*
*
בּשׂרו נא לאוהבים שבאהבה התאהבתי
כְּשַׁחַף בים האהבה, הצוֹלל בּוֹ זהו אני
אוסף מַיִם מִפְּנֵי הים, מגיש אותם לשמים
הצֹופה מרוּם ענן, הדר בּמרוֹמים זהוּ אני
[…] גִּלִיתִי את פָּנַי לאל, צוּר אַהֲבָה פָּתַח עינַי
מי אני— את זאת גִּלַּה לי, גוּף הפּיּוּט זהו אני
[יונוס אמרה, אותי שגעה אהבתך: אנתולוגיה של שירים סופיים, תרגם מתורכית: דניס אוז'לוו, עזרו לידו: סלים אמאדו ואברהם מזרחי, ערכו: תנחום אבגר ועמינדב דיקמן, הוצאת כרצל: ירושלים 2009, עמ' 48]
*
לפני כמה שנים היה מי שהציע לי להעביר קורסים במחשבה מוסלמית במכללה בצפון. אחרי שדנו בכמה פרטים התחלתיים, אמר לי האיש שעליי לדעת שתהיה נוכחות של השב"כ בשיעוריי. אמרתי לו שאם לא היה מגלה לי את הפרט הזה ונותן לי ללמד, לא היתה לי בעיה לקבל את הצעתו. כעת איני יכול ללמד בידיעה שבכיתה יושב סוכן שב"כ, ועוקב אחר שאלות התלמידים.
לפני כמה שבועות שמעתי מפי חבר על ידידה שלו (פגשתיה מספר פעמים בעבר) הכותבת כעת דוקטורט וגם מלמדת באוניברסיטה בארה"ב. הבחורה, אינטלקטואלית ופמיניסטית וגם פלסטינאית-ישראלית, למדה בשעתו לתואר שני באוניברסיטת בר אילן. כאשר התחרתה על מלגת הצטיינות לדוקטורט. הודיעו לה אחר המון זמן, כי היא לא תקבל את המלגה (ציוניה היו מפליאים בכל קנה מידה). כאשר דיברה עם המנחה המיועד שלה דאז, הוא סיפר לה, בסודי-סודות, כי קיבל מכתב מאת רשויות האוניברסיטה, לפיו "אין לאוניברסיטה מדיניות של קידום מיעוטים" או משהו מעין-זה. ואכן, התבוננות על רוב-רובן של המחלקות המוכרות לי באוניברסיטה המדוברת מראה בבירור כי המדיניות הבלתי רשמית הזאת של אי-קידום מיעוטים, אמנם נחזית גם בעין בלתי ממוקדת. מדוע תלמידים/ות פלסטינאים/ות ממשיכים להגיע לשם? הם עדיין מעדיפים את בר-אילן משום שהאווירה שם מתאימה להם לציביון האסלאמי, אם בשל הצניעות אם בשל האוריינטציה יראת השמים.
פעם עצרוני בשער התחנה המרכזית בירושלים ואנשי ביטחון לקחוני לחיפוש גופני מקיף בצד ותשאול בצידו. מה עוללתי? בתיק שלי נמצא ספר עב-כרס בערבית (גופנים ערביים), ששאלתי מבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בגבעת-רם. ידיד אחר שלי (ד"ר לשפה ערבית) הורד פעם מאוטובוס בדרך לירושלים לתחקור שב"כ בג'יפ חונה בצד הדרך, הואיל ואחד הנוסעים דווח כי באוטובוס נמצא נוסע חשוד, הנראה יהודי אך קורא ספר בערבית.
מדוע אני מספר את כל אלה. משום שלעתים נוקעת הנפש מכך שדומה כי המבקש להשתלם בתרבות ערבית בארץ, שלא לצורך שירות בצבא (מודיעין) או באחד משירותי הביטחון (שב"כ, מוסד), כלומר שלא על מנת לעבוד עבורם (וכתולדה מכך: ללמוד להתייחס בעוינות בחשדנות לכתחילה כלפי אוכלוסיה ערבית), נתפס כסוג של איום המצריך תחקור ותשאול וצריך לברר את מניעיו, כאילו שסקרנות אינטלקטואלית או רצון להכיר ולהתחבר לציבור גדול החי עימנו בארץ הזאת, הוא ספק עבירה או עוון.
אחת הפעילויות המשמחות שאני מכיר לעידוד השלום, הזיקה והידידות הערבית-יהודית, הן מפגשיו של המסדר הסופי-יהודי, דרך אברהם, המתחיל בשבוע הבא שנה חדשה של פעילויות. מדובר במפגשים שבועיים (מדי שבוע) בתל-אביב שיכללו מדיטציה, מוסיקה-כלית, מחול סופי-מוולווי, ועיון בטקסטים סופיים-יהודיים בני ימי הביניים שנכתבו בעברית. המפגשים העומדים בסימן שלום, ובהיות אללה/ה', אדון השלום, נחתמים תמיד בטקס ד'כר סופי-יהודי, שבו נאמרים פסוקים ממקורותיהם הרוחניים של היהדות והאסלאם זה לצד זה, וכל החברים יוצרים יחד מעגל תפילה של אהבה ושלום. נוסף על כך, כמה פעמים בשנה, נערכים מפגשים מיוחדים וגדולים של דרך אברהם בנצרת ובעכו, אצל המסדרים הסופיים בצפון: מסדר השלום הקאדרי, והמסדר השאד'ולי-ישרוטי, שם; כמו כן, בישוב המשותף הפלסטיני-יהודי, נוה שלום, הסמוך ללטרון.
האכסניה שתארח השנה את פעילותו השוטפת של דרך אברהם היא בית התרבות הקונסרבטיבי נווה-שכטר, בנוה צדק בתל-אביב, בהנהלתו של הרב רוברטו ארביב, ממייסדי דרך אברהם ומקימיה. בין המשתתפים הקבועים בלימוד והעברת הפעילויות יהיו חבריי וידידיי, ד"ר אבי אלקיים, פרופ' עודד מיימון, השיח' ע'סאן מנאצרה, האמאם אהאב באלחה, אשתו-זוגתו אורה באלחה, והמוסיקאי יאיר דלאל. אני ממליץ בחום על השתתפות בדרך אברהם, לכל מי שדרך השלום והאהבה בין בני האדם טרם נטשתם. למי שאינו מגביל את פעילותו למען חיים משותפים, לשימת פתק בקלפי אחת לכמה שנים או לנוכחות בהפגנות, שכדרכן זועקות בעיקר מה לאו, מה אסור, איזה קו אדום אין לחצות, ולא עוסקות במה שניתן לעשות, ובקידום ממשי של חיים משותפים ושל תרבות משותפת. דרך אברהם עוסקת בפעילותהּ בקידום ופיתוח התרבות המשותפת הערבית-יהודית ובחידוש ימיה; המפגשים הללו מיועדים לכל מי שסקרנות ותקווה מפעמים בליבו ומותירים אחריהם תחושה אופטימית, שבכל זאת לא הכל אבוד.
אני נוהג להגיע לאירועים המיוחדים של דרך אברהם ולא לשיעורים השבועיים; שכן חלקים נרחבים ממצע הטקסטים הסופיים והסופים-יהודיים, מלווה אותי כבר שנים ארוכות— לעתים באופן יומיומי. למשל, מעל הלפטופ שלי בפינת העבודה מונח מדף גדול של ספרות ערבית ויהודית-ערבית, מה שמעיד שברבות הימים הפך המפגש הזה עבורי, לחלק מן היומיום ממש. לעתים אני אף מכרכר כסופי מוולווי (זאת כמובן בתנאי שראשי אינו סובב עליי מחמת כוסית ברנדי עודפת). אני ממליץ על מפגשי דרך אברהם גם משום שהם נגישים וחמי-לב מאוד (אין בהם חומרה וגם לא כובד ראש ונוקדנות של אקדמיה), ונועדים, בראש ובראשונה, למי שמעוניינים/ות להכיר ולהרחיב את היכרותם עם המצע התרבותי והרוחני המשותף: היהודי והערבי.
השנה תתחדש דרך אברהם גם בקורס נוסף: ערבית מדוברת למתחילים בהנחייתו/הוראתו של אהאב באלחה. ההרשמה לקורס תיערך דרך מזכירות נווה שכטר, כאחד מן הקורסים שיתקיימו במרכז [לפרטים נוספים על הקורס למעוניינים/ות ניתן לפנות אליי במייל, או לפנות למזכירות בנווה שכטר, הבקיאים, יש להניח, בכל הפרטים]
*
**
ביום ראשון הקרוב, 11.11.2012, בין השעות 21:30-19:30, בבית התרבות, נווה שכטר, רח' שלוש 42 נוה צדק, תל-אביב, יתקיים מפגש הפתיחה של דרך אברהם לשנה זו. בין המשתתפים: השיח' ע'סאן מנאצרה, פרופ' עודד מימון, המוסיקאי יאיר דלאל והרב רוברטו ארביב. דמי השתתפות: 30 ₪. לבירורים נוספים והכוונה: אוריאל, 052-8976060. שנה טובה.
*
בתמונה למעלה: דרוויש סוּפי מחולל (מן המסדר המוולווי)
© 2012 שועי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
אוי שועי, כמה שהפוסט הזה מבייש אותי
תודה על המידע שועי. אשתדל להגיע לחלק מהמפגשים. מתכנסים שם אנשים טובים באמת, שמוסיפים אור נדיר לסביבתם.
ולגבי השפה הערבית – הלוואי שהיו לי את הכלים שלך להבין ולקרא. לפני כמה שבועות הייתי בבית של משפחה בואדי ערה, במסגרת העבודה שלי. אם המשפחה שלא יודעת עברית, שוחחה אתי ארוכות והקשבתי לה במין הקשבה מלאה , למרות שהבנתי אולי מילה אחת בכל שני משפטים. אי אפשר לומר שקלטתי את הדברים באופן מילולי, אלא באופן אחר, ערטילאי ואולי קרוב יותר. עוד משהו שאני חייבת לעצמי מתישהו.
דודו יקר, וכי למה? דומני כי אתה דווקא חי במקום שבו המפגש הרב- תרבותי הוא יום יומי ממש. ובכל אופן, אם כיוונת בדבריך לדברים שכתבתי על מגמתן של הפגנות ופעילות מחאה.
איני חושב שפעילוית כאלה אינן מועילות (הן כן), אבל בסופו של דבר (וזוהי גם ביקורתי על פרופ' לייבוביץ ז"ל) לצעוק מלוא גרון שהכיבוש משחית ושמול עינינו קם פשיזם יהודי זוהי קריאה שבסופו של דבר פונה רק ליהודים-ישראלים מועטים המוכנים ומזומנים לשמוע אותה (לחשוב מחדש, להעריך מחדש, להתקומם על הקיים). זוהי אינה קריאה היוצרת ובונה תרבות שלום משותפת בין העמים. היא מכוונת להרס הפשיזם (תכלית מכובדת משל עצמה), אבל לאו דווקא לבניין רב תרבותי, עיון משותף, והעמקת ידידות/חברות בין בני אדם.
אגב דודו, מתפלא עליך שלא שמת לב שהסופי בתמונה למעלה מגלם חד-אופן (-:
נטלי יקרה, שלא אצא מגדיל ומשבח עצמי לשווא, הערבית שלי ברובה בשנים האחרונות היא ערבית של טקסטים בני 800 שנה לפחות, שהערבים החיים במדינת ישראל לא ממש דוברים בה. נכון הוא שבעבר (צבא, וכמה שנים של מחקר כלכלי) היתה לי ערבית מעורה יותר בחיי היומיום…אבל כרגע אני כל כך חלוד, שאפילו כשקיבלתי פעם פניה מקולנוען-חבר לתרגם איזה תסריט עברי של פרסומת לערבית, העובדה שזה היה לי קל יחסית היתה בגדר הפתעה נעימה.
דווקא בלימודים בבר-אילן ובנסיעות באוטובוסים בצפון יוצא לי להבין שאני מבין בכלל לא רע. אבל חדלתי פחות או יותר מלדבר, כי שמתי לב שבהרבה מקרים זה פשוט מביא את הצד השני להביט בי בחשד (לא ברור לי אם בשל טיב הערבית, או שמא בגלל טיב הגמגום, שבערבית דורש הסתגלות מחדש. פעם אפילו העיר לי ידיד שכאשר אני מדבר ערבית, אי אפשר שלא להרהר שמא אני מהשב"כ).
לא שועי לא הבנת, עם הדברים האלה דווקא מאוד הזדהייתי.
התביישתי על כך שכאן בארץ חמדת אבות מתגשמים סוכני שב"כ (סוכני שבת?) בהרצאות פילוסופיה, זה כל כך מביש ומשפיל אותי כאדם (וגם כחיה). וטוב שהוצאת את זה לאור השמש המחטאת, משום שאנשים סבורים שהדברים נכונים לתקופת הממשל הצבאי ופסו זה מכבר מהעולם ואינם עוד.
דודו, כל הדברים שתיארתי בחלק הראשון של הרשימה הם מקרים בהם נתקלתי (את חלקם חוויתי בעצמי), לדאבוני. רק אבהיר כי המכללה המדוברת היא מכללה ישראלית. אשר למכתב שקיבל המנחה של אותה דוקטורנטית. אני מאמין לה. היא אשה מקסימה במיוחד, שהעובדה לפיה איזושהי אוניברסיטה ישראלית ויתרה עליה ביודעין היא מחפירה ממש.
אחרי שירותי הצבאי קיבלתי כל מיני מכתבים מרשויות הביטחון לבוא למבדקים, ראיונות וכיו"ב. לכולם לא עניתי, ועם הזמן, המכתבים כבר לא הגיעו. מעולם לא הצטערתי על כך. כבר בשירות הצבאי שלי נוכחתי בכך שצרכי ביטחון דוחים בעיניי מפקדים את ערך חיי האדם, במיוחד כאשר מדובר באדם לא-יהודי, לא התעתדתי לשרת במערכות כאלה אפילו יום אחד מעבר לשירות החובה והמילואים הקבועים בחוק.
עוד דבר, אתמול צפיתי יחד עם אשתי באיזו סידרה, שאחריה היה קדימון שבו אמר בכיר במוסד לשעבר כי "מודיעין אינו מדע אלא אמנות". זה כל כך הבחיל אותי, שאמרתי לאשתי, אמנות? מודיעין פירושו לצותת, לתצפת, לאסוף חומר על אדם בלי ידיעתו, כדי לסחוט אותו לשתף פעולה אחר כך. זוהי אמנות, כשם
שמאפיה (עולם תחתון) היא אמנות (הרי גם ליאונרדו דה וינצ'י וגם דון קורליאונה היו במוצאם איטלקים). העובדה שמדינות נותנות לזה הכשר ואפילו תיעדוף(משיקולי ביטחון, תמיד משיקולי ביטחון) איני בטוח האם היא ראויה לשבח… (בדמיוני ראיתי רוצח סדרתי או כייס האורב מאחורי סניף ביטוח לאומי/דואר ושודד זקנים, או סרסור המהלך בין בתי בושת בהנהלתו, וטוען גם כן שמה שהוא מחולל אינו אלא אמנות).
כמה זה כואב.
לפעמים אני מזדעזע כל כך מהגילויים הבוטים והמזוויעים של פשיזם בחברה שאני מרגיש בדרך כלל שאני חלק ממנה, שבא לי פשוט לברוח לקצה העולם, או לעמוד בכיכר ולצעוק כמשוגע.
יש לפעמים רגעים אחרים, שבהם אני יכול להרגיש שאני אולי קצת מבין, אם כי כמובן לא מסכים. אנשים מרגישים מאויימים, לחוצים מגילויי שנאה רצחנית שנובעים מלאומנות פלסטינאית ופונדמנטליזם מוסלמי, וזה מעורר את המיצים להחזיר בשנאה נגדית, לא כל אחד מספיק חכם כדי לדעת להתעלות מעל זה, ולא להכליל.
הקרבנות הכי גדולים של זה הם הערבים השפויים שמנסים לחיות חיים נורמליים כבני אדם בעלי זכויות לכבוד ושוויון, ועם לב שרוצה להרגיש שייך ומחובר ומוערך כערכו בלי קשר למוצאו. כמה קשה המצב שלהם במדינה שלנו, כמה עוול יש בזה. כל דרך להושיט יד ולהתקרב ולעזור במשהו היא חובה וזכות ושמחה.
לא זכיתי להכיר את התרבות הערבית, אבל ניסיתי הרבה לעבוד בגזרה אחרת, על הבנת המקורות היהודיים שמנוצלים על ידי הפשיזם בעל האצטלא הדתית לכאורה. מה בדיוק הפירוש של מושגים כמו "עם ישראל" "עם נבחר" וכו'. באופן אוטומטי מפרשים אותם לפי התפישות של הלאומיות המודרנית שטבעה ראייה שהיום נראית מובנת מאליה, אבל לפני שלוש מאות שנה לא היתה מוכרת, ובוודאי שלא בזמן התנ"ך וחז"ל. כשבודקים היטב עולות שאלות רציניות בעניין. כתבתי קצת על זה בקישור:
http://nirstern.wordpress.com/2012/10/24/%D7%9C%D7%92%D7%91%D7%99-%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A9%D7%92-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9D-%D7%91%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%9C/
השורות שהבאת נפלאות. תודה.
"הואיל ואחד הנוסעים דווח כי באוטובוס נמצא נוסע חשוד, הנראה יהודי אך קורא ספר בערבית", מה אגיד ומה אמלל, הנה נמצאה קושייה חריפה מחמורו של ז'אן בורידן, המראה-מראה יהודי אבל הספר-ספר ערבי, מה יכריע החזות או הכתיב? זה פשוט עצוב מאוד, בני סיפר לי על מראה שראה בsubaway בניו יורק, בשלוש לפנות בוקר, על ספסל אחד, שחור מוסלמי מעלעל בחדית' ומולו ממש יהודי חרדי שוזף מסכת כלשהי, מסתמא, שאיש לא צלצל לFBI ואף סוכן חרש לא חיכה לשניים בצאתם…
הי ניר, קראתי את מה ששלחת בקישורית. דברים נכוחים, אבל לדאבוני, גינזבורג ודומיו ממשיכים מסורת ארוכה של פונדמנטליזם-מיליטריסטי יהודי, שאת שורשיו ניתן למצוא עוד בספרות התנאית (מדרשי הלכה) וכן בתלמוד הבבלי. כזכור "הטוב שבגויים רצוץ את מוחו"
אינו המצאה גינזבורגיאנית וגם לא הופיעה בראשם של כהנא או לוינגר, כבת-קול מלמעלה, אלא היא מאמר ר' שמעון בן יוחאי. גם תופעה של גזענות כלפי האחר, אינה תופעה שנוסדה רק במאות השנים האחרונות אלא היתה שם מאז ומעולם, החל בדיבוריהם של אחיו הנביאים של משה מרים ואהרן על אודות האשה הכושית, וראה התפתחויות והסתעפויות של מגמה זאת לאורך התרבות הרבנית בספרו של פרופ' אברהם מלמד: "היהפוך כושי עורו" (הוצאת אוני' חיפה, 2002).
ביהדות תמיד היו קולות פרטיקולריסטים וקולות אוניברסליסטים, קולות רודפי שלום וקולות מחרחרי שפיכות דם. היהודים אינם שונים בכך מכל קבוצת אוכלוסיה אנושית מגוונת אחרת. גם באסלאם תמצא מרחב מגוון של דעות, אמנם בשל הטרור שמטילים הפונדמנטליסטים-האסלאמיים בכל מקום, קשה היום להוגי דעות ערבים חופשיים פלורליסטיים, להשמיע קול אחר. אשר למובנים אוניברסליסטיים יותר של המושג "ישראל" וגם בלתי-ביולוגיים-גנטיים בעליל (ועל כן, אני נוטה אליהם חיבה), ראה דבריהם של שמשון דרנגר ושל מר שושני, שהבאתי כאן:
http://wp.me/pJa8q-gvJ
תמהּ יקר, פעם באיזה מקום עבודה, הצעתי לשותף שהיה מוסלמי שנהג להתפלל מדי פעם לחלוק עימי את המשרד שבו נהגתי להתפלל בהפסקה, ולעשות אותו בית תפילה משותף. הרעיון היה קשה לו. באותו אופן, אני מניח, לו היה מציע ערבי-סופי לשותף יהודי אורתודוכסי מן השורה את אותה ההצעה בכל מקום בארץ או בחו"ל– הוא גם כן היה נתקל באיזו הסתייגות.
כבר ר' שמריה האיקרטי (איש כרתים) כתב בשלהי המאה השלש עשרה כי מקור גדול מאוד לשנאות בין בני אדם היא הדת, ובמיוחד האופן שבו מוצגות הדתות, כמתחרות, וכעוינות זו את זו. מבחינה זו, במקביל לפונדמנטליזם הדתי היהודי והאסלאמי ישנם גם תופעות מקבילות של פונדמנטליזם חילוני לגמריי, של אנשים המבטלים לחלוטין את התרבות, הרוח והדת, של הצד השני, בשם איזו "נאורות" מדומיינת, ולמעשה מנסים תמיד להציג את פניהן הנבערות והאכזריות של האסלאם או של היהדות, ולהתעלם מכל המגוון והעושר התרבותי האצור בתרבויות בנות אלפי שנים. כזאת כבר שמעתי גם ראיתי אפילו באוניברסיטאות, נניח, עת ראש מחלקה לפילוסופיה מחליט שאין טעם ללמד במחוזו פילוסופיה שלפני דקארט,ולהתמקד בעיקר בפילוסופיה המערבית (במיוחד קונטיננטלית) של מאה וחמישים השנים האחרונות, כי כל דבר אחר בעיניו הוא בבחינת איבוד זמן. אני טוען שכל תיעדוף של תרבות מסוימת על פני עיון במגוון תרבויות, הוא דבר המסתיר בעומק הדברים, תודעה של שלילת האחר, ביטולו, דחיקתו, מחיקתו. מכאן, ועד דברים ששמעתי מפיו של רב חטיבתי לפיו לפני הכניסה לעזה ב"עופרת יצוקה" הורה לחיילים כי מדובר במלחמת קודש בה אין לחוס על איש (גם לא על נשים וילדים). הדרך אינה כה ארוכה ונפתלת, כפי שאולי היינו מקווים להאמין. גם המקרה הגרמני מוכיח, כי לעתים אנשים שמדירים את תרבותו של האחר, מגיעים עד מהירה לחקיקה כוללת כנגד תרבותו של האחר, ואחר כך לשבירת מטה לחמו של האחר, ואחר כך לגירושו של האחר, ולבסוף גם מסכינים (ולעתים גם מתנדבים) עם הוצאתו להורג (רציחתו). לפעמים זה עלול לקחת לא יותר מעשור, עשור ומחצה.
אבא שלי היה בחור ישיבה בצעירותו וגם דובר ערבית לא רע (פעם, בתקופת המנדט ילדים חרדיים למדו עברית מהרחוב שבו שיחקו עם ילדי השכנים). לא פעם עצרו אותו שוטרים והתחילו לשאול אותו שאלות.בערבית והוא היה עונה להם גם כן בערבית ואז כשנמאס לו מחליף ליידיש. הוא טען שההבעה על פניהם הייתה כל כך מבדחת שחבל שלא צילם אותם.
אה כן. האם באמת רבי שמעון בר יוחאי חתום בוודאות על הפסוק הזה ? (באמת שאני בור מוחלט בתחום).
אני חייב להגיד שהסיפור על אישתו הכושית של משה דווקא מציג עמדה מאד חד משמעית נגד הגזענות וזהו אחד הסיפורים שאני יותר אוהב בתורה. מרים סלדה מצבע עורה השחור של אשת משה וכתגובה העניש אותה אלוהים כך שעורה הפך לבן לגמרי מצרעת (את אוהבת עור לבן? בבקשה).
הי עידו, הזכרת לי את השוטר אזולאי (לא מצאתי בגרסא של שייקה אופיר, שהוא אזולאי שאיו בלתו, ג'יימס בונד שלנו) בהפגנת החרדים:
כמדומני שזיהיתי את גבי עמרני כראש הקהל החרדי דובר היידיש בהפקה של הבימה… צריך עיון (-:
תודה. הרשימה על חנוכה נפלאה ומחכימה מאוד.
לא מוטל בספק אצלי שהיהודים אינם ולא היו מעולם שונים מכל קבוצת אוכלוסיה אנושית אחרת, והמקורות בתנ"ך ובחז"ל לא מנסים לצייר זאת אחרת. (בתנ"ך מסופר על האבות דברים כגון גירוש הגר, ועל הסרבנות וקשיות העורף ביציאת מצרים ולאורך כל דרך. וכמה תוכחות יש בנביאים. וחז"ל דיברו על הקנאים והסיקריקים ועוד ועוד)
מעניין אותי יותר לא מה שחשבו אז האנשים מבחינה היסטורית, אלא מה העמדה שמוצגת על ידי חז"ל כעמדה ה"אידיאלית" של התורה. זהו משום שיש לי כבוד כלפי חז"ל כאנשים שעבדו ברצינות ועומק להעמיד דעה מעובדת ותבונית. וגם משום שיש להם משקל בחברה שלנו כמקור לתרבות ולמסורת שלנו, וכל שכן למי שדתי במידה כלשהי.
יש לדעתי מקום לחקור יותר לעומק את משמעות הסיפור על האשה הכושית וכן את מאמרו של רשב"י שהבאת. הוא הרי דיבר על גויים וזה הרי מושג שטעון הבהרה אם משמעותו לאומית או אידיאולוגית-אמונית או רוחנית או אחרת, אפשר לבדוק את שאר המקומות שהוזכר לשון גויים. וגם אז טעון בירור איזו אמונה הוא ייחס להם שמצדיקה אמירה כזו. ולדעתי אין לשמוע בו באופן אוטומטי לא מבוקר את הצליל שאנו מכירים מהעברית המודרנית.
גם בנושא של "כושית", אצלנו לקרוא למישהו כושי בנימה שלילית זה אוטומטית מצלצל כגזענות על רקע צבע עור. מי אמר שאז היה בכלל משמעות כזו לצבע עור. אולי כן, אבל זה טעון בירור היטב.
למשל בדעת זקנים מבעלי התוספות פירשו: "כי אשה כושית לקח. בדברי הימים משמע כושית ממש שהיתה מלכה, ומשה משל על כוש ארבעים שנה. ולכך אמרו אך במשה דבר ה' כלומר וכי בשביל שדבר עמו הקדוש ברוך הוא נתגאה שלא רצה ליקח אשה מבנות ישראל הלא גם בנו דבר ולא נתגאינו בכך. ונראה שעל אותה מלכה שלקח היו אומרים כן, כי מצפורה בורח היה מפני פרעה ואנוס היה". ועיין עוד באבן עזרא וברשב"ם שפירשו לפי הפשט והשכל הישר בעיניהם, וברש"י שפירש לפי המדרש. לכל הפחות הפירוש שהצעת הוא לא היחיד האפשרי.
לרוב אין עמדה אחת בחז"ל שהיא העמדה המוסכמת כעמדת התורה, ויש אצלם לגבי הרבה נושאים דעות שונות. ויתכן כעקרון שיש גם אצלם בשם התורה דעות לאומניות ופשיסטיות. צריך רק לברר אם זה אכן כך, ואם כן מה משקלן ומה הדעות האחרות ומשקלן.
איך שלא יהיה, הנושא הרי לא יוכרע בפלפל במאמר אחד כזה או אחר. די בכך לדעתי שיהיה מוסכם שהדברים לא חד משמעיים ופשוטים, ושהם טעונים לימוד רציני. אנשים כמו הרב גינזבורג ואחרים משתמשים בכבוד שיש לחלק מהאנשים למושג "תורה" והאסוציאציה שלה למושג "אלוהים", ולהיותה כעין 'סמל לאום' אצל חלק מהציבור, ומנצלים זאת כדי להפוך ציטוטים מהמקורות לססמאות גזעניות לאומניות מחרחרות שנאה ומלחמה. ססמאות שמעניקות ללאומנות לגיטימציה ונופך קדושה, ומשתיקות את היושר הפנימי וטוב הלב הפשוטים האנושיים שנמצאים גם אצל חלק מהנוהים אחריהם. אם מישהו מהם יקלוט שהשפה שלנו אינה כשפת המקורות, ושמשמעות הציטוטים טעונה בירור ואפשרי מאוד שאינה כמו שנדמית בשמיעה ראשונה, זה יכול אולי לנטרל קצת מהכח של השימוש בסיסמאות האלה.
לכל הפחות הדברים שנויים במחלוקת. שהרי כתוב בילקוט שמעוני: "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ בין גוי בין ישראל, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשיו של אדם רוח הקדש שורה עליו"
ובבא קמא דף ל"ח עמוד א':
"רבי מאיר אומר מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". כהנים ולוים וישראלים לא נאמר, אלא "אדם". הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול".
עוד לעידו, הציטוט המדוייק משום ר' שמעון בן יוחאי: "הטוב שבגויים הרוג, הטוב שבנחשים רצוץ את מוחו". המקור הוא במכילתא דר' ישמעאל (מדרש הלכה תנאי בן ראשית המאה השלישית. טרם הצלחתי לאתר את המקור המדוייק בספרייתי; ישנה גם מכילתא דר' שמעון בר יוחאי, אבל זהו טקסט ששוחזר בחלקו על ידי ר' דוד צבי הופמן בשלהי המאה התשע עשרה, מתוך אזכורים של חיבור כזה בכמה וכמה מקורות יהודיים שציטטו מפיו, במיוחד מתוך מדרש הגדול, מדרש אגדה לר' דוד העדני, בן ראשית המאה הארבע עשרה שנערך בתימן); הוא מופיע גם במדרש תנחומא (אוסף של מדרשי אגדה המתוארך למאה השישית או השביעית לספירה); במסכת סופרים שנערכה בתקופת גאוני בבל (יש להניח במאה העשירית לערך) נכתב משום רשב"י: "הטוב שבגויים בשעת מלחמה הרוג". אפשר כי מאמר זה במסכת סופרים סייע לנצי"ב מוולוז'ין לפסוק באמצע המאה התשע-עשרה כי בעת מלחמה על ישראל לנהוג כמנהג האומות ולהרוג כפי שבשדה הקרב נוהגים. תפישת המלחמה כהתנהגות נורמטיבית וכהסכם בין האומות אצל הנצי"ב סייעה לפוסק ר' שאול ישראלי (הדמות ההלכית המרכזית בישיבת מרכז הרב אחר פטירתו של הראי"ה קוק) להכשיר מבחינת ההלכה את פעולת קיביה בראשית שנות החמישים, עת תושבי כפר ערבי נטבחו בפעולת תגמול על ידי חיילים ישראליים.
ואודות האשה הכושית, אני ממליץ מאוד לקרוא את ספרו של פרופ' מלמד שהזכרתי באחת התגובות למעלה. זהו ספר חשוב ומבהיל משום שהוא מראה את היקף הגזענות שרווחה (ואולי עדיין רווחת) אצל "גדולי ישראל" (חשוב להדגיש כי גם במאה השש עשרה היו רבנים שהצליחו למרות הדעות הרווחות של דורם, להימנע מכך).
ניר, בוודאי שישנם קולות לכאן ולכאן, ודומה כי על המקורות שהבאת בשלהי דבריך סמך הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל, עת פסק כי כל אדם מבאי עולם עשוי להתקדש ככהן גדול, וראה שם דבריו.
הדברים שהבאת משום ילקוט שמעוני לר' שמעון מווירצבורג (אשכנז, אמצע המאה שלוש-עשרה) מבטא את רוח הזמן במקומותיו, עת גם בכתבים יהודיים רבניים, כגון ספר השם לר' אלעזר מוורמס והן בספר ערוגת הבשם לתלמידו, ר' אברהם בן עזריאל, ניכרת המגמה לפיה האנושות עומדת בפני הגאולה האחרונה, ביאת המשיח, והתעלות האדם למדרגת רוח הקודש; דעה זו היתה גם מקובלת מאוד אצל אנשי הרוח הנוצרים בני הזמן, משום ששנת 1240, ואח"כ שנת 1260, נקבעו אצל תלמידי האסכולה היואכימית (יואכים מפיורה), כשנים בהם תעבור האנושות לידי מלכות רוח הקודש. אגב, באותם אזורים האמינו גרמנים רבים כי הקיסר פרידריך השני הוא האדם שייזכה להביא את האנושות כדי מדרגה זו (אלא שסופו שנהרג). כך שלטעמי, צריך להבין את דברי השמעוני מתוך פרספקטיבת הדעות בזמנו ובמקומותיו.
אגב, גם הרמב"ם באגרת תימן הביא דברים תמוהים בדבר מסורת מאבותיו לפיה הנבואה עתידה לשוב בשנת 1217. היו שחלקו האם הדברים הללו אכן יצאו תחת ידי הרמב"ם (למשל א"ש הלקין בשעתו). אבל בדור האחרון (מ"ע פרידמן) הולכת ומתחזקת ההערכה לפיה הרמב"ם מוסר שם מסורת אותנטית מדבי יהודי ספרד.
מה שמוכר אפילו פחות הוא שבנו של הרמב"ם, ר' אברהם החסיד, נגיד יהודי מצריים, כתב בספרו הגדול כאפיה' אלעאבדין (=המספיק לעובדי ה') כי הסוּפים הם תלמידיהם-ממשיכיהם של נביאי ישראל ולכן ראוי ללמוד מהם ומדרכיהם. מעולם לא נתקלתי בהתייחסות רבנית נרחבת לזה, מחוץ למשפחת צאצאיו של הרמב"ם, אף על פי שמדובר בפוסק של יהודי מצריים, ובבנו של אחד מחשובי הפוסקים בכל הדורות (גם אם הרמב"ם עצמו לא היה סופי ולא השתייך לחוגים הסופיים-יהודיים במצריים בעצמו).
מאוד מעניין. תודה.
האסלאם הוא באמת דת אחות, כמעט שאין סתירות או הבדלים. לכאורה אין שום מניעה מבחינת היהדות להאמין שהיתה התגלות אלוהית למוחמד. לא כתוב בשום מקום שזה נמנע או סותר משהו. הוא בסך הכל אמר פחות או יותר רק שיש להאמין בתנ"ך. למה שלא נאמר שאנחנו לא כופרים במוחמד וממילא אין טעם לעשות נגדנו גי'האד? אין לי ידיעות לגבי האסלאם והקוראן, אני שואל, אם יהודי חרדי היה אומר שהוא מאמין במוחמד ובקוראן האם זה היה סותר למשהו מחרדיותו?
לגבי ילקוט שמעוני, בפשטות הוא לא חיבור אלא ליקוט שליקט מדרשי חז"ל, הרבה ממה שהביא יש לו מקבילות בחיבורים מתקופת חז"ל, והשאר הוא בסגנון חז"ל ולמה לא להאמין לו שהוא ליקט ממדרשים ולא כתב מדעת עצמו?
ניר, בתקופות מסוימות תמצא רבנים והוגים שהביאו לשונות מן הקוראן, מן החדית' ומן הסופים
בכתביהם ואף לעתים כתבו כי הדברים הובאו בשם צדיקים (קשה לומר שזאת תופעה נפוצה מדיי אך היא מצויה במיוחד בין כתבי יהודי ספרד המוסלמית ואח"כ בין החוגים הסופים-היהודיים
של צאצאי הרמב"ם במצריים). גם באותה תקופה לא היתה אחדות דעים לא לגבי מחמד ולא לגבי האסלאם, וראה למשל דיונו של ריה"ל באסלאם בראשית ס' הכוזרי, ובדברי הרמב"ם על מחמד באגרת השמד. והנה כאשר התאסלם שבתי צבי בשנת 1666, גם אם המשיך אחר כך, כפי שמעידים תלמידיו ועדי ראייה, לקרוא בשם ה', ולעתים גם לחגוג את חגי התורה, בכל זאת הפך מנודה ומשוקץ בעיניי רוב אלו שהאמינו בו ללא סייג קודם לכן.
האסלאם עצמו אינו מאמין כלל בתורת משה. האמונה היא שתורת משה היא זיוף, וכי עזרא הסופר כתבהּ מדעתו בתקופת שיבת ציון ולא קודם לכן. המוסלמים מקבלים על עצמם את האבות, את יוסף, את משה, אהרן ומריים כנביאים, רק הואיל והקוראן מכיר בהם ככאלה. אך מכל מה שהעליתי עד כה עולה כי מוסלמי אינו יכול להאמין כי התורה המוחזקת בידי היהודים היא 'תורה מן השמיים'. יתירה מזאת, המוסלמים אמנם נצטוו לכבד את היהודים כאחד מ"עמי הספר", אך לא האמינו כי היהודים הם בני העולם הבא. חלק ניכר מן הפולמוס היהודי-מוסלמי של ימי הביניים עוגן בניסיון המוסלמי להציל את נפש היהודי הסורר, שאמונתו דנה אותו לחיי העולם הזה בלבד.
עם זאת, במיוחד במחנה הסוּפִים וגם בין כתבי השיעה-אסמאעיליה' (שנחשבת כיום ככת כופרת, גם בעיניי השיעים ברובם, גם בעיני הסונים ברובם) רווח השימוש במקורות יהודיים ובמסורות יהודיות. וכך אגב, היה אצל פרשני הקוראן הראשונים (למשל א(ל)טברי. למשל,
על פיו הבן שהוקרב על ידי אברהם בהר המוריה היה יצחק. חמש מאות שנים אחרי כן בפירוש הגדול של האחים ג'ליליין, הועלמה הידיעה הקודמת, ונכתב כי הבן שהובא להר המוריה היה אסמאעיל (ישמעאל), וכך מקובל היום ברוב עולם האסלאם. אותו דבר לגבי מסגד אלאקצאא', אין כל עדות בקראן ואצל פרשניו הקדומים כי מיקומו של המסגד הקיצון היה בירושלים, או שהיה לו מקום גיאוגרפי בכלל (מדובר בתחנה במסע הלילי של הנביא מחמד השמיימה), והנה החל במאה האחת עשרה וודאי יותר ויותר אחר-כך (בעקבות מסעי הצלב) הועמק זיהויו של מסגד אלאקצאא' עם מסגד "כפת הכסף" אשר בירושלים.
ברור שמדרש שמעוני הוא אסופת מדרשים (שנערכה במאה השלוש עשרה). ברי גם שהוא מכיל ידיעות בנות זמנו, ואינו רק ליקוט של מדרשים קדומים. מבחינה זאת דומה הוא למדרשים ערוכים מאוחרים כגון מדרש בראשית רבתי, מדרש אגדת בראשית, ומדרש במדבר רבה (פרשות במדבר ונשא) שנערכו, רק בשלהי המאה האחת עשרה, כפי הנראה בפרובנס; וכדוגמת מדרשי זוטא שנערכו במאה השתים עשרה בארם צובא, ומדרש הגדול (שהזכרתי) שנערך בתימן.
מאוד מחכים. תודה.
עד כמה שידוע לי מותר ללמוד תורה עם נוצרים ולא עם מוסלמים. האמונה המוסלמית אמנם קרובה יותר ליהדות אבל מצד שני הם מעלילים עלינו שזייפנו את התורה.
עידו, ראה מה שכתבתי לניר בתגובה הארוכה למעלה שדנה ביחסי היהדות-אסלאם. הואיל והנוצרים קיבלו את הברית-הישנה (כמבוא לברית החדשה אמנם, ותחת פרשנות כריסטולוגית, הרואה בכל סיפורי התורה נבואות על הופעתו העתידה של ישוע) שררה וגם שוררת עד עצם היום הזה קירבה רבה יותר (כמובן, הכל יחסי) בין הדתות. מה שכן, הרמב"ם פסק כי האסלאם הוא אמונת ייחוד והנצרות היא עבודה זרה; ברם, ר' מנחם המאירי מפרפיניאן (פרובנס, צרפת) פסק בראשית המאה השלוש עשרה כי דווקא האומות הנוצריות הן אומות גדורות בנימוס ומוסר, ודווקא המוסלמים לדידו חשודים בכמה מן העבירות שעליהן נקבע "ייהרג ובל יעבור". כך שיש פנים לכאן ולכאן, גם כאן. מה שחשוב להדגיש הוא שהסופים נרדפו על פי רוב על ידי משטרים אסלאמיים דתיים קיצוניים ורבים ממנהיגיהם נהרגו, נרצחו או הוצאו להורג בידי מייצגי האסלאם האורתודוכסי הרשמי.
ניר, בבקשה, שמחתי להגיב (-:
שועי, בקשר להערתך על היחס האקדמי למיעוטים. שמא גם המזרחים הנם בחזקת מיעוטים בארצנו בעת הזו, או בעת ההיא שעליה כתבת. קראתי בעיתון הארץ שהשר כחלון התקבל למינהל עסקים, עם מילגת הצטיינות, באוניברסיטת הארווארד. השאלה המתבקשת היא האם כחלון כמשל היה עשוי להיות אצלנו "מעוכב מילגות" במדיניות שכזו.
הי שלי, ברוכה הבאה. תמיד התמיה אותי מדוע במחלקות למחשבת ישראל ברחבי הארץ מכהן בסגל על פי רוב בן/בת עדות המזרח אחד/ת, אם בכלל; או מדוע כל מיני מכוני מחקר מפעילים אחת לכמה שנים קבוצה על "כתיבה מזרחית" או "תודעה מזרחית", קבוצה יצוגית בודדת שכזאת, שנבלעת בים של קבוצות אחרות בהן עוסקים בהגות אמריקאית או אירופאית בלבד.
איני איש של מאבקים ; אבותיי גם לא נולדו ככל שידוע לי בארצות האסלאם (יש לי כנראה רבע איטלקי-ספרדי אבל כמה דורות אחורה) ואני לא נוהג להבחין בין בני אדם על פי מוצא הוריהם. אני מניח שלו היית מפנה את השאילתה לאחד מנשיאי האוניברסיטאות הוא היה משיבך כי אצלו מתקבלות החלטות על פי קריטריונים תחרותיים של מצויינות בלבד. כל מי שמצוי קצת במציאות האקדמיה, רואה שאין זה כך כלל. אבל איני בטוח האם זהו עסק של אשכנזים-מזרחים בעיקרו. כפי שזהו עסק של קשרים (משפחה, חברות בין משפחות, קרובי משפחה של תורמים גדולים ושל תעשיינים כבדים או של פוליטיקאים משפיעים– למשל באוניברסיטאות/מכללות מסויימות משתלם מאוד להיות קשור להנהגת הבית היהודי או להיות קרוב משפחה של אחד מרבני יש"ע; באוניברסיטאות/מכללות אחרות משתלם להיות מקורב להנהגת חד"ש ומר"צ, או להיות בת של ראש ממשלה או נשיא, איש מפלגת העבודה בעברו– לפעמים זה מוביל אותך ישר לפרופסורה). ככל שאני מתבונן לגבי כל האנשים המתקדמים היטב שאני מכיר, התוודעתי בשלב כלשהו לקשריהם העדיפים במעלה צינורות האקדמיה. מצוינות ודאי אינה גורעת, אבל כנראה לא ממש מועילה. לדאבון לב, המציאות מראה כי בשביל לתקוע יתד צריך איזה Inside Man במקומות המשפיעים,ויותר מכך, מעבר לכך, בדרך כלל כרוך בכך שהנהלת המוסד או מקבלי ההחלטות ייראו בך לכתחילה כ"אחת משלהם".
שלי, לדאבוני ישראל היא סוג של מגה-שטייטעל (עיירה יהודית שגדלה למימדי מדינה) או שטייטעלופוליס, בה אתה מוצא את עצמך שוב ושוב נשאל "הוא משלנו?". אם הייתי יודע את הדברים הללו מראש כנראה לא הייתי פונה לאוניברסיטה שפניתי אליה כי מראש לא התאמתי (בכיפה אולי כן, למרות שאני חובש כובע כבר חמש שנים), בדעות הפוליטיות, בציביון האינטלקטואלי ובעוד כמה וכמה ממש לא. הואיל ועבדתי כל ימי התואר הראשון (פרנסת המשפחה) ובאתי לאוניברסיטה רק ליום שבועי אחד ומחצה (קיבלתי שחרור מן העבודה) ולקחתי כל מה שנכנס במערכת (8-20:00) מאוד התאים לי אוניברסיטה שנמצאה קרוב לבית. בחיי, זו היתה הסיבה העיקרית. בהמשך דרכי עשיתי טעות וביכרתי לוותר על העבודה לטובת האקדמיה (בהמלצתם ועידודם של כמה פרופסורים, שכבר הבטיחוני שאני רגל וחצי בתוך המחלקה), הייתי אז בסוף שנות העשרים לחיי, וכנראה עוד לא העליתי בדעתי שככל שאתקדם כך ייערמו בדרכי יותר ויותר מכשולים והכשלות.
אני מצטער מאוד על ההיסטוריה החיפאית ועל העוול. בימי הקמת המדינה היה מקובל כנראה בשמו של האינטרס המדיני-ציוני לרמוס את חיי הפרט, ובפרט את חייהם של מי שלא החזיקו בכרטיס האדום (חברות במפא"י, תמיכה בבן-גוריון). ואף על פי כן, למיטב ידיעתי, כיום, את מנהלת מרכז אקדמי באונ' ישראלית מובילה בעלת שם עולמי, תפקיד להתכבד בו.
אחתום בסיפור, לעתים יוצא לי להתראיין לעבודה במכללה (לא הרבה מדיי). ראיון בלתי נשכח היה לי במכללה נוספת בצפון (של התנועה הקיבוצית). הם זימנו אותי לראיון. נסעתי שלוש שעות לכל צד (בתחבורה ציבורית) ובאתי כמו שאני תמיד עם כובע וטי-שירט. כל הראיון ניסו לברר האם אני מצביע ש"ס, האם אני אוהד את הרב עובדיה יוסף, האם בכוונתי להחזיר תלמידים בתשובה, מה דעתי על אריה דרעי, מה אני חושב על התנחלויות, האם אני מעריץ נסתר של הרב קוק, האם אתייחס אחרת לתלמידים/ות ערביים/ות. ועוד סדרת שאלות "מקצועיות" כאלה. יצאתי מזועזע מן הראיון. אפילו הערתי במהלכו על טיב השאלות, ואפילו אמרתי כי לו היו קוראים היטב את ה-CV או אפילו מגיעים לאתר שלי (צירפתי לינק) אפשר שהיה אפשר לדלג על פני החקירה הדתית-פוליטית הזאת. אז הפסיקו רגע והתחילו לשאול שאלות לעניין, ואז שוב הופיע גל שאלות חדש מאותו סוג. בקושי החזקתי מעמד עד תום הראיון (ואפילו הערתי כי איני מבין מדוע הטריחו אותי צפונה אם קיום המצוות, שמעולם לא הסתרתי, כל כך מפריע להם לכתחילה). בתום הראיון הודיעו לי, להפתעתי הרבה, שהתקבלתי, לחצו את ידי, וביקשו שאשלח סיליבוסים (ואכן כתבתי ושלחתי, ואפילו קיבלתי מחמאות על טיבם). כעבור שבועיים (זה ממש לא הפתיע אותי), קיבלתי הודעה שמצאו מועמד טוב יותר מאונ' חיפה, והם מצטערים וכיו"ב…(רמז, שם משפחתו לא היה רז, זה היה משהו שאי אפשר לטעות במוצאו, חלילה). תכתובת המיילים המאשרת את קבלתי ואת הדחתי עוד נמצאת אני חושב אי-שם… זה ללא ספק היה ראיון העבודה ההזוי ביותר (וגם הפוגעני ביותר) בו נכחתי.
אגב, אני מכיר חוקר שמוצאו מבני עדות המזרח, שעבד שם כמה סימסטרים בשעתו (הוא השתבץ היטב במערכת האקדמית בינתיים). לדבריו, עדות פיו, כמה אנשים מאוד חזקים בתחום מן האוניברסיטה העברית ומאוניברסיטת באר שבע, מאוד-מאוד המליצו להכניסו ובתקיפות. כך שכנראה שישנם דברים המחלישים מאוד את השאלה "הוא משלנו?".
שועי, ברוך הנמצא. וברוכה אכסנייתך הנאה.
אם הבנתי אותך נכון, אזי לכל זרם פוליטי בארצנו מסונפת מובלעה אקדמית, בין אם אוניברסיטה או מכללה. כלומר, החכם ילך למקום שנועד לו, והצדיק ילך לאן שיילך ויצדיק את הרבים.
אם הבנתי אותך עוד יותר נכון אז בעצם פרופסורה היא עסק משפחתי. משמע, גם אם יגיע צדיק גאון הדור, הוא לא יקבל פרופסורה מסיבות גנטיות, שיתוארו במונחים של מעוכב מילגות, שהרי לעולם מובלעה אקדמית מצויינת אצל עצמה. ולעולם הצדיק חי באמונתו בלבד, על מים ולחם ודאי.
כאשר קמו אוניברסיטטות בעולם, יהודים לא יכלו ללמוד בהן. הם קיבלו השכלתם בבית. האבא והסבא היו האחראים על ההשכלה. כבר בשורש של המוסדות האקדמיים הראשונים היתה הדרה של תלמידים ממשפחות יהודיות לטובת משפחות נוצריות. ודאי בפדואה ודאי בהארוורד.
גם אני אינני אשה של מאבקים: אני משתפת פעולה. אני משתתפת כחוקרת בקבוצות מחקר כמו אלה שציינת, שהן כביכול ייצוגיות אך, בודדות. השתתפתי כחוקרת באוניברסיטת גטינגן הגרמנית. השתתפתי כתלמידה מן המניין במחלקות שיש בסגל שלהן נציג אחד בלבד מבני "עדות המזרח". יותר מזה, באוניברסיטת חיפה, שחלק מסויים שלה נבנה על אדמתי בהר הכרמל, אדמה שירשתי מאבות אבותיי, לא זכור לי במחלקה שבה למדתי אפילו נציג אחד "מבני עדות המזרח" (על בנות מי יהין לדבר, מי יחרף נפשו להציע "מבנות עדות המזרח" לאיזה סגל…). ואולי…. דוקא משום כך מצאו בי "אחת משלהם", שהרי הציעו לי מסלול ישיר לדוקטורט ולהוראה לפחות בשלוש מחלקות. שתים בארץ, ואחת בבריטניה (עיין, ערך תיק אישי).
נ.ב. סבי האגרונום היה ד"ר לחקלאות, שידע להשביח אדמות. אשתו-אלמנתו, סבתי, רכשה כל מיני טרשים. אלא, שאבא חושי בנה עליהם אחר כך אקדמיה. כדי שלא תהיה חייבת לנו פרופסורה, מפא"י לא דיווחה לאבי על כוונתה לבנות שם את אוניברסיטת חיפה על הכרמל, אלא רק תבעה מיסוי גבוה על האדמה. כך, רכשה אותה מאבי בסכום סמלי ביותר.
אינני אשת מאבקים. אך אני חובבת צדק בכלל וצדק אקדמי בפרט. צדק נעשה באמצעות תקנה נקודתית. אסתפק בתקנת תמיכה שתכיר בזכאותם של צאצאי סבי ללמוד ללא שיהוי נוסף וללא תשלום נוסף במוסדות אקדמיים חיפאיים הנתמכים על ידי כספי-ציבור. זכות כזו הרי מוענקת על מגש של כסף, זה שנים רבות, לילדי-הפרופסורה, שהתפתחה על אדמתי הגזולה.
אל תטעה במימד הרגשי של דבריי. פיצוי נקודתי בגין עוולות שנעשו על ידי מנהיגי-ציבור בשם הציבור הוא נורמה שדרשה מפא"י מזולתנו קבל עם ועולם. דרשה וגם קיבלה.
בסמסטר שעבר נסעתי פעם בשבוע ברכבת מבאר שבע לתל אביב כדי ללמוד ערבית באוניברסיטת תל אביב. שמתי לב לתופעה מעניינת: גם כשהרכבת הייתה מלאה נוסעים, נשארו המקומות שלצידי או מולי ריקים. עד מהרה הבנתי שהסיבה היא ספר הלימוד לערבית שפתחתי, או תרגילי פועל בערבית שמיהרתי לסיים לפני שאגיע לשיעור. הרכבת היא מקום מצוין לשיעורי בית. עכשיו, כשהסיבה ברורה לי, אני מקפידה לפתוח ספר כתוב ערבית ומבטיחה לעצמי נסיעה מרווחת.
הי עמליה, ברוכה הבאה. לדאבוני אנחנו מסתובבים בחברה ישראלית המלמדת את חבריה לבוז: לבוז לתרבות לא-יהודית או לבוז לתרבות היהודית (תלוי באיזו עיר אתה גר);
לבוז לכל מי שלא בוחר "לעשות כסף" (למשל היחס לו זוכים עובדות/ים הרווחה והשירותים הסוציאליים במדינת ישראל הוא יחס מבזה); לבוז לכל מי שלא מחזיק בסמלי הסטטוס המייחדים את הסביבה החברתית בה הוא דר; לבוז לעולים, לבוז למהגרי עבודה, לבוז לפליטים. לבוז לעניים (יש שיכבה שלימה של ישראלים שכאשר מדברים איתם על עוני הם מפליטים כלאחר יד פרזיטים שלא עובדים). ובכלל כל אלו, לבוז לתרבות הערבית, המלווה חלקים ניכרים מן היישוב העברי מאז העליות הראשונות ועד עצם ימינו אנו.
מכל כך הרבה בוז מסופקני אם משהו טוב יצמח פה אי פעם מלבד מיזמי נדל"ן, אוכל, תחבורה ומדיה חדשים.