*
אחת האמרות המיוחסות לאדמו"ר החסידי "החוזה מלובלין" [ר' יעקב יצחק הורוויץ 1815-1745, בן הדור השני של החסידות, תלמידם של המגיד דב בער ממזריטש ור' אלימלך מליז'נסק], שזכה לכינויו משום שיוחסה לו ראיית נסתרות,היא האמרה האניגמטית: "יהיה זמן שכל התורה הנגלית והנסתרת תהיה ביער". באמרה מפליאה זו נתקלתי אך באחרונה עת קראתי באיחור נכר את אסופת האמרות בחסידות בעריכת המשורר והסופר פנחס שדה, איש בחדר סגור. לבו שבור. ובחוץ יורדת אפלה: אמרות תורות וסיפורי חיים של ר' מנחם מנדל מקוצק (נוסח נבחר וערוך מאת פנחס שדה, הוצאת שוקן: תל אביב 1993, עמ' 24). מעבר לכמה זכרונות הנוגעים לביוגרפיה המשפחתית אליהן סחפה אותי האמרה מיידית (סבי וסבתי ז"ל היו פרטיזנים שלחמו בנאצים ביערות ליטא) עלה בזכרוני מכתב, אניגמטי אף הוא ששיגר המשורר והסופר, אבי התנועה הכנענית, יונתן רטוש (שם העט של אוריאל שלח, 1981-1908), לחוקר הקבלה הירושלמי,תלמידו-חברו של פרופ' גרשם שלום,פרופ' ישעיה תשבי (שגם תרגם חלקים נכבדים מספר הזהר לעברית) בבקשה שיסייע לו בהבנת המושג 'יער' בקבלה ובחסידות.הנה חלק נכבד מדבריו שם:
*
14.11.73
פרופ' תשבי נכבדי,
תוך עיון ביצירה ספרותית מסוימת נתקלתי במושג אשר, לפי מיטב שקולי, יש לו משמעות מסוימת במסגרת הקבלה והחסידות, אכן, אין בידי הנתונים והכלים לעמוד על דיוקו, ולא נותר לי אלא לפנות אל בעל הטוב, בתקווה שלא ימנענו ממני.
המדובר הוא במושג יער. הייתי מניח שבקשר ל"יער הלבנון", "יער אפרים", יער ההר המבורא של יהושע, שני הדובים של אלישע, אולי גם פרשות אבשלום ואבימלך, אפשר גם פסוקים אחרים, ודאי נדרש מושג זה בתורת הסוד. אבל, אף שעיינתי בכמה ספרים, "שערי אורה"; שניים מספרי ג' שלום; ובמשנת הזהר שלך (את פרקי הזהר קראתי לצורך זה מהחל עד כלה) לא יכולתי לגלות אף צל של רמז למבוקשי.
כמו כן לא עלה בידי למצוא דברים ברורים בענין מקומו של היער במסגרת החסידות, אף שקראתי לצורך זה עשרות סיפורי מעשיות. מצאתי רק שני פרטים מאלפים: האחד בסוף Trends לג' שלום, על היער שבו עשה הבעש"ט [=הבעל שם טוב, מייסד החסידות] את נסיו, ותלמידיו אחריו (אם גם לא לצורך מוסר ההשכל שבשבילו מביאו שלום); השני, שיר של הרבי מקאלוב (אם איני טועה בשם) שבו מזוהה היער עם הגלוּת (אני נזכר בהקף משמעותה של גלות בקבלת האר"י).
כשאני לעצמי היתי סבור כי היער – אולי גם בקבלה (ועל כל פנים, לא בנגוד לה), אבל כמעט בלי ספק בחסידות, הוא מושג החל על, איך אומר זאת, עולם הכחות הטבעיים, הנעלמים או אולי בעצם שדה פעולתם של הכוחות העל-טבעיים, הכלל—הכוחות האמיתייים הפועלים בעולמנו למיניהם. או בקצור, כמעט על דרך הפשט,העולם, אותו עולם שמטטרון, רב הרזים, בכפל פניו, הוא שרו.
זה מה שהעליתי בעיוני, כמעט ללא אחיזה בחומר המצוי ודאי אי שם בתחום חקירותיך, והייתי אסיר תודה רבה לך אילו הואלת להגיד לי את דעתך על כך, וכן להנחותני בענין זה בביבליאוגרפיה.
[יונתן רטוש, ספרות יהודית בלשון העברית: פתיחות בביקורת ובעיות הלשון, מבוא הערות ומובאות ש' שפרה, הדר הוצאת ספרים: תל אביב 1982, עמ' 204-203]
*
רטוש יוצא למסע פנימי להבין ללב היער,אלא שמייד הוא חש חסר ביטחון, באשר להוראתו של המושג יער בתורות הקבלה והחסידות.ראשית,שאלתי את עצמי את השאלה מדוע לפנות לפרופ' לקבלה בכדי למצוא מענה אפשרי? שהריי רטוש יכול היה לצאת אל אחד היערות; לעשות שם את הליל,להתבונן. אפשר כי אז היו הדברים מתבארים לו מתוך עצמיותו.לא על דרך הקבלה או על דרך החסידות, כי אם, כפי נפשו. אבל רטוש מבקש כאן את דעת המומחה לספרים (שאינם אלא יערות כרותים) על דמותו של היער כפי שהוא מופיע בספרים.כלומר,בעולם רעיוני שייתכן שאמנם הושתת תחילה על התנסותם החווייתית של ראשוני החסידות בנדודים ביער. אבל אחר כך כבר הפך היער לאידיאה או סימבול,משל היה מלת דפוס המוטבעת עלי נייר,אשר המרחק בינה ובין החוויה הראשיתית שהיא אוצרת הוא כבר כה רב,עד שכבר קשה לתפוס מה היו פניה הראשונות, בטרם החלו לדון בהּ בערים, בטרקליני-הסבה,הרחק-הרחק מן היערות אוושת צמרותיהם ונהמת החיות העושות שם את ימיהן.
דבר אחר,בימי הביניים בגרמניה,כונו האנשים הסִפִּיִים,אנשי השוליים,שהוקאו מן החברה,"מזדאבים";כינוי זה שימש כנראה יסוד ובסיס לאגדות על אודות אנשי זאב ושדי-אדם הממלאים את היער-השחור.הפרשנות הריאליסטית לאגדות אלו כרוכה בתפישת החוק המלכותי (Lex) של ימי הביניים,כמי שמבטא את החוק האלוהי והשררתו עלי אדמות,וכי הערים עדיפות על הכפרים הואיל והן סמוכות למרכזי החוק, הדת והתרבות— ולפיכך לרצון האלהי. לפיכך,אדם המפנה עורף לחוק הריבון,ולנומוסים התרבותיים של זמנו,כונה "מזדאב" משום לכאורה יצא מגדר החוק המגדיר את מקיימיו כבני אדם.מעניין לשוב ולקרוא את אמרתו של "החוזה מלובלין" לאור תפישה זו. משום שמה שעולה ממנה היא כלכאורה לשיטתו תהיה תקופה בה כל ההנחות שהוצבו לגבי התורה ומיהותה תתגלנה כבטילות. התורה הגלויה והנסתרת לא תזוהה עוד עם הסדרים התורניים הנוהגים, ולא עם הממסדים הציבילטוריים (חוקי המדינה ומוסדותיה), אלא לכאורה מי שירצה למצוא מובן בתורה ייאלץ לעזוב את הסדרים ואת הממסדים הקיימים ולילך ליער, הרחק ממקום יישוב. אבל יותר מכך,קריאה כמו שהצעתי בדברי "החוזה מלובלין" היא למעשה קריאה רדיקלית (מלטינית: Radix, חשיבה מן השורש, מן היסוד)למבקשי התורה להבין כי יהיה זמן (כלומר במובן-מסוים: בכל זמן הזמן הזה נוכח) שבו כדי ללמוד תורה מחדש הם ייאלצו לחשוב מחדש באופן רדיקלי על כל אותם דברים שלפני כן קיבלו במסורת כאמתות שאין להרהר אחריהן (ודאי לא לערער אותן).
אדם ההולך לבדו בלב יער חשוך, אט-אט,כבר אינו חש בעצמו כנפרד מן האפילה,וככל שהלילה נמתח הוא חש חלק מן היער מן הלילה,מן החשמל היקומי הזורח בכל,ללא הפרד וללא מיצרים.זוהי אכן מציאות בה התודעה כמו מתאפסת ומתאתחלת,וכל הסדרים,האבחנות, ומני ההבדלים שהיכרנו או שחונכנו להכיר,פג תוקפם בקצה היער; זהו עולם חסר אחיזה,ואם האדם ההולך בו מבקש לחדש את אחיזתו בו,הריהו צריך לשמוט את כל הנחותיו הקודמות, ולהבין את המציאות מן היסוד; עליו להתחיל לנוע בדרך בלתי סלולה, שטרם הילך בה, דרך כסויית ערפלים, חתולת-עלטה.
ככל שהשנים נוקפות אני יותר ויותר מבין עד כמה בחינה מחודשת של הנחות יסוד בכל תחום מתחומי החיים היא המפתח לקבלת בחירות חופשיות וטובות יותר; וכן, עד כמה תובנות ישנות, סבכים רגשיים ונטיות לב שנתקבעו, מזמן-מזמן,הן לעתים אוטומטים שאיננו מהרהרים כבר אחר צידקתם ומציאותם בהווה; עד כמה קיימת הנטיה לקבל אותם כאילו אין כל ברירה אחרת בנמצא; אבל יש ברירה,והיא נגלית כאשר מתחילים להתיר קשרים וסבכים ישנים, ומתחילים לחשוב איך ניתן להבין אחרת את פני הדברים או לחוותם אחרת. לשם כך דרוש האומץ לצאת מן הקבעונות, הפחדים, החרדות (שמטבעם משתקים ומונעים את האדם לזוז), ולהיות נכון לנדוד, להיות בתנועה מתמדת בגלוי ובסתר. כלומר: להעמיד בספק את מכלול הנחותינו המוקדמות על העולם (המחשבתיות, הרגשיות, החוויתיות), ולשוב ולבחון אותן לפחות מדי פעם, לתת להן להתאוורר; לא להניא אותן מלחצות את קצה היער לבדן.
*
*
בתמונה למעלה: Wassily Kandinsky, Forest Edge, Oil on Canvas 1903
© 2012 שועי רז
תודה
אותי מטריד עניין ה"יהיה זמן". איכשהו תמיד כשחופרים לעומק מסתבר שהמצב שלנו כיום הוא לא המצב הרצוי באמת. לא בדיוק , עוד יהיו ימים יותר טובים שבהם הכל יהיה שונה מהיסוד. ואני שואל, איך זה דאלו שטוענים את זה הם בדיוק אותם אנשים שמתנגדים לכל שינוי וקידמה ופריצת גבולות? רוצים יער ? צאו ליער! אל תשבו בבית ותתגעגעו לאיוושת הצמרות .
המזדאבים שלך מזכירים לי פירטים. יער וים זה מצב צבירה אחר אבל אותו דבר ביחס לסדר ולחוק.
התגובה נשלחה לפני שהספקתי להגיד שהם גורמים לי אושר…
מרית קרובתי, תומס הובס במאה השבע עשרה טבע את האימרה "אדם לאדם זאב" ולמעשה התפישה שלו (בלתי נסבלת בעיניי) היא כי ריבון מרכזי וחזק בלבד יכול להבטיח את שלום נתיניו. זו ממש המשך של התפישה הגרמנית הימי-ביניימית.ובעצם בימי בחירות מכל מקום מנסים לשכנע אותנו שצריך מנהיג חזק, או שחשוב ללכת להצביע על פי צו המצפון, האידיאולוגיה והאמונות הבסיסיות… משום מה, גם המפלגות הליברליות ממש, לא קוראות לאזרחים להעמיד
את כל מה שהם יודעים בספק, ובודאי שלא לחשוב על הכל מחדש. ובפרט במקומותנו שבם הקונצנזוס קצת מתקשה עם מי שמתעקש לערער את שגרת הציונות או להשלים אוטומטית עם כל מה שמחולל צה"ל (ראיתי השבוע מחזה מפחיד בטלויזיה. מישהו ערך קלפי מדגם בשכונת ג'סי כהן בחולון. כל התושבים שמחו שם כנגד הממשלה המכהנת, גינו את הבטחותיה הכוזבות, שקריה וכיו"ב המשיכו להצביע לה בשיעור של 54 מנדטים, כך שם. כלומר, במקומות מסוימים לא משנה עד כמה יגדל העוני או שיעור חסרי הבית או דורשי הדיור הציבורי, וכמה אנשים ייתבטאו בגנות הממשלה שדירדרה אותם עוד יותר; בכל זאת, הם ימשיכו להצביע בשביל אותם פוליטיקאים, שיירמסו אותם).
האם צפית בדיויד בואי (הקליפ המצורף למעלה)? מעבר לכך שיש בוידאו אלמנטים השאובים מהופעות של תיאטרון המחול הקטאלני-ברצלוני, לה פורה דלס באוס, בואי מתרגל שם את תפקיד ראש השודדים וזה מתאים לו יותר מאשר זיגי סטארדאסט: http://www.lafura.com/web/eng/lineas.php.
ועל ההבחנה בין חשכת לב היער ובין חשכת לב הים, עמדתי בקצרה כאן (סעיפים 4-5): https://shoeyraz.wordpress.com/2009/11/11
מדע-Notes (דודי), תודה רבה, ברוך הבא.
אנונימי, אני מרבה להרהר לאחרונה בכל מיני אוטופיסטים, למשל: טרוצקי, למשל: פאול צלאן ("הִלּוּך גדול, הִלּוּך גדול יהיה"), שביצירות מסוימות שלהם דיברו על העתיד המזהיר לכאורה הצפוי למין האנושי (טרוצקי מתאר איך המהפכה הפרולטרית, תיניב בסופו של תהליך, פועלים שיהיו בד-בבד גאוני רוח)… אגב, אנדרה ברטון, ששמע פעם את טרוצקי בפגישה פנים אל פנים במקסיקו (1938), התמרמר אחר כך על כך שטרוצקי לא מותיר מקום באוטופיה שלו לסינגולריות של היחיד, אלא מדבר במונחים של קולקטיב ושיתוף. הוא אפילו אמר לאחד ממזכיריו של טרוצקי: אבל מה אם בעתיד עדיין יהיה צייר שירצה לרשום ריבוע על קנבס, ולא נניח את מה שתכתיב לו המפלגה, ונענה כי טרוצקי מאמין בחופש מוחלט של המחשבה והאמנות כל אימת שהם אינם מתעמתים עם עמדות האינטרנציונל והמהפכה (המייצגים את הפרולטריון). כאשר קראתי את סיפור המעשה הזה תהיתי מה היו עונים לי שני האדונים השתלטנים-רודנים , טרוצקי וברטון, שאפשר היו מגיעים ביניהם להסכמה/פשרה על כך שגם בעתיד יוכל הצייר לרשום ריבוע על קנבס, לו הייתי מופיע ואומר להם "אבל לי מתחשק דווקא לרשום מעגל".
הרשומה שלך מתקשרת לי לשני דברים נפלאים ועכשוויים.
האחד הוא התהליך האישי שלי בכניסה אל היער החשוך,
בריענון התפיסות הישנות. ובעיקר בהתגברות על פחדים,
והשני הוא הספר המדהים 'ח ו ר ש ל י ל ה' של דז'ונה בארנס.
יער אותיות עיר.
ומקורות סבך נפש יער העתיק משתרגים עתה בקרחת העיר המודרנית, בארובות אפה.
אלא שאין בה הצליל ההיולי שישיב אותנו מהמרחקים:
מיכל יקרה, נסיתי את חורשלילה לפני שנה או שנתיים ולא ממש מצאתי את עצמי
(אבל ישנם ספרים שאני מצליח לקרוא אותם רק בנסיון שלישי או רביעי). את חלקה
הראשון של הרשימה מצאתי על המחשב שלי אתמול (קובץ שנכתב לפני כשנתיים
והגיע רק עד סוף הצטוט של מכתבו של רטוש לתשבי) את החלק השני הוספתי אתמול והוא
מתאים מאוד לדברים שאני חש ועובר כעת.
היה לי את המזל שבגילאי 20-18 [לא נשוי, אחרי פציעה לא קלה (ראי את הרשימה: אני חוזר מן החזית), ועם הורים שלא הודעתי להם שאני יוצא הביתה מן הצבא)], יכולתי להרשות לעצמי לטייל ביערות בלילות. אני חושב בדיעבד כי היה לזה חלק חשוב בכך שיכולתי להמשיך ולחדש את החיים, וגם חלק חשוב באדם שהפכתי אח"כ להיות.
הו שירלי, זה אחד השירים האהובים עליי ביותר בעברית, השילוב בין המלים של דוד פוגל ובין הלחן של שם טוב לוי (ולשם טוב לוי צריך גם לזכור לטובה את הלחן היפהפה לשיר "העיר" לקונסטנדינוס קוואפיס וגם את "שובי לביתך" של דליה רביקוביץ).
ופעם תיארתי בכתב באיזה מקום איש עירוני היושב-שקוע בכורסת טלוויזיה ענקית בלב היער
ומנסה ללחוץ נואשות על שלט הטלויזיה כדי שהיער יהפוך שוב לעיר (-:
כורסא כדימוי בוזמני של הימלטות והיחלצות ממנה?
(כורסת טלויזיה, והכורסא/ספה/מיטה של פרויד?)
ואולי שתיהן היינו הך, מרופדות מדי ,מול ישיבת דומם על ארץ.
(והאיש שלך על הכורסא עשה לי רגרסיה ישירה לכאן):
שירלי יקרה, זה אחד משני הרגעים הגדולים של אורי זוהר
(השני: הסרט "עיניים גדולות" סרטו האחרון לפני החזרה-בתשובה.
שהוא סרט כמעט בלתי נסבל לפרקים, אבל אורי זוהר עושה שם
תפקיד מרשים, מרשים דווקא מאחר ש"בני פורמן" מאמן הכדורסל
שהוא מגלם, הוא פשוט בלתי נסבל).
ואפילו הילדים שלי מכירים את הקטע הזה, "לה מרמור" מאת פרלש (כמו שאת נוכחת
לדעת, כבר טירללתי אותם טרלול-היטב).
אגב, משוררים נדמה לי נבדלים זה מזה בשאלה האם הם שקועים בשפה ללא תקווה
או דווקא מעוניינים בכל מאודם להיחלץ ממנה (אבל זה כבר עניין למקום אחר).
באיזה סרטון יו-טיוב צפיתי לאחרונה בז'ק ברל מנגן ושר על איזה כסא פשוט
שבפשוטים וכל מיני אנשים נכנסים ויוצאים מן האולפן והוא לבבי אל כולם.
זה שימח אותי לראות אותו ככה מנגן על כסא עץ פשוט ולא שרוע על ספת עור,
או יושב בכורסת טלוויזיה מהודרת. אבל מי יודע יכול להיות שבאולפנים לא היתה
ספה). בכל אופן זה שימח אותי לראות שפעם התעסקו בטקסטים ובמוסיקה ולא בשופוני.
שועי יקר,
נראה לי שהגיע הזמן להרים כוסית לרגל עליית מדרגה בגֶרֵם הידידות שלנו: חודש אחד וכבר שני משחקי כדורסל, בבלוגים שכל כולם כדרורי מלים (ואי אילו צלילים) (-:
זה מראה על דרגה מסויימת של liberte בקשר (-:
ובעניין המשוררים: דווקא עניין ההיחלצות מן השפה שייך מאוד לכאן. מה שהכי תפס אותי ברשומה שלך:התתאפשר או לא תתאפשר היחלצות מסבך היער?
(והרי גם מלים הן הנחות יסוד, גם אופן סידורן).
שירלי יקרה,
בטח,בטח (בורבון, ברנדי, או רום?). חוץ מזה תמיד אשמח למסור לך אסיסט או לקחת ריבאונד בהגנה (-:
לגבי הסבכים והשרכים, אני עוד לא יודע; אני מרגיש שלאחרונה הצלחתי להתיר איזה קשר גורדי (אולי אפילו שניים); כעת אני מנסה להשתחרר (או יותר נכון להציץ מן החרכים כדי להשתחרר) באיזה פִּתּוּל-נפשי שיושב אצלי במעמקי הנפש מאז גיל 14, ופתאום אני מוכן לומר לעצמי, שכבר אינני צריך אותו (איזה אבֶל שנמשך כבר 25 שנה)– אבל עוד צריך לחשוב מה ניתן לעשות (ממש ברמת העשייה), כי אחרי שדברים מסויימים קבעוּ אותי כל כך הרבה שנים, צריך את התנועה הנכונה כדי להיחלץ בלי לשבור את הידיים, או אמצעי אחיזה אחרים.
שועי יקר, קצה היער שלך לקח אותי אל שר היער של יוהן וולפגנג גתה. הגרמנים ידעו לאכלס את היער שלהם בכל מיני דמויות אפלות. גם האחים גרים גידלו אגדות נוטפות אימה בין הצללים החורים והאזוב הרך והרטוב של היער. אצלנו הכל תרבות של דימוי יושב על דימוי. יערות הדימוי שלנו רוויים דימויים. הקונקרטי נחנק בגולה (ואולי עוד קודם לכן) כאילו היה טאבו. הרבנים שלנו היו מפרקים וטוחנים הרים, "המקום" שלנו הפך להיות אלוהים, ירושלים הפכה להיות "של מעלה", אפילו מושג כמו באר בשדה הפך אצל המהר"ל מפראג לנקודה הנמצאת בתוך היהודי שממנה נובעת יהדותו. לכן מול כל אלה ראוי לשים את שר היער כתגובה ציונית הולמת (-:
שַׂר הַיַּעַר
מגרמנית: אמיר אור, אריאל הירשפלד
מִי דּוֹהֵר מְאֻחָר דֶּרֶךְ לַיְלָה וָסַעַר?
זֶה הָאָב דּוֹהֵר וְעִמּוֹ הַנַּעַר.
יַלְדּוֹ מְצֻנָּף מִתַּחַת זְרוֹעוֹ,
הוּא אוֹחֵז בּוֹ לָבֶטַח, מֵחֵם אֶת בְּשָׂרוֹ.
מַה מַּחֲוִיר אֶת פָּנֶיךָ, בְּנִי שֶׁלִּי?
– הֲלֹא-תִּרְאֶה אֶת שַׂר הַיַּעַר, אָבִי?
שַׂר-הַיַּעַר, עִם כִּתְרוֹ וּזְנָבוֹ מִטַּלְטֵל?
– בְּנִי שֶׁלִּי, זֶהוּ פַּס עֲרָפֶל.
"יֶלֶד נֶחְמָד, בּוֹא-נָא אֶצְלִי,
מִשְׂחָקִים אֲשַׂחֵק אִתְּךָ לְהַפְלִיא,
שָׁם עַל גְּדַת הַנָּהָר יֵשׁ זֵרִים שֶׁל פְּרָחִים
וּלְאִמָּא שֶׁלִּי יֵשׁ פְּרָחִים זְהוּבִים."
אַבָּא, אַבָּא, הַאָמְנָם לֹא תִּשְׁמַע
מַה לּוֹחֵש שַׂר-הַיַּעַר אֵלַי בִּדְמָמָה?
– הֱיֵה שָקֵט, יַלְדִּי, וְנוּחַ;
בַּעֲלֵי הַשַּׁלֶּכֶת מְאַוֶּשֶת הָרוּחַ.
"יֶלֶד טוֹב, הֵן תָּבוֹא וְנֵלְכָה?
בְּנוֹתַי הַיָּפוֹת מְחַכּות רַק לְךָ,
אֶת מְחוֹל הַלַּיְלָה בְּנוֹתַי תְּחוֹלֵלְנָה
תָּשֵרְנָה, תִּרְקֹדְנָה, וְאוֹתְךָ תְּעַרְסֵלְנָה."
אַבָּא, אַבָּא, אֵינְךָ מִסְתַּכֵּל?
שָׁם בְּנוֹת שַׂר-הַיַּעַר בַּמָּקוֹם הָאָפֵל?
– בְּנִי שֶׁלִּי, אֲנִי רוֹאֶה זֹאת בְּרוּרוֹת:
כָּךְ זוֹרְחוֹת הָעֲרָבוֹת הַזּקֵנוֹת, אֲפוֹרוֹת.
"אֲהַבְתִּיךָ, דְּמוּתְךָ לִי קוֹסֶמֶת כָּל כָּךְ,
אִם לָבוֹא לֹא תֵּיאוֹת, בְּכֹחַ אֶקַּח!"
אַבָּא, אַבָּא, הוּא אוֹחֵז בִּי עַכְשָׁו!
שַׂר-הַיַּעַר נָגַע בִּי וְעָשָׂה שֶׁיִּכְאַב!
גָּנַח הָאָב, קַל כָּרוּחַ דָהַר,
כָּרַךְ בְּיָדָיו אֶת יַלְדּוֹ הַנִּכְמָר;
אֶל הֶחָצֵר הִגִּיעַ אָבֵל וְאוֹבֵד,
בִּזְרוֹעוֹתָיו הָיָה הַיֶּלֶד מֵת.
דודו יקר, תודה על גתה, היה ממש גוטה, אין ספק כי גם גתה פוחד מאוד מהיער.
אשר להערה על אודות הגלות, אני חושב שאיזו אבסטרקציה או סוג של נהיה-מטפיסית ליותה את המונותיאיזם (בודאי בגרסא של אלוהות טרנסצדנטית) מראשיתו. בסופו של דבר כאשר מסתכלים על התרבות התנאית (חכמי המשנה) עוד בטרם גלה ישראל מפרובינקיה יודייאה רואים הרבה מאוד פחד: פחד מגויים, פחד מנשים, פחד מעמי ארצות, פחד מטומאה, פחד מהטבע. לא פעם נדמית לי תורתם של התנאים שהפכה ליסוד התרבות הרבנית, נסיון לשמור על הבנים-הזכרים במקום נעים ובטוח (נניח, כמו שפינגווין קיסרי זכר נשאר לדגור כל החורף על הביצה ולהחם אותה כדי שלא תקפא בין רגליו.
ופתאום "שר היער" הזכיר לי את "משה הנער טועה ביער" לח"נ ביאליק (שם מציל אותו מפי הזאבים אליהו הנביא), אבל גם אצל ביאליק (שגדל בסביבת היערות של ז'יטומיר), היער הוא מקום של "חייתו-יער", מקום מעורר פחד שלא מהלכים בו יחידי.
היי שועי קיבלת ממני שתי גרסאות של תגובה אחת תבחר אחת מהן, את זו שיותר ניראית לך ותמחוק את האחרת. מצד שני אתה יכול להשאיר את שתיהן כי בראשונה אני מוסווה כאנונימי (-:
כן, ראיתי והגבתי בהתאם, העדפתי את הפנים הגלויות מן הפנים הנסתרות. האמת, לרגע התהרהרתי האם התגובה היא מ-ע' מהאתר של מרית (כי אתה בדרך כלל מגיב בשימך),
ואז הגיעה התגובה השניה והבהירה הכל (-:
שועי יקר,
רוסי לבן, רוסי שחור, וקורט גוראן ברגוביץ' מהול בהם .
החופש החופש החופש, החופש בבית הַפְרָעַה (-:
תזכור שלפעמים המלים שלך יכולות להיות עוגן…(אפילו לאחרים, כמוני).ולפחות בהן אין מה לפחד להיאחז.
ולגבי תנועה-
אם כבר תנועה- אז תנועת נוער.
(איזה כיף היה לנו בתור ילדים, שהייתה לנו תנועת נוער להימלט אליה?).
אולי נקים תנועת נוער ונארגן איזה א"ש לילה שהפרדסים שלו הם חלומות הבלהות של הילדות והסוף המבהיל של הצ'יזבטים הוא ההווה, אבל לפחות יש איזו מדורה בסוף שהפנים של כולם זוהרות בה? ויהיה כמובן גם טקס השבעה. אולי המאגיקה הזאת תייצר את התנועה הנכונה. חייבים להמציא תנועת נוער למבוגרים].
(נראה לי שבשביל זה הלכתי להיות מורה, לפחות להרגיש ליד, איפה שהסבכים רק מתחילים ועוד לא כל כך מבוצרים. יש שם לסבכים האלה: בבית שלי היו קוראים לזה קוֹאוּטוּנַה. זו מילה בפולנית שהפירוש שלה הוא: פקעת של שיערות. (חוששתני שבעלי קרחת כמוך לא יבינו את גודל האסון…)
שירלי (אני לא נוגע במשקאות שמכילים וודקה), לצערי לא היתה לי תנועת נוער. בגבעתיים הלכו לנוער העובד והלומד, ואבי שהיה אז עדיין ימני מאוד אסר עליי להתרועע שם, מה שלא כל כך עזר מסתמא, כי מלחמת לבנון ההיא גרמה לי להיות שמאלן נטול-תקנה.
אחר כך בי"א-י"ב כבר הלכתי לנוער העובד מתוך רצון להצטרף לגרעין נח"ל. אבל מי שחשב לצרף יחד את קני פרדס כ"ץ-קריית אונו וגבעתיים לא ידע מה הוא עושה אל נכון.
חבר טוב שלי הציע לי פעם להקים תנועה לשלום הילדים שהיינו. עם הזמן נוצר פולמוס אידיאולוגי ופרשתי מן התנועה המצומצמת (אנחנו עדיין חברים טובים) והקמתי לי את העמותה לשלום הילדים שאנחנו. זה קצת מגוחך, כי בינתיים אני לא מפיץ את השמועה ויושב בפעולות לגמריי לבדי.
חוץ מזה, שמעתי שציפי לבני הקימה לאחרונה תנועת נוער למבוגרים, ואפילו הביאה את חביתוש היישר מהדרום! (-:
אמממ… מתחת לכובעי הידוע אני דווקא מאפיר/מלבין די בשיטתיות; הגנים ההתקרחותיים לא הגיעו עדיי (אבל לא פסחו על בני משפחה אחרים, להוציא את אבא שלי). זה נכון שמאז הצבא אני מתהלך קצוץ, רוב הזמן (ובגילאי 22-23 אפילו הייתי מגלח את הראש לגמריי כמה פעמים בשבוע) אבל בגיל 18 לערך היה לי שיער ארוך עד אמצע הגב, ובהיותי גם כך עם ראש מלא צפורים, לא ממש שקדתי עד סירוקו, אני זוכר שקשרים בשיער יכולים להיות לעתים חוויה מטרידה או אפילו מכאיבה מאוד.
הפרדס הוא היער המתורבת?
(והידיים. הידיים לא יישברו על המקלדת.)
של הפסנתר. שכחתי שמקלדת יש גם למחשב. אני כזאת עתיקה בעצם.
לורסטין יקרה, אני לא בטוח האם זה שנכנס לפרדס נכנס בשלום ויצא בשלום באמת חוה יער (אני בכלל חושב על רוחניות בחסות החוק, שלעולם יש בה איזה עיקור וסירוס של הרוח החופשית). אגב, בשנות השמונים (הייתי אז ילד) היו באזור כפר-סבא כפר מל"ל פרדסים שהיה אפשר לנדוד בהם. הם נראו לי אז אין-סופיים. לא חזרתי אליהם מאז כך שאינני יודע האם היום אמצא אותם קטנים וצנועים, כפי שהיום נראים לי הרחובות העירוניים בהם סבבתי בילדותי.
ואין ספק, שמת לב שבבעיה הפסנתרית שלי מדובר, תודה (-: יש לי טראומה גדולה של אבדן שכנראה גרמה לי להפסיק לפסנתרֵן/לנגֵן, ובכל פעם שניסיתי מאז זה היה כרוך בכאב פיסי ונפשי איום. זה משהו שלא היה לי הרבה שנים אומץ לגשת אליו. יכול להיות שהגיע הזמן שיגיע הזמן.
שועי יקר,
באווירה הפוסטמודרנית הנוכחית חוששתני שהתנועה שיש להקים היא התנועה של הילדים שהפכנו להיות. כולם מבלים כל היום בלונה פארק של האינטרנט…ובעוד כל מיני מתקנים.
איפה מתחבא/ת המבוגר/ת האחראי/ת??
שירלי, זה נכון להפליא, אבל האינטרנט הוא בדיוק המקום היחיד שבו שברו את הכלים
וכן משחקים; בכל המקומות האחרים שבהם שברו את הכלים ולא משחקים פשוט לא משחקים וגם לא מעזים לשבור את הסרוויסים החדשים שבינתיים הגיעו; וכשלא משחקים וגם לא מעזים לשבור את הסרוויסים החדשים שהגיעו, חד-גוני יותר, מעניין פחות. כלומר מה זה עוזר לדבר על, לכתוב על, אם אין אף אחד שישחק ושישבור את הסרוויסים החדשים שהגיעו?
והשיר של Smog ובמיוחד הקליפ, מכמירי לב, אבל במידה שעדיין אפשר לשחק ולשבור את הסרוויסים החדשים שהגיעו.
הזכרת לי שאחד המורים לפסנתר שלי, שמאז הפך ליינן באיזו יבשת רחוקה, סיפר לי שזכה להשיג כרטיס לרסיטל של ארתורו בנדטי מיכלאנג'לי. הוא ישב וחיכה עם שאר הזוכים, אולי שעתיים. בנדטי, "הטוב", או "המבורך" אם תרצה, לא הגיע. השמועה מספרת שהוא נמצא בחדרו במלון, רועד מתחת לשמיכה, לא מצליח להכריח את עצמו. אני חושבת שבסוף הוא הגיע וניגן אבל כבר לא הייתי מרוכזת מספיק בסיפור כדי לזכור את הסוף.
לורסטין, זו אינה תגובה זה סיפור קצר טוב, אפשר להכניס אותו לתוך "הסימפוניה הבלתי גמורה" לאאוגוסטו מונטורוסו ללא-קושי (-:
ואשר לי, פעם אחת בגיל 18 אני זוכר שניגנתי איזה בלוז, אבל מאז זה כבר לגמריי לא עובד (כלומר אין לי פסנתר בבית אז כנראה לא נסיתי מספיק), אבל במעט שניסיתי מחוץ לבית, זה דומה למה שתיארת למעלה, רק יותר דוקרני.
הטלוויזיה כלולה בסרוויסים החדשים שהגיעו?
כי אם כן, לפחות אחת נשברה כאן היום (((-:
(הולכת להתייעץ עם הויטרינה-רית מה לעשות עם הפורצ -לן).
בטח תבין שמורי סיפר לי את הסיפור כי חשב שיסייע בידי לא לברוח. לא הצליח. תודה על הסימפוניה, בדיוק חשבתי איך ייתכן שאני לא יודעת מה לקרוא עכשיו.
זה פשוט מאוד שירלי, האין סוף ישב על יד המרקע לראות משחק השבוע.
כלומר הטהירו היה המרקע הרשימו זהו הניצוץ החשמלי שממנו מתפשטת
התמונה על המרקע.
מה שקרה אחר כך הוא שהודיעו על שינוי בתכניות.
הקרינו את האופרה לה מרמור מאת פרלש.
כתוצאה מזה קפץ לו הפיוז ונשברו הכלים.
זוהי סך הכל גרסא חדשה של המיתוס הלוריאני.
מה שמזכיר לי, שבפרס הספרותי הראשון שבו זכה פאול צלאן שאל בודאי אחד השופטים (מינוי פוליטי של עיריית שטותגרט) "מי זה הפורצלן הזה?" (-:
לורסטין, גם את מן הפליטים/ות. אם תמצאי את מונטרוסו ואת הדינוזאור תמסרי להם ד"ש חם, אפילו שמה שנשאר לי מהספר הוא דווקא קיפוד.
זה לא כל כך פשוט שועי…
לפי כמות התיקונים של האר"י, הכלים לא נשברו לרסיסים,
נשאר מהם רק אבק.
(לך תתעסק עם אבק…)
"יהיה זמן שכל התורה הנגלית והנסתרת תהיה ביער", אין לי אלא להסכים, אמירה מופלאה בזכות הפירוש שהתקנת לה. בהקשר לזיהוי של ערים עם אלוהים, נזכרתי בפירוש שכתב בני לחמשת החומשים(אמיתי לגמרי, בזמן שהיה חולה) שם הוא העיר כי ניתן ללמוד מהפסוק "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי", שאולי הייתה קיימת תפיסה בעיניהם של כותבי התנ"ך כי במקום שאין אנשים גם לא ייתכנו אלוהים, ומכאן הפתעתו של יעקב המקיץ.
שירלי, זהו זה, תודה שמיקדת אותי, כעת הבנתי לראשונה שהבעיה בקבלת האר"י
איננה עולם התיקון (של הכלים שנשברו ושל ניצוצות הקדושה שנתפזרו), אלא בעיית
הפאנלים (מי עושה פאנלים? מתי לאחרונה עשו בארבעת עולמות אבי"ע פאנלים?
זה תמיד עמד לפני העיניים ובכל זאת היה נעלם גדול).
תמהֹ יקר, כזכור התורה חולקת את התואר "אלוהים" לא ליישות ההיא בלבד אלא גם לבני אדם נכבדים: שופטים, מנהיגים וכיו"ב; ר' אברהם אבן עזרא אף העניק פירוש אנטי-מיתולוגי לפרשת "בני האלוהים" (בראשית ו') ונישואיהם עם בנות האדם שהולידו גיבורים גדולים מעולם אנשי השם. לדעת אבן עזרא, לא מדובר ביישויות קוסמיות או מלאכים שירדו לארץ והולידו גיבורי-על (כמו שנמצא למשל במיתולוגיה היוונית בדמותם של הרקולס, פרסאוס, אכילס וכיו"ב), אלא "בני האלוהים" הם אנשים נכבדים, משכמם ומעלה, העלית של תקופתם.
אגב, הפירוש היפה של בנך מתכתב עם תפיסת בית הכנסת בהלכה ועם פירושו של המהר"ל על תפלה במניין. כלומר לדעת כמה וכמה בפחות מעשרה אנשים השכינה לא שוכנת. אני חולק על אותם אנשים, כי לפעמים מעל לעשרה אנשים נעשה מאוד מאוד צפוף, וכבר היא אפשר לדבר עם איש מהנוכחים באמת (האם נתקלת פעם בשכינה בפאב רועש או בכנס אקדמי או בבית כנסת?). אני מתגלגל על החד אופן ליערות…
פאנלים.
פאנלים ותריסים.
(ואם יש מאגיקה בעולם, תופע נא מיד!).
שירלי, וגם 'הזכוכית הגדולה' של מרסל דישאן זכורה לטוב; במיוחד בצילום המפורסם של
מאן ריי (עמנואל רדניצקי) שבו היא מכוסה לגמריי באבק.
[מה אומר לך, רוב הקמעות מבוססים על א"ת ב"ש או חילופי אלפא-ביתות אחרים, וחלקם הקטון (לא ניסיתי את רובם הגדול) מובילים אחרי פיענוח לפסוקים ידועים מן התורה וכיו"ב, וכך נותן הקמע אינו רואה בעצמו נוכל, כי הוא מאמין באמת בסגולתם של הפסוקים שהוא משווק; ואילו מקבל הקמע משוכנע כי רב מג שאין כמוהו האציל עליו מרוחו, וכעת אין לו לקב"ה אלא לפתוח עליו שפע ברכות].
שתי הפסקאות האחרונות הזכירו לי עוד טייל-משוטט-מתגבר אחד:
"הולך אתה בדרך הגדולה שלך: והדבר אשר נקרא עד כה סכנתך האחרונה היה למפלטך האחרון! הולך אתה בדרך הגדולה שלך: וזה הדבר אשר יהיה לך לחזק את לבך יותר מכל – שאין מאחוריך דרך עוד! הולך אתה בדרך הגדולה שלך: איש לא יתגנב בעקבותיך הנה! כף-רגלך עצמה מחתה את הדרך מאחוריך, ומעליה כתוב: "אי-אפשרות".
ובאין לך סולמות מעתה, יהיה עליך ללמוד לטפס גם על ראשך שלך: כי אם לא כן, איך תבקש לטפס ולעלות? על ראשך שלך והלאה על לבך שלך! עכשיו עוד צריך הדבר הרך מכל שבך להיות לדבר הקשה והקשוח מכל. מי שחס הרבה על עצמו תמיד, נחלה לבסוף. השבח למה שמחשל ומקשיח! אין בפי שבחים לארץ זבת החמאה והדבש!
למד לא לראות את עצמך, כי אז תראה הרבה: – כל מטפס הרים נחוצה לו הקשיחות הזאת. ואולם הקונה לו הכרה-וידיעה ועיניו פולשות ומחטטות, הן לא יראה את יסודות כל הדברים וטעמיהם אלה מפנים ולחוץ!
אבל אתה, הו זרתוסטרא, הלא רצית להביט ולראות את יסוד כל הדברים וטעמם מבפנים, לפני ולפנים: לכן טפס מעל עצמך, – מעלה, אל על, עד אשר כוכביך אף הם יהיו מתחתיך!
כן! להביט עלי עצמי מלמעלה ואף על כוכבי: רק זה ייקרא בפי הפסגה שלי, דבר זה עוד נותר לי והוא פסגתי האחרונה!"
("הנודד", מתוך "כה אמר זרתוסטרא", עמ' 235-236, פרידריך ניטשה, תרגום לעברית: אילנה המרמן)
שועי,
מוכנה לתת הרבה מאוד בשביל קמע שינקה לי את הבית.
עידן יקר, אני עוד זוכר באילו נסיבות קראת את תרגומה החדש של אילנה המרמן לזרתוסטרא. אלו בדיוק הנסיבות שבהן מתעורר החשק לברוח ליער…
זה מעניין שהבאת דווקא את זרתוסטרא, זה הביא אותי להיזכר בהוגו באל שכתב את
הדוקטורט שלו על ניטשה, ואחרי שראה את שדות ההרג של וורדן (הוא דווקא תמך בתחילה במטרותיה של מלחמת העולם הראשונה כפטריוט גרמני, אבל לא גויס מחמת מצבו הבריאותי), חצה גבולות לשווייץ והקים שם את קברט וולטר וייסד את הדאדא, כתנועה המגלמת לדבריו בחילה עזה מן המיליטריזם של דורו, ששלח דורות של צעירים להירצח בעטיין של תפיסות פוליטיות/לאומיות/לאומניות/תיאולוגיות.
אני כנראה עובר בשנים האחרונות מפנה הדומה לזה של באל, מה שהוא חש לפנים בנוגע לפטריוטיזם-הגרמני והבחילה שאח"כ, אני חש כבר זמן מה באשר לקונצנסוס הציוני. ולא שאני רואה בעצמי פוסט-ציוני או אנטי-ציוני (אני לא מחפש לשחוט פרות, רק מבקש לי אחו אלטרנטיבי), אני פשוט חושב שהציונות איבדה לחלוטין את דרכה והפכה ללאומנות-מילטריסטית (כפי שהופגנה בעופרת יצוקה), ובקצב הזה כמה שנים קדימה עתידים אזרחי ישראל להכתיר עליהם דוצ'ה, כתוצאה מהפחדה שיטתית, שתביא את האזרחים להאמין שרק מנהיג חזק שישלוט ללא מיצרים בצבא חזק ובמנגנוני ביטחון חזקים יפטרו להם את כל הבעיות (למען האמת, אני משוכנע כי חלקים נרחבים ממצביעי "הליכוד ביתנו" חושבים כך, כבר עתה).
שירלי, יש"ר מקנדיאה הביא ב"נובלות חכמה" שלו סיפור-מעשה על שלמה אבן גבירול שיצר סוכנת-בית (גולם-אישה) על ידי הצירופים של ספר יצירה; זה סיפור קצת מוזר, שלא מופיע בשום מקור אחר (אבן גבירול הכיר את ספר יצירה בלי ספק, כך עולה משירת הקודש שלו, אבל לא ממש את תורות יצירת הגלמים שנשתדכו לחיבור המוזר הזה). בכל אופן, ספר יצירה יכול להוות עבורך פתח ליצירת סוכן בית (גולם) הנראה כמו אחד ממלוויו של פיליפה קתרין ב-Juifs- Arebes (אני זוכר שדי התלהבת מהם), ואז תוכלי להיפרד מן האבק וגם מן הצורך לעשות פאנלים, אבל היזהרי, כי באותה מידה יכול להיות שייצא לך סוכן בית שהדבר היחיד שהוא יודע לעשות זה Bla-Bla-bla, כשמתחילים לצרף אותיות יודעים רק מתי מתחילים, לא ברור כיצד זה ייגמר… (-:
שועי,
שהרה בלאו עלתה על הפטנט לפנינו :
וחוץ מזה, אני פי. סי. מדי.
הסוכן שלי יכול להיות רק טייקון אשכנזי לבנבן (-: (והבלה בלה בלה עליי).
שירלי,
לא קראתי (אני באמת חותך מספרים רבים מספור אחרי מספר לא גדול של עמודים; או שאני נשאב פנימה או שלא, ואם לא, אז לא; בזמן האחרון נעשה לי קשה למצוא פרוזה לקרוא… מחפש-מחפש ובקושי מוצא. מתחיל אפילו לחזור לספרים ישנים שאהבתי וקורא מחדש מרוב שאינני מוצא).
מה בקע מהגולם מפראג? טייקון אשכנזי לבנבן עם עניבת פרפר (-:
גם יער ישיר את שירת העשבים ( -:
אורי לכל עיר ועיר יש את שירת העשבים שלה… (-: