לכתוֹב כּדי שהתוֹרם ימשיך לתרוֹם

*

אני כותב כאן רק על מיעוט- בטל של ספרים מתוך אלו שאני קורא. מדוייק יותר: אני מקפיד לכתוב על אלו שאני אוהב בלבד, או על ספרים מצאתי בהם דבר יוצא דופן, מסעיר, מעורר מחשבה; אני נמנע מלכתוב על ספרים שקראתי ולא הותירו בי רישום מחמת רישול, גריעות, או שלא הותירו בי רישום חיוני כלשהו. כמובן, אני מניח, אני יכול למנות כמה ספרים טובים, שלא כתבתי אודותיהם, הואיל והם לא קלעו ממש לטעמי, ולא מצאתי מה לכתוב עליהם או איך לדון בהם. סיפורו של הספר שאסקור כאן היום הוא אחר: הוא נכתב על נושא חשוב מאין-כמוהו וככל הנראה במיטב הכוונות הטובות של מחברו, ובכל זאת, אף על פי שחציתי אותו מצד אל צד, ככל שהצטברו להם העמודים עליהם  עברתי, הצטברה גם ביקורת (אולי גם תרעומת) שרק הלכה והתעצמה עם כל עמוד חולף.

לכאורה, ספרו של רוב רימן, מייסד ומנהל המכון הבין לאומי לזכויות אדם "נקסוס" בהולנד, אצילות הרוח – אידיאל נשכח, הוא קונטרס אמיץ המנסה בשארית כוחותיו לקרוא לציויליזציה האנושית לשוב (כלומר לחולל ריאקציה) אל ערכי התבונה, ההשכלה וחירויות האדם שהיו לפנים לוז הגותה של תנועת הנאורות האירופית; במיוחד מתעכב רימן על דמותו של הסופר תומס מאן, כמי שגילמה לדידו רוח פַּן-אירופאית של שלום, חירות, ואופטימיות ביחס לאדם ולגאון רוחו; אופטימיות שלדידו  נדרסה על ידי חברת הראווה הקפיטליסטית, ותרבות ההמונים, האומרת להפוך כל דבר (כל יצירת רוח) לכדי מוצר צריכה. המחבר אמנם מודה כבר בפתח דבריו על ידידותו האמיצה וארוכת השנים עם ביתו הצעירה של מאן (אליזבת מאן בורגזה) שנפטרה בינתיים, שהיתה פעילת איכות סביבה משפיעה ותורמת גדולה לארגוני "זכויות אדם". הוא גם מפרט באופן נוגע ללב את סיפור ידידותם אהבתם של ביתו של מאן ושל ידיד נעורים שלה, פסנתרן יהודי גאוני וטראגי (ג'וזף גודמן) שהעריץ את אמריקה על שהעניקה לו בית וחיים חדשים, ובמיוחד את המשורר וולט וויטמן שהיה לדידו אדם מופתי, יחיד בכל הדורות.

ניתן להתווכח על הפיכתו של תומס מאן דווקא לאידיאל המופתי של איש הרוח האירופי המעולה, אליבא דרימן. בפרט שבדורו לא היו חסרו אנשי רוח אחרים, שהיו מחויבים בכל מאודם לתפישה קוסמופוליטית ליברלית הדוגלת באידיאלים של שיויון, חירויות אדם, השכלה ושלום. חשוב להזכיר בהקשר זה את ספרו של סטפן צווייג, בן דורו של מאן, העולם של אתמול (1940), ממואר על חורבנה של אירופה, ועל קץ תקוותיו של אינטלקטואל וינאי שגדל וחונך לכך, כי השלום, החירות והאחווה בין בני האדם הנן בהישג יד, ואז באו מלחמות העולם: רעב, גירוש, חורבן, דכוי ומוות שהמיטו המשטרים הטוטליטריים, ושוב ושוב שברו את כל חלומותיו. כמו כן ניתן להזכיר שורה של מאמרים שחיבר הסופר והאינטלקטואל, בן-הדור, יוזף רות, שפורסמו בראשית שנות השלושים של המאה העשרים בכתבי עט אופוזיציונריים, בהם התריע על עליית הטוטליטריזם באירופה והשלכותיו העתידיות על חיי האדם וכויות הפרט, והֶרֶס כל-מה שמזוהה כיצירה אינטלקטואלית עצמאית וויטאלית תחת הדיכוי של אותם משטרים.

ביקורת התרבות של רימן, אינה קוראת אך ורק להרמת קרנה המחודש של ספרות הומניסטית ליברלית, השמה לפני עיניה את גאון רוחו של האדם ואת התבונה ואת ההשכלה כגורמים המקדמים את המין האנושי כולו לקראת עתיד טוב יותר, או מבקרת נמרצות את חברת הראווה הצרכנית המערבית, המעריכה את האדם על פי עומק ארנקו והיקף רכישותיו, ונכונה לשעבד בני אדם באסיה (ככח עבודה זול וחסר תנאים סוציאליים) לשם סיפוק צרכיה; רימן מזכיר את הזוועות של היטלר וסטאלין ושל משטרים טוטליטריים אחרים בני המאה העשרים; הוא גם מורה על בגידת אנשי רוח לא מעטים, שבכרו לאמץ את "העמדות המוכתבות מגבוה" ולא לאבד את כסאם ומעמדם התרבותי-חברתי. עם זאת, רימן בוחר לא לעמת את עצמו עם העובדה לפיהן רוב מוחלט של אזרחים העריץ ורומם את אותם דיקטטורים מעל לכל דבר אחר, ותמך בהם לאורך שנות שלטונם. יש מי שיקראו לזה פסיכוזת המונים, ובכל זאת המונים בחרו בדיקטטורים בנפץ חפצה. האידיאל ההומניסטי ליברלי חירותני וקוסמופוליטי אותו קורא רימן לקומם היה מראשיתו ועד הנה, נחלתו של מיעוט בין בני האדם, ומעולם לא היה לרוב מהותי באירופה או מחוץ להּ (אף לא בימינו-אנו).

 רימן גם נמנע לגמרי מביקורת גלויה כלפי ארה"ב של ימינו המדברת בשם ערכים של חירות, ליברליזם, ואחווה בין בני אדם, אף על פי שארה"ב הליברלית לכאורה הקימה מחנות מעצר גם בשנות הארבעים של המאה הקודמת וגם בראשית העשור הקודם, והפרה זכויות אזרח של מי שנתפסו כאויבי הממשל (יפנים—בשנות הארבעים, פעילים קומוניסטים- בשנות החמישים, פעילים אסלאמיסטיים—לאחר פעולת הטרור במרכז הסחר העולמי). לא ברור אפוא האם מי שרואות בעצמן דמוקרטיות ליברליות הן אכן מגינות חירויות האדם והשלום, אבל רימן העומד בראש מרכז שרבים הנוהג לערוך כנסים על אדמת ארה"ב (כך הוא מציג זאת בספרו) טורח דווקא להדגיש בספרו דמויות השרות שירי הלל לארץ החירויות וההזדמנויות הבלתי מוגבלות. כמובן, הוא גם אינו מתעכב מדיי מצב זכויות האדם הבעייתי מאוד ברוב מדינות מזרח אסיה, ברוסיה, אפריקה, המזרח התיכון ודרום אמריקה. הואיל ומגמת פניו היא כינון-מחדש של האינטלקטואל ההומניסט הקוסמופוליט הפועל ללא משוא פנים לרווחת כל בני האדם, לא יכולתי שלא לחוש פעמים, אגב קריאה, רתיעה ממה שניכר כביקורת אירופית הומניסטית כביכול כלפי תרבות הצריכה הוולגרית והדה-הומניסטית, אך ברגיל, מתעלמת מכל מי שאינו נתפס כאירופאי, ומכל תרבות שאינה עוברת בציר שבין אפלטון-שפינוזה- קאנט ושות'. קריאתו של רימן,עם כל כוונותיה הטובות, היא בסופו של דבר קונטר-פלורליזם ונגד רב-תרבותיות. אל הנאורות ואל החירות יכולה להוביל לדידו רק מורשת תרבותית אחת בלבד, שאין בלתה.

רימן מבכר לכל אורך ספרו לגלגל אנקדוטות על חיי פילוסופיים וסופרים, חלקן נדושות למדיי, על פני דיון מהותי במשנותיהם הפילוסופיות וההגותיות של אותן דמויות; גם לא ניכר בספרו דיון עמקני בסוגיות של מחשבת הנאורות, ספרו אינו כולל התייחסות להוגים, הממשיכים בימינו בארה"ב ובאירופה את מחשבת הנאורות (רולס, דבורקין,סרטורי) ואף לא למבקריהם (קימליקה, וולצר, חומסקי). מחשבתו— עם כל כוונותיה הטובות, היא קונפורמיסטית-שמרנית בהוויתה, ביקורתו— נעימה ומצודדת; ברם, בסופו של דבר, האורתודוכסיה הפילוסופית-התרבותית שהוא מייצג יש בה טעם לפגם רב; לטעמי— גם פגיעה עקיפה בזכויותיהם של בני אנוש בלתי-אירופאיים, במיוחד בזכותם לחיי תרבות פרי-רוחם, שאינם כפופים למערב, לאינטלקטואלים שלו, ולדיסקורס עתיר הממון שלהם, בהכרח. יותר מכך, ביקורתו של רימן על תרבות ההמונים, ועל הכסף המניע את העולם, אינה מביאה אותו לביקורת רדיקלית כלפי אצולת הממון העולמית והעדפותיה, וכלפי האופן שבהם האיחוד האירופי או הממשל האמריקאי מתנהל כלכלית. אף לא יכולתי להימנע מן המחשבה כי רימן מנסה להשמיע קול שהוא שמרני ומאופק די הצורך, כדי לא להקים עליו את התורמים למרכז שבראשו הוא עומד. ואם כך הוא, מה שחר יש לדבריו כאשר הוא מביא את ברוך שׂפינוזה כדוגמא לאיש רוח נעלה שסירב לקבל משרה באונ' גרמנית, כדי שהכסף שישתכר שם ותלותו בממסד האקדמי לא יפגע בחירויות הכתיבה שלו? רימן נוהג בדיוק ההפך— כאילו האפשרות לפגוע במי מאילי הממון התורמים לאוניברסיטאות הגדולות באירופה או בארה"ב ואולי גם למרכז שבראשו הוא עומד, פשוט מדירה שינה מעיניו. בכך הוא נדמה כעסקן-אקדמי יותר מאשר כאינטלקטואל בעל יושרה.

   אין ספק כי כתיבתו של רימן עשויה להיות למופת בפני אנשים העומדים בראש מרכזים אקדמיים בין לאומיים לזכויות אדם ולשלום באירופה ומחוץ לה, משום שספרו מצליח לדלג בין הטיפות, להתעלם מן העוולות היום-יומיות שמבצעים ממשלים שונים ועתירי ממון ברחבי העולם, לדחוק את כל מה שאינו עולה בקנה אחת עם תפישתו התרבותית האדוקה של מחברו. הוא באמת עושה את כל הניתן כדי להוכיח את נאמנותו לתורמיו וגם כדי לא להבריח תורמים עתידיים. אין לי ספק כי אותם ראשי מרכזים עמיתים ימהרו לטפוח על שיכמו בחיבה ויחמיאו לו על סיפרו היפה בפעם הבאה שהם ייפגשו בארוחת ערב מפוארת עם תורמים בכנס בין לאומי גדול המוקדש לזכויות אדם ולחירויות הפרט; אז יוכלו לספר זה לזה בפרוטרוט ובניחותא אגב האזנה לסוויטות לצ'לו ליוהאן סבסטיאן באך— אנקדוטות על ברוך שֹפינוזה, וולט וויטמן, תומס מאן, צ'סלב מילוש, נטליה גינצבורג, ללגום יינות משובחים בצוותא, ולהיאנח מעדנות על דלדולה העולמי של רוח האדם, ועל אותם ימים יפים שהיו ואינם עוד. האם הספר עשוי להחכים את מי שלא בא מתוך מעגל עמיתיו ותורמיו של רימן ואינו שייך לחוגי האריסטוקרטים-החדשים,"אצילי-הרוח",הטופחים זה לזה בידידות עלי-שכם? זוהי שאלה גדולה; ההוצאה לאור כותבת כי הספר זכה להצלחה גדולה בהולנד ותורגם לחמש-עשרה שפות. ובכל זאת, במחילה, אני אותיר את השאלה הזאת פתוחה.

רוב רימן, אצילות הרוח: אידיאל נשכח, תרגמה מהולנדית: ענבל זילברשטין, עם הקדמה מאת ג'ורג' סטיינר,  אחוזת בית, הוצאה לאור: תל אביב 2012, 165 עמודים.

*

* 

חג חנוכה שמח לכל הקוראות והקוראים

 *

ביום שלישי הקרוב (23:00-19:00) יתקיים אירוע מיוחד של דרך אברהם: מפגשים רוחניים במתחם הסוּפִי ישרוּטִי בעכו העתיקה, שיעמוד בסימן מסורות האור המשותפות במיסטיקה הסוּפית, בקבלה ובחסידוּת. האירוע יכלול, בין היתר: הדלקת נרות מסורתית, קריאה בקוראן, מדיטציה, מחול סוּפִי, דיוּן ועיוּן (בהשתתפותי), מוסיקה, ומעגל אהבה לשלום. כל המעוניינים/ן בפרטי האירוע, כתבו אליי, ואשלח לכם/ן את פרטי האירוע ואת התכנית המליאה.

8

בתמונה למעלה: Henry Ossawa Tanner, The Banjo Lesson, Oil on Canvas 1893

© 2012 שועי רז