*
אַתָּה הָאֲנִי הַשֵּׁנִי שֶׁלִי: רֵעִי הָרִאשׁוֹן.
אוֹיְבִי הָרִאשׁוֹן.
אֶל מַלְכוּת הֶעָפָר תְּלַוֵּנִי,
תְּלַוֵּנִי וְתָשׁוּב הַבָּיְתָה,
וְתִהְיֶה אֲנִי,
בְּאֱמֶת וּבְתָמִים אֲנִי.
[אברהם סוציקובר, מתוך: 'אחי התאום', תרגם מיידיש: בנימין הרשב, בתוך: אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: תל אביב 2005, עמ' 48]
*
קראתי שוב, אחר הרבה שנים את אדם הראשון (תרגמה מצרפתית: אילנה המרמן, הוצאת עם עובד: תל אביב 1995) לאלבר קאמי (1960-1913). בקריאה הנוכחית התחדשו לי הקיטוב והניגוד השוררים בין שני גיבוריו של קאמי:מרסו (הזר, 1942) וז'ק קורמרי (אדם הראשון, כתב יד בלתי גמור,ראה אור לראשונה בצרפתית בשנת 1994).מרסו,צרפתי שעובד באלג'יריה,אינו בוכה בהלווית-אימו (ובכלל מתייחס לקבורתה כחובה/טורח), מנוכר מאוד מסביבתו,כאילו איזה מסך ברזל חוצץ בינו ובין האנושות; קורמרי,יליד אלג'יריה,יתום מאב שנפל במלחמת העולם הראשונה; חוזר לבקר את אימו החרשת-אילמת,ואת בני משפחתה באלג'יר;ומה שמתחיל לכאורה כמסע בעקבות האב שלא הספיק להכיר,עובר למסע רגשי בעקבות אהבתו לאימו ולדודו; קורמרי גם מתמודד עם נקיפות-מצפון על שזנח את אימו ואת אחיה החרשים באלג'יריה ונסע לבדו כדי לבור לעצמו עתיד בפריס.
זאת ועוד,שעה שמרסו רוצח אלג'יראי-ערבי בחוף הים של אלג'יר,מפני סיבה בלתי מבוארת (שמש חזקה,פחד,עקה-רגשית) וסופו להיות מוצא להורג באותה שרירות של מכאניזם בלתי ניתן לעצירה של מערכת המשפט ושל לחץ הקהל; קורמרי דווקא מציל פועל ערבי שעובד בשוק,זאת לאחר שפיגוע של המחתרת האלג'יראית מחריד את השוק,ומביא למותם של כמה מתושביו. קורמרי דואג למצוא מסתור עבור הפועל באחת ממסעדות השוק וכפי הנראה מציל את חייו (שם,שם, עמ' 70-69). הצעד שעושה קורמרי מתואר כשרירותי לפחות באותה מידה של שרירותיות בה מתואר מעשה הרצח שמבצע מרסו. האם קאמי ניסה לומר כי מעשי האדם אינם אלא תולדה של האדם-שהוא,של מכלול הרגשות והמחשבות שהכיל בחייו, של מכלול ההחלטות שקיבל ושיצרו בפנימו את החלל ואת התווך המכילים את האפשרויות העומדות בפניו? על פניו, כל אדם עשוי לרצוח או להרוג, בהינתן תנאים מסויימים; כל אדם עשוי באותה מידה להחליט בשבריר רגע להציל את חיי רעהו, ולו גם מדובר באדם שאינו ממודעיו. קשה שלא להרהר כי כאשר מרסו לוחץ על ההדק עומדות מאחוריו שנים של הזרה רגשית,התנכרות לעברו,הימלטות מהתרגשות,מביטוי של רגשות.מעניין כי קורמרי הקרוב מאוד לקאמי-עצמו ברוב פרטי חייו,המנסה לראות בתוך אותה ילדות קשה שנפלה בגורלו גם את נקודות האור הבודדות שהאירו את שמיו, בוחר בשעת מבחן שלא להעלים עיניו מן הפועל הערבי שכבר הושם כמטרה על ידי מוכרים בשוק, ובהרף אחד מוצא לנכון למצוא עבורו מקום מקלט עד יעבור זעם.
פרק נוסף בכתב היד של אדם הראשון מעניק משנה תוקף להבחנה שהשמעתי. זה הפרק השלישי בחלקו הראשון של אדם הראשון לצידו הוסיף קאמי את ההערה: "לכתוב את הפרק ולהשמיד אותו" (שם,שם,עמ' 32). זהו אכן טקסט קריטי בכל מובן, בודאי מקטעי הפרוזה הטובים יותר שכתב קאמי מעודו בעיניי. הפרק עצמו מתאר מפגש בין קורמרי ובין חבר ורע המבוגר ממנו בשנים רבות, ויקטור מאלאן. מאלאן הוא מוכס לשעבר, איש אמיד ובעל השכלה רחבה מאוד. קורמרי מתייחס אל מאלאן כאל מנטור, מורה לחיים, שנקלע בדרכו, לימד אותו הרבה מאוד, וכעת הוא חש כי הוא קשור בקשרי רעות ואהבת חברים עימו, וכי הוא "חב לו הכל". לעומתו מאלאן מכונס ומצומצם, גם קריר יותר מטיבעו. הוא מסביר לקורמרי דרך סיפור-מעשה-שאירע שאין איש שבאמת מכיר את זולתו. אחר כך כאשר ז'ק מספר לו על תכניתו לצאת ולאסוף מידע על אודות אביו,משיב לו מאלאן,כי נסיונו הורה לו כי מוטב שלא להרבות בשאלות ובאיסוף מידע על העבר, משום שהדברים שיתגלו אינם בהכרח מה שהמבקש אחריהם מבקש לגלות ועלולים לסבך את חיי ההווה. הוא מדבר עם קורמרי על זקנתו, בדידותו, על תחושת המוות הקרב המלווה אותו, וסופו שהוא מבקש את סליחתו של קורמרי על שלא תמיד ידע להשיב לו חיבה. הפרק מסתיים בשורות הבאות:
*
מאלאן הביט אל הנברשת הגדולה בסגנון הישן שהיתה תלויה מעל לשולחן, וקולו נהיה חרישי יותר כשאמר את הדברים שקורמרי, רגעים אחדים אחר-כך, לבדו ברוח ובפרוור השומם, עדיין שמע בלי הרף בתוכו פנימה:
"יש בי ריקנות נוראה, אדישות שמכאיבה לי…"
[שם,שם, עמוד 38]
*
דמותו של מאלאן מבוססת קרוב לודאי על דמותו של הפילוסוף הצרפתי שלימד לא-מעט באלג'יר ז'ן גרנייר (1971-1898) שאמנם היה מורה רוחני עבור קאמי הצעיר שגם הקדיש לו מאוחר יותר כמה מיצירותיו. גרנייר פתח בפני קאמי היתום מאב ובנה של אם חירשת-אילמת, את שערי ההשכלה האקדמאית, התרבות והמחשבה הביקורתית, וידע לטפח את העלם שבסביבתו הקרובה לא נמצא מי שיעודד אותו להיהפך לאינטלקטואל. עם זאת, קשה שלא לחוש באיזו הסתייגות מאוחרת ונכאבת של קאמי ממורו. חיי האינטלקטואל המרוחק המנתח את עולם התופעות בלב קר הוותה פיתוי גדול לפנים, נתיב ללכת בו, ולהתרחק מן השוק של אלג'יר. לעומת זאת מסעו של קורמרי אל אותה שכונה דלה באלג'יר מתגלה כמסע המחייה אותו,המשיב לחייו אהבה ותעוזה ועל כן ויטאליות שנראה שנעלמו מחייו הבוגרים,או לכל הפחות עומעמו מאוד. דווקא האם,אחיה, סוחרי השוק,השכונה,חוף הים, הם אלו שנטעו בקורמרי (קאמי) את היכולת להימנע מאותה תחושה של ריקנות מאכלת, של אדישות מכאיבה.
עם כל אהבתו של קורמרי למאלאן (בבואה לאהבתו של קאמי לגרנייר) קשה שלא להרהר אחר השם "ויקטור מאלאן" כשם שמאחז בחובו את "נצחון הרוע". לא משום שמאלאן הוא רע-לב או בעל מידה רעה, אלא משום שהשכלתו לא הצליחה להביאו לכדי פתיחת הלב… אל נדיבות וחמימות כלפי זולתו,והנה הוא מגיע לחלק האחרון בחייו,וחש כאילו מעולם לא הצליח להביע בפני יקיריו את החיבה שחש כלפיהם, ששקע באדישות או בקור של התבוננות על העולם מתוך איזו הזרה, ניכור או שימת התופעות בסוגריים כדי לנתחן ולהבינן במושגים רציונליים, הדוחקים את הרגשות, את חווייתן ואת הבעתן.מאלאן בסופו לא פחות ממרסו הוא אבוד מפני שלמד לאצור ולעצור את רגשותיו במידה כזאת,שפנימו הפך למקום בו שוררת ריקנות נוראה ואדישות מכאיבה. ההתנכרות אל החוץ הביאה אותו כדי התנכרות אל עצמו-גופו. שלא כמרסו נהיר כי הוא לא יתרגם תחושות אלו למעשה של אלימות. ברם, הזיקנה והבדידות המטפיסית המיוסרת, אשר מורה זה כפה על עצמו, העולה לו ככלות שנים בתחושות של ריקון ואדישות— יש בה כשלעצמה אלימות-עצמית קשה מנשוא.
עם זאת, דומה כי אם קאמי עוד בראשית דבריו כותב בהערת שוליים לקראת טיוטת תיקונים של הרומן: 'צריך להדגיש יותר, למן ההתחלה, את המפלצתיות שבז'אק'(שם,שם,עמ' 25). הרי הולך ומתבהר ככל שהעלילה נמשכת, כי בז'ק אין שום דבר מפלצתי,וכי שיבתו המאוחרת לאימו,למשפחתו ולשכונת ילדותו רק מוציאים מקירבו רגשות ותחושות אנושיים. העובדה שלא מחה את ימי ילדותו אף-פעם מלוח ליבו ומעולם לא התנכר באמת לאלג'יר ולעממיותה,היא מה שמאפשרת לו להציל בשבריר של החלטה את חייו של הפועל הערבי, לאין שיעור יותר מאשר ספרים שקרא, דעות או אידיאולוגיות שניקרו על דרכו- ואותן אימץ לחייו.
ואולי כן הוא; אפשר אין משקל מהותי לדעות, לאידיאולוגיות גדולות, לרעיונות שנרשמו בנו; אפשר כי החיים הם בסופו של דבר אוסף של מפגשים חמי לב ונדיבים עם אנשים אוהבים שהותירו בנו רישום בל-יימחה. אלו הם המקורות לרבים ממעשינו; המקומות שבהם עמדנו על דעתנו להביע ולאהוב. בסופו של דבר,דמויות אחדות,מפגשים אחדים,עשויים לקבוע את דרכנו לאין-שיעור יותר מאשר שנים על גבי שנים של השכלה,ידע, והתמקצעות במשלח יד כלשהו— זה מה שאני חש כי קאמי ניסה למסור. האנשים שלימדו אותו לחייך, להביע רגשות, להיות נדיב, לסייע לזולת בצרה— הם בסופו של דבר אלו שהניאו אותו, מבלי שעמדו על כך, מלבחור בהזרה האלימה של מרסו, או בבית הכלא של התבונה (הקור הרגשי המסוגל להפגין מעט מדי חיבה) של מאלאן; ככל הנראה הם גם שהשיאוהו לכתוב את הפרק הזה מבלי להשמיד אותו, כפי שתכנן בתחילה.
בתמונה למעלה: Giorgio Morandi, Patio in Via Fondazza, Oil on Canvas 1958
© 2013 שוֹעִי רז
תודה, היה לי מאד מעניין לקרוא 🙂 עם הרחבה זה יכול להיות סמינריון מרתק (עכשיו חופשת סמסטר, בכל דבר אני רואה פוטנציאל לסמינריונים ועבודות 🙂
"אפשר כי החיים הם בסופו של דבר אוסף של מפגשים חמי לב ונדיבים עם אנשים אוהבים שהותירו בנו רישום בל-יימחה. אלו הם המקורות לרבים ממעשינו;"
כמעט כמעט התחלתי להתווכח ולסייג, ואז הבנתי שכרגיל, כל אחד מדבר על עצמו 🙂 אשרי האנשים האוהבים שהותירו בך רישום בל יימחה.
מה שאני מרגישה כאן שועי,
זה המון המון רגשי אשם.
האישיות המוסרית של קאמי לא נרגעת מרגשי האשם שלה,
אם הוא נאמן למולדת מן הסתם ירגיש שבגד במשפחה,
ואם להיפך אז להיפך וחוזר חלילה.
הספר הזה מופלא בשתי השכבות שלו,
גם בסיפור עצמו וגם בהערות הכתיבה הנלוות לו.
יכול להיות שהוא היה משמיד או לא מפרסם את הדברים שתכנן,
אין לדעת, הרי הוא כבר לא היה כשזה פורסם.
למזלנו, אולי.
(חיוך עצוב באמת
שאי אפשר לעשות)
מרית קרובתי, זה נכון, אבל אני בהחלט חושב שזה גם היה הלך-הרוח של קאמי; כלומר אני מניח שכאשר הוא כתב את הפרק על מאלאן (גרנייר) הוא רצה לכתוב ולהשמיד כי לא רצה
לפגוע בחבר ובאב- רוחני או להכאיב לו, אבל אז כשסיים את הכתיבה (לפחות עד הקטע שבו קורמרי מציל את הפועל הערבי) גילה שבעצם הוא אומר כאן דבר מאוד משמעותי, וכי המפגש עם גרנייר (שקורמרי אוהב אותו מאוד אבל גם מבין עד כמה הוא אומלל בשל החיים שגזר על עצמו), כמו גם המפגש המחודש של קורמרי עם אימו ועם אלג'יר הם אלו שמאפשרים לו בקלות להיות קצת יותר "בן אדם".
אגב אני מחזיר אותך לדברים שתרגמתי פעם משל ג'ון קייג': "אנו נושאים את הבּתים שלנו
בתוכנוּ—הם מאפשרים לנוּ לעופף". אלו לא "הבתים" אלא האנשים שנתנו לנו "בית" בעולם,
שאיפשרו לנו לעופף. את הלא יודעת היטב שישנם אנשים שעיקר פנייתם לעולם ולסובביהם באה מתוך הזרה, ניכור, קור לגלוג, דיכוי, שליטה; ישנם גם אחרים שחום ליבם, נדיבותם, המעוף שהיה להם- הצמיח לסובביהם, הצעירים יותר, כנפיים.
מיכל יקרה, לא רציתי להרחיב עוד למעלה אבל אין ספק כי יומן-מסע כמו "הקיץ" של קאמי שבו הוא מתאר קיץ באלג'יר מוציא אותו לגמריי לחופשי, ובניגוד לרומאנים הפאריזאיים שלו שבהם הכל תמיד עצור, מכונס ומכווץ, יש גם ב"קיץ" (במיוחד בתיאורי הנוף הבלתי-שכיחים שם) וגם בפרקים העוסקים במשפחה שהותיר מאחור, באם ובשוק של אלג'ר ב"אדם הראשון" משהו שגורם לקאמי לצאת לחופשי, כאילו אבן נגולה מליבו, ומה שהיה חסום, מכונס, ומכווץ פתאום משמיע את קולו למישרין.
קורמרי (קאמי) משמיע ב"אדם הראשון" דברים על נקיפות המצפון שלו על שהותיר מאחור את אימו ואת דודו החרשים, ועל כי התרחק הרבה מדיי מאותה משפחה טובה וחמת לב בהן הדמויות המשמעותיות בקושי ידעו לקרוא ולכתוב והתפרנסו מעבודת כפיים. עם זאת, הוא אינו מתחרט על הדרך שעשה בחייו, ולקריאתי ניתן להבין את הדברים כהכרה מאוחרת לפיה דווקא אותה אם ואותו דוד הם שנתנו לו כנפיים להיהפך לאיש שהפך להיות בבגרותו.
שועי יקר,
כתבת מאוד יפה והזכרת ולי ואף הסברת למה אני אוהבת כל כך את קאמי. גם אני חשה בחום הרגש של האיש הזה, ואוהבת ומכבדת מאוד את יושרו האינטלקטואלי כולל האמירה שלו שבין עצמאות לאלג'יר (ארץ הולדתו) ובין שלומה של אמו הוא מעדיף את שלומה של אמו. יש אמת גדולה בדברים האלה ואי התייפיפות , זאת מבלי לדבר כנגד עצמאות לאלג'יר. את האדם הראשון התקשיתי לקרוא, אבל בהשראתך אנסה שוב ולו את את הפרק השלישי.
באופן אישי אני אוהבת מקאמי את המיתוס של סיזיפוס, הנפילה ומכתבים לידיד גרמני, שעדיין לא קראתי את כולו. אלה בעיניי המאסטר פיסז שלו, שהוא מתגלה בהם במלוא גדולתו, גדולה שבאה לידי ביטוי גם ואולי אפילו בעיקר באופן שבו חי, ובכך הוא יוצא דופן בין סופרים שאורחות חייהם לא תאמו את כתיבתם. מהבחינה הזאת הוא סופר טוטאלי ומזכיר לי בעניין זה את ואך גוך, שלאחרונה אני קוראת בהתפעלות גדולה את מכתביו לאחיו. (זוכרת שכתבת עליו בעבר ) בעקבות הרשימה שלך שניהם, למרות שונותם, התחברו לי
שכחתי את המשפט המקסים ההוא של קייג'. אני באמת לא יודעת מה הייתי בלי סבא וסבתא שלי, אבל גם המחשבה היתה עיר מקלט וחותם גדול על כל מה שאני. זה אופנתי לירוק לבאר הזאת של המחשבה ואני לא מצטרפת.
מרית, אפנתי?! אני לא יורק לבאר של המחשבה וודאי לא לבאר של העולם הפנימי אבל ללא מספר מצומצם למדיי של א/נשים שהכרתי (בודאי כשלוקחים בחשבון את הרקע ממנו הגעתי)
אני באמת חושב שהיה לי קשה הרבה יותר להביע את העולם הפנימי שלי לולא כמה אנשים משמעותיים בגילאים שונים, שלימדו אותי שזה הכי בסדר להיות אני ולהביע רגשות (וגם להצחיק), ושלא כל מה שאחשוב/אומר/ארגיש ייתקל בהתנגדות אחר התנגדות, בכיווץ אחרי כיווץ [אגב, תמיד שמור לך המקום של מי שגרמה לי בגיל מאוחר להתחיל להסתכל מחדש על הילדות שלי בהרבה פחות אימה וזעם]. בכלל, גם בגילי הספק-מתקדם אני לפעמים מביט בפליאה, כמעט כאילו מדובר באנושות אחרת, באנשים שגדלו בבית מאושר ללא מלחמת קיום מתמדת על עצמם ועל נפשם.
אנונימי/ת, תודה רבה. התגובה שלך חיכתה עד עכשיו בתיבת התגובות המצפות לאישור, שתמיד משום מה אני שם לב אליה מאוד באיחור. הנה אפשר לכתוב גם סתם-כך על קאמי כפעילות-פנאי, בלי קשר לשורת המטלות האוניברסיטאיות. יש באינטרנט משהו משחרר מאוד. אתה מביא את עצמך לכתוב בלי קשר למעמד/תואר/קידום אקדמי (-:
חני יקרה, הפרק השלישי שהזכרתי, עמודים 38-32 הוא באמת פנטסטי. כלומר לא הייתי מושיב את עצמי לכתוב את הרשימה הזאת לולא הרושם הגדול שהותירה בי הקריאה המחודשת בפרק הזה. אני מאוד אוהב גם חלקים מסוימים מתוך "האדם המורד" את הספרון הקטן "הרהורים על הגיליוטינה", ובמיוחד את "כלולות/הקיץ". שבו הוא משורר בפרוזה, כלומר מרשה לעצמו להיות פיוטי יותר מהרגיל.
במכתבים של ון גוך יותר מהכל, ככלות שנים, מה שמרשים/מפעים אותי הוא היחס שלו לצבעים. ואשר לקירבה שמצאת בין ון גוך לקאמי, שניהם היו מורדים, שניהם יצרו מתוך שורה של מאבקים פנימיים וחיצוניים. שניהם לא חששו לצאת מהשורה ואפילו לאבד את הסיכוי לתפוס מקום מוביל כאנשי רוח, אלא הלכו והביעו את רחשי ליבם כפי נפשם, לא פעם שלא בהתאם עם ציפיות הסובבים אותם.
קאמי וון גןך היו סוג של גיבורי תרבות עבורי אי שם בשלהי העשור השני של חיי (יחד עם בקט, קפקא, ז'ק פרוור, ז'ק ברל וטום ווייטס). גם אם אני הרבה יותר ביקורתי כלפי יצירותיהם משהייתי אז, כנראה תמיד אשמור להם איזה קיטון מיוחד.
בצעירותי צפיתי בהפקה קטנה של בית הספר למשחק "בית צבי" של המחזה של קאמי "אי הבנה" (Le Malentendu), וגם אחרי כמעט עשרים שנה אני לא מצליח להוציא מהראש את עשר הדקות האחרונות בו, למרות שהוא רחוק מהפרק המדובר ב"אדם הראשון" ומ"כלולות/הקיץ" עד שקשה לחשוב כי אדם אחד יצר אותם.
שועיקי, חלילה, לאופנתיות אין קשר אליך! ברור לי שאתה נטול. אבל הזלזול במחשבה מגיע אלי מכל מיני כיוונים, כמו אגב, הזלזול במילים, לשתיקה יש איזו הילה ויוקרה של השד יודע. ואני לא מפנה עורף למחשבות ולמילים, יש לי סיבות טובות לסמוך עליהן.
מרית, אני מאחרוני-האחרונים שיזלזלו במחשבה, אני כל כך לא מעשי, שאלמלא המחשבה לא ברור מה הייתי עושה ולאן הייתי מגיע. אבל ההבעה הרגשית מעולה בעיניי מכל שיטה מחשבתית או רעיון. את יודעת עד כמה אני אוהב פילוסופיה וכתבים רוחניים. ובכל זאת, שירה, שנסון, אפילו:האייקו וטאנקה, דברים היוצאים מן הלב של אנשים שעברו בעולם הזה, וידעו לתאר רגעים קטנים וחולפים, אך מאוד משמעותיים, נוגעים לי יותר מאידיאות גדולות.
[זה פתאום הזכיר לי את הפולמוסון בעניין גרשם שלום שעלה בחלק התגובות באחת הרשימות האחרונות באתר שלך. שלום הוא בדיוק הדוגמא בעיניי למי שאם היו מושכים ממנו והלאה את ההיסטוריה ואת האידיאות (או הסמלים) שהוא כה אהב, היה נשאר מעט מאוד, מעט מדי].
אני בניגוד לך ממש לא מקורבת לפילוספיה או לכתבים רוחניים, ואידאות בכלל חשודות בעיני. כשאני אומרת מחשבה אני מתכוונת לדברים לגמרי אחרים – ראה למשל ויטו אקונצ'י, אבל זה שדה רחב מכדי להידחס לשולי הפוסט הזה. אז פעם אחרת.
מרית, אני חושב שכשאת אומרת "מחשבה" את מתכוונת למשחררי-מחשבה [free your mind) או למאווררי מחשבה או מערערי מחשבה, כלומר אלו שפותחים את המחשבה האנושית לכיווני אוויר חדשים או מלמדים את האדם לחשוב מחדש על דברים שהוא מהלך בתוכם שנים ארוכות [אני מבדיל ביניהם ובין "מעוררי מחשבה" כי לעורר מחשבה הוא דבר חשוב בעיקר בחברה בה אנשים ויתרו על חשיבה או מזלזלים עמוקות בחשיבה עצמית ועצמאית, אבל בחברה של אנשים שחשיבה היא אורח חיים בשבילם, מה הטעם לעורר מחשבה? ממילא כולם חושבים איש איש לכיווניו… לכן, משחררי מחשבה או מאווררי/מערערי מחשבה הם גם מבחינתי מעלה-יתירה, על אף שלשמרנים (ויש הרבה שמרנים) קשה לשאת אותם].
גם הדאדאיסטים וגם אקונצ'י מבחינה זאת הם עבורי משחררים/מאווררים/מערערים….
שועי יקר,
אתחיל ברשותך מהציור של מורנדי (אתה כבר יודע שכצייר ליבי נמשך קודם לעיצוב ורק אחר כך למשמעות) ציור נהדר ועוצר נשימה (שמת לב שהוא משלב בציור את הספרה 11?(-:) מורדים מאוד מרתקים אותי ואלבר קאמי בתוכם, לא ברור מכוח מה אנחנו (אני ואתה) מסתובבים לפרקים סביב אותם נושאים ואותם אנשים. אבל היי הרי הופרדנו בלידה. ז'אק ברל הוא יוצר טוטאלי בעיני וכמובן מורד אלא מה…
דודו יקר, אולי זוהי מחווה של האמן לחובבי האמנות והכדורגל, אלו שלא שוברים את הטלוויזיה באם מקרינים במקום "משחק השבוע" את האופרה "לה-מרמור" מאת פרלש (-:
בחברה שבה מחלקים את האנשים ל-"עולים", "מתנחלים", "אחד משלנו", "שומרי תורה ספרדים" ו-"יורדים"… טוב להיות מורדים.
אני זוכר שב-1978 (כרגע אפילו בדקתי, אוקטובר 1978) קיבלה שכנה שמאוד אהבתי את בשורת מותו של ז'ק ברל ברדיו. הייתי בן 5 והייתי בן השכנים שמשחק עם בתה (בת גילי), שהיתה החברה הכי טובה שלי. אני זוכר שזה היה ז'ק ברל (אל תשאל אותי איך, אני זוכר תמונות ופרקי חיים החל מגיל 3), כי אני זוכר שהיו שומעים אותו בביתן. אני זוכר שזה היה יום עצוב. זיכרון די חזק.
שועי, לא הכרתי את האדם הראשון בכלל ואת האדם הראשון בפרט! ויקטור מאלאן, אולי בגלל שהמילים "בבית הכלא של התבונה", מזכיר ומהדהד לי בעיקר את קאנט, שבמטאפיזיקה של המוסר אפילו טורח לציין כי מתוך החובה המוסרית עלינו לסגל לעצמנו אפתיה(כלומר, להגיע למצב של שיווין נפש א-רגשי שמתוכו נכוף את ראשנו כאגמון לנביחות התבונה המעשית הטהורה), בכלל יש מקום גדול לתהות מדוע דווקא קאנט ותבונת בית המשפט שלו היא זו שלכדה את החשיבה האנושית(במקומות מסוימים ובמעמדות מסוימים באירופה, כמובן) ולא האנרכיזם הליצני של ג'ואנג דזה(למשל)? כמו כן, מוזר שרגשות ומיניות נתפסו(אולי עד לרומנטיקנים) כאויביה הנלוזים והשפלים של בינתנו האלוהית והנקייה מכול רבב. anyhow, באיזשהו מקום הזרקור ששמת על דמותו של מאלאן צבטה לי קצת את הלב, אולי כי אני מזהה גם בתוכי משהו מן המאלאן, ולא שלא זכיתי להיפגש בדמויות אהובות, אבל רגשות גועשים ומעגל הדמעות לא מגיעים לי בקלות. צריך פוסט טיפולי שיאזן. =)
תמהּ יקר, בכל אחד יש קצת מן המאלאן (רק במאלאן יש מליון מאלאן), כלומר אני יכול לחשוב על כל מיני סיטואציות בחיי שבהן הייתי מוכרח לשמור על ריחוק וכליאה של רגשותיי (בעיקר בנעוריי, למה? סיפור ארוך שבטח אפשר היה להפיק ממנו מלודרמה); עד השנים האחרונות, חי כובעי, לא הצלחתי לבכות כמעט עשרים שנה. בדיעבד אני מבין כי רוב עיסוקי בפילוסופיה או מיסטיקה נבע בעיקר משנים שבהם הייתי חייב לברוח אל משהו יציב, למצוא איזה עוגן במערכות פחות או יותר יציבות של מחשבה; אני גם משוכנע היום כי זה מה שהצליח לקרב אותי לדת (למרות שלא נקלטתי בקהילה דתית מעולם, זה כנראה כבר היה מעוגן מדיי בשבילי), אפילו לברוח מרגשותיי, כי למרות שאני ניכר לסובביי כאיש יציב למדי ואופטימיסט, אני הרבה יותר מטולטל מבפנים גם מעבר למה שמתגלה פה באתר. לא שאני מחובבי הבעש"ט אבל הביאור שהביאו תלמידיו משמו על הפסוק "נע ונד תהיה בארץ" כרומז על המתחולל בנפשו של אדם– מתאים לי לא רע.
מדוע קאנט והגל כל כך הצליחו? הם פשוט איים של יציבות;והם בפירוש פילוסופים שהכפיפו את עצמם לטובת ממסדים (הם כל כך ממוסדים ומצדיקים את "החוק האזרחי" וגם לא ממש בעטו לכל הרוחות בדת). כאמור גם שׂפינוזה שהוא כמו עוגן בים סוער מאוד, הוחרם עד אמצע המאה התשע עשרה, ואז הפך לבון-טון, למרות שהמהפכה המדינית האיטית שעומדת לדעתי בלב החלק הרביעי מן האתיקה, אף פעם לא הובנה באמת באירופה על ידי המדינאים. שֹפינוזה הובן כאנטי-דתי כדמוקרט וכפנתאיסט, חטאים כבדים באירופה של ימיו. איני חושב שאפילו מתנגד הבינו כי דמוקרטיה בשיטתו אינו שלטון-הרוב אלא לפני הכל אמצעי בו האזרחים התבוניים מקדמים ללא ליאות את התבונה בחברה בה הם פועלים כדי שרוב האזרחים יינחלו אט-אט את עקרונות התבונה (אליבא דשפינוזה התבוני הוא גם בהכרח פעיל), וייצאו מידי הסברה(Opinio) לידי התבונה (Ratio). כלומר מסופקני האם מישהו בשלהי המאה השבע עשרה או בראשית המאה השמונה עשרה הבחין בחתרנות הפוליטית העומדת בבסיס ספרו של שֹפינוזה. לא על כך תקפו את סיפרו.
דווקא תפישה זו היתה מסוכנת פוליטית הרבה יותר למשטרים המונרכיים לאין שיעור מאשר מישהו המדבר בגנות הנביאים או שליחי האל, או מישהו שטוען Deus Sive Natura. אצל קאנט והגל בסופו של דבר הפילוסופיה נשארת עניין של יחידים והם חסרים את העוקץ של מהפכה חברתית.
ממשלות, בתי מלוכה כבר מאות שנים לא ממש מתעניינים במה שפילוסופים, מדענים, אמנים או אנשי רוח אומרים או קוראים; מה שמעניין אותם היא האם דבריו של איש הרוח מיצגים נאמנות ומשמעת לממסדים הפוליטיים הקיימים.
בלוג יפה ומעורר השראה שעושה לי חשק לקרוא ולהתבונן, וגם להאזין. גם אני בוחרת בשלום גד ובז'ק ברל. הולכת להירשם לקבלת עדכונים…
הי ורד, ברוכה הבאה. תודה מקרב לב על הדברים המשמחים; אני בעיצומו של יום מבלבל (מורדות ועליות ומורדות); נכנסתי הנה לרגע אחרי כמה שעות (עסוק מעל הראש בעניינים אחרים), הדברים שלך באו בדיוק בזמן (-:
ושכחתי הכי חשוב- גם אני קראתי לפני המון שנים את אדם הראשון, בזמנו השפיע עלי מאוד. והוא כאן על המדף בבית, גאלת אותו משכחה, אולי אקרא שוב ואחזור הנה. 🙂
שועי, כתבת: "…החיים הם בסופו של דבר אוסף של מפגשים חמי לב ונדיבים עם אנשים אוהבים שהותירו בנו רישום בל-יימחה. אלו הם המקורות לרבים ממעשינו; המקומות שבהם עמדנו על דעתנו להביע ולאהוב. בסופו של דבר,דמויות אחדות,מפגשים אחדים,עשויים לקבוע את דרכנו לאין-שיעור יותר מאשר שנים על גבי שנים של השכלה,ידע, והתמקצעות במשלח יד כלשהו…" מקסים ויפה עד מאוד.
אגב, מחר כידוע בחירות אם הדבר היה ניתן הייתי בוחר בך. יישר כוחך על הבלוג הנאה שמרחיב את הדעת ואת הנפש.
ורד, יום בחירות מוצלח מחר (-:שנצליח ליצור אלטרנטיבה לדרך המלחמות וההפרטות שאין לה קץ של הממשלה הנוכחית, או לכל הפחות, שנהיה מיוצגים גם על ידי אנשים הרואים בני אדם לנגד עיניהם, לא משנה אם הם יהודים אם לאו.
קספר יקר, צריך להכיר אותי מקרוב כדי לדעת שהייתי יכול להיות לא יוצלח פוליטי, כי נולדתי חסר כישורים מעשיים ונטול כישורים תכליתיים כלפי העולם הזה. לפעמים שאני מתבונן על פוליטיקאים אני משתומם לנוכח גודש האהבה-העצמית, שביעות-הרצון העצמית, אני באמת חסר את כל אלה. אני טוב בשביל הרשימות שלי, בשביל הרצאה חולפת על שירה/פילוסופיה, אולי בשביל שיחה מבודחת. לא נראה לי שהייתי עובר את אחוז החסימה שלי בכל נושא אחר.
"יש בי ריקנות נוראה, אדישות שמכאיבה לי…", לאור תוצאות הבחירות האחרונות, אני חושב שיש לציין לזכות את דבריו של מאלאן, הנה לפחות הוא קורא לריקנות נוראה, ומודה שהאדישות מכאיבה לו, כול זאת לעומת חלק גדול מאזרחי ישראל שבחרו בדיוק בכלום גדול והעצמת האפטיות("יש עתיד"). הבחירות הללו המחישו לי שהרע ביותר הוא שביעות הרצון מעצמך: ברור שכולם צריכים להתגייס(איש לא מדבר על ביטול הגיוס בכפייה), להכניס ציבור שלם בכור היתוך שאינם חושקים בו, הרי צה"ל הוא קודש הקודשים של המעמד הבינוני-חילוני, להכניס את כולם תחת כנפי שכינתו הוא ה"קו האדום" ולא שידוד מערכות במערכת הבריאות הקורסת(למשל). הזחיחות הזו של המעמד הבינוני, "עמוד השדרה של החברה הישראלית", ששוכח את אלו שמתחתיו(ערבים וחרדים) כי אינם "יצרנים-משכילים-נאמנים" כמותם, ואת האחרים(פלשתינים, פליטים ומהגרי עבודה). מה שמעציב בעיניי, הוא לא המנדטים שנערמו בפועל, אלא שהרוב הגדול מלהגים על שינוי אמיתי, עמוק ומהפכני בפוליטיקה הישראלית. מותר המאלאן מן הבינוני הישראלי.
תמהּ יקר,
אני חושש (כבר כתבתי זאת בתגובה באתר של עידן לנדו) כי אם לפי כל הסוקרים עד לשבוע וכמה ימים לפני הבחירות היה לוז מצביעי "יש עתיד" מורכב מבני 30-18, הריי בשבוע האחרון לפני הבחירות התרחב מעגל המצביעים גם לבני 35+. מדוע? משום שארתור פינקלשטיין האסטרטג של נתניהו ביצע מהלך אחד יותר מדיי. בכלי התקשורת כולם פורסם כי משפחת עמיר (יגאל וחגי) המליצו להצביע "הבית היהודי". כמובן שפרסום זה על פניו נועד להעביר מכסת מצביעים הגונה מן "הבית היהודי" ל-"הליכוד ביתנו" (זה היה הצעד האחרון בתעמולה מכוונת היטב שנועדה לתקוף את הבית היהודי). מה שקרה בפועל היא תגובה הפוכה. יאיר לפיד שהוא דמות ממלכתית שהנחתה שנים ארוכות את טקסי ימי הזיכרון (יום הזיכרון ליצחק רבין, יום הזיכרון לחללי צה"ל– כולם בערוץ 2, שהוא עדיין סוג של מדורת שבט) הפך לדעתי מאותו רגע להיות ברירת המחדל של רבים מן המתלבטים בני ה-30+ בין בנט ונתניהו. הם ביקשו כמה שיותר להתרחק ממה שמבטאת משפחת עמיר. כך אני מבין כמובן את ירידת הליכוד (3 מנדטים פחות מן הסקרים בשבוע לפני הבחירות) ואת ירידת הבית היהודי (2-3 מנדטים פחות מן הסקרים השבוע לפני הבחירות). מי שהרכיב ללפיד את הרשימה טרח להציב שם את יעקב פרי (בטחוניסט עם קבלות– קריצה למצביעי מרכז-ימין), ואת הרב שי פירון (קריצה לבוחרי הבית היהודי; הוא איש ימי פוליטי למיטב ידיעתי אבל רב מעללים בתחום החברתי-רווחתי). אין ספק שבישראל כיום מצביעים בבחירות כאילו ששולחים SMS לתכנית ריאליטי: בוחרים במי ש"עובר מסך", בכריזמה, בממלכתיות, במי שמביע עמדות קונצנסואליות ולא מתרחק מהן מלוא הנימה…
דבר אחר, על גיוס חרדים וספרות הלכה חרדית של הלכות צבא עמדתי ברשימה שנקראה "מחנה ישראל" שהביאה מדברי החפץ חיים בנדון. לדאבוני, אני גם כן חושב כי המהלך לגיוס חרדים לא יצליח. ראשית בפני שהוא ישנה לחלוטין, אם יקרום עור וגידים, את מהותו של צה"ל… וצה"ל יהפוך יותר ויותר לצבא של שני מחנות– מחנות מעורבים (גברים ונשים) ומחנות של גברים בלבד. כמובן, גם משקל הרבנות החרדית ברבנות הצבאית יהפוך אז קריטי– וגם זה יהיה בלתי נסבל דווקא בעבור החילונים והכיפות הסרוגות.
מלבד זאת, בניגוד למפוני "גוש קטיף" שנהגו ברובם בנימוס וברצון טוב; גיוס חרדים עלול להוביל למלחמת אזרחים קטנה. למי שראה אי-פעם הפגנות חרדים על כבישי מריבה בשבת
ודאי יש מושג על מה מדובר (פעם בימי שירותי הצבאי כמעט נרגמנו בצפרדעי-זבל ענקיות (הפחים הירוקים) שהושלכו לכיוונינו במדרון כאשר עברנו בג'יפ צבאי ברחובות ירושלים בשבת כי היינו צריכים להגיע למקום מסויים בדחיפות בהולה). מספיק שאיזה רב חרדי ישמיע את שלוש המלים "ייהרג ובל יעבור".
גיוס חרדים והוצאת המגזר הזה לעבודה יכולה להגיע רק בשינוי איטי ומכוון מבפנים. איני רואה שום דרך שבה הדבר ייכפה על ידי חקיקה של ממשלה ישראלית מכהנת. ואדרבה, הייתי מאוד חפץ לראות את החרדים מתגייסים, עובדים, ומשלמים מיסים כנורמה (זה שחלקים מן המגזר הזה עושים כן כבר היום היא עובדה ידועה, אף על פי שעמדת הרבנים מתנגדת לכך, ככל הידוע לי).