*
הַשְּׁאִיפָה הַבִּלְתִּי-מִתְגָּשֶּמֶת
הִיא לְהַבִּיט בַּמַרְאַה
וְלֹא לִרְאוֹת שָׁם בָּבוּאַה
אֶלָא לִרְאוֹת שם אֶת חָיַי
לֹא אֶת פָּנַי
לֹא אֶת מִגְדָּל הָעָצָמוֹת
בְּצִפּוּיוֹ הֶקִּשּוּטִי
שֶׁאַנְשֵׁי שִוּוּק טוֹבִים קָבְעוּ
שֶׁאֵין עוֹד שֶׁכְּמוֹתוֹ
אֶלָא אֶת כָּל הַזְּמָנִים
אֶת כָּל הַמָּרְאוֹת
אֶת חִיּוּכָם שֶׁל הַפְּצָעִים
אֶת הַחָוָיַה כּוּלָה
מִתְנָשֶּמֶת בְּשֵׁקֵט, לְאָט
בּמִלַּה אַחַת
מוּלִי
שֶׁמוּבָנַהּ יִהיֶה מֻרְגָשׁ
לְכֹל אוֹרֵךְ הַבָּשָׂר.
[שועִי]
*
*
*
בתמונה למעלה: Man Ray, Space Writing by Light Painter, 1930
© 2013 שוֹעִי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
מקסים !
"חיוכם של הפצעים" – מה שמזכיר לי משהו שקרה לאחי הבכור בצעירותו. הוא לקח סכין גילוח וקצף והחליט שהוא מתגלח כמו אבא שלנו. בסוף יצא לו מזה חתך עמוק ליד הסנתר וצלקת מחוייכת שתזכיר לו ולנו שלא כדאי להקדים את המאוחר, בטח שלא בריטואלים יומיומיים של מבוגרים..
איזה יופי, שיר יפה על הבוקר…
one day
זה יבוא. ובינתיים עד אז- מה שעכשיו, שבלעדיו אי אפשר להגיע ל one day הזה
כתיבה יפה. פוסט יפה
בלילה הייתה בראש הפוסט הזה מראה שחורה לבנה, והנה התחלפה לה בללא כותרת מצהיב. אולי זה קורה. ואולי חלמתי.
וואו! זה פוסט קסום!
נטלי יקרה, התכוונתי למשהו מעין זה אבל פחות מחויך, צלקות שרואים ולא רואים, כל מיני דברים שהותיר הזמן שאין להם פשר וגם לא מרפא.
נתי יקר, תודה רבה (-:
איריסיה יקרה, אני לא יודע אם זה שיר מחאה, אבל הוא ללא ספק מבטא איזו עייפות מן המקום שבו אנשים יוצאים החוצה למסעות שיווק ומכירות, סיבובי הופעות, ערבי השקה, כרטיסי ביקור. מנסים לא לצאת מן הבית בלי הפרסונה והטייטל. אני מעדיף את המסע הממושך פנימהּ, גם אם הוא בודד בהרבה, ולא ממש זוכה/יזכה בהכרה.
לורסטין יקרה, כן אני יודע, התמונות למעלה מתחלפות הפעם בקצב מוגבר. התחלתי באדוארד סטייכן, המשכתי בג'ון ארמלדר, וכעת עברתי למאן ריי. קשה לי לתפוס את הדימוי הויזואלי שהייתי רוצה להניח לצד השיר הזה. הוא כמו זנב של לטאה שנשאר מפרפר בכף היד.
חשבתי שהתנועה היא הדימוי הויזואלי המתאים לשיר הזה, ובגלל זה אתה מחליף.. כי הלטאה מגדלת זנב חדש.
לורסטין, תנועה אטית בשקט. מבחינה זאת, השיר הזה הוא המשכו של תנועת החתול החותמת את השיר שהבאתי פה בשבוע שעבר.
מצחיק שועי,
כשאני עומדת מול המראה,
נדמה לי שאני רואה את כל זה שם,
נדמה לי שכולם רואים, שזה חשוף,
והמשאלה שלי היא בדיוק הפוכה.
כמה מוזר ומעניין.
והשיר שלך כל כך כל כך יפה.
מיכל יקרה, אני חושב שבסביבתי יש די הרבה אנשים שרואים אותי לא-בצדק כאי של אופטימיות, צחוק ויציבות, ולא מדמים בליבם, אני חושב, את סיפור חיי, אפילו לא את קצה זנבו. אני יכול לומר שעד שהתחלתי את האתר חלק מסובביי גם לא ניחשו שיש לי אי-אילו ידיעות בשירה, מוסיקה ובאמנות (למרות שאני עוסק בכך כבר שנים ארוכות), כפי שאני מניח שלרוב הקוראים כאן זה יהיה מוזר לשמוע שאני משתתף כמרצה די בקביעות בכנסים בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים (זה באמת כמעט לא תופס מקום כאן באתר), ולאנשים אחרים– שאני מתפרנס דווקא מחקר הקבלה.
מאוד קל לקרוא אותי הפוך לגמריי ממה שאני, לא מפני שאני מסתיר, אלא מפני שאני מרבה לשוחח עם אנשים באופן כזה שמתעניין בעולמם, ולא מנסה לשתף בכח בדברים שמעניינים אותי אבל שידוע לי שאין להם התאמה לעולמם [למשל, לא יצא לי לשוחח עם ידידים דתיים-לאומיים על תיאוריות אנארכיסטיות או על תפישות אלהוּת, שאין בהן מושגים כמו בריאה או השגחה; לא עם חברים אתאיסטים על הדף התלמודי או על תיאולוגיה אסלאמית; ולא עם חברים חרדים או מוסלמים על השפעות של טקסטים פגאניים על חיבורים רבניים או מוסלמיים (יש לא מעט כאלה), או על כך שלדעתי נשים ראויות ליצור ספרות יהודית/אסלאמית ולשמש בתפקידים שונים במערך היהודי/אסלאמי, באופן שווה לייצוגם של גברים].
פעם אמר לי חבר קרוב שנראה לו שאם היו אוספים את כל חבריי הקרובים ושואלים אותם מה מעניין אותי ומה קרוב אליי, היו ודאי יוצאים הרבה פנים משותפים, אבל גם הרבה מאוד פנים שונים (ובאמת, שאיני מסתיר דבר מאיש).
ואנשים, יש מעט מאוד אנשים שרואים באמת את האחר, וגם בזה הם אינם יציבים במיוחד (לפעמים זה מאוד קל לתייג אדם בלי להכיר אותו כערכו); רובם המכריע של בני האדם רואה מה שהם רוצים לראות ועד להיכן שעיניהם מגיעות, וכפי שאימנו אותם או כפי שאימנו את עצמם לראות.
"ועונים לו כך בערך: הוי עוד ארוכה הדרך…" (ואין זירוזים 🙂 )
אני גם אהבתי את הראי הצהוב. הוא הזכיר לי את הראי הצהוב מ"מול הראי" של אידה פינק. הראי של מאן ריי הוא משלב יותר מוקדם.
מרית קרובתי, את סופי אין איש-יודע/את קיצי אין-איש מכיר/… ערב [=שמי השני], בוקר צהריים/ רחוקה ירושלים (-: [כך וגם כך לפעמים דומני שאני שוהה בקרון המנותק].
הצהוב-צהוב ההוא של ג'ון ארמלדר קרוב יותר להפשטה, וגם קרוב יותר למערך ה- "אני" כמו שאולי אני קרוב לראות אותו: חלל שאני נתון בו שהוא למעשה אני, ושיש בו מעט מאוד תוים או סימנים ברורים ונהירים, וכל דבר בו עשוי להתפענח באופנים רבים ובצורות רבות.
אבל הדימוי הזה של מן ריי קרוב יותר לעמדת כותב השיר (בהנחה שזה שיר, כלומר אין שום הכרח שזה שיר, לא ברור מדוע נקצצו שורותיו).
בכל אופן השיר קרוב יותר לעמדה של צמצום של פרטים רבים למילה אחת, ולא לעמדה לפיה מתוך החלל הריק, המנוקד רק בכמה סימנים, צצה פתע לפלא מילה אחת יחידה.
[ואת 'ממול הראי' של אידה פינק יכול להיות שקראתי, אבל איני זוכר].
וגם,
הזכרת לי את השיר שלי הזה.
כן, מיכל, "לפעמים דימוי הוא סדק", ולפעמים סדק חורץ את האדם מקצה אל קצה (-:
שועי איזה שיר גבישי
דודו יקר, כמו שכתבתי אצלך לגבי שימבורסקה, זה מרגיש לי יותר כמו כתיבה פרוזאית שנפרסה לשורות קצרות, יותר מאשר שיר. אבל אני חושב שהגבישיות שבו נובעת דווקא מהפניית העורף ההרמטית שבו לחברת הראווה המסחרית שאנו עושים בתוכה, שבה אדם נמדד כמותית (או על פי תפוקה, מכירות, היותו "מביא קהל", היותו מוזמן למסיבות הנכונות– סטטוס הנגזר מהם)– ולא על פי מה שיש לו לומר, או מידת המקוריות שבדבריו. לפני כמה זמן ניסה לשכנע אותי חבר קרוב לעשות פייסבוק בתירוץ שכך יכירו אותי יותר. עניתי לו שאני בכלל לא בטוח האם אני מעוניין שיכירו אותי יותר. אנונימיות-יחסית היא דבר מבורך בעיניי.
שועי יקר, גם מורלין מונרו, בתוך תוכה, הייתה אלמונית יחסית
איך מרלין מונרו הפכה להיות מורלין לאלוהי המחשב פיתרונים
נורמה-ג'ין גם היתה מגמגמת, יש אומרים (-: ודודו, אני כל כך מעדיף להיות נטול פרסונה ונטול מעמד. על כך אגב דיברתי, בין היתר, בקיבוץ געש ברביעי שעבר… על כך שיוצר ללא בדידות וללא דחיה (כלומר מי שמתקבל מיד על ידי הממסד, ומי שהופך לפנים המוכרות של החוג או של הדור), משהו ביצירתו נעצר ונבלם, הוא על פי רוב חייב להתחשב בכל מיני שיקולים פוליטיים וחברתיים לפני שישמיע את הקול הבא. הוא גם יתפתה מהר יותר להיות "הדובר של" או "המייצג את" או "העושה נפשות ל…". יש ברכה מהותית בכך שאדם ימשיך ליצור מתוך עצמו וללא כל מיני שיקולים שאינם ממין העניין. תוכל לראות בי מי שמטיל ספק באותה אימרה ישנה של אריסטו על היות האדם "יש פוליטי (מדיני)" ובו בזמן גם באימרתו של הובס "אדם לאדם זאב". יש בי אהבת אדם, אני חושב, אבל אין לי כל חיבה לא לא לממסדים חברתיים ולא לממסדים פוליטיים, ואני מפקפק ממש בכל מיני אדמור"י תרבות המנסים להכתיב להמונים מה יש לקרוא/ מה יש לכתוב/ איזו אמנות יש להחשיב/ אילו דיעות יש להשמיע.
"אֶת חִיּוּכָם שֶׁל הַפְּצָעִים אֶת הַחָוָיַה כּוּלָה מִתְנָשֶּמֶת בְּשֵׁקֵט, לְאָט בּמִלַּה אַחַת", שועי, אני מחכה לגלות מהי אותה מילה, היא יותר מפתה אותי מאשר אותו שם מפורש בעל 72 אותיות(72 בתולות?! מה קורה פה עם 72?), בעיקר בשל הסיכוי "שֶׁמוּבָנַהּ יִהיֶה מֻרְגָשׁ לְכֹל אוֹרֵךְ הַבָּשָׂר", אני אוהב שורות שעובש הדואליזם(בעיניי, כמובן) לא ניכר עליהן אלא ההפך הגמור, אני בכלל חושב שהרצון לפרוץ את העור עם מילים היא 'מגלומניה'(שיש גם לבני המשורר או "המשורר") עתיקה חיובית, למרות שאני לא בטוח מה פשרה של השאיפה להקדים את השפה לעולם, מה היא נותנת, נתנה ותיתן לאדם, בכול מקרה, סליחה מראש אם תליתי עליך פירושים שבינם לבין כוונתך המקורית אין אפילו כחוט השערה…
תמה יקר, שם בן ע"ב אליבא דמקורות מאגיים קדומים הוא השם שהיה חקוק על מטה משה ובו נבקע ים סוף, והוא יוצא בתמורה מתוך פסוקי שמות י"ד, 21-19. בקבלה המאוחרת יותר הוא שם המאפיין את עולם האצילות שכולו חסד, ואין בו דין, ואמנם ע"ב=חס"ד, ועולם חס"ד יבנה, כלומר עומד בתשתית העולמות כולם. אצל ר' חיים ויטאל מתחילים שורשי הדינים בראשית עולם דבריאה. אצל יוסף אבן טבול הורחקו הדינים הקשים מן האינסוף ב"ה. מה שאנו חווים כבריאה או כיצירה אלוהית לא היה אלא תהליך של בידול הרע מן האלהות, והשארת תחום מסוים של יצירה כעולם עילאי שכולו טוב שאל אחדותו לכאורה שואף המקובל לשוב.
כך או אחרת, יש כאן שאיפה אנושית מאוד לאוטופיה, לעולם נטול דינים קשים, לאלהות נקיה מנקמה וצרות עין, למציאות אפשרית שכולה טוב.
אשר למסורת ע"ב הבתולות, שפיר לא אדע מה לדון ביה, ואולי זוהי תשובה אסלאמית למדרש הקובע כי הצדיקים עתידים לנחול י"ש (310) עולמות, היוצא מן הפסוק: "להנחיל אהבַי יֵשׁ וְאצרֹתיהם אמלא" (משלי ח', 21) והשווה גם: "וידעת, כי-יהוה אלוהיך הוא האלוהים: האל, הנאמן–שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו, לאלף דור" (דברים ז', 9). כלומר אותו יש לאוהבי של משלי הוא הברית והחסד לאוהביו בספר דברים. אותה תקוות אנוש למציאות שכולה חסד ונטולת דינים לעתיד לבוא, המתקיימת כבר כעת, לכאורה, היכנשהו.
הרבה מיתוסים כדי להגדיר תחושה עמומה שיש בנמצא אי-בזה עולם טוב יותר מעולמנו הכא.
אשר לשיר,אני חף מהתפישה הממליכה את השפה על העולם. אני חושב שאני מקדיש מחשבה רבה ביום-יום דווקא לאינטואיציות שאינן גדורות בשפה, שהניסיון לדבר בהן, הוא כמו ללכוד ולכלוא חיית פרא בכלוב ואילופה לחיי הקרקס. מלאכה מפוקפקת מאוד.
שועי, המון תודה על שהשכלתני במקורו של השם המפורש(72 על 72), ובכלל שחיברת את זה לאותה תחושה אנושית מצויה, שאי שם מסתתר לו משהו טוב יותר ממה שיש לנו כעת(מעין הנוסחה, "אילו רק _________, אז, ______"). ישנו מחקר מאוד מעניין שהופיע בnature ב2010, שגילה דרך סריקות FMRI(על כול המגבלות שיש בדבר) שבשעה שאנשים דיברו על אלוהים(ומה הוא חושב על נישואים חד מיניים, הפלות, עונש מוות…המחקר נעשה עם נוצרים בארה"ב) התרחשה פעילות בדיוק באותו אזור שפעל כאשר הם דיברו על הערכים האישיים שלהם(לעומת זאת, כשהתבקשו לחשוב על עמדותיו של בייל גייטס פעל אזור אחר לחלוטין), ומכאן קצרה הדרך למסקנת המחקר: ערכיו של אלוהים הם ערכיך שלך ושלך בלבד. כך שאותם מקובלים שרצו אלוהות אחרת, נקייה ממגרעותיו של האל הבריוני בחומשים, מעידים על אישיותם המון(לטובה)…עבור מי שעוסק במחקר מדעי, והשפה המדעית היא שופרו היחידי של משהו מעין "אמת", הרי שכמעט כול מחשבותינו הן אינטואיציה בלתי מבוססת אחת גדולה…=)
תמהּ, טוב כנראה שהאינטואיציה המתוארת בתולדות הדתות כ"חיקוי האלוה" (בלטינית: Imitatio Dei) המצויה במקורות היהדות עוד במדרשי ההלכה התנאיים בדמות: "מה הוא רחום וחנון היה גם אתה רחום וחנון" נתנבאה על תוצאות המחקר ב-Nature (-:, שהרי מקובל בנו לפחות מאז תקופת מארבורג של הרמן כהן, ועוד לפני כן, אצל הספקנים היווניים, ואצל קצת שירת נזירים זן-בוהיסטיים, כי אפשר כי האלוה או האלים נמצאים במחשבות האדם, ואין להם בהכרח קיום נפרד ממנו. אגב חשוב להזכיר כי אחת ממורשות ה-Via Negativa הניאופלטונית, היא שממילא כל מה שאנו מדברים על אודות האל או האחד שאינו בגדר, הוא השאלה לשֹפה אנושית, שממילא כושל באופן-מה (מי יכול להבין את הטרנסצנדנטי?).
אני חושב כי בכל הנוגע לעניין מציאות האל והנשמה, אני סקפטיקן-אגנוסטיקן, המעדיף את אפשרותם על פני ממשותם. ובעצם טוען כי על אף רגשותיי ותחושותיי, זוהי סוגיה שאני ממאן להכריע בּהּ ממש.