אִמָּא בְּלִי יֶלֶד

*

לפעמים, כאשר אני מתיישב לכתוב את הרשימות האלה,אני עוד מכוון מעט בטרם ראשית הכתיבה לכתוב איזו רשימה עם נימה מאוד אישית,או איזו מהלך רעיוני הנד באזור הדמדומים שבין אמנות לפילוסופיה; לעתים במודע אני מתיישב לכתוב על ספר שקראתי ונהניתי לקרוא. אבל אם יש משהו שגורם לי לזנוח את רוב מטרותיי או כוונות הכתיבה המוקדמות שלי הוא שיר אחד או קבוצת שירים שנתקלתי בהם לראשונה, שהפכו קצת את יומי, שינו את מערך הקוארדינטות, הוציאו את המריונטה האנושית של מחוייבויות ולוחות זמנים מן המסלול המותווה לה מראש,כאילו יש בו בשיר אילו אטומים רוחשי חיים המסרבים להיכנע לסדר התימטי הרצוף של הקיום, מוציאים את לבי במחול של שמחה או של נהי,נדמה כאילו מחוץ לגבולותיו המדודים של היום. אז אני חש כמו מי שמדלג לרגע מעבר לכח הכבידה,פליט-לרגע,שכבר יודע שעוד מעט המציאות השגורה תשוב ותסגור עליו מכל עבר.

דבר כעין זה אירע לי במפגש ראשון עם כמה שורות מתוך ספרהּ של המשוררת האראנית פֹרוּע'(נהגה:פֹרוּג)פַרֹחְ'זָאד (1967-1935)  לידה אחרת (תרגמה מפרסית: סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012);פַרֹחְ'זָאד, משוררת פמיניסטית אראנית,שנחשבה בחייה כפורעת סדרים,נישאה בגיל 16,הפכה אם כעבור שנה,ונפרדה מבעלהּ,שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות וכתוצאה מכך גם מבנהּ-יחידה,כּמיאר (גירושיה היו כרוכים בויתור על המשמורת, ונאסר עליה לקיים איתו כל קשר);אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי (לקתה בהתמוטטות עצבים),ואז עברה לעסוק בקולנוע; שמות ספריה כמו מעידים על אישיות נאבקת-מתריסה: שבויה (1955), הקיר(1956), מרד(1958), לידה אחרת (1964).בשנת 1962 ביימה סרט תיעודי על מושבת מצורעים בשם הבית השחור,אשר זכה בפרסים מחוץ לאראן,ובעקבותיו אימצה פַרֹחְ'זָאד את אחד מילדי המושבה,חסין מנצורי, לבן.

   מאז 1958 ניהלה פַרֹחְ'זָאד קשר רומנטי גלוי עם הקולנוען האראני הנשוי,אבראהים גולסתאן,קשר שמאחר שנחזה בפרהסיה עורר שערוריה רבתי.המשוררת הקדישה לאהובהּ את הספר לידה אחרת, בו גם כלול מחזור שירים עורגים לבן האבוד (אמו של עלי אמרה לו יום אחד, שיר בן שבעה חלקים). בשנת 1967 נהרגה פַרֹחְ'זָאד בתאונת-דרכים.אחר מותה ראה אור ספר שירים חמישי בשם: הבה נאמין בראשית העונה הקרה (שמו אינו עומד בתווך שמות ספריה האחרים). כמובן, שירתה מוחרמת מזה שנים ארוכות ברפובליקה האסלאמית של אראן, אך היא מוכרת מאוד, נקראת ומצוטטת, בחוגי האופוזיציה האראנית הגולה עד ימינו.  

מדוע ואיך שירתה של פַרֹחְ'זָאד שינתה לי את סדר היום? הנה השורות המדוברות, הלקוחות מתוך חתימת-השיר מאהבי:

*

מְאַהֲבִי

הוּא אָדָם פָֹּשוּט

אָדָם פָּשׁוּט

שֶאוֹתוֹ אֲנִי מַחְבִּיאָה

בְּשִׂיחַ שָׁדָי

בְּאֶרֶץ פְּלָאִים הַמְבַשֶׂרֶת רָעוֹת

כְּאַחֲרוֹן אוֹתוֹתֶיהָ שֶׁל דָּת מֻפְלָאָה

[פֹרוּע' פַרֹחְ'זָאד, מתוך: 'מאהבי', לידה אחרת, תרגמה מפרסית: סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012, עמ' 43]

*

מדוע השורות הללו הוציאו אותי משלוותי?משום שיותר מאשר יש בהּ אהבת אהובה למאהבהּ,יש בה אהבת אם לבן האבוּד דרך מעשה האהבים עם המאהב.פרח'זאד כאן מתארת את אסיף האהוב אל חיקה,אי שם בתוך מעשה האהבה, אל שדיה ההומים להיניק (היא נפרדה מבנה בהיותו כבן שנתיים).שדיה הם אֶרֶץ פְּלָאִים משום שהם הומים אהבה ורצון להעניק, רצון של אם המעניקה חיים לבן;אבל זו גם ארץ הַמְבַשֶׂרֶת רָעוֹת משום שהאם המינקת לא תזכה לראות את בנהּ גדל ומתפתח לצדהּ,אלא הואיל והוצא מידיה לאלתר,כל מה שהשדיים נותרו לסמל הוא את התקווה לחיים,לבאוֹת;תקווה שנותרה שבורה וגזולה,וכל מה שנותר ממנה הוא הערגה להמשיך להיניק או לשוב להיניק.

קריאה זו מתחזקת לדידי עוד יותר לקריאת שורת החתימה של השיר: כְּאַחֲרוֹן אוֹתוֹתֶיהָ שֶׁל דָּת מֻפְלָאָה; האות הגדול של השיעה' האראנית,הוא האמאם עלי (עלי אבן אבו טאלב,אחיינו של הנביא מחמד; מי שמקובל על השיעים כיורשו האמיתי של הנביא מחמד;נרצח בלא-עת בעת תפילה במסגד;ובנו חסין בן עלי נרצח עם שבעים מאנשיו בכרבלא על ידי הסוּנִים).על פי אמונת השיעה,אחד מצאצאי-צאצאיו של עלי (יש האומרים,התגלמות של עלי עצמו)עתיד להתגלות כמהדי (הגואל,המשיח)באחרית הימים.אבל פרח'זאד אינה מכוונת לאסלאם השיעי ולא לממסד דתי אסלאמי או אחר בכלל;כוונתה אינה דתית כלל.היא מסבה את הדברים על האמהוּת;הדת המופלאה והטבעית של היוֹתָה אימו של כּמיאר,שנלקח מידיה,וגדל במרחק,ואין לה אלא געגוע שאין לו קצה לשובו;כי פגישתם מחדש היא גאולתהּ. דומני כי אליו היא כתבה את מחזור השירים על אימו של עלי,שהזכרתי לעיל (עלי הוא,כפי שהראיתי,קודמו של חסין).

יותר מכך,אין לראות את פרח'זאד,כמי ששבה אל שירי האהבה האראניים הטרגיים הגדולים, מג'נון ולילי (לניזאמי) ופרהאד ושירין (לפירדוסי). שם דובר באהבה טרגית הומה ערגונות של אהובים (מאהב ומאהבת) שנגזר עליהם המרחק;כאן למעשה דרך הקירבה שבאקט המיני שבין פרח'זאד ובין מאהבהּ,עולה דווקא הכאב שאין-לו-קצה על הבן האבוד,אבל דווקא התחושה הזאת,אותם זכרונות שכוחים,שאינם קשורים למאהב כלל וכלל, הם לב מה שמבקשת פרח'זאד במערכת היחסים הזאת,שכן דרכם היא חווה שוב קירבה לאהבת האם,שאי פעם רחשה בקירבהּ.

   קריאה זו שהצעתי,היא כמובן עצובה להדהים;אם גזולה נזכרת בלב מעשה האהבה בשדיה שהניקו בן,בגעגוע הנושן שאין לו-מרפא.בשורות נוספות של השיר מאהבי היא נותנת פנים נוספות לאפיונו של המאהב כמי שבעומק הדברים הינו רק הד לגעגועי-אהבתה לבנהּ:

*

הוּא בְּחֲלָלוֹ

כְּרֵיחַ תִּינוק

מְעוֹרֵר

אֶת קֶשֶׁר זִכְרוֹנוֹת הַתֹּם

כְּמוֹ שִׁיר-עַם טוֹב הוּא

שוֹפֵע אַלִּימוּת וְעֵירֹם

[שם,שם, עמ' 42]

 *

    כלומר,אם הבנתי נכון,מעשה האהבה על פי פח'רזאד,אינו אלא מן אשנב הנפתח לעולם של תום,ילדוּת, קימום חיים חדשים,יסודות בהן הוא דומה לתחושת האמהוּת לילד שזה עתה בא לאוויר העולם;במקרה הפרטי של פח'רזאד הוא נוגע באבדן ובצער אבל גם בתחושה של מגע מחודש בבנה התנוק.מצד אחר,המאהב,האיש הפשוט,הוא גבר ולא ילד,ובכך הוא הופך נושא מימד של אלימוּת.כלומר,המשוררת מודעת שיחסיה המיניים עם המאהב שלה אינם יכולים להשיב לה את תחושותיה הקמאיות כאם,ואינם עשויים גם לפצותהּ ולו על קצת-געגועיה;ברם,הם בכל-זאת הדבר הקרוב ביותר האפשרי.האהבה שהיא חווה עם מאהבהּ,מזכירה לה את תחושותיה כאם צעירה,אשר בנהּ יחידהּ נדמה היה להּ כאהוב ללא-תנאי.אני מוכרח להזכיר כאן את האופטימיות של פרח'זאד שעל אף היגון מצאה בעצמה את היכולת להיעשות שוב אם,אם מאמצת, לילד שאספה ממושבת מצורעים; ואף על פי כן, הפצע בעינו נותר.

   לבסוף,איני יכול שלא לתת לבי על כּמיאר (שם שפרושו המלולי:בר-מזל),שככל הנראה לא פגש שוב מעולם באימו.האם גדל אף הוא בתחושה שמשהו נלקח ממנו לעולם,משהו שלעולם לא תהיה לו תקנה?האם התוודע לשירת אימו או ליצירתה הקולנועית כאשר בגר?האם הפך אמן בעצמו?האם שרד את המהפכה האסלאמית ואת מלחמות אראן-עראק?האם מצא לו אשה והקים משפחה?ומה עלה בגורלו של חסין הבן המאומץ, ברבות הימים? מה קרה לו לאחר פטירת אמוֹ בלא עת? פַרֹחְ'זָאד כבר מזמן אינה בין-החיים, אבל השיר ממשיךך להתגעגע; געגוע מדבק,חסר-מוֹצָא.

*

בתמונה למעלה:  דיוקן המשוררת, צלם בלתי ידוע.

© 2012 שועי רז