*
פַּעַם בְּגִיל עשְֹרִים הִרְגַּשְׁתִּי שְׁפִּיץ
הַיּוֹם אֲנִי מַרְגִּיש כְּמוֹ פְּנִים שֶׁל כִּיס
לִפְעָמִים יש בּוֹ מַפּוּחִית; לִפְעָמִים— כִּפָּה,
טוֹב לָחוּש לִפְעָמִים בָּבִיטְנַָה הַרָכָּה,
וּבְבּוֹקר חֹרְפִּי: גָּם חִיּוּךְ גָּם חֶרְפָּה,
אֱמֶת, אֲנִי חָשׁ כְּמוֹ עִיר עָתִּיקָה.
צוֹעֵד בַּרְחוֹב, תּוֹךְ הַמִּמָטָרִים,
כְּמִתְאֲבֵּד הַמְּבָקֵּש לַחְזֹר
(הַמַּיִם קָרִים),
אִישׁ לֹא מְנָחֵשׁ,
וּכוֹבָעִי דוֹלֵף
וּכְבַר עָבַרְתִּי עַל פְּנֵיכֶם—
רָטֹב וְחוֹלֵף
עָרִים עַתִּיקוֹת, כּוּלָנוּ עָרִים עַתִּיקוֹת,
חוּץ מֵאֵלּוּ הַטְּבוּעוֹת, שֶׁיָרְדּוּ לַתְהוֹמוֹת
הַצּוֹפוֹת מִן הַשּׁוּנִית, אֵיךְ אֲנַחְנוּ הַשּׁוֹנִים,
הַשּׂוֹרְדִים מִשׁוּם-מַה אֶת חֲלוֹף הַזְּמָנִים,
מָמְשִׁיכִים לְהִתְנוֹדֵּד (אֵי-שָׁם, לֹא-בַּמָּקוֹם),
מָמְשִׁיכִים לְשָׁמֵּר עָרִים עָתִּיקוֹת.
*
אני לא יודע אם זה שיר או פזמון או הגיג (יש סיכוי שמדובר בדגיג). אבל זה מה שיצא ממני אתמול אחרי קריאת רשימה שנגעה מאוד ללבי מאת ידידתי, הסופרת-המשוררת, מיכל שטיינר.
*
*
*
בתמונה למעלה: Kurt Schwitters, Small Sailor's Home, Assemblage 1926
© 2012 שועי רז
שועי יקר. אני הייתי מהמרת שאתה עיר ים תיכונית קטנה עם בתים נאים ומתקלפים עם מרפסות בחזית, שם יושבים אנשים עם הרבה סבלנות ומקטרת מול צלוחיות קטנות ואיזה כוסית עם ריח קריר ונעים.
אולי גם עם קורטוב חזותיות וניחוחות רובעים יהודיים בערים באמת עתיקות ברחבי אירופה, כולל ערים כבדות כ-קונטראסט… יופי של רשימה שועי, גם מחווה יפה לפוסט היפה של מיכל, וגם תגובה יפה של נטלי
איזה כיף שועי,
שיצא לך שיר!
להיות פנים של כיס – זה כל כך יפה.
ואיך עובר השיר מחמימות הבפנים של הכיס אל דלף החורף,
ומציב בפני את השאלה בסופו:
האם את עיר עתיקה, או
ששרדה, או שטבעה, או שאת שונית?
:- )
בכל זאת נשארה בי החמימות של הביטנה.
בביקור נוסף הסתכלתי על השיר של עוזי רמירז
ייייייאי!
(על השיר, על הקליפ,
ועל הההצמדה המושלמת לשיר שלך!)
(ואפילו לרשומה שלי, בחיי)
נטלי יקרה, אני ממש יכול להיות עיירה איטלקית לחופי הים האדריאטי אבל מוכרח להיות שם באר (בית מרזח) ופסנתר ישן. אני גם מקווה שהעיירה הזאת נטולת תאגידים, ושבעלי העסקים בה פתוחים ונוחים זה עם זה, ויכולים להזדקן עם חנויותיהם בכבוד (-:
שרון יקר, אייכשהו רבעים יהודיים באירופה הם תמיד נורא צפופים. כאילו היה משהו בתודעה האירופאית שגרם להם לחשוב שיהודים צריכים לחיות יחד בצפיפות. ובעצם כשמסתכלים על גוש דן, זה די בנוי על אותו עיקרון (-:
מיכל יקרה, ברור שאני מאגף הערים העתיקות המשומרות (מי יודע אולי בסוף אהיה פנינת תיירות קטנה, אל תפיצי את השמועה). אלו שבתהומות, שבשונית, הם הזכרונות שנותרו לנו מבני אדם שסיימו את חלקם בפרוייקט השימור-העצמי של עצמם. כשאני מסתכל על עצמי וחושב על כמה אנשים שהיו יקרים/ות ללבי שכבר אינם איתנו, אני לפעמים חש
את מה שכתבתי "הַשּׂוֹרְדִים מִשׁוּם-מַה אֶת חֲלוֹף הַזְּמָנִים", זה תמיד "משום-מה" ותמיד קצת כמו שסמואל בקט מסיים את "אלושם" שלו: "אני אמשיך, אני לא יכול להמשיך, אני אמשיך".
והחמימות של הביטנה היא לקבל את עצמך כמו שאתה, אם כל מה שיש בך, למרות שאתה כבר לא שפיץ.
ולגבי השיר והוידאו של עוזי רמירז, זה רק מראה כמה זה מצוי, ליצור שלימות קטנה ומחויכת, מן הדברים היומיומיים, הפשוטים והמצויים ביותר. אני תוהה אם יש משהו שעשוי לא להתאים לזה (-:
שועי יקר אם לא איכפת לך, ואם אתה מרשה לי כמובן, אז אני מעדיף להיות כפר עתיק במקום עיר עתיקה. אני פשוט טיפוס בלתי אורבני בעליל וחבל לבזבז עלי שיר כל כך יפה ומצחיק. אבל כפר זה בסדר. אגב, באותה מידה אני מוכן להיות גם עכבר הכפר (אבל זה רק בתנאי שהמחלל מהמלין לא בסביבה)
וקורט שוויטרס… אוהו איזו קומפוזיציה נהדרת של קורט
דודו יקר, כמובן שאתה יכול להיות כפר עתיק (למרות שמתאים לך קיבוץ), אנחנו לא מפלים בין ריכוזי אוכלוסיה…
אני לא יודע אם זה שיר, זה יותר מניפסטציה של מה שקורה שיוצא ממני הבלוז. יכול להיות שאם הייתי צועד ברחובות תל אביב והיה לי בנג'ו או יוקלילי כמו לעוזי רמירז היה יוצא ממני משהו שדומה למה שהוא שר, אבל הייתי על יד המחשב, והרשימה של מיכל על הוואבי-סאבי נגעה ללבי, וזה מה שקרה.
ושוויטרס, במיוחד כאן, מצליח לפרוט אצלי על איזה מיתר, עם שליש חד-אופן ועם זכרון של ים (-:
"הַצּוֹפוֹת מִן הַשּׁוּנִית, אֵיךְ אֲנַחְנוּ הַשּׁוֹנִים" 🙂
בזכות הוידאו שהעלית, אני מסוגל לדמיין אותך קורא את זה.
יפה יפה.
מעניין אם "כיוונת" אל ערים עתיקות במובן הישראלי, כמו יפו או ירושלים העתיקה… אם כן, זה בעיקר אומר שאנחנו עות'מניים במידה זו או אחרת 🙂
א' ארגמן יקר,
דווקא כשאני חושב על ערים עתיקות, בחיי, אני חושב על צפת ועכו, אולי גם נצרת ובאר שבע.
יש משהו בכמות ההשקעות הזורמת תדיר לירושלים, ובשנים האחרונות גם ליפו, שקצת מונעות
מלראות בהן ערים עתיקות. הן יותר הפכו לערים מחודשות עם היסטוריה עתיקה.
(לפני עשרים שנה הייתי הולך הרבה פעמים לשוטט ביפו, אז היא היתה עיר עתיקה. היום עם כל המתחמים החדשים והמהודרים ומסעדות השף בשוק הפשפשים היא נראית כמו קניון גדול עם טוויסט עות'מני)
ואנחנו סך כל התרבויות שעברו פה [כלומר גם כנענים סלווקים, רומאים, פרסים, מוסלמים, צלבנים, עות'מנים ובריטיים], ואלמלא בייברס הממלוכי היה מביס את הטטרים בעין ג'אלות (עין חרוד), כנראה שהיינו גם מונגולים (-:
להלחין מיד ולשיר…
נזכרתי במצרים בחורבות של פול קלה http://www.posterlounge.co.uk/egypt-in-ruins-pr163978.html
אבל כשחיפשתי אותו מצאתי את הקשתות של הגשרים האלה שיצאו לדרכן… אולי יותר מתאים 🙂
http://www.guggenheim.org/new-york/collections/collection-online/show-full/piece/?search=Arches%20of%20the%20Bridge%20Stepping%20Out%20of%20Line&page=&f=Title&object=48.1172.59
גם הרשימה הזאת נוגעת בלב…
שיר נהדר!
והיופי בערים עתיקות הוא שיש להם את הכוכים המושלמים לנגן בהן בלוז.
להן כמובן. אתה יודע מה? להן ולהם.
ערים עתיקות ראו כבר הכל!
מרית קרובתי, תודה מקרב לב, כבר חציתי אי-אילו ספרים על פול קלי ולא נתקלתי ביצירות האלה בשומקום.
להלחין ולשיר… אני בדרך, במסגרת הרגישויות שאני אט-אט מפרק, הרגישות הפסנתרית הידועה שלי היא הבאה בתור, אני כרגע באמת מנסה להבין איך להתיר את הפלונטר.
הי נתי, מה שלומך, מזמן לא נדברנו (-: תודה מקרב לב, הרשימה הזו לא היתה נכתבת וספק אם היתה מתפרסמת לולא הרשימה של מיכל.
שירלי יקרה, (-:
אחד הדברים שהאתר פה מלמד אותי אט-אט היא על כך שאין לי שום כוונה להיהפך ליוצר כבד ראש וחמור סבר מדיי, כך שבעיניי עצמי הרבה יותר נח לי להיות בלוזר קצת מחויך וקצת אומלל, וכרגיל נטול פוזות ושיריון, מאשר משורר-פואטיקן המשוכנע כי המלים שהוא שולף יגאלו או יחריבו את העולם, ושמשהו בעולם הזה תלוי בכך אם ישיר או ישתוק.
אגב, פיליפה קתרין שלך נוחל כאן הצלחה משוגעת. כבר כשבוע אני צופה עם שני הבנים שלי ב"ליברטה" וב-" בלה-בלה-בלה" ואנחנו מתגלגלים מצחוק פעם אחר פעם. ברקע בתי הגדולה וגם אמא שלה לא מבינות על מה ההמולה הגדולה.
שועי יקר
אל תשאל! גרמתי לתלמידה שיש לנו דיבור מתמשך על סטאנד אפ לראות את זה. אני משחיתה את לב הנוער!! (פתאם אני חושבת, אולי פשוט אקרין את ה בלה בלה בלה במקום שיעורים של כמה פרקים מסויימים מאוד בתנ"ך שאם אני לא מלמדת במבטא צרפתי (פריסאי!) (יצא לי כבר, נשבעת! זו הדרך היחידה שהם מקשיבים לי כשמדובר בשיטת ההגלייה של ממלכת אשור) אני לא מצליחה ללמד.
כבוד שהקטנצ'יק נהנה! (כשאני חושבת על זה פיליפה קאתרין מסכיר קצת את ג'וליאן ממסיבת גן…).
מה יהיה איתי היום? מזכיר קצת (אבל אולי מסכיר. הוא באמת יותר מתוק ממנו…)
שירלי, אפשר להזמין לשיעור כזה אורחים? תמיד רציתי לשמוע איך אומרים סנחריב או תגלתפלאסר השלישי, במבטא צרפתי (-:
[חוץ מזה הייתי עושה סטנד-אפ בצעירותי, הופעתי קצת ב"דומינו גרוס" וב"קאמל" בצמד, אבל אף פעם לא מספיק ברצינות כדי לעשות מזה מקצוע. אני חושב שהפרסונה הבמתית שלי היתה קצת קיצונית כמו של פיליפה קתרין (כלומר מעברים חדים בין עדינות לטירוף), ואולי, לא חשבתי על זה עד עכשיו, גם של ז'וליאן שגרן (-: אפילו שלחתי את 'בלה-בלה-בלה' לחבר שהופיע איתי ואני חושב שעמדנו על זה שיש בזה משהו שקצת מזכיר דברים שעשינו]
שועי יקר, הניימדרופינג האשורי שעשית לא מגיע לקרסוליים של שלמנאסר ושל סרגון בצרפתית!
(במיוחד סרגון. אני תמיד מבהילה אותם עם ה"גון" בסוף. זה כמו צ'יזבט השם הזה, ועושה יופי של עבודה עם אלה ששנתם נדדה לפייסבוק בלילה ויושבים כרועי ראש על השולחן. גון(ג) אחד כזה והם מזדקפים כמו חנית אשורית. (וניצלים מהגלייה, כמובן (-:)). מחכה לסטאנד אפ שלך (אולי תתבל את ערבי השירה היו טיובים באיזו כוסית סטאנד אפ?) ואתה תמיד תמיד מוזמן אלינו לכיתה. (אם אנחנו לא בפאריס, מקסימום הדרמנו לשתות שמפניה עם רש"י).
שירלי, על שלמנאסר נכתב שיר הילדים האשורי הנודע: "שלמן יש לו מכנסיים".
הוא כנראה המלך הראשון שהכניס את המכנסיים (בנטלון) לאזור המסופוטמי (-:
ןאת צודקת אין כמו סרגון בצרפתית, זה טוב כמעט ואולי יותר מגרסון וקרואסון.
לא יודע למה, כמה וכמה אנשים רוצים שאתחיל להצחיק, לדעתי על במה זה תמיד
קצת מאולץ, ה-youtube באמת יכול לשמש אותי, כי זה לא ממש מופרד מן החיים
היומיומיים.
וכמובן היה גם המלך האשורי האלטרנטיבי ערוּצאֶסֶר אבל הוא תמיד היה בסכנת סגירה.
פשטתי ידי לחיוכים ועשיתי התרמה מדלת לדלת היום. זכיתי לכמות האנדרופינים הגדולה עד כה, מהבלוג שלך.
זה מה שנקרא: ארוחת צהריים (-:
לכריסטיאן מורגנשטרן יש שיר שנקרא "הבדיחה" (מגרמנית: דן דאור):
קורף ממציא סוג חדש של בדיחה
שמתחילה לפעול רק אחרי כמה שעות,
היא מטילה שממון על שומעיה
ברם, כמו הותירה גחלת לוחשת,
בלילה ייעורו פתאום משנתם,
מחייכים כתינוק שָׂבֵעַ
[זה בדיוק ההומור והחיוך שצריך לשחזר; מעורר תמהון בהחלט (-: ]
שנה טובה שועי יקר. שנת הפתעות טובות!
וכן, עשה כעצת מרית. היא יודעת!
וחוצמזה הבית הראשון מושלם. עומד בפני עצמו בגאון!
איריסיה, תודה-תודה, גם לך ולכל היקרים/ות ללבך.
אני מקווה שהשנה תימצא לי איזו קורת גג לזמר בה מעט מן הבלוז (אבל באופן די חד פעמי בינתיים). יגידו החברים/ות, זה הלך מהבלוג אל הבלוז (-:
לגבי הבית הראשון, ובכלל הטקסט שלמעלה, הייתי עם הרבה סימני שאלה לגבי אופן קבלתו;
אני רואה את צדדיו הטובים וגם את פגמיו.
החלטתי להתייחס אליו כאל עיר עתיקה אף על פי שהוא חדש מאוד.
מה עם "החנות"? אחלה מקום. אני רואה אותך שם. שר ומזמר ומחליק לבלוג לבלוז מבלוג לבלוז בלוגבלוז שכמוך:)
איריסיה, זאת באמת חנות קטנה ומטריפה (רק בלי הצמח המבעית). אני מקווה שתהיה הזדמנות בקרוב באיזה ערב ספרותי שבו אעלה כנראה לנאמבר בלוזי למדיי.
אני לא יודעת איך הזמן שלך וכל מיני דברים אחרים, אבל בא לי להציע לך להצטרף לסדנת עבודה עם חפצים שם, גם אני בהתחבטויות ענקיות אבל מאז שאני מתנסה במקום הזה נפתחות אפשרויות….
איריסיה, עד כמה שאני זוכר אחד המארגנים הוא בן זוג של ידידה טובה שלי. אני בתקופה כזאת לחוצה נורא (דד-ליין מתיש בעבודה, וחוץ מזה בתהליך סיום דוקטורט). בשבוע שעבר התגנבתי באחד הערבים לתל-אביב והרגשתי כאילו גנבתי גבול (של זמן אבוד). אני מקווה שבעוד כמה שבועות זה קצת יוטב.
(אגב, נכון שיש קשר בין סדנת החפצים ובין סרטוני היוטיוב שהעלית לאחרונה באתר שלך? פתאום הם נראים לי שותפים סודיים של סדנת החפצים ב"חנות").
שועי, אולי זה גם שיר גם פזמון גם הגיג וגם דגיג, שנאמר, ומותר האו מן הגם אָיִן…בכול מקרה, השורות היפות, "חוּץ מֵאֵלּוּ הַטְּבוּעוֹת, שֶׁיָרְדּוּ לַתְהוֹמוֹת, הַצּוֹפוֹת מִן הַשּׁוּנִית, אֵיךְ אֲנַחְנוּ הַשּׁוֹנִים, הַשּׂוֹרְדִים מִשׁוּם-מַה אֶת חֲלוֹף הַזְּמָנִים", הזכירו לי בכלל את ספרה של מריסה מדיירי "ירוק המים" ואת הציטוט הזה ממנו בפרט "ייתכן שגוש 'קטן ששוב גיליתי לעצמי בשד מזכיר לי את הצל שאתו עלינו לחיות. כול חיים מכילים בתוכם את זרע חורבנם. אבל מחר נצא כולנו יחד ונלך לאיים שלנו המיושבים על ידי האלים. קרזו, אוניה, קנידולה, אוריולה, לבררה. במשך שנים עשר יום גם אני אהיה בת אלמוות"(עמוד 115), אין לי עדיין מושג למה אבל זהו הצף. וחוץ מזה, אילו כולנו היינו ערים עתיקות, טוב מאוד בעייני היה הדבר, אולי כמה אנשים היו נעשים לירושלים, ומתוך הפנמה זו משתחררים מירושלים של חוץ.
תמהּ יקר, אני זוכר שהוצאת סמטאות הירושלמית, הוציאה יחדיו את "השמיים נופלים" ללורנצה מאצטי ואת "ירוק-מים" למריסה מדייירי פחות או יותר יחד. קראתי אותם בזה אחר זה. דווקא עם הראשון הסתדרתי יותר, ואם מדיירי פחות הסתדרתי (הפסקתי אחרי כמה פרקים). היתה לי ידידה אהובה למדיי שנפטרה מסרטן השד אז מבלי להתכוון העלית בי את הזכרון. וו"ג זבאלד ב'טבעות שבתאי' כותב על הריבוי הטבעי הבל-ייאמן של דגי הסלמון (חלק שלישי, שם), שהם מזכירים לו ציוליזציה החונקת את עצמה טפין-טפין במו-ידיה. זה מאוד הזכיר לי את 'כל חיים מכילים בתוכם את זרע חורבנם' שצטטת (אפוריזם נאה לכל הדעות).
ואשר לירושלים, תראה כמה קשה לאנשים להיפטר מן הרעיון לפיו יבוא משיח (לפעמים זה רעיון שמעכב אותם לשנות את עצמם). רעיון הגאולה המשיחי בכלל הוא רעיון השומר על הממסד מאובן וחסר שינוי, אין לו טעם לשנות מאום, אם עוד מעט תגיע הגאולה. באותה המידה, השכונות החרדיות בירושלים ימשיכו להעלות עזובה. זה הריי לא משנה. לא עוני, לא סבל, לא דיכוי משנים דבר– אם עוד מעט ייפתחו השמים, יבוא גואל, ייבנה מקדש, ותשוב עטרה ליושנה.
שים לב שבחב"ד ביאת המשיח פירושה איבון מוחלט של המוסדות החבדיים ותורותיהם, לא עד יבוא תשבי ויתרץ, אלא עד בכלל (שכן הגואל לדידם כבר בא, ותורתו כבר הוענקה).
דווקא רעיון הגאולה (שנכרך בתפילות היהודיות בירושלים) איננו לדעתי רעיון של הפיכה ושל תמורה ושינוי, זהו רעיון שנועד להנציח את הקיים, לגרום לכמה שפחות תסיסה ושינוי, ולהמשיך להשאיר את השליטה בידי הממסד הרבני. מי שרוצה להאמין בביאת הגואל, שיחכה עם ולדימיר ואוסטרגון תחת האילן. גם הם מחכים כבר עת ארוכה.
הפצצה המושהית שלך מצאה חן בעיניי.
התחלתי לצחוק היום, כך סתם, בלי סיבה נראית לעין (((-:
שירלי יקירתי,
שני הסברים אפשריים:
א. הודיעוני כי "מקף" המוגהּ יגיע אליי בקרוב ואחר כך יירד לדפוס.
ב. אני בכיוון הנכון, שנים אני מנסה להבין למה מורגנשטרן התכוון, ואני סוף סוף בכיוון הנכון (-:
בעצם יש גם שלישי:
ג. השפעתו המתמשך של פיליפה קתרין והמעברים המיידיים בקליפים שלו בין מצבי רוח .
וישנה גם סיבה רביעית (טוב, זה צטוט מסוף השיר "שירה" לחזי לסקלי, לא בטוח למה הוא התכוון).
אגב, הבנתי היום בפעם הראשונה את הנבואה "ובאו האובדים בארץ אשור"; ישעיהו (כ"ז) התכוון
לעלייה המסיבית של דוברי הצרפתית ארצה בשנים האחרונות (במיוחד באשדוד ונתניה אבל גם
במקומות נוספים). סוף סוף הבנתי מאין הם הגיעו, ואיך יהדות צרפת נותרת שלימה ומשגשגת (-:
שועי ערב, הדברים שהבאת בשמו של זבאלד על דגי הסלמון, המשקיעים מרץ רב כדי לפרפר בשלולית הולכת ומצטמקת בקנדה, מפחידה, בעיקר כי כידוע "השלולית" ו"הביצה" הם שמות נרדפים למדינתנו המחניקה, ומי כמותנו לחורבן(תוצרת כחול-לבן-יהודי כמובן!)…ביחס למשיח, אינני נמנה על מעריציו, לצערי לא רק הגאולה והמשיח הם מעוררי איבון, נדמה לי שגם הפוזיטיביזם כפי שנתפס בעיני אסכולת פרנקפורט, כמעין נטייה לאובייקטיפקציה של האדם החי בחברה קפיטליסטית העומדת בניגוד לחשיבה דיאלקטית-שלילית, מצליח לשמר אותנו כטונה בפחית, אחרי הכול, מתי שמעת לאחרונה על אוטופיה נאה?
תמהּ, יש רשימה קטנה המתהווה אט בראשי שראשיתה במפגש אמיתי שהתרחש במקסיקו של שלהי שנות השלושים של המאה הקודמת בין ליאון דוידוביץ' טרוצקי ובין אנדרה ברטון. מטיבם של האנשים שהזכרתי זה יהיה הרהור על טיבן השתלטני והדורסני של אוטופיות. אני חושב שעמנואל לוינס הציב איזו אוטופיה שראשיתה ב"החיים האמיתיים נעדרים אף על פי כן אנו בעולם" (ראשית "כוליות ואינסוף"; היפוך דברים של ארתיר רימבו ב"עונה בגיהנם")ומשתלשלת לאורך כתביו הפילוסופיים כולם. זוהי אוטופיה ללא תכלית בעולם חסר גאולה, שבו הכל היה שביר, הכל יהיה שביר, והאחריות לקיום הדברים מושתת על כל אדם [עם זאת, מעולם לא הבנתי עד תום את המהלך מאחורי השיעורים התלמודיים שלו, זוהי אמנם פרשנות יצירתית, אך הוא לעתים מטיל על הטקסטים התלמודיים פשרים שלא נמצאו בהם מעולם, וצריך להיות חולם בעיניים פקוחות כדי לקבל את הצעותיו בדבר היותם של הדברים פרשנות נכוחה לקטעי התלמוד בם הוא דן].
"החיים האמיתיים", צירוף מכושף! המילה חיים לבדה עצומה, ואם לא די בכך, מגיעה ה' הידיעה, ולהכרעה, האמיתיים, לא פחות…אשמח לקבל הבהרה(לאו דווקא כעת) על תפיסתו של לוינס את החיים האמיתיים(!!!), בייחוד שהגותו של האיש, למרות קריאות רבות, נותרה חתומה בפניי…
תמהּ זה צירוף מסתורי לפחות כמו "החיים,הוראות שימוש" (-: אני לא חושב כי לוינס היה אוטופיסט במובן שהוא חשב כי אוטופיה עלי אדמות אפשרית; אבל הוא היה אוטופי במובן
שאנו תמיד יכולים להעלות לנגד עינינו מציאות מתוקנת יותר של החיים האנושיים ולהשתדל
כפי הניתן להתקדם כלפיה.
בכדי להבין את לוינס אני מציע לך (על אף שעת הליל המאוחרת) להפוך את הדרך שבה אתה מתבונן על המציאות; לא מן העצמי (Self) על המציאות החיצונית, אלא מן העולם הסובב אותנו
אל עצמנוּ, רק כך ניתן לדידי להבין את "האחר" ואת האחריות שנתבעת מן האני ביחסו לאחר.
האחר קודם; הוא מכונן את האני. בסופו של דבר, אנו חייבים לאחרים את כל מה שכונן ומכונן
אותנו.