרחשי לבי,אך היא מאפשרת לי לחוש את רישומה של היהדות בי: קסם ומצוקה, אהבה ואכזבה, יעוד ומחנק.
*
*
*
חג שמח לכן/ם ולכל היקרות/ים ללבכן/ם
בתמונה למעלה: Imre Amos, The Kabbalist, Oil on Canvas 1938
© 2012 שוֹעִי רז
אני יכולה לפרסם שיר?
תמונה זו,
הַמְּקֻבָּל,
מהלכת עליי מסתורין;
רוקמת מסתורין,
שכן טיבעו של
מיסתורין
להיוותר מיסתורין
גם בשוך פירושו.
מסתורין—
חידה לפנים מחידה,
חידה הולכת ומתרקמת
לכיוונים חדשים
בשעה שחשבת
שפיענחת אגף מאגפיה.
רקמי מסתורין
מתרבים-הולכים כמו
קורי עכביש.
אתה לכוד בהם
כזבוב
ואינך יודע איך
לפדות עצמך.
אף אם היית זוכר
לנטול עימך חוט-אריאדנה,
עדיין דומה היה
כי משהו במבוך היה
נותר בלתי פתיר.
אפילו אינך יודע
האם רשאי היה
להתבונן בשלווה ובעיון,
או שמא עליך לחשוש כי
בכל רגע יתנפל עליך המינוטאור,
או עירין אחרים
מתוך תיבת פנדורה פתוחה.
מנת שועי משובחת.
תודה, איזה כיף פה. כיף גדול.
רוני יקרה, תודה רבה. לא חשבתי על זה כך, ואפילו הופתעתי לגלות מה עריכה בשורות קצרות עושה לזה (במיוחד לחלק שעד לפדות עצמךָ).
כללית, אני מעדיף למעט מן הפרסונה (משורר) ולהמשיך לרחרח פרחים במו חוטמי באחו. ובכל זאת, השיר הזה הפתיע אותי, אפילו נגע ללבי, ובכלל לא כיוונתי אליו כשיר לכתחילה.
תודה מקרב לב על השורותיים האחרונות. אני במצב-רוח קצת שפוף-עגום הערב (דברים שמוטב לא לפרט) והתגובה שלך ממש היטיבה את שעתי (-:
השיר של רוני 🙂 יפהפה, וגם יפה תיארת את מתקפת החושים. המסכה עם העיניים הלבנות מפחידה. משענת הכסא שליד הכליזמר השמאלי נראית כמו כנף והופכת אותו למלאך. ומה זה החוט/עורק האדום בין הזיכריני למסכה (לבו התלוש של המקובל, או השד יודע)?
מרית קרובתי, על הכסא ההופך לכנף חשבתי, אפילו בהתחלה חשבתי שאולי הכלייזמרים הם בכלל תוקעים בשופרות, אבל שופרות הם מעוקלים וכאן נדמה כי מדובר בקלרינטים או אבובים.
בקשר לחוט האדום, איני יודע. הרבה דברים כאן ייוותרו מסתורין (גם לא ניצבתי אף פעם חזותית מול התמונה הזאת, שלדעתי נמצאת במוזיאון אנה-אמוש בהונגריה). אפשר כמובן להרחיק לכת אל "תקוות חוט השני" של רחב והמרגלים, מה שמתחבר לבקשת המפלט, אבל זה נראה לי מאולץ מדיי. אני עדיין תוהה האם מדובר בדימוי, בזיכרון ילדות, או שמא בחלום ממנו הקיץ הצייר.
גם לא ברור לי האם מעל ראש הילד ישנו ייצוג של שטייטעל, או שמא נקודת בידוק של שומר גבול או תחנת משטרה. בימי מלחמת העולם השניה, ככל שאימרה אמוש טולטל ונרדף בשל יהדותו, הלכו והתגברו הדימויים היהודיים ביצירתו, אבל עד כמה שאני יודע הוא מעולם לא היה יהודי דתי, וגם לא ממש יהודי-לאומי, ודומני כי בדימויים היהודיים יש משום אמירה לפיה הצייר מצטרף אל "הגורל היהודי" מפני שהוא הפך לנרדף על שום יהדותו, שמעולם לא היתה נדבך מרכזי בחייו.
שועי יקר,
חסד גדול עשית עם הציור (גילוי נאות, הוא לא כל כך ריגש אותי) לעיתים הדברים שאומרים/כותבים על ציור מוסיפים לו מימד נופך של משהו שלא היה בו קודם לכן אבל כן היה איפה שהוא בתוך המודעות שלך אורב וממתין למפגש עם התמונה שתשחרר אותו מכבליו.
באשר לפרח זיכריני, אני תופס אותו יותר כפרח שאמור למקד את המקובל כשהוא נכנס לפרדס. אולי בדומה ל"כשאתם מגיעים לשיש אל תגידו מים מים" של ר' עקיבא בהוראות כניסה ויציאה לפרדס שהוא נותן לחבריו. מצד ימין של התמונה שני שליש הגובה ישנה דמות אפילה שניראית לי כמין סיטרא אחרא, אופציה אפלה ועוצמתית הממתינה לשעתה, שעוד תבוא, להשתלט על המקובל.
רות דולורס נפלאה כתמיד (ולג'ולי אנדריוז יש עוד הרבה לאן לשאוף).
דודו יקר, זה ציור אניגמטי, הוא לכאורה עונה על איזו ציפיה של קהל יהודי לראות את "המקובל" אבל למעשה הוא חותר בשיטתיות כנגד הדמות המיתית, כי גם המקובל כך מסתמא אינו מעוניין במיוחד להיות "המקובל" אלא מעוניין שייתנו לו לרחרח פרח בשקט.
פרח הקשור היטב בהיסטוריה של הקבלה היא השושנה, שבה נפתח ובמידה רבה נסגר ספר הזהר (מזכרת-הדהוד משיר השירים ומן השירה היהודית-אנדלוסית בספרד המוסלמית), "הזכריני" דווקא מתקשר לתנועה הרומנטית באירופה של המאה התשע-עשרה ולפרח הכחול שלהם.
את הדמות האפילה שבשני שליש הגובה מימין אני מפענח כייצוג של העיירה היהודית, אבל כפי שכתבתי למרית אפשר כי זהו שוטר או נקודת ביקורת גבולות (במקרה זה בין המציאות ובין החלום).
בסופו של דבר שום דבר בתמונה הזאת לא ברור מאליו וגם אחרי שמנסים לעיין בה, שום דבר לא נהיר עד הסוף, ואני מרגיש כי בשעה שהעמדתי כאן פשר, נרקם לו בהסתר אגף שלם של מיסתורין חדשים.
שועי יקר,
ציור מטריד מאד בעיני. אהבתי את המשפטים האחרונים בסוף. גם אני מרגישה דואליות דומה ביהדות שלי.
פניו של האיש, נראות כמו פניו של אדם שכבר אינו בין החיים. אולי לא החיים שבני אדם רגילים מתכוונים אליהם. גם השימוש בצבע צהוב/ מוזהב בעיניים מעורר עוד יותר את התחושה המטרידה הזו. לא הכרתי את אמוש, לי הוא מזכיר את הציירים האקספסיוניסטים הגרמנים, שגורמים לי לאי שקט נפשי. זאת היתה כוונתם, אני מניחה.
מזל שיש קצת טאצ' אלגורי-חומל א-לה שאגל כדי לרכך את הרושם הקשה.
נטלי יקרה, אמוש ושגאל באמת התיידדו בפריס, ואפשר שגם משם התעורר אמוש ל"ציור יהודי". אבל, אם על ציורי העיירה היהודית של שגאל שורה רוח של חלום נוסטלגי ושל נעימות; "המקובל"
של אמוש, העיירה שלו, היא חריבה וכאוטית, מקום של אין-ברירה, סוג של כף-הקלע, מקום שלא רוצים להיות להיות בו בלב שלם אבל משהו משאיר אותך שם.
המסכה הזכירה לי (איני יודע למה) את מסיכת המוות של אגממנון שנמצאה במיקני,אבל לא כמו אגממנון כלל לא בטוח אם מסכתו של המקובל היא מסכת המוות. בספר הזהר במקומות רבים בני העולם הזה נדמים למתים משוטטים, דווקא המקובלים שומרים על פתח ההצצה לחיי עולם (החיים האמיתיים), וראי סוף האדרא זוטא (נדפסה בספר הזהר פרשת האזינו) בה מסתלק רשב"י מן העולם כשעל לשונו המלה "חיים". עם זאת, דומני כי עבור אמוש "המקובל" אינו פתח לחיים האמתיים, אלא פתח לנפילה ארוכה לתהום רבא, ארץ פלאות מעוררת אימה.
חג שמח שועי, יופי של ציור וטקסט מצורף הבאת
מזכיר במקצת את ג'יממס אנסור
בדיוק אתמול בלילה התחלתי לקרוא את ספרו של סמיון ויניקור "המקובל" על המקובל ר' יהודה אשלג. הספר מאד הרגיע אותי והרדים…
אהבתי את הפתלתלות (כל כך הרבה ת'? בטח אני כותבת את זה בשגיאה..) של הטקסט שלך, כן ולא, עלייה ותהום וחוט אדום. פרח זכריני הוא מהאהובים עלי ביותר. פרח מנטרה כזה, אולי כמו שמתכוון דודו
שוב, חג שמח ומלא
איריסיה יקרה, הוי אסוציאציה משובחת (אנסור), לא הייתי חושב עליו בהקשר של אמוש, גם אם הייתי משתדל, ופתאום הנחת אותו וזה מתאים, לגמריי מתאים.
יהודה לוי אשלג הוא דמות מרתקת של מי שהיה סוציאליסט בנעוריו בוורשה (אולי אפילו סף קומוניסט), ולמעשה העמיק מאוד את היסודות השיתופיים והחברתיים בקבלה. אגב, הוא מעולם לא התפרנס מן הרבנות, אלא עבד כפועל בניין בארץ ישראל.
הביקורת היחידה שלי על הקבלה האשלגיאנית נובעת מן הסיסטמיזציה שלה. אשלג ביקש לפרש את קבלת האר"י באופן סגור והרמטי. לדידי, קבלת האר"י (בדומה לתיאור שהענקתי למעלה לציור של אימרה אמוש) היא חידה גדולה. פרש אגף אחד… וכבר תמצא תל שלם מתחתיו הדורש התייחסות. האר"י גם סבר כנראה כי הדברים נתונים כל העת בשינוי ובטרנספורמציה. אשלג לעומת זאת, ביקש ליצב את המערכת הבלתי ממושמעת הזאת, ולייסד אותה על הבחנות בין נותנים ומקבלים, ומזכיר לי אגב כך, מגמות פילוסופיות דווקא של ימי הביניים, בהבחנות בין זכרי ונקבי, שופעים ומושפעים.
לגבי כמה מתלמידיו של אשלג או המתקראים תלמידיו אני מעוניין שלא להרחיב את הדיבור. יש מהם המשתגעים שיגעון ארוך ביוצרם סינתזה משונה בין הפיסיקה המודרנית ובין קבלת האר"י (בעיניי, זה הבל); יש מהם המשתגעים שיגעון ארוך במוכרם ובשווקם את הקבלה על רגל אחת להמונים, עם צמידים אדומים ומיים קדושים וכל מיני מרצ'נדייז. הם כמובן תלמידים יצירתיים מאוד, מפני שהפכו את תורת רבם הסוציאליסט והצנוע, לתאגיד קפיטליסטי שוחר סלבריטאים הוליוודיים. אם שגעונם ארוך, הרי לפחות הם משתגעים אותו כל הדרך אל הבנק.
כמדומני, יונה וולך כותבת בשיר כשבאתי לקחת אותה מן העננים: "ז'וליאן הורוד, השאיר לנו קוּר פתלתֹל". אולי זה הקוּר שמשתלשל מלחיו של המקובל. ובשעה שאני אוגד חוטים פרומים הוא כבר טווה קורים חדשים. (-:
שועי יקר,
אני נשאבתי אל הגולגולת הזו של מת/חי
והיא התחברה אל הרגע בו תודעת יהדותו של אמוש
נכפיתה עליו, ואז ראיתי את המקובל
ולמעשה את כל היהדות, כמעין חידה מפחידה מאוד
שהוא ניסה איכשהו לישב עם עצמו בציור הזה,
דת מתה/חיה שכזו, מפחידה, מהפנטת ולא נפתרת,
זו שמולה גם אתה ניצב בשאלה,
גם אני בעל כרחי.
הצחקת אותי שועי
:)))))))
מיכל יקרה, תודה מקרב לב על ההערה על הדת המתה/חיה, זה מדוייק להפליא. אני כבר כמה שנים אוסף לי שירים אירופאיים בני המאה העשרים שבהם היהדות מיוצגת קודם כל ואחרי הכל דרך 'בית הקברות היהודי'. זאת ממש תופעה, משוררים אירופאיים לא-יהודיים ויהודיים, שכאשר הם מוצאים לנכון להתייחס ליהדות הם מייצגים אותה בראש ובראשונה דרך טורי קברים, או מיקומו של בית הקברות היהודי בעיר ששוקמה אחר המלחמה. מה שמשונה בתופעה הזאת, היא שישנם הרבה שירים בין מלחמות העולם וגם הרבה שירים כאלה אחרי מלחמת העולם ה-II.
זה מגיע לכך שגם יהודה עמיחי וגם רישרד קריניצקי כתבו בשלהי המאה העשרים שירים על שרידי אבני מצבות שנטלו כמזכרת מבתי קברות יהודיים עתיקים (כל אחד היכן שביקר). זה הופך מרגש, עם הזמן, למצוא מדיי פעם שיר או יצירה ספרותית אירופית שבה היהודים חיים ממש, ולא יהודים של פוסט מורטם.
איריסיה, אני מניח שמה שהצחיק היה האסוציאציה ליונה וולך (-:
אשר לתרבות המרצ'נדייז של הרב ברג, תלמידיו ושלוחיו, אני מקווה שהם מוציאים קבלות, שמעתי שצריך הרבה יותר מאשר קמיע, וחוט אדום כדי להתמודד עם רשויות המס האמריקאיות.
אתה לא תאמין אבל חברה שלי עבדה בשבילו פעם בתחום הקבלות
ולא ידעתי שגם ברג הוא אשלגי
פעם ישבתי אצל יונה בחצר, ואתה לא תאמין, היו שם המון חוטים אדומים. אני הייתי כזאת ילדונת ונורא התלהבתי
ולגבי הספר שאיתו נרדמתי אתמול- אני כבר לא יודעת מה לעשות כדי להרדם:))
טוב שועי,
הנה כאן, יש יהודים, חיים ובועטים 🙂
לא מראה משובב עין, הא?
לי אישית יש בעיה. בעיה עם כל התפעלות, התפעמות או נוסטלגיה לימי העיירה היהודית בגולה.
כל זוהר או הוד או מה שלא יהיה שתראה בתמונה הזאת מתפוגגים חיש קל כשנזכרים שלמקובל ו/או צאצאיו לא הייתה באמת תשובה לרשעות של הגויים שסביבם.
כתבת:
'לא תשכח'. לא תשכח את מורשתך, לא תשכח את יהדותך, לא תשכח את אמונתך התמימה בכך שסתרי תורה מבטאים את הסדר הפנימי שנטע הקב"ה בבריאתו.
נו טוף, את הסדר הפנימי שנטע הקב"ה בבריאתו הבינו היטב שונאי ישראל בכל הדורות, הזאב טורף את הכבשים, זהו הסדר ואין בילתו. המקובל וחידותיו עלו בעשן הכבשנים של אושוויץ. אני דווקא בעד לזכור את המורשת הזאת, אבל כמו כל ציוני טוב אני בעד לזכור אותה כדי לא לחזור על אותה טעות פעמיים. לא ללכת שולל אחרי אנשים עם קלסתר פנים בוהק שמתיימרים לדבר בשם כוחות עליונים, לא להיות שוב סהרורי ומנותק ולחיות בעולם של אשליות (גם אשליות של כוח הן אשליות כפי שלמדו הגויים והיום אנחנו מחקים אותם לא רע). לחיות עם הרגליים על הארץ. אין שום " ידיעות וכשרים שמעבר לחוק הטבעי, " פשוט אין.
איריסיה, למרבה הצער, לא מעט נופלים ברשתם של רטוריקנים מלאי כריזמה הבטוחים בצדקת דרכם.
ישבת אצל יונה בחצר? זה מעניין קורים פתלתֹלים אדומים ממש? (-:
אני לא יודע שום דבר על הספר האמור מלבד זה שראיתיו על מדפי חנויות הספרים. לדאבוני, יצא לי להכיר קצת מקרוב בשנים האחרונות שני אנשים שנסחפו בזרם האשלגי (דווקא לא אצל ברג); אחד מהם הגיע לאשפוז באברבנאל (אחרי שנאלץ בהוראת הרב לעזוב מקום עבודה חילוני מכניס ומהנה, לעבוד כשוטף חצרות מדרגות וללמוד תורה אצל הרב כל לילה); אחד אחר, הורה לו רבו להפסיק ליטול תרופות פסיכיאטריות כי עכשיו הוא תחת חסותה של תורת הקבלה האלהית ואינו צריך יותר לדאוג לאיזונו הנפשי. במקרה הראשון, ביקש אותי קרוב משפחה של אותו מאושפז לשוחח איתו על הקבלה ואיך משלבים אותה נכון יותר עם חיים (אני לא חושב שהקבלה היא אמת בלעדית, וגם איני חושב שהיא מפתח להצלחה או לאושר; עיון בחיי גדולי המקובלים יוכיח כי על פי רוב הם חיו חיים קצרים ומלאי סבל). במקרה השני, חבר של אותו "מתחזק" התקשר אליי וביקש שאדבר איתו לפני שהמצב יתדרדר. אני מניח כי עושי דבריהם של אותם רבנים יציגו לך את הישגיהם יוצאי הדופן ואת הסלברטאים שהצטרפו לשורותיהם בהצלחה (ארקדי דוכין, סשה דמידוב וכיו"ב), אבל לצערי יצא לי לראות מקרוב עד כמה החבורות הפסיאודו-קבליות הללו מסוכנות, ואין להן עם חבורות המקובלים של המאה השש עשרה, או עם חבורות הזהר שהיו רווחות צפון אפריקה עד למאה העשרים דבר וחצי דבר.
מיכל, אני מעדיף בני אדם חיים באשר הינם (-:
הי עידו, תודה רבה על התגובה, אני לא אומר זאת ככה, כי חייבים, אלא מפני שהתגובה שלך הבהירה לי, כי מוטב שאוסיף משנה-בהירות לדברים שאני כותב ומפרסם. את הפסקה ממנה ציטטת בהרחבה הבאתי כהתרשמותי לגבי ייצוגו של המקובל על ידי אימרה אמוש, ולא כמביעה את עיקרי דעתי על אודות מעמדה של הקבלה בעולם (סדר הדברים הפנימי). הזכרת לי פתע פולמוס קטן שהיה לי עם פרופסורית מתחום מדעי היהדות, על כך שהיא לעולם לא מצליחה להבין אותי, האם אני בא מצד הקבלה וחבריה הרוחניים או מצידו של ברוך שׂפינוזה וחבריו התבוניים (הדוקטורט שלי, אגב עוסק בהוגים רציונליסטיים כדבעי). אני מעריך שיש לי בקיאות מה בעולמה של הקבלה היהודית (קראתי לא-מעט), אבל אין בי חיבה יתירה (אישית) לספקולציות מיסטיות-משיחיות-מאגיות וכיוצא בהם דמויות כריזמטיות המבטיחות כי הצליחו לפענח את הדרך הבלעדית לסתרי הקיום או מפתח לשער הרזים או לפתח גן עדן גנוז. אני אגנוסטיקן חובש כובע. זה עלול לבלבל. קצת על עמדתי ביחס לקבלה תוכל לקרוא בחלק הראשון של רשימתי "קבלת פדיה" (על הספר "בעין החתול") לחביבה פדיה.
אני מודה לחלוטין שיש לי איזו אהבה פנימית-תרבותית גם אם לא מפוענחת עד-תום לעיירה היהודית ולבטלניה, ואפילו הכובע שאני חובש לראשי אינו רק הדהוד לניו-אורלינס אלא גם לוולוז'ין, אודסה ווילנה, פדובה וליוורנו (ראה למשל רשימה שפרסמתי לפני כשנה שנקרא: בטלן (האפשרות הרביעית)'. עם זאת, אין בי כל קירבה ואהדה למבנה ההיררכי-הנוקשה של הקהילות היהודית מקדמת דנא: פריץ, גביר, רבי, תלמידי חכמים, בעלי בתים, עמךָ-ישראל, לא ממש עושה לי את זה, לזה אין לי אפילו געגוע קל שבקלים. ודאי גם שלא למנהגי השידוכין המעמדיים המקובלים עד עצם היום הזה אצל קהילות החרדים וגם לא לפולחן הרבנים הרווח בכל מקום, על כל גבעה ותחת כל עץ רענן (גם לליטאים בימינו יש באבות, מי היה מאמין).
בדת היהודית, בקבלה, וכך הלאה ישנם קלקולים רבים (כמו בכל מערכת אידיאולוגית/תיאולוגית אחרת) ויש גם יופי רב (לפחות בעיניי). כך שאל הקסם ומצוקה, אהבה ואכזבה, יעוד ומחנק שציינתי כמאפיינים את יחסי אל היהודית בפסקה האחרונה, הייתי מוסיף גם יופי ועצבות, כי יש בדת היהודית (ודאי בהיסטוריה היהודית) גם עצב רב.
בעניין אחר, איני בטוח האם המדינה היהודית שקמה פה רחוקה היא גם בימינו מהיות מגה-שטייטעל או שטייטעלופוליס (פריץ, גבירים, רבנים, בעלי-בתים– תוכל למצוא גם פה בשפע, בלי קשר לדתם), תוכל לפטור זאת בהגדרת ישראל כמדינה יהודית, אבל להכרתי יש בכך יותר מזה, השאלה האם "הם משלנו" או "לא משלנו" חיה ובועטת בכל הסקטורים בחברה הישראלית, דתיים וחילוניים כאחד. קל מדיי לבוז, להחרים, להרחיק, למדר, לנכר, לגדל את ילדיך מתוך תודעה מעמדית, גם זה למרבה הצער מקלקולי החברה היהודית אז והיום.
שועי יקר,
ראשית, אני חייבת לשתף אותך בקנאת-מה ששטפה אותי ביכולת שלך לשטוף את הדף באמת שלך בצורה כה בהירה, קולחת, שירית מזוקקת ואמיתית. כל כך כיף לקרוא אותך.
שנית, אהבתי מאד את הניתוח השלבי, כיצד הגעת מפניו הקורנות של משה (אסוציאציה שקפצה גם לראשי שלי) אל האמונה התמימה, הנסתרת-גלויה, הלא ברורה אך המדוייקת.
שלישית, קראתי כי הינך מבואס-מה בזמן אחרון זה (מקווה שמאז שכתבת את התגובה למיכל המצב השתפר), אך תתן לנפשך להיות מרה עלייך, צא ושמח בכל אשר תפנה אליו את לבך, במשפחתך, ואפילו בגשם שחוזר לעולמנו.
בברכת שנה טובה ושמחה רבה,
אור.
אור יקרה (מקווה שזיהיתי נכונה),
הרשימה נכתבה דווקא על הציור הזה משום שעליו היה לי אפשרי לכתוב. יש כמה ספרים שקראתי לפני כמה שבועות ויותר שמחכים שאכתוב עליהם רשימה וגם איזה דיסק מצוין (אני כותב רק על ספרים שאני מאוד אוהב, או על כאלו שמצאתי בהם משהו שעורר אותי למחשבה, להרגשה, לחוויה) וממש לא היה לי חשק אפילו להתחיל. זה גם ייתרון, כי במצבים כאלו שוב מתגלה לי מה מהותי עבורי ומה קצת יותר רחוק. אבל כשהתחלתי לכתוב את הרשימה על הציור הזה היתה לי ביד רק אניגמה מפרפרת, שניסיתי להביע במלים.
כדברי קהלת (המגילה הזאת שנקראת בשבת חוה"מ סוכות):"עת ספוד ועת רקוד". אז אני קצת סופד עכשיו (הנה בא הבלוז) אולי כדי שיהיה לי חשק אחר כך לשוב ולרקוד (-:
שנה טובה וחתימה טובה (אני מן החותמים בהושענא רבא) לך ולכל היקרות/ים ללבך.
[אגב, תמיד אני תמה על מנהגן של הבריות לאחל "גמר חתימה טובה"; תמיד עוברת לי מחשבה בראש: גמר?! מתי היה חצי-הגמר? את מי ניצחנו שם? מה מקומנו בליגה? איך אפשר לדעת שהחתימה נגמרת?]
בכול העולם לא היה אלא מקובל אחד: א"ס, שדנילו קיש ניסה להעביר מתורתו שהוכחדה קמעה.
תמהּ יקר, הלוואי שנהא כולנו קוראים את "שעון חול", שהוא אמנם בעיניי אחד מספרי הקודש.