אני כותב כאן רק על מיעוט- בטל של ספרים מתוך אלו שאני קורא. מדוייק יותר: אני מקפיד לכתוב על אלו שאני אוהב בלבד, או על ספרים מצאתי בהם דבר יוצא דופן, מסעיר, מעורר מחשבה; אני נמנע מלכתוב על ספרים שקראתי ולא הותירו בי רישום מחמת רישול, גריעות, או שלא הותירו בי רישום חיוני כלשהו. כמובן, אני מניח, אני יכול למנות כמה ספרים טובים, שלא כתבתי אודותיהם, הואיל והם לא קלעו ממש לטעמי, ולא מצאתי מה לכתוב עליהם או איך לדון בהם. סיפורו של הספר שאסקור כאן היום הוא אחר: הוא נכתב על נושא חשוב מאין-כמוהו וככל הנראה במיטב הכוונות הטובות של מחברו, ובכל זאת, אף על פי שחציתי אותו מצד אל צד, ככל שהצטברו להם העמודים עליהם עברתי, הצטברה גם ביקורת (אולי גם תרעומת) שרק הלכה והתעצמה עם כל עמוד חולף.
לכאורה, ספרו של רוב רימן, מייסד ומנהל המכון הבין לאומי לזכויות אדם "נקסוס" בהולנד, אצילות הרוח – אידיאל נשכח, הוא קונטרס אמיץ המנסה בשארית כוחותיו לקרוא לציויליזציה האנושית לשוב (כלומר לחולל ריאקציה) אל ערכי התבונה, ההשכלה וחירויות האדם שהיו לפנים לוז הגותה של תנועת הנאורות האירופית; במיוחד מתעכב רימן על דמותו של הסופר תומס מאן, כמי שגילמה לדידו רוח פַּן-אירופאית של שלום, חירות, ואופטימיות ביחס לאדם ולגאון רוחו; אופטימיות שלדידו נדרסה על ידי חברת הראווה הקפיטליסטית, ותרבות ההמונים, האומרת להפוך כל דבר (כל יצירת רוח) לכדי מוצר צריכה. המחבר אמנם מודה כבר בפתח דבריו על ידידותו האמיצה וארוכת השנים עם ביתו הצעירה של מאן (אליזבת מאן בורגזה) שנפטרה בינתיים, שהיתה פעילת איכות סביבה משפיעה ותורמת גדולה לארגוני "זכויות אדם". הוא גם מפרט באופן נוגע ללב את סיפור ידידותם אהבתם של ביתו של מאן ושל ידיד נעורים שלה, פסנתרן יהודי גאוני וטראגי (ג'וזף גודמן) שהעריץ את אמריקה על שהעניקה לו בית וחיים חדשים, ובמיוחד את המשורר וולט וויטמן שהיה לדידו אדם מופתי, יחיד בכל הדורות.
ניתן להתווכח על הפיכתו של תומס מאן דווקא לאידיאל המופתי של איש הרוח האירופי המעולה, אליבא דרימן. בפרט שבדורו לא היו חסרו אנשי רוח אחרים, שהיו מחויבים בכל מאודם לתפישה קוסמופוליטית ליברלית הדוגלת באידיאלים של שיויון, חירויות אדם, השכלה ושלום. חשוב להזכיר בהקשר זה את ספרו של סטפן צווייג, בן דורו של מאן, העולם של אתמול (1940), ממואר על חורבנה של אירופה, ועל קץ תקוותיו של אינטלקטואל וינאי שגדל וחונך לכך, כי השלום, החירות והאחווה בין בני האדם הנן בהישג יד, ואז באו מלחמות העולם: רעב, גירוש, חורבן, דכוי ומוות שהמיטו המשטרים הטוטליטריים, ושוב ושוב שברו את כל חלומותיו. כמו כן ניתן להזכיר שורה של מאמרים שחיבר הסופר והאינטלקטואל, בן-הדור, יוזף רות, שפורסמו בראשית שנות השלושים של המאה העשרים בכתבי עט אופוזיציונריים, בהם התריע על עליית הטוטליטריזם באירופה והשלכותיו העתידיות על חיי האדם וכויות הפרט, והֶרֶס כל-מה שמזוהה כיצירה אינטלקטואלית עצמאית וויטאלית תחת הדיכוי של אותם משטרים.
ביקורת התרבות של רימן, אינה קוראת אך ורק להרמת קרנה המחודש של ספרות הומניסטית ליברלית, השמה לפני עיניה את גאון רוחו של האדם ואת התבונה ואת ההשכלה כגורמים המקדמים את המין האנושי כולו לקראת עתיד טוב יותר, או מבקרת נמרצות את חברת הראווה הצרכנית המערבית, המעריכה את האדם על פי עומק ארנקו והיקף רכישותיו, ונכונה לשעבד בני אדם באסיה (ככח עבודה זול וחסר תנאים סוציאליים) לשם סיפוק צרכיה; רימן מזכיר את הזוועות של היטלר וסטאלין ושל משטרים טוטליטריים אחרים בני המאה העשרים; הוא גם מורה על בגידת אנשי רוח לא מעטים, שבכרו לאמץ את "העמדות המוכתבות מגבוה" ולא לאבד את כסאם ומעמדם התרבותי-חברתי. עם זאת, רימן בוחר לא לעמת את עצמו עם העובדה לפיהן רוב מוחלט של אזרחים העריץ ורומם את אותם דיקטטורים מעל לכל דבר אחר, ותמך בהם לאורך שנות שלטונם. יש מי שיקראו לזה פסיכוזת המונים, ובכל זאת המונים בחרו בדיקטטורים בנפץ חפצה. האידיאל ההומניסטי ליברלי חירותני וקוסמופוליטי אותו קורא רימן לקומם היה מראשיתו ועד הנה, נחלתו של מיעוט בין בני האדם, ומעולם לא היה לרוב מהותי באירופה או מחוץ להּ (אף לא בימינו-אנו).
רימן גם נמנע לגמרי מביקורת גלויה כלפי ארה"ב של ימינו המדברת בשם ערכים של חירות, ליברליזם, ואחווה בין בני אדם, אף על פי שארה"ב הליברלית לכאורה הקימה מחנות מעצר גם בשנות הארבעים של המאה הקודמת וגם בראשית העשור הקודם, והפרה זכויות אזרח של מי שנתפסו כאויבי הממשל (יפנים—בשנות הארבעים, פעילים קומוניסטים- בשנות החמישים, פעילים אסלאמיסטיים—לאחר פעולת הטרור במרכז הסחר העולמי). לא ברור אפוא האם מי שרואות בעצמן דמוקרטיות ליברליות הן אכן מגינות חירויות האדם והשלום, אבל רימן העומד בראש מרכז שרבים הנוהג לערוך כנסים על אדמת ארה"ב (כך הוא מציג זאת בספרו) טורח דווקא להדגיש בספרו דמויות השרות שירי הלל לארץ החירויות וההזדמנויות הבלתי מוגבלות. כמובן, הוא גם אינו מתעכב מדיי מצב זכויות האדם הבעייתי מאוד ברוב מדינות מזרח אסיה, ברוסיה, אפריקה, המזרח התיכון ודרום אמריקה. הואיל ומגמת פניו היא כינון-מחדש של האינטלקטואל ההומניסט הקוסמופוליט הפועל ללא משוא פנים לרווחת כל בני האדם, לא יכולתי שלא לחוש פעמים, אגב קריאה, רתיעה ממה שניכר כביקורת אירופית הומניסטית כביכול כלפי תרבות הצריכה הוולגרית והדה-הומניסטית, אך ברגיל, מתעלמת מכל מי שאינו נתפס כאירופאי, ומכל תרבות שאינה עוברת בציר שבין אפלטון-שפינוזה- קאנט ושות'. קריאתו של רימן,עם כל כוונותיה הטובות, היא בסופו של דבר קונטר-פלורליזם ונגד רב-תרבותיות. אל הנאורות ואל החירות יכולה להוביל לדידו רק מורשת תרבותית אחת בלבד, שאין בלתה.
רימן מבכר לכל אורך ספרו לגלגל אנקדוטות על חיי פילוסופיים וסופרים, חלקן נדושות למדיי, על פני דיון מהותי במשנותיהם הפילוסופיות וההגותיות של אותן דמויות; גם לא ניכר בספרו דיון עמקני בסוגיות של מחשבת הנאורות, ספרו אינו כולל התייחסות להוגים, הממשיכים בימינו בארה"ב ובאירופה את מחשבת הנאורות (רולס, דבורקין,סרטורי) ואף לא למבקריהם (קימליקה, וולצר, חומסקי). מחשבתו— עם כל כוונותיה הטובות, היא קונפורמיסטית-שמרנית בהוויתה, ביקורתו— נעימה ומצודדת; ברם, בסופו של דבר, האורתודוכסיה הפילוסופית-התרבותית שהוא מייצג יש בה טעם לפגם רב; לטעמי— גם פגיעה עקיפה בזכויותיהם של בני אנוש בלתי-אירופאיים, במיוחד בזכותם לחיי תרבות פרי-רוחם, שאינם כפופים למערב, לאינטלקטואלים שלו, ולדיסקורס עתיר הממון שלהם, בהכרח. יותר מכך, ביקורתו של רימן על תרבות ההמונים, ועל הכסף המניע את העולם, אינה מביאה אותו לביקורת רדיקלית כלפי אצולת הממון העולמית והעדפותיה, וכלפי האופן שבהם האיחוד האירופי או הממשל האמריקאי מתנהל כלכלית. אף לא יכולתי להימנע מן המחשבה כי רימן מנסה להשמיע קול שהוא שמרני ומאופק די הצורך, כדי לא להקים עליו את התורמים למרכז שבראשו הוא עומד. ואם כך הוא, מה שחר יש לדבריו כאשר הוא מביא את ברוך שׂפינוזה כדוגמא לאיש רוח נעלה שסירב לקבל משרה באונ' גרמנית, כדי שהכסף שישתכר שם ותלותו בממסד האקדמי לא יפגע בחירויות הכתיבה שלו? רימן נוהג בדיוק ההפך— כאילו האפשרות לפגוע במי מאילי הממון התורמים לאוניברסיטאות הגדולות באירופה או בארה"ב ואולי גם למרכז שבראשו הוא עומד, פשוט מדירה שינה מעיניו. בכך הוא נדמה כעסקן-אקדמי יותר מאשר כאינטלקטואל בעל יושרה.
אין ספק כי כתיבתו של רימן עשויה להיות למופת בפני אנשים העומדים בראש מרכזים אקדמיים בין לאומיים לזכויות אדם ולשלום באירופה ומחוץ לה, משום שספרו מצליח לדלג בין הטיפות, להתעלם מן העוולות היום-יומיות שמבצעים ממשלים שונים ועתירי ממון ברחבי העולם, לדחוק את כל מה שאינו עולה בקנה אחת עם תפישתו התרבותית האדוקה של מחברו. הוא באמת עושה את כל הניתן כדי להוכיח את נאמנותו לתורמיו וגם כדי לא להבריח תורמים עתידיים. אין לי ספק כי אותם ראשי מרכזים עמיתים ימהרו לטפוח על שיכמו בחיבה ויחמיאו לו על סיפרו היפה בפעם הבאה שהם ייפגשו בארוחת ערב מפוארת עם תורמים בכנס בין לאומי גדול המוקדש לזכויות אדם ולחירויות הפרט; אז יוכלו לספר זה לזה בפרוטרוט ובניחותא אגב האזנה לסוויטות לצ'לו ליוהאן סבסטיאן באך— אנקדוטות על ברוך שֹפינוזה, וולט וויטמן, תומס מאן, צ'סלב מילוש, נטליה גינצבורג, ללגום יינות משובחים בצוותא, ולהיאנח מעדנות על דלדולה העולמי של רוח האדם, ועל אותם ימים יפים שהיו ואינם עוד. האם הספר עשוי להחכים את מי שלא בא מתוך מעגל עמיתיו ותורמיו של רימן ואינו שייך לחוגי האריסטוקרטים-החדשים,"אצילי-הרוח",הטופחים זה לזה בידידות עלי-שכם? זוהי שאלה גדולה; ההוצאה לאור כותבת כי הספר זכה להצלחה גדולה בהולנד ותורגם לחמש-עשרה שפות. ובכל זאת, במחילה, אני אותיר את השאלה הזאת פתוחה.
רוב רימן, אצילות הרוח: אידיאל נשכח, תרגמה מהולנדית: ענבל זילברשטין, עם הקדמה מאת ג'ורג' סטיינר, אחוזת בית, הוצאה לאור: תל אביב 2012, 165 עמודים.
*
חג חנוכה שמח לכל הקוראות והקוראים
*
ביום שלישי הקרוב (23:00-19:00) יתקיים אירוע מיוחד של דרך אברהם: מפגשים רוחניים במתחם הסוּפִי ישרוּטִי בעכו העתיקה, שיעמוד בסימן מסורות האור המשותפות במיסטיקה הסוּפית, בקבלה ובחסידוּת. האירוע יכלול, בין היתר: הדלקת נרות מסורתית, קריאה בקוראן, מדיטציה, מחול סוּפִי, דיוּן ועיוּן (בהשתתפותי), מוסיקה, ומעגל אהבה לשלום. כל המעוניינים/ן בפרטי האירוע, כתבו אליי, ואשלח לכם/ן את פרטי האירוע ואת התכנית המליאה.
8
בתמונה למעלה: Henry Ossawa Tanner, The Banjo Lesson, Oil on Canvas 1893
© 2012 שועי רז
רק אומר שאצולת מדעי הרוח כבר איננה אצולה, אלא אריסטוקרטיה שימיה ספורים בהיותה נתונה לחלוטין לחסדיהם של אנשי ההון החדשים: בעלי תאגידים, משחקים במניות וברוני היי-טק, ולעובדה שעבור חלקם, משום מה, עדיין נחוץ להתהדר במעטה של תרבות גבוהה, אבל כפי שצפה אדורנו, לא לעולם חוסן, אנשים שעשו את כספם מהליכה לפקולטות יוקרתיות של כלכלה, מנהל עסקים וחשבונאות לא רואים איזה צורך אמיתי ממלאים הhumanities מלבד אסקפיזם שרלטני ומבזבז משאבים עבור כול אותם אנשים מרחפים שאינם יודעים כיצד להתנהל נכון בקפיטל. כך שייתכן, שגם מן הבחינה הזו, רוב רימן מפספס את הרכבת מבלי להבין שהיא יצאה מזמן.
תמהּ יקר, לדאבוני, ככל שאני חושב על זה יותר, ספרו של רימן הוא מפגן יחסי ציבור (מה שנקרא במכונים/מרכזים שכאלה "נייר עמדה") שנועד קודם כל לעיני "העשירים החדשים". רימן כמו מזמין אותם להשקיע מעט מממונם במרכז זכויות האדם בהנהלתו (לשמר את קהל התורמים הקיים, לפנות לתורמים חדשים). הוא ימשיך בהטפה ריאקציונרית חסרת-השפעה מהותית שאינה מעצבנת אף אחד, יזמן ועידות וכנסים ברחבי העולם בהם יופיעו אנשי רוח בתשלום ובאירוח מלא. התורמים יוכלו להינות מהחזרי מס (תרומה מוכרת) ומהתהדרות בהיותם תורמים גדולים, מנצנטים של ממש, לנושא של זכויות אדם וחירויות הפרט ברחבי העולם. בד בבד, הם יוכלו להמשיך לנצל את פועלי הרעב בבנגלדש, את סדנאות היזע בסין, לכרות יערות גשם, לזהם נהרות מחוץ לאירופה וצפון אמריקה, לפנות בכח אוכלוסיה מקומית-ילידית לטובת מיזם חדש, לקיים עסקות נשק גלובליות, למכור תרופות שפג תוקפן באפריקה, למכור תרופות לדילול הדם ההורסות בטווח הארוך את מסת השרירים בגוף. דברים כאלה. זה נהנה וזה אינו חסר. לפנים זה היה נקרא קולוניאליזם או אימפריאליזם, כעת זו יזמוּת גלובלית, זה באמת משנה?
איני מכיר לא את רימן ולא את המרכז שלו אלא מתוך מה שמסופר עליו מתוך דפי הספר; לצערי, סיפרו הביא אותי הוא לכדי תחושה מאוד לא-נוחה, כמו האזנה למטיף רטוריקן, היודע לפרוט על רגשות ולהגיד דברים שמיעים ומעוררי סימפתיה ואמפתיה, המצפה שבתום דרשתו יתמלאו כיסיו.
שועי יקר,
גם אני נוטה להיות חשדנית כלפי חוקרים שכותבים את הגיגיהם ממרחק בטוח ממושא המחקר שלהם, ועם זאת – אלה שטבועים עמוק בתוך הבוץ של הקיום היומיומי לא בדיוק יכולים לפרסם מחקרים אקדמיים מפולפלים.
אז מה האופציה – נראה לי שאדם כמו מוחמד יונס למשל, שהקים בנק להלוואות קטנות ושינה את חייהם של מליונים בהודו ובמקומות אחרים בעולם – הוא דוגמה טובה לזה. והוא לא לבד יש אחרים שיודעים לתרגם את הרעיונות שלהם למעשים ולחולל בעזרתם שינויים ממשיים. במקרה הזה טוב ונחוץ להעזר בבעלי הון. חשוב לאתגר אותם מדי פעם בבקשות ולו כדי שנעזור להם להרגיש קצת יותר טוב כשהם הולכים לישון…
נטלי יקרה, התגובה שלך כוללת את כל מה שניסיתי לומר למעלה ברשימה, ומוסיפה גם את האלטרנטיבה (-: אני באמת חש אכזבה מכך שבית הוצאה ישראלי רואה בסיפרו של רימן, כרך חשוב או מהותי; כמו שכתבתי לעיל הוא שמרני-ריאקציונרי להחריד, אירופוצנטרי להבהיל (אבל קורץ לתורמים אמריקנים), ובמיוחד אינו כולל ולו קצה-קצהו של דיון עמקני במצב זכויות האדם בעולם, או בפילוסופיה של הנאורות האירופית שאת מורשתה לכאורה הוא יוצא לשבח. ספר מוזר להפליא, היוצא לכתחילה בפוזה אינטלקטואלית וככל שהעמודים חולפים מתגלה כחיבור הנועד לשרת יעדים מסוימים שלהערכתי אינם נוגעים דווקא לכבוד האדם, לשיויון, ולזכויות, אלא לקידומם של כנסים מפוארים שבהם יוכלו עשירי אירופה לפגוש בכמה סליבריטאים משכילים. אפשר גם שייסגרו כמה עיסקות, אפשר שייתרמו כספים להוצאת ספרים חדשים וייתמכו במרכז של רימן לעוד שנת פעילות. מה בין זה ובין קידום ממשי של ערכים שבשבחם יוצא המחבר לדבר– בשבילי זוהי חידה גדולה.
כדי להבין את התרעומת שלך אולי כדאי שתתן תמונה יותר רחבה ואני מתכוון למשהו ספציפי ביותר: האם תוכל להצביע על חיבורים מהסוג הזה שאינם לוקים בכגון אלה? וכוונתי לספרים שנוצרו באקדמיה דווקא. והרי זהו טיבו של עולם זה. מתקני עולם אמיתיים אינם יושבים באקדמיה. אם נקח את חומסקי לדוגמא תחום הידע שלו אינו קשור כלל וכלל לפעילות שלו שבגינה הוא כה התפרסם.
בקיצור עולם כמנהגו נוהג.
קאספר, הזכרתי את סארטורי, רולס וולצר, קימליקה (כולם היו/עודם אנשי אקדמיה ככל הידוע לי). נכון שאת הרדיקליות של חומסקי קשה מאוד למצוא באקדמיה ובכל זאת הוא הקים לו שגרירויות ושלוחות בעולם האקדמי (בישראל למשל יש באונ' תל אביב וגם באונ' בן גוריון היו/ישנם כמה מתלמידיו ותלמידי תלמידתו; למשל טניה ריינהרדט, שלא חשכה אף-פעם מתלמידיה בשיעור מבוא לבלשנות מבואות לביקורת התרבות והפוליטיקה של חומסקי. בחיי, לפחות חצי שיעור מדי שבוע הוקדש לביקורת פוליטית עירה מאוד). סיפרו של רימן הוא כל-כך בלתי-אינטלקטואלי וחסר מעוף, עד שלידו אפילו "פני אדם" למרטין בובר הופך מאסטרפיס למדני מעולה (ואינני מחובביו של בובר, יש לזה כמה סיבות, שעמום, חוסר מעוף ושמרנות גדולה, הן הגדולות שבהן). ובכל זאת, היה גם אברהם יהושע השל שידע לבקר את הממשל האמריקני על וייטנאם, וגם לצעוד קודם לכן עם מרטין לותר קינג באלבאמה במצעד זכויות אדם (מצעד שעליו הגיב שהיה בשבילו חוויה של "להתפלל דרך הרגליים"). אני לא בטוח עד כמה רעיו בסמינר התיאולוגי היהודי בניו-יורק שבעו נחת מעמדותיו הפומביות אלו, וכמה זה עזר לגיוס תורמים. אולי זו היתה הסיבה הסמויה לכך שגרשם שלום וא"א אורבך התנגדו כל-כך להעסקתו בארץ, גם כאשר עלתה האפשרות הזאת. הם פשוט הבינו שלפניהם מישהו שלא ייכנע לעולם למרותם ולהוראותיהם, והוא ימשיך לומר, לכתוב ולעשות כל שיעלה ברוחו. ישעיה ליבוביץ' כזכור, גם כן לא נרתע מלומר את דעתו גם כאשר היא היתה בלתי פופולרית,ובעיני אנשים מסויימים גם משתלחת.כזכור הוא לא הצר על כך שהבעת דעותיו בפרהסיה עלתה לו לבסוף בפרס ישראל, אף על פי שבתחומים הרבים בהם עסק, ודאי היה ראוי לקבלו יותר מהמון פרופסורים אחרים.
שועי ידידי, גרשם שלום וא"א אורבך היו בעצמם טרבלמייקרים לא קטנים כשלעצמם. הראשון היה חבר בברית שלום בעוד שבעיני רבים מ"מקבלי ההחלטות" מימין ומשמאל תנועה זו נחשבה גם אז ל"קיצונית". גם א"א אורבך לא היה ממש שייך למיינסטרים הוא הקים בשעתו תנועה שביקשה למשל לבטל כמה צומות ואף יצאה נגד הממסד ובשל כך זכה לקתונות של צוננים מהמבקר ברוך קורצוויל. כך שנראה שהתנגדותם להשל נבעה יותר מגישות מחקר שונות ואולי השל נתפס בעיניהם כמספר סיפורים וכדרשן מוכשר ותו לא. ובנוגע ללייבוביץ, הפרס שלבסוף לא זכה בו לא היה על הישגיו המדעיים במדעי הטבע (איני יודע אם בתחומים אלו תרם תרומה יוצאת דופן יותר מחוקרים אחרים). הפרס היה על "תרומה מיוחדת לחברה", והשופטים ביקשו לתת את הפרס דווקא על עמדותיו המוסריות ועל העמידה בשער, אלא שלבסוף גברו מתנגדיו והפרס בוטל.
קאספר, אנו חלוקים בכמה נקודות. [א]. שלום של "ברית שלום" בשנות השלושים (עם בובר ומאגנס) השמיע פחות ופחות קול פוליטי שמאלי אחר "המרד הערבי" (1936) שבו כזכור נרצח המזרחן עמיתו המזרחן לוי ביליג, שהיה אף הוא איש שלום. אם תבחן היטב את עמדתם הפוליטית של תלמידיו המאוחרים, תמצא כי מקצתם כבר נטו לימין הפוליטי במובהק, כך לפחות בכל האמור ביוסף בן שלמה וביהודה ליבס (בתקופות מסוימות). יותר מכך, לא זכורה לי התרעמות של שלום על כיבוש יו"ש ועזה ועל הממשל הצבאי שם, ולא ריבים גדולים שלו עם ליבס תלמידו, שכמדומני התגורר אי-אז בשנות השבעים בהתנחלות. [ב]. גם אורבך וגם שלום נהנו משלטון ללא מיצרים בתחומי הוראתם לא רק בתחומי האוניבריסטה העברית, אלא בכל האוניברסיטאות בארץ. אני יודע לפחות על שני מקרים בשנות השבעים בהם ניהל שלום את השמתם של תלמידיו או תלמידיו של ישעיה תשבי באוניבריסטאות שאינן האוניברסיטה העברית, בבחינת "הנה כחומר ביד היוצר, ברצונו מאריך ברצונו מקצר". ראוי להזכיר גם את העובדה לפיה דחק כנראה שלום את יוסף וייס מחקר החסידות. לגבי שלטון הטרור של אורבך, לראיה נוספת, ספריו החשובים של מקס קאדושין בנושא מחשבת חז"ל מעולם לא תורגמו לעברית ולא הפכו לחלק מן השיח האקדמי בארץ בימי חייו של אורבך, שספרו חז"ל: אמונות ודעות, היה לטקסט מכונן (לא ברור לי למה ומדוע) ואילו אסופה מקוצרת של רעיונותיו של קאדושין ("בעולם המחשבה של חז"ל) הוצאה רק בשלהי שנות השבעים, אם אני עוד זוכר נכון, לא על ידי הוצאה אוניברסיטאית, וללא התייחסות של ממש. למרבה הצער גם חוקרי תלמוד חשובים שפעלו במקומותינו כגון אברהם וייס, מ"ש פלדבלום ואחרים, שתהמחו בקריאה ספרותית מדוקדקת של הסוגיות, מה שכנראה היה "מתקדם" מדיי עבור אורבך הפילולוג-ההיסטורי,כך שלא נשמע קולם– כי לא היו מן הגווארדיה של אורבך. השיקולים של השניים (שלום ואורבך) להילחם באפשרות העסקתו של א"י השל בארץ אינם חשובים, מה שחשוב הוא שהיה להם את הכח להרע והם כפי הנראה ניצלוהו היטב ולחשו כבעלי-לשון על האזניים הנכונות כדי למנוע את הגזירה שהם עצמם לא יכולים היו לעמוד בה [ג] הואיל ופרס ישראל הוא פרס פוליטי ומקבליו מראים בעצם קבלתם אותו את מידת התקבלותם באקדמיה, כוחם ועוצם ידם, לא ייפלא כי ליבוביץ' לא השכיל לקבל פרס על הישגיו במדעי הטבע; הוא לא היה איש רעים להתרועע, יש להניח כי לא השתתף בקוקטיילים לפני ואחרי כנסים, וגם לא הצטיין במידת החונף הנאה למי שמשחר אחר אלו הפרסים. יתר על כל אלו, היתה לו ספריה תורנית עתירה מדיי בביתו הצנוע והסגפני, דבר שבמקומות מסויימים עדיין נחשב לחטא חמור. [ד]. ודאי מוכרת לך פרשת "הבריכה" עת ליבוביץ' נאבק לבדו כנגד פתיחת בריכת האונ' העברית (כמוסד במדינת ישראל שהיא מדינה יהודית) בשבתות הקיץ בפני המרצים וסגל משפחותיהם. הבריכה כמדומני אמנם ננעלה, לאחר שזמן מה נהנו חוקרי העברית בשבתות הקיץ ממרחץ נאה. אני בטוח כי הפרשה הזאת נרשמה אף היא בכמה וכמה פנקסים שחורים של הממהרים להתפנקס, עוד בטרם חשב ליבוביץ' להעלות על דל שפתיו את המלה "יודונאצים".
שועי ידידי, אני שמח שאתה מרחיב את הדברים וחולק עמי מידיעותיך הרבות. בנוגע לסעיף [ג] אתה בוודאי יודע שזה לא מכבר יצא החיבור "גרשם שלום ויוסף וייס : חליפת מכתבים 1964-1948", אם כן, מלומדים אלו קיימו ביניהם יחס הדוק ולא כפי שמשתמע מדבריך ששלום הרחיק את וייס.
אשר לדחיפה שנתנו שלום ואורבך לתלמידיהם – אך טבעי הדבר שמורה מבקש להפיץ את האסכולה שלו על ידי מינוי תלמידים מוכשרים למורים בכל מקום אפשרי. גם מורים מאוניברסיטאות אחרות בעבר ובהווה עושים כן, וזה טבעו של עולם. אלא שהאוטוריטה של שלום ואורבך הייתה מכרעת והם הצליחו יותר מאחרים. כלום עלינו להלין על הטבע האנושי? האם יש לראות בכך שחיתות?
איך שלא יהיה בסופו של דבר מה שנשאר הוא ההישגים המחקריים האמיתיים ולא הכוח הפוליטי של האיש יהיה גדול ככל שיהיה. עיין נא במאמרו של י' זוסמן בחוברת הקטנה שערך דוד אסף: "אפרים אלימלך אורבך: ביו-ביבליוגרפיה מחקרית" ירושלים: האגוד העולמי למדעי היהדות, תשנ"ג-1993 שם מותח זוסמן (תלמידו של אורבך) ביקורת חריפה מעין כמוה על חיבורו המרכזי של אורבך "חז"ל – אמונות ודעות" ולא משאיר ממנה אבן על אבן. חוששני שרק מפני הנימוס אין הוא אומר במפורש שכל החיבור אינו אלא מגדל פורח באויר ודרשנות בעלמא.
קאספר, אחר התגובה הקודמת נזכרתי בהתכתבות עם שלום ובספר שיצא בעקבותיה, וגם בהתכתבות משולשת וייס-שלום-שרה הלר וילנסקי שפרסמה פעם הלר-וילנסקי, והנה ראיתי כי כבר מיהרת להגיב על כך, ועל כן חייב אני בהסבר. שמעתי כבר מכמה מקורות כי כל-כמה שהאישיים הללו התכתבו ביניהם דחק שלום את רגליו של וייס מחקר החסידות. הואיל ואיני בקיא מספיק בפרשת שלום-וייס (כאמור, איני מעורה מספיק בחסידות ובמחקר החסידות), לא אכנס אליה יותר. רק אעיר כי כל מי שיודע דבר מה על התנהלות האקדמיה יודע על יחסים שבהם מאיר הגורם האוטורטיבי תחילה את פניו לאוטודידדקט הבא מן החוץ או לתלמיד-המוכשר, ואף משבחו ונהנה משיחתו, אולם משעה שזה האחרון מעז לחלוק על דבריו או להציע אלטרנטיבות פרשניות לא אחת מסתיימים הדברים בדחיקה, בביטול ובהדרה. בחזרה להשל, אני חושב שהוא היווה איום ממשי על האוטוריטה של שלום בחקר החסידות, לא רק מפני שהיה נצר לשושלת אדמור"ים אלא מפני ששלט היטב בכתבי האדמור"ים, ובכל זאת ההין להעמיד שיטה משלו, סוג של שלב שלאחר "השלב האחרון" השולמיאני, דבר שודאי הפחיד את שלום עד מוות. עם זאת, יש להניח כי מה שהטריד את שלום ואת אורבך היה לפני הכל המגמה הא-היסטורית של השל בחקר מקורות חז"ל, הפילוסופיה היהודית והקבלה. אגב, בניגוד למקובל, אני סובר כי השל קרא מקורות קבליים והבין אותם, כמה וכמה מן הרעיונות האצורים בכתבי ההגות העצמאיים שלו מבוססים על כתבי מקובלים למן המאה השלוש עשרה ועד המאה השמונה עשרה, וכמובן על הלכי רוח של ראשוני החסידות.
אם כן, אם שלום ואורבך התנגדו ל"מגמה הא-היסטורית של השל בחקר מקורות חז"ל", כניסוח שלך (ואני נוטה להסכים עמך) הבה אפוא וניתן לאישים אלה לנוח על משכבם בשלום ונאמר שהתנגדותם להשל היתה "לשם שמים". כלומר, לא התנגדות שמקורה אישי אלא התנגדות של חכמי אסכולה אחת לחכמי אסכולה אחרת.
ועוד היבט שלא כדאי להתעלם ממנו. מחקריהם של שלום (מחקרים רבים מספור) ומחקריו של אורבך הניבו פירות ופירי פירות. שני חוקרים אלה גם הקימו תלמידים רבים וקידמו מאוד את מחקר מדעי היהדות. מה שלכאורה אי אפשר לומר על השל. איך אתה מסביר תופעה זו?
קאספר, מדוע מצטטים את סארטר בכל מקום אבל לא את גבריאל מרסל, ז'ן וואל או סימון וייל? מדוע סארטר כמדומני יכול היה לשאול עוד בסוף שנות השישים, 'מי זה לוינס הזה?'. למרבה הצער תלמידים נמשכים לכח פוליטי גדול, לכאריזמה סוחפת, לאישיות ממגנטת שיש לה מהלכים וידה בוחשת בכל וכיו"ב. נער הייתי ועל הדרך מעט גם זקנתי וכבר גיליתי כי בעולם הרוח, האקדמיה, הספרות, ההגות, אנשים נמדדים לעתים על פי העקרונות הללו ולאו דווקא על פי מקוריות, תעוזה, ויצירתיות יוצאת דופן. אם אחזור לרגע לקברט וולטר, ערש התנועה הדאדאיסטית, שכה חביבה עליי, הריי כפי שציין מרסל יאנקו, אנשי הרוח המשמעותיים בקברט היו הוגו באל והנס ארפ; היחצנ"ים, השגרירים, הכוכבים-ליצנים, סוחפי הקהל היו ריכרד הלסנבק ובראש ובראשונה, טריסטן צארה, כוכב הערב, שלדברי ינקו (חברו מנוער) פשוט היה היחיד שהתעשר מהופעותיו והיה מונה את הכנסותיו אחר ההופעות לעיני כולם. צארה ידע בשנות העשרים לחבור לחבורתו של ברטון ואז לתנועה הקומוניסטית הצרפתית, הוא תמיד ידע ללכת עם 'החזקים', ולפיכך נשאר גם היום כסמל ראשון-במעלה של הדאדא, אף על פי שתרומתו האמנותית היתה שולית,לכתחילה וגם אח"כ, וגם המניפסטים שלו אינם מיטבו של הדאדא (כל שכן שירתו). זוהי רק דוגמא לדרכו של עולם, כדי לסחוף ולמגנט, כדי להתחבר ל"חזקים", כדי להפוך לאייקון תרבות, אדם זקוק לכישרון פוליטי וכריזמטי גדול, לאו דווקא ליצירתיות יוצאת מגדר הרגיל. לעומתו איש מופנם כמו הוגו באל שכתב דוקטורט על ניטשה וגם כמה ספרים בהם דן בתיאולוגיה פוליטית גרמנית, בפילוסופיה ובספרות– כמעט לא זכה להתייחסות רצינית אחר ימי הקברט, משום שבחר להתקרב לקתוליות ולהסתגר יחד עם זוגתו אנני הנינגס, והם נראו הלאה מעט מאוד בחוגים של הוגים ואמנים (גרשם שלום מספר ב"ולטר בנימין" כי בנימין סיפר לו פעם על מפגש בינו ובין באל בברלין, בו התרשם מאוד מתבונתו ומידענותו של האיש). באל, לא השכיל להפוך לאייקון-תרבות משום שהיה לו חשוב יותר להתפתח כהוגה, כאינטלקטואל, כסופר, כאיש דתי. כל מה שהציבור הרחב זוכר ממנו הוא את הג'יבריש והתחפושת שעטה בקברט וולטר.
שועי יקר,
בדיוק היום שוחחתי על כך עם תלמיד שהחברה המופרטת נוטה לגדל אינדיבידואלים המפרשים צניעות, רוחב דעת ודיבור רך כחולשה. ובהכרח יפרשו ברוטליות פוליטית, חוסר מורכבות ובוטות כביטויים של עוצמה. כמובן שכל זה הוא הפוך על הפוך, אבל זוהי החברה שבה אנו חיים. נדמה לי שהספר הכי טוב שאני מכיר בנושא הוא דווקא סרט. "מפיסטו" סירטו של הבמאי היהודי הונגרי אישטאוואן סאבו שנעשה לפי ספרו של בנו של תומס מאן קלאוס. סרט גדול שחוויתי כמו שאני חווה ספר טוב.
דודו יקר, אכן בחברת הראווה בה אנו חיים מקומם של אקסטרוורטים-עלגים, שמיטב המסרים שהם משחררים הם בסגנון סילבסטר סטאלון, קרי: "ניכנס בהם בכל הכח!" טוב בהרבה מזה
של אינטרוורטים דקי מבע , המפזרים סימני שאלה והיסוס (כל תופעת הסלבריטאיוּת, כוכבי הטלוויזיה, וחברי/ת כנסת נעים על הציר הזה. ומפחיד לגלות כי העם כאן עומדים להכתיר שוב את ביבי ליברמן, ליברמן ינסח עם ביבי את קווי היסוד של הממשלה הבאה (כי ביבי הכתיר אותו לא רק כשותפו הקואליציוני הבכיר ביותר אלא כממונה תיק עתיד הליכוד); על פי ההתרשמות משני הבריונים העלגים והמוחצנים האלה, קווי היסוד גם יאכפו בקפדנות יתירה, כי הם מייצגים אמת שאין בלתהּ, וכל מי שלא יחשוב כמוהם ייחשב כרגיל, כעוכר ישראל, אנטי-ציוני ופוגם ברוח האומה.