לכתוֹב את הפֶּרֶק ולהשמיד אוֹתוֹ

*

אַתָּה הָאֲנִי הַשֵּׁנִי שֶׁלִי: רֵעִי הָרִאשׁוֹן.

אוֹיְבִי הָרִאשׁוֹן.

אֶל מַלְכוּת הֶעָפָר תְּלַוֵּנִי,

תְּלַוֵּנִי וְתָשׁוּב הַבָּיְתָה,

וְתִהְיֶה אֲנִי,

בְּאֱמֶת וּבְתָמִים אֲנִי.

[אברהם סוציקובר, מתוך: 'אחי התאום', תרגם מיידיש: בנימין הרשב, בתוך: אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: תל אביב 2005, עמ' 48]

 *

   קראתי שוב, אחר הרבה שנים את אדם הראשון (תרגמה מצרפתית: אילנה המרמן, הוצאת עם עובד: תל אביב 1995) לאלבר קאמי (1960-1913). בקריאה הנוכחית התחדשו לי הקיטוב והניגוד השוררים בין שני גיבוריו של קאמי:מרסו (הזר, 1942) וז'ק קורמרי (אדם הראשון, כתב יד בלתי גמור,ראה אור לראשונה בצרפתית בשנת 1994).מרסו,צרפתי שעובד באלג'יריה,אינו בוכה בהלווית-אימו (ובכלל מתייחס לקבורתה כחובה/טורח), מנוכר מאוד מסביבתו,כאילו איזה מסך ברזל חוצץ בינו ובין האנושות; קורמרי,יליד אלג'יריה,יתום מאב שנפל במלחמת העולם הראשונה; חוזר לבקר את אימו החרשת-אילמת,ואת בני משפחתה באלג'יר;ומה שמתחיל לכאורה כמסע בעקבות האב שלא הספיק להכיר,עובר למסע רגשי בעקבות אהבתו לאימו ולדודו; קורמרי גם מתמודד עם נקיפות-מצפון על שזנח את אימו ואת אחיה החרשים באלג'יריה ונסע לבדו כדי לבור לעצמו עתיד בפריס.

   זאת ועוד,שעה שמרסו רוצח אלג'יראי-ערבי בחוף הים של אלג'יר,מפני סיבה בלתי מבוארת (שמש חזקה,פחד,עקה-רגשית) וסופו להיות מוצא להורג באותה שרירות של מכאניזם בלתי ניתן לעצירה של מערכת המשפט ושל לחץ הקהל; קורמרי דווקא מציל פועל ערבי שעובד בשוק,זאת לאחר שפיגוע של המחתרת האלג'יראית מחריד את השוק,ומביא למותם של כמה מתושביו. קורמרי דואג למצוא מסתור עבור הפועל באחת ממסעדות השוק וכפי הנראה מציל את חייו (שם,שם, עמ' 70-69). הצעד שעושה קורמרי מתואר כשרירותי לפחות באותה מידה של שרירותיות בה מתואר מעשה הרצח שמבצע מרסו. האם קאמי ניסה לומר כי מעשי האדם אינם אלא תולדה של האדם-שהוא,של מכלול הרגשות והמחשבות שהכיל בחייו, של מכלול ההחלטות שקיבל ושיצרו בפנימו את החלל ואת התווך המכילים את האפשרויות העומדות בפניו? על פניו, כל אדם עשוי לרצוח או להרוג, בהינתן תנאים מסויימים; כל אדם עשוי באותה מידה להחליט בשבריר רגע להציל את חיי רעהו, ולו גם מדובר באדם שאינו ממודעיו. קשה שלא להרהר כי כאשר מרסו לוחץ על ההדק עומדות מאחוריו שנים של הזרה רגשית,התנכרות לעברו,הימלטות מהתרגשות,מביטוי של רגשות.מעניין כי קורמרי הקרוב מאוד לקאמי-עצמו ברוב פרטי חייו,המנסה לראות בתוך אותה ילדות קשה שנפלה בגורלו גם את נקודות האור הבודדות שהאירו את שמיו, בוחר בשעת מבחן שלא להעלים עיניו מן הפועל הערבי שכבר הושם כמטרה על ידי מוכרים בשוק, ובהרף אחד מוצא לנכון למצוא עבורו מקום מקלט עד יעבור זעם.

   פרק נוסף בכתב היד של אדם הראשון מעניק משנה תוקף להבחנה שהשמעתי. זה הפרק השלישי בחלקו הראשון של אדם הראשון לצידו הוסיף קאמי את ההערה: "לכתוב את הפרק ולהשמיד אותו" (שם,שם,עמ' 32). זהו אכן טקסט קריטי בכל מובן, בודאי מקטעי הפרוזה הטובים יותר שכתב קאמי מעודו בעיניי. הפרק עצמו מתאר מפגש בין קורמרי ובין חבר ורע המבוגר ממנו בשנים רבות, ויקטור מאלאן. מאלאן הוא מוכס לשעבר, איש אמיד ובעל השכלה רחבה מאוד. קורמרי מתייחס אל מאלאן כאל מנטור, מורה לחיים, שנקלע בדרכו, לימד אותו הרבה מאוד, וכעת הוא חש כי הוא קשור בקשרי רעות ואהבת חברים עימו, וכי הוא "חב לו הכל". לעומתו מאלאן מכונס ומצומצם, גם קריר יותר מטיבעו. הוא מסביר לקורמרי דרך סיפור-מעשה-שאירע שאין איש שבאמת מכיר את זולתו. אחר כך כאשר ז'ק מספר לו על תכניתו לצאת ולאסוף מידע על אודות אביו,משיב לו מאלאן,כי נסיונו הורה לו כי מוטב שלא להרבות בשאלות ובאיסוף מידע על העבר, משום שהדברים שיתגלו אינם בהכרח מה שהמבקש אחריהם מבקש לגלות ועלולים לסבך את חיי ההווה. הוא מדבר עם קורמרי על זקנתו, בדידותו, על תחושת המוות הקרב המלווה אותו, וסופו שהוא מבקש את סליחתו של קורמרי על שלא תמיד ידע להשיב לו חיבה. הפרק מסתיים בשורות הבאות:

 *

מאלאן הביט אל הנברשת הגדולה בסגנון הישן שהיתה תלויה מעל לשולחן, וקולו נהיה חרישי יותר כשאמר את הדברים שקורמרי, רגעים אחדים אחר-כך, לבדו ברוח ובפרוור השומם, עדיין שמע בלי הרף בתוכו פנימה:

   "יש בי ריקנות נוראה, אדישות שמכאיבה לי…"  

[שם,שם, עמוד 38]

 *

   דמותו של מאלאן מבוססת קרוב לודאי על דמותו של הפילוסוף הצרפתי שלימד לא-מעט באלג'יר ז'ן גרנייר (1971-1898) שאמנם היה מורה רוחני עבור קאמי הצעיר שגם הקדיש לו מאוחר יותר כמה מיצירותיו. גרנייר פתח בפני קאמי היתום מאב ובנה של אם חירשת-אילמת, את שערי ההשכלה האקדמאית, התרבות והמחשבה הביקורתית, וידע לטפח את העלם שבסביבתו הקרובה לא נמצא מי שיעודד אותו להיהפך לאינטלקטואל. עם זאת, קשה שלא לחוש באיזו הסתייגות מאוחרת ונכאבת של קאמי ממורו. חיי האינטלקטואל המרוחק המנתח את עולם התופעות בלב קר הוותה פיתוי גדול לפנים, נתיב ללכת בו, ולהתרחק מן השוק של אלג'יר. לעומת זאת מסעו של קורמרי אל אותה שכונה דלה באלג'יר מתגלה כמסע המחייה אותו,המשיב לחייו אהבה ותעוזה ועל כן ויטאליות שנראה שנעלמו מחייו הבוגרים,או לכל הפחות עומעמו מאוד. דווקא האם,אחיה, סוחרי השוק,השכונה,חוף הים, הם אלו שנטעו בקורמרי (קאמי) את היכולת להימנע מאותה תחושה של ריקנות מאכלת, של אדישות מכאיבה.

   עם כל אהבתו של קורמרי למאלאן (בבואה לאהבתו של קאמי לגרנייר) קשה שלא להרהר אחר השם "ויקטור מאלאן" כשם שמאחז בחובו את "נצחון הרוע". לא משום שמאלאן הוא רע-לב או בעל מידה רעה, אלא משום שהשכלתו לא הצליחה להביאו לכדי פתיחת הלב… אל נדיבות וחמימות כלפי זולתו,והנה הוא מגיע לחלק האחרון בחייו,וחש כאילו מעולם לא הצליח להביע בפני יקיריו את החיבה שחש כלפיהם, ששקע באדישות או בקור של התבוננות על העולם מתוך איזו הזרה, ניכור או שימת התופעות בסוגריים כדי לנתחן ולהבינן במושגים רציונליים, הדוחקים את הרגשות, את חווייתן ואת הבעתן.מאלאן בסופו לא פחות ממרסו הוא אבוד מפני שלמד לאצור ולעצור את רגשותיו במידה כזאת,שפנימו הפך למקום בו שוררת ריקנות נוראה ואדישות מכאיבה. ההתנכרות אל החוץ הביאה אותו כדי התנכרות אל עצמו-גופו. שלא כמרסו נהיר כי הוא לא יתרגם תחושות אלו למעשה של אלימות. ברם, הזיקנה והבדידות המטפיסית המיוסרת, אשר מורה זה כפה על עצמו, העולה לו ככלות שנים בתחושות של ריקון ואדישות— יש בה כשלעצמה אלימות-עצמית קשה מנשוא.

  עם זאת, דומה כי אם קאמי עוד בראשית דבריו כותב בהערת שוליים לקראת טיוטת תיקונים של הרומן: 'צריך להדגיש יותר, למן ההתחלה, את המפלצתיות שבז'אק'(שם,שם,עמ' 25). הרי הולך ומתבהר ככל שהעלילה נמשכת, כי בז'ק אין שום דבר מפלצתי,וכי שיבתו המאוחרת לאימו,למשפחתו ולשכונת ילדותו רק מוציאים מקירבו רגשות ותחושות אנושיים. העובדה שלא מחה את ימי ילדותו אף-פעם מלוח ליבו ומעולם לא התנכר באמת לאלג'יר ולעממיותה,היא מה שמאפשרת לו להציל בשבריר של החלטה את חייו של הפועל הערבי, לאין שיעור יותר מאשר ספרים שקרא, דעות או אידיאולוגיות שניקרו על דרכו- ואותן אימץ לחייו.

   ואולי כן הוא; אפשר אין משקל מהותי לדעות, לאידיאולוגיות גדולות, לרעיונות שנרשמו בנו;  אפשר כי החיים הם בסופו של דבר אוסף של מפגשים חמי לב ונדיבים עם אנשים אוהבים שהותירו בנו רישום בל-יימחה. אלו הם המקורות לרבים ממעשינו; המקומות שבהם עמדנו על דעתנו להביע ולאהוב. בסופו של דבר,דמויות אחדות,מפגשים אחדים,עשויים לקבוע את דרכנו לאין-שיעור יותר מאשר שנים על גבי שנים של השכלה,ידע, והתמקצעות במשלח יד כלשהו— זה מה שאני חש כי קאמי ניסה למסור. האנשים שלימדו אותו לחייך, להביע רגשות, להיות נדיב, לסייע לזולת בצרה— הם בסופו של דבר אלו שהניאו אותו, מבלי שעמדו על כך, מלבחור בהזרה האלימה של מרסו, או בבית הכלא של התבונה (הקור הרגשי המסוגל להפגין מעט מדי חיבה) של מאלאן; ככל הנראה הם גם שהשיאוהו לכתוב את הפרק הזה מבלי להשמיד אותו, כפי שתכנן בתחילה.

 

בתמונה למעלה: Giorgio Morandi, Patio in Via Fondazza, Oil on Canvas 1958

© 2013 שוֹעִי רז